תורה תמימה/ויקרא/כה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תורה תמימה TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
כלי יקר
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

א[edit]

בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאסרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה מסיני, אף כל המצות נאמרו כללותיהם ופרטיהם מסיני [א]. (תו"כ).

ב[edit]

כי תבאו אל הארץ. תניא, יכול משבאו לעבר הירדן, ת"ל אל הארץ, הארץ המיוחדת יכול משבאו לעמון ומואב ת"ל אל הארץ אשר אני נותן לכם, ולא לעמון ומואב [ב]. (תו"כ).

ושבתה הארץ. תניא, א"ר יוחנן בשם ר' ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות [ג], ובשביעית צריכה [למבעי], מאי טעמא, דכתיב ושבתה הארץ וכתיב (פ' ד'), שדך לא תזרע [ד]. (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב).

שבת לה'. תניא, הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית, מאי טעמא, דאמר קרא ושבתה הארץ שבת לה', דבר שהוא לה' – שביעית חלה עליו [ה]. (ירושלמי פאה פ"ז ה"ז).

ג[edit]

שש שנים תזרע. תניא, א"ר יוחנן, החורש בשביעית אינו לוקה, מאי טעמא, דכתיב שש שנים תזרע – ולא בשביעית, ושש שנים תזמור – ולא בשביעית, וכל לאו הבא מכלל עשה – עשה [ו]. (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א).

ואספת את תבואתה. תניא, ר' יונתן ב"ר יוסי אומר, מניין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה של שביעית אתה כונסה בשביעית, ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית [ז]. (ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ב).

ד[edit]

ובשנה השביעית. תניא, באחד בתשרי ר"ה לשמיטין [ח], דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגמר שנה שנה מראשית השנה (פ' עקב), מה התם מתשרי אף הכא מתשרי [ט]. (ר"ה ח' ג').

ובשנה השביעית. תניא, מניין לשלשים יום לפני ר"ה שהם ככל השנה, ת"ל ובשנה השביעית [י] מכאן אמרו שביעית (פ"ה מ"א) בנות שוח שביעי שלהם שניה, מפני שהן עושות לשלש שנים [י"א]. (תו"כ).

שבת לה'. תניא, כשם שנאמר שבת לה' בשבת בראשית כך נאמר שבת לה' בשביעית [י"ב]. (שם).

וכרמך לא תזמור. מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא [י"ג], למימרא דאהני תולדות מחייב, אאחרנייתא לא מחייב [י"ד]. (מו"ק ג' א').

ה[edit]

לא תקצור וגו' לא תבצור. מהו לא תקצור ולא תבצור, לא תקצור כדרך הקוצרים ולא תבצור כדרך הבוצרים, אלא אתה קוצר ובוצר בשנוי [ט"ו]. (ירושלמי שביעית פ"ח ה"ו).

שנת שבתון. מלמד שכיון שיצאה שביעית אע"פ שפירותיו שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט [ט"ז]. (תו"כ).

ו[edit]

והיתה שבת הארץ. מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר [י"ז]. (שם).

לכם. כל שהוא צורך לכם, לאכילה ולשתיה, לסיכה ולצביעה [י"ח]. (ירושלמי שביעית פ"ז ה"א).

לכם. לכם ולא לאחרים [י"ט]. (תו"כ).

לכם לאכלה. לכם דומיא דלאכלה, שהנאתו וביעורו שוה, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר בעורן [כ]. (סוכה מ' א').

לאכלה. לאכלה ולא להפסד [כ"א]. (פסחים נ"ב ב').

לאכלה. לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה [כ"ב] ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא לעשות ממנה אפקטוזין [כ"ג]. (סוכה מ' א' – ב').

לאכלה. תניא, בהמת שביעית אין פודין בה פטר חמור ודאי, מאי טעמא, לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה [כ"ד]. (בכורות י"ב ב').

לאכלה. אמר רב חסדא – בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות כהונה, פטורה מן הבכורה, לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, וחייבת במתנות דלאכלה קרינן ביה [כ"ה]. (שם שם).

לאכלה. לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ונסכים [כ"ו]. (תו"כ).

ולעבדך ולאמתך. מה ת"ל [כ"ז], לפי שנאמר (פ' משפטים) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, אין לי אלא עניים, מניין אף לעשירים, ת"ל לך ולעבדך ולאמתך [כ"ח]. (תו"כ).

ולתושבך הגרים עמך. ולתושבך – מן העובדי כוכבים [כ"ט], הגרים עמך – לרבות את האכסניא [ל]. (שם).

ז[edit]

ולבהמתך ולחיה. כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכיל לבהמתך בבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית [ל"א]. (פסחים נ"ב ב').

אשר בארצך. מלמד שאין מוציאין פירות שביעית מארץ לחוץ לארץ [ל"ב] [שביעית פ"ו מ"ה].

תהיה כל תבואתה. בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. דאמר קרא תהיה – בהווייתה תהא [ל"ג]. (ב"ק ק"א ב').

תהיה כל תבואתה. תהיה – אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע [ל"ד]. (ירושלמי שביעית פ"ז ה"א).

כל תבואתה. תניא, ר, חייא אומר, שתי תבואות, אחת מן הבית ואחת מן השדה, וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה [ל"ה]. (שם שם פ"ד ה"ו).

כל תבואתה. מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה [ל"ו]. (תו"כ).

ח[edit]

וספרת לך. בבית דין הכתוב מדבר [ל"ז]. (שם).

שבע שבתות שנים. באחד בתשרי ראש השנה ליובלות [ל"ח], מנלן, דכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים, מה שנים ושמיטין מתשרי מנינן, אף יובלות מתשרי מנינן [ל"ט]. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב).

והיו לך וגו'. תניא, מניין שיספר לשני שבוע, ת"ל והיו לך ימי שבע שבתות השנים, ומניין שיספר לשני יובל, ת"ל והיו לך תשע וארבעים שנה [מ]. (תו"כ).

ט[edit]

והעברת שופר. תניא, הפכו ותקע בו לא יצא, מאי טעמא, כדרב מתנה, דאמר והעברת שופר – דרך העברתו בעינן [מ"א]. (ר"ה כ"ז ב').

והעברת שופר. נאמר כאן והעברת שופר, ונאמר להלן (פ' ויקהל) ויצו משה ויעבירו קול במחנה, מה להלן בקול אף כאן בקול [מ"ב] [עם ל"ד א'].

והעברת שופר. שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות [מ"ג]. (שם כ"ו א').

והעברת שופר וגו'. ת"ר, מניין שבשופר ת"ל והעברת שופר, ומניין שפשוטה לפניה ת"ל והעברת שופר תרועה, ומניין שפשוטה לאחריה ת"ל תעבירו שופר, ומניין לשלש של שלש שלש ת"ל והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה (פ' אמור), יום תרועה יהיה לכם (פ' פינחס) [מ"ד]. (שם ל"ג ב').

בחודש השביעי. מה ת"ל, ללמד שיהיו כל תרועות של חודש שביעי זה כזה [מ"ה], ומניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ת"ל שביעי שביעי לגז"ש, הא כיצד, שלש שהן תשע, שיעור תקיעה כתרועה, שיעור תרועה כשלשה שברים [מ"ו]. (שם ל"ד ב').

ביום הכפורים. ביום – ולא בלילה, ביום הכפורים – ואפילו בשבת [מ"ז]. (תו"כ).

תעבירו שופר. מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע [מ"ח]. (ר"ה ל' א').

י[edit]

וקדשתם וגו'. תניא, וקדשתם את שנת החמשים שנה, מה ת"ל [מ"ט], לפי שנאמר ביום הכפורים, יכול לא תהא מתקדשת אלא ביוהכ"פ ואילך [נ], ת"ל וקדשתם את שנת החמשים, מלמד שמתקדשת והולכת בתחילתה [נ"א]. (ר"ה ח' ב').

וקראתם דרור. תניא, אין דרור אלא חירות, א"ר יהודה, מהו לשון דרור, כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה [נ"ב]. (שם ט' ב').

בארץ. הוא הדין דאפילו בחוץ לארץ, והא דכתיב בארץ, לומר לך, בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחו"ל, ובזמן שאינו נוהג דרור בארץ אינו נוהג בחו"ל [נ"ג]. (שם שם).

לכל יושביה. משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה [נ"ד] בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לבל יושביה, בזמן שבל יושביה עליה, יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג, ת"ל לכל יושביה, בזמן שיושביה כתקונן ולא בזמן שהן מעורבין [נ"ה]. (ערכין ל"ב ב').

יובל היא. תניא, תקיעת שופר ושילוח עבדים ושמיטת קרקעות כולן מעכבין ביובל, דאמר קרא יובל היא, וקסברי חכמים מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו [נ"ו]. (ר"ה ט' ב').

ואיש אל משפחתו. תניא, א"ר אליעזר בן יעקב, במה הכתוב מדבר, אם במוכר עצמו הרי כבר אמור, ואם במכרוהו ב"ד, הרי כבר אמור, הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע ב' וג' שנים לפני היובל שהיובל מוציאו [נ"ז], מאי משמע, אמר רבא בר שילא, אמר קרא איש, איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה – הוי אומר זו רציעה [נ"ח]. (קדושין ט"ו א').

תשובו. לרבות את האשה שנמכרה שיוצאת ביובל [נ"ט]. (תו"כ).

יא[edit]

יובל היא שנת החמשים. שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת [מכאן אמרו, יובל אינו עולה למנין שבוע] [ס]. (ר"ה ט' א').

לא תזרעו. מלמד שכל שנוהג בשביעית נוהג ביובל [ס"א]. (תו"כ).

יב[edit]

יובל היא. ואפילו בחוץ לארץ [ס"ב]. (ר"ה ט' ב').

יובל היא. תניא, יכול כשם ששביעית תופסת דמיה כך שאר איסורין תופסין דמיהם, ת"ל יובל היא, היא אין, מידי אחרינא לא [ס"ג]. (קדושין נ"ח א').

יובל היא. מה היא קודש אף תבואתה קודש [ס"ד]. (ירושלמי שביעית פ"ד ה"ז).

קדש תהיה לכם. תניא, השביעית תופסת דמיה [ס"ה], מאי טעמא, דכתיב כי יובל היא קודש תהיה לכם, מה קודש תופס דמיו [ס"ו], אף שביעית תופסת דמיה ואסורה, אי מה קודש תופס דפיו ויוצא לחולין אף שביעית כן, ת"ל תהיה – בהווייתה תהא [ס"ז]. (סוכה מ' ב').

קדש תהיה לכם. תניא, א"ר יוחנן, השביעית מתחללת בין דרך פקח בין דרך חילול [ס"ח] דכתיב יובל היא קודש תהיה לכם, מה קודש בין דרך פקח בין דרך חילול [ס"ט], אף שביעית בין דרך מקח בין דרך חילול [ע]. (סוכה מ' ב').

קדש תהיה לכם. ואלו קודש תהיה לה' לא כתיב, לפיכך המקדש בפירות שביעית מקודשת [ע"א]. (קדושין נ"ג א').

מן השדה תאכלו. כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מה שבבית, כָּלה מן השדה כַּלה מן הבית [ע"ב]. (ירושלמי שביעית פ"ט ה"ג).

יג[edit]

בשנת היובל וגו'. תניא, א"ר יוסי בר חנינא, בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית [ע"ג], אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד [ע"ד], לא הרגיש – לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר (פ' כ"ה) כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו עד שמוכר את ביתו שנאמר (פ' כ"ט) ואיש כי ימכור בית מושב, לא באת לידו עד שמוכר את בתו [ע"ה], שנאמר (שמות כ״א:ז׳) וכי ימכור איש את בתו לאמה, לא באת לידו עד שלוה ברבית, שנאמר (פ' ל"ה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא באת לידו עד שמוכר את עצמו שנאמר (פ' ל"ט) וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא לך אלא לגר, שנאמר לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר (פ' מ"ז) לגר תושב, משפחת גר (שם) זה נכרי, כשהוא אומר (שם) או לעקר – זה הנמכר לעבודה זרה עצמה [ע"ו]. (קדושין כ' א').

בשנת היובל הזאת. תניא, אין העבדים יוצאים לחירות בשביעית, מאי טעמא, דאמר קרא בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, זאת מוציאה עבדים לחירות ואין השביעית מוציאה עבדים לחירות [ע"ז]. (תו"כ).

תשובו. לרבות את המתנה שחוזרת ביובל [ע"ח]. (בכורות נ"ב ב').

תשובו. לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל [ע"ט]. (תו"כ).

יד[edit]

וכי תמכרו ממכר. תניא, השכירות יש לה אונאה, מאי טעמא ממכר סתמא כתיב, והאי נמי ביומיה מכירה הוא [פ]. (ב"מ נ"ו ב').

וכי תמכרו ממכר. ממכר שגופו מכור וקנוי יש לו אונאה, יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי ואין עומדים אלא לראיה אין להם אונאה [פ"א]. (שם שם).

ממכר לעמיתך. [תניא, ישראל מישראל קונים במשיכה ועובד כוכבים מישראל קונים בכסף דכתיב] וכי תמכרו ממכר לעמיתך, לעמיתך במשיכה, הא לעובד כוכבים בכסף [פ"ב]. (בכורות י"ג א').

ממכר לעמיתך. לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לעובד כוכבים [פ"ג]. (בכורות י"ג א').

ממכר לעמיתך. תניא, מניין כשאתה מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך, ת"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך [פ"ד]. (תו"כ).

או קנה מיד עמיתך. תניא, מניין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא מיד עמיתך, ת"ל או קנה מיד עמיתך [פ"ה]. (תו"כ).

מיד עמיתך. נכסים שאין להם אחריות [פ"ו] נקנין במשיכה, מנלן, דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד [פ"ז]. (קדושין כ"ו א').

מיד עמיתך. הקרקעות והעבדים אין להם אונאה, דכתיב או קנה מיד עמיתך אל תונו, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות [פ"ח]. (ב"מ נ"ו ב').

מיד עמיתך. מיד עמיתך אתה קונה במשיכה, הא מיד עובד כוכבים אתה קונה בכסף [פ"ט]. (בכורות י"ג א').

אל תונו. תנן, כמה שיעור אונאה, ארבעה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע שתות למקח [צ]. (ב"מ מ"ט ב').

אל תונו. אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מניין, ת"ל או קנה אל תונו [צ"א]. (ב"מ נ"א א').

איש את אחיו. ההקדש אין לה אונאה, דכתיב אל תונו איש את אחיו, אחיו ולא הקדש [צ"ב]. (שם נ"ו ב').

איש את אחיו. אין לי אלא איש, אשה את איש ואיש את אשה מניין, ואין לי אלא הדיוט להדיוט, הדיוט לתגר, תגר להדיוט מניין, ת"ל אל תונו איש את אחיו מכל מקום [צ"ג]. (תו"כ).

טו[edit]

במספר שני תבואות. איתמר, קנין פירות, אמר ר"ל, לאו כקנין הגוף הוא, דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך [צ"ד]. (גיטין מ"ח ב').

במספר שני תבואות. תניא, היתה שנת שדפון וירקון או שביעית אי שהיו שנים כשני אליהו [צ"ה] אינה עולה לו מן המנין [צ"ו], והני מילי דלא הוי תבואה כלל כשני אליהו, אבל היכי דאיכא תבואה סלקא ליה ולא אמרינן מכת מדינה היא, דאמר קרא, במספר שני תבואות, שנים שיש בהם תבואה בעולם [צ"ז]. (ב"מ ק"ו א').

במספר שני תבואות. אמר רב פפא, מכר טרשין [צ"ח] נגאלין פחות משתי שנים, דאמר קרא במספר שני תבואות, והני לאו בני תבואות נינהו [צ"ט]. (ערכין י"ד ב').

במספר שני תבואות. אמר רב פפא, מכר אילנות אין נגאלין בפחות משתי שנים, דאמר קרא במספר שני תבואות, והני בני תבואות נינהו [ק]. (שם שם).

במספר שני תבואות. ת"ר, שנה האמורה בשדה אחוזה – מעת לעת, דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך, פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים [ק"א]. (שם י"ח ב').

במספר שני תבואות. תניא, ר' אליעזר אומר, מניין שאם מכרה לו לפני ר"ה שדה מלאה פירות שלא יאמר לו הנח לפני כדרך שהנחתי לפניך, ת"ל במספר שני תבואות, פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים [ק"ב]. (שם ל' א').

במספר שני תבואות וגו'. המוכר את שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול בפחות משתי שנים, שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, ולא מבעי מוכר אלא אפילו לוקח נמי קאי בעשה, דבעינן שנים הקנה וליכא [ק"ג]. (שם כ"ט ב').

טז[edit]

לפי רוב השנים. תניא, במספר שנים אחר היובל תקנה, מלמד שמוכרין סמיך ליובל, מופלג מן היובל מניין, ת"ל לפי רוב השנים ולפי מעוט השנים [ק"ד]. (ערכין כ"ט ב').

יז[edit]

ולא תונו. ת"ר, כשהוא אומר (פ' י"ד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו, הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו – באונאת דברים [ק"ה]. (ב"מ נ"ח ב').

איש את עמיתו. אמר רב הונא, מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו – עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו [ק"ו]. (שם נ"ט א').

ויראת מאלהיך. כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך [ק"ז]. (קדושין ל"ב ב').

יט[edit]

וישבתם לבטח עליה. לבטח – ולא מפוזרים ולא מפוחדים, עליה – ולא גולים [ק"ח]. (תו"כ).

כ[edit]

וכי תאמרו. עתידים אתם לומר כן [ק"ט]. (שם).

ולא נאסף. אמר ר' עקיבא, וכי מאחר שאין זורעים מהיכן אוספים, ומה ת"ל ולא נאסוף, אלא מכאן לספיחים שאסורים בשביעית [ק"י]. (פסחים נ"א ב').

כא[edit]

לשלש השנים. תניא, ר' יונתן בן יוסף אומר, ועשת את התבואה לשלש השנים, אל תקרא לשלש אלא לשליש [מכאן לתבואה דאזלינן בתר שליש גידולה] [קי"א]. (ר"ה י"ג א').

כב[edit]

מן התבואה ישן. מהו ישן, רב נחמן אמר בלא רצינתא, ורב ששת אמר בלא שריפא [קי"ב]. (ב"ב צ"א ב').

עד בוא תבואתה. תניא, יכול יהיו ישראל מצפין לחדש מפני ישן שכלה או מפני שהוא רע, ת"ל עד בוא תבואתה – עד שתבא תבואה מאליה [קי"ג]. (שם שם).

כג[edit]

לא תמכר לצמתת. אמר רב חסדא אמר רב קטינא, מניין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל [קי"ד], שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, מי שאין שם יובל נצמתת, יש שם יובל אינה נצמתת, יצתה זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת [קט"ו]. (ב"מ ע"ט א').

כי לי הארץ. לי הארץ – לי קדושת הארץ, מכאן שאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר [קט"ז]. (גיטין מ"ז א').

כד[edit]

ובכל ארץ אחזתכם. ובכל – לרבות בתים ועבד עברי שנגאלין בקרובים [קי"ז]. (קדושין כ"א א').

כה[edit]

כי ימוך אחיך. תניא, מניין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהניח באפונדתו וליקח לו בהמה וכלים ובית, ת"ל כי ימוך ומכר, מלמד שאינו מוכר אא"כ העני [קי"ח]. (תו"כ).

ומכר מאחותו. ת"ר, כיצד כותבין שטר מכר, המוכר כותב לו שדי מכורה לך [ואין הלוקח כותב שדך קנויה לי], מאי טעמא, ומכר מאחוזתו כתיב, במוכר תלי רחמנא [קי"ט]. (קדושין ט' א').

ומכר מאחזתו. תניא, יכול ימכור כל נכסיו בבת אחת, ת"ל ומכר מאחוזתו ולא כל אחוזתו [ק"כ]. (תו"כ).

ומכר מאחזתו. עיין לפנינו לעיל ריש פסוק י"ג בדרשה בשנת היובל וגו'.

ובא גואלו הקרוב. מלמד שהקרוב קודם [קכ"א]. (שם).

וגאל. הרי זה רשות, או אינו אלא חובה, ת"ל (פ' כ"ו) ואיש כי לא יהיה לו גואל, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא זה שיש לו ואינו רוצה ליקח שהרשות בידו [קכ"ב]. (קדושין כ"א א').

את ממכר. לרבות את הנותן מתנה [קכ"ג]. (תו"כ).

כו[edit]

כי לא יהיה לו גואל. הובא בפסוק הקודם בדרשה וגאל.

והשיגה ידו. ת"ר, והשיגה ידו – יד עצמו, שלא ילוה ויגאל [קכ"ד]. (ערכין ל' ב').

ומצא. ומצא פרט למצוי, שלא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברע – ויגאול ביפה [קכ"ה]. (שם שם).

כדי גאלתו. מלמד שכדי גאולה הוא גואל ואינו גואל לחצאין [קכ"ו]. (ערכין ל' ב,).

כז[edit]

והשיב את העדף. תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר, מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים, מניין שאינו מחשב אלא במנה, ת"ל והשיב את העודף – העודף שבידו, מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מה מניין שאין מחשבין אלא במנה, ת"ל והשיב את העודף – העודף שבקרקע, וממאי דלקולא דילמא לחומרא [קכ"ז], לא ס"ד, דגמר גאולה גאולה מעבד עברי [קכ"ח]. (שם שם א').

לאיש אשר מכר לו. תניא, מכרה לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים איני מחשב אלא עם הראשון [קכ"ט] שנאמר לאיש אשר מכר לו, מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במה אינו מחשב אלא עם האחרון, שנאמר והשיב את העודף לאיש, לאיש אשר בתוכו [ק"ל], וממאי דלקולא דילמא לחומרא, לא ס"ד דגמר גאולה גאולה מעבד עברי [קל"א]. (שם שם).

ושב לאחזתו. בבעל אחוזה דברתי ולא במוכר למוכר [קל"ב]. (תו"כ).

כח[edit]

עד שנת היובל. שלא יכנס בה מהשנה כלום [קל"ג], נמצאת אומר, שדות וכספים משמיטים כאחד, יובל מוציא בתחלתו והשביעית משמטת בסופה [קל"ד]. (שם).

ויצא ביובל. תניא, אין שדה אחוזה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר ויצא ביובל ושב לאחוזתו [קל"ה]. (ערכין כ"ט א').

ויצא ביובל. אף מן ההקדש [קל"ו]. (תו"כ).

ושב לאחוזתו. אמר רב פפא, מכר טרשין [קל"ז] ולא גאלן חוזרת לבעלים ביובל, מאי טעמא, ושב לאחוזתו אמר רחמנא והאי נמי אחוזה היא, מכר אילנות ולא גאלן אין חוזרות, מ"ט ושב לאחוזתו אמר רחמנא ולא אילנות [קל"ח]. (ערכין י"ד ב').

ושב לאחזתו. תניא, הקונה שדה ביובל א"ר אילא קנה קרקע, אמר ליה ר' אבא בר ממל, א"כ יחפור בה בורות שיחין ומערות, אמר ליה, התורה אמרה ושב לאחוזתו – בעינייהו [קל"ט]. (ירושלמי גיטין פ"ד ה"ט).

ושב לאחוזתו. לרבות האשה [ק"מ]. (תו"כ).

כט[edit]

בית מושב. תניא, בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו נחלט בבתי ערי חומה, מאי טעמא, בית כתיב בהו [קמ"א]. (סוכה ג' ב').

בית מושב. עיין לפנינו לעיל ריש פסוק י"ג בדרשה בשנת היובל וגו'.

בית מושב עיר חומה. שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף [קמ"ב], יכול אפילו הקיפוה ישראל [קמ"ג], ת"ל עיר חומה ונאמר להלן (פ' דברים) כל אלה ערים בצורות חומה, מה להלן עובדי כוכבים אף כאן עובדי כוכבים, ומה להלן עובדי כוכבים קודם לכן אף כאן עובדי כוכבים קודם לכן [קמ"ד]. (ערכין ל"ג ב').

עיר חומה. באיזו עיר חומה אמרה תורה, בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון [קמ"ה]. (תו"כ).

והיתה גאלתו. תניא, מת המוכר יגאל בנו, ואע"פ דרחמנא אמר ואיש כי ימכור, והאי לא מכר, אפ"ה גואל, מאי טעמא, והיתה גאולתו כתיב – מכל מקום [קמ"ו]. (ערכין ל"א ב').

והיתה גאלתו. תניא, מת הלוקח גואלין מיד בנו, ואע"פ דרחמנא אמר לקונה אותו והאי לא קנה, אפ"ה גואלין, מאי טעמא, והיתה גאולתו כתיב – מכל מקום [קמ"ז]. (ערכין ל"א ב').

שנת ממככרו. ת"ר, שנה האמורה בבתי ערי חומה מעל"לע [קמ"ח], מאי טעמא, דאמר קרא עד תום שנת ממכרו, ממכרו שלו ולא שנה של מנין עולם [קמ"ט]. (שם י"ח ב').

ימים תהיה גאלתו. מה ת"ל ימים – לומר דבעינן מעת לעת [ק"נ]. (שם ל"א א').

ל[edit]

עד מלאת לו שנה. ת"ר, שנה, איני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני [קנ"א], כשהוא אומר עד מלאת לו שנה, הוי אומר שנה לראשון [קנ"ב]. (שם שם ב').

שנת תמימה. תמימה – להביא את חודש העיבור [קנ"ג]. (שם שם א').

שנה תמימה. תניא, א"ר אבא בר ממל, מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שמכר לו באחד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר של שנה הבאה [מאי טעמא שנה תמימה כתיב] [קנ"ד]. (ערכין ל"א ב').

הבית אשר בעיר. ת"ר, בית, אין לי אלא בית, מניין לרבות בתי בדים בתי מרחצאות ומגדלות ובורות שיחין ומערות ת"ל אשר בעיר [קנ"ה], יכול שאני מרבה אף השדות ת"ל בית [קנ"ו]. (שם ל"ב א').

אשר לא חמה. תניא, ר' אליעזר ב"ר יוסי אומר, אשר לא חומה, אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן [קנ"ז]. (שם שם).

אשר לא חמה. פרט לבית הבנוי בחומה [קנ"ח]. (ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ד).

לצמיתת. ת"ר, מהו לצמיתות – לחלוטין, דבר אחר לצמיתות לרבות את המתנה, מאי טעמא, צמית צמיתות [קנ"ט]. (ערכין ל"א ב').

לקנה אתו לדרתיו. תניא, אין הבית חלוט בירושלים, שנאמר וקם הבית לקונה אותו לדרותיו, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים [ק"ס]. (ב"ק פ"ב ב').

לקנה אתו לדרתיו. לקונה אותו ואפילו מיד הקדש, לדרותיו – יצא הקדש שאין לו דורות [קס"א]. (ערכין ל"א ב').

לא יצא ביובל. תניא, אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר לא יצא ביובל [קס"ב]. (שם כ"ט א').

לא יצא ביובל. והא מאחר דכתיב לצמיתות לדרותיו מה ת"ל עוד לא יצא ביובל, אמר רב ספרא, לא נצרכא אלא למוכר בית בבתי ערי חומה [קס"ג] ופגע בו יובל בתוך שנתו, ס"ד אמינא ליפק ביובל, קמ"ל [קס"ד]. (שם ל"ד ב').

לא[edit]

ובתי החצרים. אלו הן בתי החצרים, שני חצרים של שני בתים, אע"פ שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון הרי הן כבתי חצרים [קס"ה]. (שם ל"ג ב').

אשר אין להם חמה. ת"ר, ממשמע שנאמר בתי החצרים איני יודע שאין להם חומה [קס"ו], מה ת"ל אשר אין להם חומה, אע"פ שיש להם חומה כמי שאין להם חומה [קס"ז]. (שם שם).

חמה סביב. ת"ר, חומה ולא שור איגר [קס"ח], סביב – פרט לטבריא שימה חומתה [קס"ט]. (שם ל"ב א').

על שדה הארץ יחשב. הקישו הכתוב לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה יוצא ביובל ובגרעון כסף אף בתי החצרים כן [ק"ע], יכול כשם ששדה אחוזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים אף בתי החצרים כן, ת"ל גאולה תהיה לו מיד [קע"א]. (ערכין ל"ג א').

וביבל יצא. תניא, יכול הואיל ונתנה להם כח יפה שבשדות ושבבתים לא יצא ביובל, ת"ל וביובל יצא [קע"ב]. (שם שם).

לב[edit]

גאלת עולם וגו'. תני, הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם, שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים [קע"ג]. (שם שם ב').

לג[edit]

מן הלוים. תניא, יכול לוי מישראל יגאל שזה יפה כחו וזה הורע כחו [קע"ד] אבל לוי מלוי שזה יפה כחו וזה יפה כחו לא יגאל תלמוד לומר מן הלוים [קע"ה]. (ערכין ל"ג ב').

ויצא ממכר. ממכר חוזר שבח אינו חוזר [קע"ו]. (ב"מ ק"ט א').

ויצא ממכר. יכול אפילו עבדיו מטלטליו ושטריו, ת"ל בית ועיר אחוזתו, א"כ מה ת"ל ממכר, ממכר יוצא בחנם ואין הקדש יוצא בחנם אלא בפדיון [קע"ז]. (ערכין ל"ג א').

כי בתי ערי הלוים. [אין הדבר תלוי אלא בערי הלוים, לפיכך ישראל שירש את אבי אמו לוי גואל כלוים, ולוי שירש את אבי אמו ישראל גואל כישראל] [קע"ח]. (שם שם ב').

לד[edit]

לא ימכר. תניא, ערי הלוים אין עושים בהם שדה מגרש ומגרש שדה ומגרש עיר ועיר מגרש, דאמר קרא ושדה מגרש עריהם לא ימכר, מאי לא ימכר, אילימא לא ימכר כלל, והא מדכתיב (פ' ל"ב) גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזבני, אלא מאי לא ימכר – לא ישנה [קע"ט]. (שם שם).

אחזת עולם הוא להם. מכאן שאין הלוים מחרימין שדותיהם [ק"פ]. (שם כ"ח א').

לה[edit]

וכי ימוך. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה, מהו שיסדרו בבעל חוב [קפ"א], אמר ליה, כתיב הכא וכי ימוך וכתיב בערכין (פ' בחקותי) ואם מך הוא, מה ערכין מסדרין אף בעל חוב מסדרין [קפ"ב]. (ב"מ קי"ד א').

וכי ימוך אחיך. עיין לפנינו לעל ריש פסוק י"ג בדרשה בשנת היובל וגו'.

מטה ידו. אל תניחהו לירד, הא למה זה דומה, למשא ע"ג החמור, עודנו במקומו אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ – חמשה אין מעמידין אותו [קפ"ג]. (תו"כ).

והחזקת בו. תניא, מניין שאם החזקת אפילו ד' או ה' פעמים תחזור ותחזוק בו ת"ל והחזקת בו [קפ"ד], יכול אפילו מפסידו לתרבות רעה, ת"ל עמך [קפ"ה]. (שם).

גר ותושב. גר – זה גר צדק, תושב – זה גר אוכל נבלות [קפ"ו]. (שם).

אל תקח מאתו. תניא, הניח להם אביהם מעות של רבית אין חייבים להחזיר, דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית, אהדר ליה כי היכי דניחי, לדידיה קא מזהיר רחמנא, לבריה לא מזהר רחמנא [קפ"ז]. (ב"ק קי"ב א').

אל תקח מאתו. אל תקח מאתו, אבל אתה נעשה לו ערב [קפ"ח]. (ב"מ ע"א א').

אל תקח מאתו. אלו עוברין בל"ת, המלוה והלוה והערב והעדים והסופר, עוברים משום את כספך לא תתן לו בנשך (פ' ל"ז) ומשום אל תקח מאתו נשך [קפ"ט]. (שם ע"ה ב').

נשך ותרבית. איזהו נשך ואיזהו תרבית, נשך זה המלוה סלע בה' דינרין סאתים חטים בשלש, ותרבית זה המרבה בפירות [ק"צ]. (שם ס' ב').

ויראת מאלהיך. כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך [קצ"א]. (קדושין ל"ב ב').

וחי אחיך עמך. תניא, א"ר אלעזר, רבית קצוצה יוצאה בדיינין, אבק רבית אינה יוצאה בדיינין, מאי טעמא, דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך, אהדר ליה כי היכי דניחי [בהדך] [קצ"ב]. (ב"מ ס"ב א').

וחי אחיך עמך. תניא, שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים [קצ"ג] ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש ר' עקיבא, וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך [קצ"ד]. (ב"מ ב"מ א').

וחי אחיך עמך. אחיך ולא שור [קצ"ה]. (שם פ"ח ב').

לז[edit]

את כספך. כספך ולא כסף אחרים. ואכלך ולא אוכל אחרים [קצ"ו]. (תו"כ).

את כספך וגו'. אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל, נשך באוכל מניין, ת"ל (פ' תצא) נשך אוכל, רבית בכסף מניין ת"ל (שם) נשך כסף, אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר (שם) לא תשיך לאחיך כל דבר אשר ישך, תנהו ענין לרבית כסף, ואין לי אלא בלוה, במלוה מניין, נאמר כאן נשך בלוה, ונאמר להלן (שם) נשך במלוה, מה נשך האמור בלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית, אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית [קצ"ז]. (ב"מ ס"א א').

לא תתן לו. אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין [קצ"ח]. (שם ס' ב').

לא תתן לו. מלמד שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה [קצ"ט]. (ב"מ ס"ט ב').

לח[edit]

אני ה' וגו'. מה ת"ל יציאת מצרים ברבית, אמר הקב"ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית [ר]. (שם ס"א ב').

להיות לכם לאלהים וגו'. ת"ר, לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה נכרים ואל ידור בחו"ל ואפי' בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו"ל דומה כאלו עובד עבודת כוכבים, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים [ר"א]. (כתובות ק"י ב').

לט[edit]

וכי ימוך אחיך. תניא, מניין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו וליקח לו בהמה וכלים ובית אא"כ העני, ת"ל וכי ימוך אחיך ונמכר לך, מלמד שאינו נמכר אא"כ העני [ר"ב]. (תו"כ).

וכי ימוך אחיך וגו'. קרי ליה אחיך וקרי ליה עבד, הא כיצד, אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדותו [ר"ג]. (שם).

ונמכר לך. תניא, המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מאי טעמא, מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד ועבדך שש שנים (פ' ראה), זה אינו עובד יתר על שש ולא מוכר עצמו אינו עובד יתר על שש [ר"ד]. (קדושין י"ד ב').

ונמכר לך. תניא, מניין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לישראל, ת"ל ונמכר לך [ר"ה]. (תו"כ).

ונמכר לך. עיין לפנינו לעיל ריש פסוק י"ג בדרשה בשנת היובל וגו'.

לא תעבוד בו וגו'. בו לא תעבוד עבודת עבד, אבל אתה עובד עבודת עבד בבן חורין [ר"ו]. (שם).

עבודת עבד. מהו עבודת עבד, שלא יטול אחריך בלונטיא ולא יטול לפניך כלים במרחץ [ר"ז]. (שם).

מ[edit]

כשכיר כתושב. הקישו הכתוב לשכיר ולתושב, מה שכיר ביומו תתן שכרו (פ' תצא) אף זה ביומו תתן שכרו, ומה תושב בטוב לו לא תוננו (פ' ראה) אף זה בטוב לו לא תוננו [ר"ח]. (שם).

יהיה עמך. מלמד שאין הרב יכול לומר לעבדו העברי עשה עמי ואיני זנך [ר"ט]. (כתובות מ"ג א').

עד שנת היבל. מכאן לעבד עברי שקונה עצמו ביובל [ר"י]. (קדושין ט"ז א').

עד שנת היבל. אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך [רי"א]. (ערכין כ"ט א').

יעבד עמך. מהו עמך, שלא תמסור לו אומנתו לאחר, שאם היה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים, לא יעשה, ר' יוסי אומר, אם היתה אומנתו לפנים מכאן יעשה [רי"ב]. (תו"כ).

מא[edit]

ויצא מעמך. [מהו מעמך, ממקום שאתה שם], מלמד שלא תהא אתה בכפר והוא בכרך, אתה בכרך והוא בכפר [רי"ג]. (שם).

הוא ובניו עמו. תניא, א"ר שמעון, אם הוא נמכר בניו מי נמכרין, ומה ת"ל ובניו, אלא מלמד שרבו חייב במזונות בניו [רי"ד]. (קדושין כ"ב א').

ושב אל משפחתו. תניא, א"ר אלעזר בן יעקב, במה הכתוב מדבר, אם במוכר עצמו הרי כבר אמור, ואם בנרצע, הרי כבר אמור, הא אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו ב"ד ב' וג' שנים לפני היובל שהיובל מוציאו [רט"ו]. (שם ט"ו א').

ושב אל משפחתו. אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, ויעשה בעל מום, אמר רבא בר רב שילא, אמר קרא ושב אל משפחתו – למוחזק שבמשפחתו [רט"ז]. (קדושין כ"א ב').

ושב אל משפחתו. תניא, אק הגר נקנה בעבד עברי, מאי טעמא, ושב אל משפחתו בעינן וליכא [רי"ז]. (ב"מ ע"א א').

ושב אל משפחתו. למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו [בגנדולה] [רי"ח]. (מכות י"ג א').

מב[edit]

לא ימכרו וגו'. תניא, אזהרה לגונב נפש מניין, ר' יאשיה אומר לא תגנוב (פ' יתרו) ור' יוחנן אמר לא ימכרו ממכרת עבד, ולא פליגי, מר חשיב לאו דגניבה ומר חשיב לאו דמכירה [רי"ט]. (סנהדרין פ"ו א').

ממכרת עבד. שלא יעמידנו בסימטא ויעמידנו על אבן המקח [ר"כ]. (תו"כ).

כי עבדי הם. שטרי עליהם ראשון, אשר הוצאתי אותם וגו', על תנאי שלא ימכרו ממכרת עבד [רכ"א]. (שם).

מג[edit]

לא תרדה בו וגו'. [מהו לא תרדה בו, שלא תאמר לו החם את הכוס ואין אתה צריך לו, עדור תחת הגפן עד שאבוא, ושמא תאמר לצורך עצמי אני עושה, הרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך [רכ"ב]. (שם).

מד[edit]

ועבדך ואמתך וגו'. מה ת"ל, שמא תאמר הואיל ואסרה לנו את כל אלו במה נשתמש, ת"ל ועבדך ואמתך מאת הגוים וגו' [רכ"ג]. (תו"כ).

אשר יהיו לך. תניא, מניין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן שמותר אתה לשעבדו עבד, ת"ל אשר יהיו לך [רכ"ד]. (שם).

אשר סביבתיכם. אשר סביבותיכם ולא מן הכנענים שבארץ [רכ"ה]. (שם).

מהם תקנו. מה ת"ל, שיכול אין לי אלא מבניהם ומבנותיהם, הם עצמם מניין, ת"ל מהם תקנו [רכ"ו]. (שם).

מה[edit]

וגם מבני התושבים. תניא, מניין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד, ת"ל וגם מבני התושבים מהם תקנו [רכ"ז]. (יבמות ע"ח ב').

אשר הולידו בארצכם. יכול אף הכנעני שבא על אחת מן האומות והוליד בן אתה רשאי לקנותו בעבד, ת"ל אשר הולידו בארצכם, מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם [רכ"ח]. (יבמות ע"ח ב').

מהם תקנו. אתם קונין מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לגופו [רכ"ט]. (שם מ"ו א').

מו[edit]

והתנחלתם אותם. תניא, [יכול יהא עבד עברי ואמה עבריה נקנים בחזקה, ת"ל] והתנחלתם אותם, אותם בחזקה ולא עבד אחר בחזקה [ר"ל]. (קדושין ט"ז א')

והתנחלתם אותם לבניכם. תניא, והתנחלתם אותם לבניכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו, ומכאן שהענקת אמה העבריה לעצמה [רל"א]. (שם שם ב')

והתנחלתם אותם לבניכם. אמר רב יהודה אמר רב, בת הנזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה, דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם, אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו [רל"ב]. (כתובות מ"ג א')

והתנחלתם אותם לבניכם. תנא ר"ש בן יוחאי, ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה (פ' תצא) הא כיצד [רל"ג], עמדה בדין עד שלא מת אביה – ונתן לאבי הנערה, מת אביה – ונתן לנערה, מנלן, דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם [רל"ד]. (ירושלמי כתובות פ"ד ה"א)

לבניכם אחריכם. לבניכם ולא לבנותיכם, מכאן שהבנים יורשים את האב ולא הבנות [רל"ה]. (ב"ב ק"י ב')

לבניכם אחריכם. תניא, מניין לכל המוחזק אחריו לבן שהוא בנו לכל דבר, ת"ל והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם [רל"ו]. (תו"כ)

לרשת אחזה. תניא, מניין שהעבדים הוקשו לקרקעות, דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [רל"ז]. (מגילה כ"ג ב')

לרשת אחזה. הקישן הכתוב לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה נקנית בכסף ובשטר, ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה [רל"ח]. (קדושין כ"ב ב')

לרשת אחזה. יכול תהא שפחה כנענית נקנית בביאה, ת"ל והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, הוקשו לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה קנינה בכסף ובשטר ובחזקה אף זו קנינה בכסף ובשטר ובחזקה ולא בביאה [רל"ט]. (ירושלמי קדושין פ"א ה"א).

לרשת אחזה. הקיש הכתוב שדה אחוזה לעבדים, מה עבדים אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם, אף שדה אחוזה אתם קונים מהם ולא הם מכם, מכאן שאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר [ר"מ]. (ירושלמי גיטין פ"ד ה"ט)

לעולם בהם תעבדו. יכול מדאתקשו עבדים לשדה אחוזה [לענין קנינים] אתקשו לחזרה ביובל, מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל, ת"ל לעולם בהם תעבדו [רמ"א]. (קדושין כ"ב ב')

לעולם בהם תעבדו. תניא, ר' עקיבא אומר, לעולם בהם תעבדו – חובה [רמ"ב]. (גיטין ל"ח ב')

לעולם בהם תעבדו. תניא, אמר רב יהודה אמר שמואל, כל המשחרר עבדו עובר בעשה, דכתיב לעולם בהם תעבדו [רמ"ג]. (שם שם)

לעולם בהם תעבדו. אמר שמואל, לעולם בהם תעבדו, לעבודה נתתיו ולא לבושה [רמ"ד]. (נדה מ"ז א')

ובאחיכם. תניא, מניין שאם ראית לאדם שאינו נוהג כשורה שאתה רשאי להשתעבד בו, ת"ל לעולם בהם תעבדו ובאחיכם [רמ"ה], יכול אפילו אם נוהג כשורה, ת"ל ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו [רמ"ו]. (ב"מ ע"ג ב')

איש באחיו. אין לי אלא איש באיש, איש באשה, אשה באיש מניין, ת"ל איש באחיו – מכל מקום [רמ"ז]. (תו"כ)

לא תרדה בו. בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין בפרך [רמ"ח]. (שם)

מז[edit]

וכי תשיג וגו'. תניא, וכי תשיג יד גר ותושב עמך, מי גרם לו שיעשיר – דבוקו עמך, ומך אחיך עמו, מי גרם לו שיעני – דבוקו עמו [רמ"ט]. (שם).

או לעקר משפחת גר. עיין לפנינו לעיל ריש פ' י"ג בדרשה בשנת היובל וגו'.

מח[edit]

אחרי נמכר. תניא, הרי שבא ואמר הרי אני נמכר, יכול תזקק לו [לגאלנו], ת"ל אחרי נמכר, מלמד שאין אתה נזקק לו אלא משימכר [ר"נ]. (תו"כ).

גאלה תהיה לו. תנא דבי ר' ישמעאל, יכול הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים לדחי אבן אחר הנופל, ת"ל גאולה תהיה לו [רנ"א]. (קדושין כ' ב').

גאלה תהיה לו. דרש ר' עקיבא, מניין לגזל עובדי כוכבים שהוא אסור, ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שלא ימשכנו ויצא [רנ"ב]. (ב"ק קי"ג ב').

גאלה תהיה לו. גאולה תהיה לו – מיד, ואל תניחנו שיטמע [רנ"ג]. (תו"כ).

אחד מאחיו יגאלנו. תניא, מניין לאחיו מאביו שקודם לאחיו מאמו, ת"ל אחד מאחיו יגאלנו [רנ"ד]. (שם).

מט[edit]

או דדו וגו׳. דודו — זה אחי אביו, בן דודו — זה בן אחי אביו [רנ"ה] [תו״כ].

או משאר בשרו, מלמד שהקרוב קרוב קודם [רנ"ו]. (שם).

ממשפחתי יגאלנו. מלמד שמשפחת אב קרויה משפחה, ומשפחת אם אינה קרויה משפחה [רנ"ז]. (יבמות נ"ד ב).

יגאלנו. מה ת״ל יגאלנו יגאלנו יגאלנו ג – פעמים [רנ"ח], לרבות כל הגאולות שיהיו כסדר הזה [רנ"ט]. (קדושין כ״א א').

או השיגה ידו. או השיגה ידו — יד עצמו [ר"ס] [תו״כ]

ונגאל. תניא, ונגאל — והכל לשיחרור [רס"א]. (קדושין ט״ו ב׳).

ונגאל. בכל אדם [רס"ב] [תו״כ].

נ[edit]

וחשב עם קנהו. מהו וחשב עם קונהו – ידקדק עם קונהו [רס"ג]. (ב"ק קי"ג ב').

עם קנהו. תניא, הנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, דאמר קרא וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו [רס"ד]. (קדושין י"ז ב').

עם קנהו. אמר רבא, דבר תורה נכרי יורש את אביו, שנאמר, וחשב עם קונהו ותניא ולא עם יורשי קונהו, מכלל דאית ליה יורשים [רס"ה]. (שם שם).

והיה כסף ממכרו. עי' מש"כ בפסוק הבא בדרשה ישיב גאולתו.

נא[edit]

אם עוד רבות בשנים וגו'. תניא, אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים (פ' נ"ב), וכי יש שנים מרובות ויש שנים מעטות, אלא נתרבה כספו – מכסף מקנתו, נתמעט כספו – כפי שניו [רס"ו]. (שם כ' ב').

ישיב גאלתו וגו'. תני, קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף, בכסף, דכתיב מכסף מקנתו בשוה כסף – ישיב גאולתו כתיב, לרבות שוה כסף ככסף [רס"ז]. (קדושין ט"ז א').

מכסף מקנתו. מלמד שבכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים, והני מילי, דלית בהו שוה פרוטה [רס"ח], אי הכי אפילו כסף נמי, ס"ד אמינא תבואה וכלים כיון דמקרבי הנאתייהו גמר ומקני נפשיה קמ"ל [רס"ט]. (שם ח' א').

מכסף מקנתו. מלמד שנקנה בכסף, מוכר עצמו מנלן, יליף שכיר שכיר לגז"ש [ר"ע]. (שם י"ד ב').

מכסף מקנתו. ת"ר, נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים, מניין שאין מחשבין לו אלא מנה, ת"ל מכסף מקנתו [רע"א], נמכר לישראל מנלן, יליף שכיר שכיר לגז"ש [רע"ב]. (שם כ' א').

נב[edit]

כפי שניו. ת"ר, נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מניין שאין מחשבים לו אלא מנה, ת"ל כפי שניו [רע"ג], נמכר לישראל מנלן, יליף שכיר שכיר לג"ש [רע"ד]. (שם שם).

נג[edit]

כשכיר שנה בשנה. תניא, השכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, דאמר קרא כשכיר שנה בשנה, שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת [רע"ה]. (ב"מ ס"ה א').

לא ירדנו בפרך לעיניך. תניא, יכול יכנס לביתו לידע מה הוא עושה לו, ת"ל לעיניך, אין אתה מצוה אלא לעיניך [רע"ו]. (תו"כ).

נד[edit]

ואם לא יגאל באלה. מה ת"ל באלה, לומר לך, באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש [רע"ז]. (קדושין ט"ו ב').

נה[edit]

כי לי בני ישראל עבדים. תניא, ר' יוחנן בן זכאי היה דורש, מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף שנרצע הוא, אמר הקב"ה, אזן ששמע על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו לפיכך ירצע [רע"ח]. (שם כ"ב ב').

כי לי בני ישראל עבדים. אמר רב, פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים [רע"ט]. (ב"ק קט"ז ב').

כי לי בני ישראל עבדים. עיין מש"כ בפ' ראה בפסוק בנים אתם לה' אלהיכם (י"ד א').


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. השמיטה נאמרו כללותיה בפ' משפטים ששם נסמך על הפרשה שבשם הנאמרה בסיני, ופרטותיה כאן וכתיב בה סיני, וגילתה התורה פעם אחת ענין זה להורות על כל התורה. ואתיא דרשה זו כר' עקיבא בזבחים קט"ו ב' דכללות ופרטות נאמרו בסיני ולא כר' ישמעאל דכללות נאמרו בסיני ופרטיות באוהל מועד.
  2. עיין מש"כ בדרשה כזו בפ' מצורע בפסוק כי תבאו אל הארץ ובפרשה קדושים בענין ערלה.
  3. במעשרות כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה (פ' ראה), ודרשינן היוצא השדה ולא היוצא בתוך הבית, ולכן באילן שנטעו בתוך הבית פטור מן המעשרות, אבל בערלה לא כתיב שדה אלא כי תבאו אל הארץ ונטעתם (פ' קדושים), דמשמע בכל מקום שיהיה נטוע ואפי' בתוך הבית, לכן באופן כזה חייב בערלה.
  4. עיין באות הקודם, ור"ל אם אילן כזה חייב בשביעית או לא צריך למיבעי, כלומר יש ספק בדבר, מפני כי יש סברא גם לחייבו גם לפטרו, יען כי בשביעית כתיבי שתי הלשונות, כתיב ושבתה הארץ, דלשון זה מורה בכל מקום בארץ ואפי' בתוך הבית, וכנגד זה כתיב שדך לא תזרע, ולשון שדך מורה רק על הזרוע בשדה ולא בבית, ומש"כ למעלה
  5. דלגופיה לא איצטריך לשון זה שבת לה', דהא כתיב כזה בפסוק ד', ואתא לדרשה זו. והרבותא בזה דחייב בשביעית אע"פ שפטור מן הערלה ומן הרבעי ומן פרט ועוללות, והתם היינו טעמא, דבערלה כתיב לכם דממעט הקדש, וכיון דאין ערלה אין רבעי, כנודע, דהא בהא תליא, כמבואר לפנינו במקומו בפ' קדושים, ובפרט ועוללות כתיב כרמך דממעט הקדש.
  6. ואין לוקין על עשה. ובאור הדרשה, כי הפסוק הזה לגופיה לא איצטריך, דהא כתיב שדך לא תזרע, ואי משום לעבור עליו בעשה ול"ת הא נמי לא איצטריך, דהא כבר כתיב ושבתה הארץ, אלא ע"כ בא ללמד דעל שאר עבודות קרקע אינו עובר עליהן כי אם בעשה. – והנה מבואר מכאן דחרישה אסור בשביעית מה"ת עכ"פ באיסור עשה, וכי משמע גם מפשטות לשון הגמ' בבבלי ריש מו"ק ב' ב' דפריך זריעה וחרישה בשביעית מי שרי, ומשני בשביעית בזה"ז מדרבנן, משמע דבזמן המקדש אסור מדאורייתא, אבל בשעה"מ ריש הלכות שביעית כתב בשם הרמב"ן דאין כל איסור לעולם מה"ת בחרישה בשביעית, ולכאורה הוא פלא, ובפסוק הסמוך אות י"ד נבאר ענין זה.
  7. דריש ואספת את תבואתה לקרא דבתריה ובשנה השביעית, דלפעמים ואספת את תבואת השנה העברה אף בשביעית. וטעם הדיוק והדרשה י"ל משום דהו"ל למכתב ואספת את תבואתם, בלשון רבים, כיון דקאי אשדה וכרם, ומדכתיב תבואתה דריש כמו שדריש. אמנם ע"כ בעינן שהביאה שליש משום דלשון תבואה יונח רק על תבואה מבושלת, והיא כזו שהביאה שליש, דאז כשזורעים אותה צומחת. – ועיין בבבלי ר"ה י"ג סוף ע"א דרשת ר' יונתן בר יוסף [אשר כנראה הוא ר' יונתן בר יוסי שבירושלמי] מפסוק דלקמן (כ"א) ועשת את התבואה לשלש השנים, אל תקרא לשלש אלא לשליש, וי"ל דעל יסוד אותה דרשה דאין תבואה מבושלת נקרא אלא לאחר בישול שליש דריש דרשה זו שלפנינו, וכמו שביארנו. ובתוס' שם ד"ה אחר כתבו, תימא, שמואל דפסק דלא אזלינן בתר השרשה אלא בתר גמר פרי אתיא דלא כמאן וכו' עכ"ל, ורש"י הרגיש בזה וכתב וז"ל, למדנו דאשכח שמואל תנא דלא אזיל בתר השרשה וכו', ואני לא ידעתי מאן ההוא תנא, עכ"ל. ולו"ד י"ל דאותו תנא הוא ר' יונתן בר יוסי דהכא בירושלמי, ובס' התוה"מ מטי לדברי רש"י הנ"ל בשם הכ"מ, ובאמת הכ"מ העתיק רק דברי רש"י ואינם דברי עצמו. – ועיין עוד בתו"כ כאן, מנין לאורז ודוחן שהשרישו לפני ר"ה אתה כונסן בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית, ע"כ. וטעם הדרשה כמש"כ למעלה. והובא דין זה בגמ' ר"ה י"ג א' ומסקנת הגמ' שם דשמואל ס"ל דהכל הולך אחר גמר פרי, ר"ל לא אחר השרשה כברייתא זו, וקי"ל כשמואל, ולכן השמטנו דרשה זו מת."כ.
  8. דאסור לחרוש ולזרוע בשנת השמיטה משהגיע אחד בתשרי.
  9. ושם יתבאר דשנת העולם נחשב מחודש תשרי, יעו"ש.
  10. ר"ל דאם היה אומר ובשביעית היה במשמע שנה דידיה שלא כלה עד שמינית, אבל כשכותב בשנה השביעית כלתה השנה בר"ה. וטעם המספר שלשים יום בזה מבואר בר"ה י' ב' דמדיום אחד בחודש חשוב חודש כדכתיב באחד לחודש, ממילא שלשים יום בשנה חשוב שנה, יעוי"ש, ולפנינו בפ' נח בפסוק ויהי באחת ושש מאות בראשון באחד לחודש.
  11. בנות שוח הם מין תאנים לבנות הגדלות מג' שנים לג' שנים, והוי שביעית שלהן שנה שניה של שמיטה, דפירות שחונטים בשביעית אין נגמר בישולן עד שנה שניה של שמיטה שהיא ג' לחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבתר חנטה אזלינן, ועיין פ"ה מ"א דשביעית.
  12. דשבת בראשית נקרא סתם שבת, יען כי גם יוהכ"פ ויו"ט נקראים שבת כדכתיב בהו שבתון. ואמר בזה דכמו דשבת בראשית ענינו עדות לה' ששבת בשביעי, כך שביתת הארץ היא ג"כ עדות לה' כי לו הארץ, ועי' מש"כ בפ' משפטים.
  13. הזמירה נקראת מחתך ענפים יבשים של גפן, ודרכו של זומר לצמוח פרי כזורע, והבצירה בענבים הוי כקצירה בתבואה ושניהם חותכין. וא"כ קשה למה כתבה רחמנא תרווייהו וכרמך לא תזמור ואת ענבי נזיריך לא תבצור.
  14. ר"ל עיקר עבודת האדמה הם זריעה וקצירה, וכל יתר העבודות נקראים תולדות, כמו זמירה ובצירה וניכוש ועידור וכיסוח וקירסום ופסגון והשקאת זרעים ועוד, ומדפרט הכתוב רק זמירה ובצירה בא ללמדנו שרק על אלה התולדות לבד חייב ואתולדות אחרות כגון הני שחשבנו אינו חייב. וטעם הדבר צ"ל משום דזמירה ובצירה הם יותר קרובים בתכונתם לתכונת זורע וקוצר, וכמש"כ באות הקודם. – ודע שכתב הרמב"ם בפ"א ה"ג משמיטה וז"ל, וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב, לומר לך, על ב' תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות, כיצד, המבריך או המרכיב או הנוטע וכו' מכין אותו מכת מרדות, עכ"ל. מבואר מפורש מדבריו דמפרש דמ"ש בגמ' אאחרנייתא לא מחייב – אין הפי' דרק אתולדות אחרות לא מחייב אלא בכלל על עבודות אחרות ואפי' הן אבות לבד זריעה וקצירה וזמירה ובצירה. ולא אדע ההכרח לפי' זה, והלא לפי פשטות הלשון אהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב משמע רק אתולדות אחרות אבל לא על אבות, וגם הסברא חיצונית לא תסכים לזה, דזמירה שהיא רק גרם לצמיחת האילנות אסורה מדאורייתא ולוקין עליה, ונוטע ומבריך וכו' מכין אותו רק מכת מרדות, והוא דבר פלא. גם מפשטות לשון הגמ' בגיטין נ"ג ב' הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובשביעית יעקר, ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, הרי מבואר מפורש דס"ל להגמ' דנוטע הוי מדאורייתא, ובכן דברי הרמב"ם צ"ע רב. – והנה בכלל העבודות שאין חייבין עליהן מלקות הוי גם חרישה, כמבואר. ואף שבסוגיא שלפנינו מחלוקת תנאים בזה, בכל זאת קיי"ל דאין לוקין. ולכאורה קשה טובא בזה ממשנה דמכות כ"ב ב' יש חורש תלם אחד וחייב עליו מלקות משום שמונה לאוין, וחשיב שם אחד מהן שחורש בשביעית. וראיתי ברש"י פסחים מ"ז ב' שכתב בענין משנה זו דחרישה זו אינה לתכלית זריעה אלא לכסות את הזריעה, ובאופן זה הוי החרישה תולדה דזורע, עכ"ל. וכפי הנראה כתב כן לאוקים מתניתין אף למ"ד אין לוקין על חרישה, אבל עם כ"ז הדבר קשה מאד, שהרי מפורש אמרי' כאן דרק אתולדות אלו שמפורשין בקרא לוקין, והיינו רק על זמירה וקצירה, אבל אתולדות אחרות לא מחייבי, וא"כ אפילו אם נימא דאיירי בחרישה כזו שהיא תולדה דזורע ג"כ אין לוקין עליה. ותוס' בפסחים שם כתבו וז"ל, דאיירי בחורש ומחפה, דמחפה חייב משום זורע, עכ"ל. ולכאורה אינו מבואר מה הוסיפו על דברי רש"י, ואין דרכן לפרש דברים פשוטים שמבוארים ברש"י, ולפי מש"כ י"ל דקשה להו בדברי רש"י כמו שהערנו, דאפי' אי הוי חרישה תולדה דזורע ג"כ אינו לוקה, ולכן הוסיפו הם דלא איירי בחרישה כזו שחיובה משום תולדה דזורע, היינו חרישה על מנת לכסות הזריעה, אלא בחרישה כזו דהוי זורע ממש, והיינו בחורש ומחפה דחייב משום זורע. ודברי רש"י צריך תלמוד, אם לא דנימא כדי ליישב דבריו, דמפרש כוונת לשון הגמרא במו"ק כאן, אהני תולדות מחייב, שאין הכונה רק על מעשה זמירה ובצירה לבד שהם תולדות דזורע, אלא ר"ל אהני תולדות דזורע, ופרט רחמנא זמירה ובצירה להורות שחייבים על תולדת זורע בכלל, וממילא חייבים גם על חרישה כזו שהיא תולדה דזורע, וכגון שחורש כדי לכסות הזריעה, וכמש"כ רש"י, ולפי"ז יתישבו דבריו בפסחים. אבל לא ידעתי אם אפשר לפרש כן דברי הגמ' בהחלט, והמעין היטב בסוגיא ימצא מקום לפלפל בפי' זה, ואין להאריך עוד.
  15. באור הענין, כי מדין תורה, כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל מקודם שביעית בין מן העקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראים ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להם זרע, כל אלה מותר לאכלן מה"ת בשביעית כמפורש בקרא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ואפי' שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה. ומה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור, אין הכונה מפני שאסור באכילה אלא שלא יקצור ולא יבצור כדרך שקוצר ובוצר בכל שנה, אלא בשנוי מעט, וכמ"ש במשנה ו' פ"ח דשביעית, יעוי"ש. ואמנם כל זה הוא מדאורייתא, אבל חכמים גזרו על כל הספיחים שיהיו אסורין באכילה בשביעית, כי חששו וגזרו משום עוברי עבירה שלא ילך ויזרע בתוך שדהו בסתר ויאמר ספיחים הם ויאכל מהם, וסמכו דינם על פסוק זה את ספיח קצירך לא תקצור – לא תקצור כלל, ועיין בפסחים נ"א ב' וברמב"ם ריש פ"ד משביעית, וע"ע לקמן פסוק כ' תבא עוד דרשה לאיסור ספיחים.
  16. נראה דאשמעינן בזה שני ענינים, חדא דאין הפי' שמיטה שגם האדם ישבות מעבודה אלא רק שנת שבתון יהיה לארץ, והיינו לתבואת הארץ, ולכן חזר המאמר הזה אע"פ דכבר אמר למעלה שבת שבתון יהיה לארץ, להורות שרק לתבואת הארץ, והיינו שהפירות אסורים לאכול, אבל מלאכה בגוף האילן מותר לעשות ביציאת שביעית. וממה דשינה לכתוב שנת שבתון ולא שבת שבתון כמו בפסוק הקודם שמעינן דבכל דבר אזלינן בתר שנתו, והאילנות ששנתם נמשכת עד ט"ו בשבט, שאז ר"ה לאילנות, ישבתו עד סוף שנתם.
  17. הנה פשט הכתוב דתבואה המוכנת בשנה השביעית יהיה לכם לאכלה וכו', אבל לפי"ז הול"ל והיתה תבואת הארץ לכם לאכלה, ולכן ממה שאמר שבת הארץ בא להורות שרק אם שבתה הארץ בשנה השביעית אז מותר לאכול פירותיה, אבל אם נשמרה היינו שנעבדה [מלשון לעבדה ולשמרה] כגון שנחרשה או שנעשית דיר לבהמות אסור לאכול פירותיה.
  18. ר"ל לא רק לאכלה לבד אלא כל שהוא צורך לכם, וכדמפרש. והרבותא בזה דלא נימא כמשמעות הלשון רק לאכלה, אלא שדבר הכתוב בהוה שסתם תבואה לאכילה היא, ובא למעט דברים שהם לרפואה כפי שיתבאר בסמוך אות כ"ג.
  19. יתכן דרומז למ"ש בתוספתא פ"ה דשביעית דפירות שביעית אסור להאכילם לעובד כוכבים ואפי' לשכירו, ועיין בסמוך אות כ"ט. או דהכונה שבא למעט עובד כוכבים שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית מותר לאכול פירותיה בשביעית, ומבואר דין זה ברמב"ם פ"ד הכ"ט משמיטה.
  20. בדרשה דלעיל מבואר דפירות שביעית ניתנו ליהנות מהן בכל דבר, וכאן מבואר דקדושת שביעית לענין שאסור לאבדה ולעשות בה סחורה חלה רק על דברים כאלה שהנאתן ובעורן שוה, ור"ל שההנאה והביעור באין כאחד, כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר, אבל על עצי ההסקה שהנאתן אחר ביעורן דנהנין בהן לאחר שנעשה גחלים דאז אופין בהן, לא חל קדושת שביעית עלייהו. וכן ביין הנעשה לתכלית שריית פשתן וכביסת בגדים שהנאתן באה אחר ביעורן, דכששורה הפשתן או הבגד ביין שעה אחת נתבער ואבד לו והנאתו באה רק אז כשלובש הבגדים, ג"כ אין חלה עליהן קדושת שביעית. כך נראה לי פירוש הסוגיא לאחר העיון, ואין זה ענין לדרשה שבסמוך לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה, דהתם הפי' שאסור לשרות ולכבס ביין הראויה לשתיה, וכאן הפי' שיין כזה הראוי רק לשריה ולכיבוס אינו חלה עליו קדושת שביעית, כמבואר, ומפרש לפי"ז המשך הכתוב והיתה שבת הארץ [נוהגת] במה שלכם לאכלה, שהנאתו דומה לאכילה, ודו"ק.
  21. שאסור להפסיד פירות הראוי לאכילה, וזהו כעין הדרשה ביומא פ' ב' ואיש כי יאכל קודש, פרט למזיק, כמובא לפנינו בפ' אמור. – ועיין במשנה סוכה ל"ט א' הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה, עיי"ש הבאור. והנה בסוכה ל"ה ב' איתא בטעם האיסור ליקח אתרוג של תרומה, חד אמר מפני שמכשירה לקבל טומאה וחד אמר מפני שמפסידה, ופירש"י קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים ואסור להפסיד תרומה, יעו"ש, ולפי הדרשה שלפנינו לאכלה ולא להפסד קשה אוך יוצאין באתרוג של שביעית אחרי שמפסידו וכמו באתרוג של תרומה, וצע"ג. וי"ל לחומר הענין דשאני תרומה דאיסור הפסדה ילפינן מדכתיב בה משמרת תרומתי וכפירש"י שם, ובעלמא פי' הלשון משמרת הוא כעין סייג וגדר, ולכן אסור בה גם הפסד כזה מן הקליפה החיצונה של האתרוג, דאולי יבא עי"ז להפסד ממש, משא"כ בשביעית דילפינן מן לאכלה ולא להפסד, לכן גם אם קליפה החיצונה נמאסת בכ"ז ראייה הפרי לאכלה, ואין זה בכלל איסור ולא להפסד, ודו"ק.
  22. לשרות פשתן ולכבס בגדים ביין של שביעית הראוי לשתיה, ועיין מש"כ לעיל אות כ' השייך לענין זה.
  23. מלוגמא הוא מין רטיה ותחבושת שעושה מן חטים או תאנים ונותנים ע"ג המכה. והרמב"ם פ"ה הי"א משמיטין כתב דדרשינן לאכלה ולא לרפואה, ועיין מש"כ בזה לעיל בפ' קדושים בפסוק ונטעתם כל עץ מאכל. וזילוף הוא שמזלפין יין בבית לריח טוב. ואפקטוזין הוא שלוקחין להקיא המאכל, והוא נוטריקון אפיק זן. וטעם איסור דבר זה דמשמעו לכם לאכלה, דמשמע כל המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה, ואע"פ שבכלל הנאה מפירות שביעית מותר, אך כאן איירי בדבר המיוחד למאכל אדם וכמש"כ, אבל המיוחד למאכל בהמה מותר לדברים אלו משום דאין זה בכלל לאכלה המיוחד לאדם.
  24. ר"ל בהמה שקנה מפירות שביעית אין פודין בה, משום דבכהאי גונא הרי זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה, אבל פטר חמור ספק, כגון שילדה אמו זכר ונקבה פודין בה, משום דכהאי גונא הוי הדין דמפריש טלה והוא לעצמו קרינן ביה לאכלה. ועיין ברמב"ן בסה"מ במצות שמיטה דאיסור סחורה בפירות שביעית הוי איסור עשה משום דהדרשה לאכלה ולא לסחורה הוי לאו הבא מכלל עשה, יעו"ש. ולא ידעתי לפי"ז למה כתב כן רק באיסור סחורה ולא גם בשארי איסורים דדרשינן כהאי גונא מן לאכלה, לאכלה ולא להפסד ולא למשרה וכבוסה ומלוגמא, ולא לשריפה ולא להביא ממנה מנחות ונסכים, כמו שהובא לפנינו, וצ"ע.
  25. ר"ל אי מחייב בבכור הרי סלקי אימורים לגבוה, אבל מתנות כהונה הכהן אוכל אותם, ועיין ברמב"ם פ"ה הי"ט מבכורות וז"ל, הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה ולא לסחורה, ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית וכו', עכ"ל. וענין הריוח הוא שאינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו טובת הנאה, וכנראה היה לפניו כך הגירסא בגמרא במקום לאכלה ולא לשריפה.
  26. דליכא למימר שבא למעט הנאות ושאר תשמישים, דהא זה ילפינן מן לכם דגם שארי תשמישים מותרין, ולכן דריש לכם לאכלה ולא לגבוה לאכלה דהיינו מנחות ונסכים. ולפי זה ניחא מה שהעיר בס' התוה"מ בתו"כ סוף פסוק ז' דאיך דריש כאן מן לאכלה ולא למנחות אחרי דכבר דרשינן לאכלה ולא למלוגמא וכו', ולפי מש"כ הנה כאן הדרשה לא מן לאכלה לבד אלא מן לכם לאכלה ולא לגבוה לאכלה, ודרשות כאלה הרבה בגמרא.
  27. נראה דר"ל איך נאמר לך ולעבדך וכו' הגרים עמך, דמשמע רק לאלה השייכים ומסורים אצלך ולא לכלל עניים, והלא בס"פ משפטים בענין שמיטה כתיב ואכלו אביוני עמך, דמשמע דעניים דעלמא יאכלו.
  28. י"ל הכונה דמדמותרים לך ולעבדך ולאמתך, הרי אע"פ דכשיש לך עבדים ושפחות הנך עשיר ובכ"ז מותר לך, ממילא מוכח דאף לעשירים הותרו פירות שביעית. וע"ע מענין זה לפנינו בפ' משפטים בפ' הנזכר.
  29. עיין מש"כ לעיל אות י"ט בשם התוספתא דפירות שביעית אסור להאכילם לעובדי כוכבים, והנה הרמב"ם לא הביא אותו הדין בחבורו, וי"ל בטעמו משום דכאן מפורש היתר דבר זה, ומפרש הדרשה דלעיל לכם ולא לאחרים לענין אחר כמש"כ באות הנזכר. ולהשוות דין התוספתא ודין התו"כ כאן י"ל דבתו"כ איירי בשכיר עובד כוכבים שקצב לו מזונות דדמי לבני ביתו שמזונותן עליו, והתוספתא איירי בסתם שכיר שאין מזונותיו עליו, ובדבר השמטת הרמב"ם כל דין זה עדיין צ"ע.
  30. הרבותא בזה דאפילו עובדי כוכבים, כ"מ בירושלמי פ"ג ה"א מדמאי. והנה א"א לפרש כאן ולשכירך ולתושבך כמו שדריש בעלמא תושב ושכיר, תושב זה קנוי קנין עולם, שכיר זה קנוי קנין שנים והכל מישראל, יען דזה כבר כתיב מפורש ולעבדך ולאמתך שהם עברים.
  31. ר"ל כי פירות שביעית אין אוכלין מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה ואח"כ חייב לבערם, ודריש זה מלשון ולבהמתך ולחיה, דלבהמתך מיותר, דכש"כ הוא מחיה שמזונותיה אינם עליך מפני שהיא מדברית והבהמה היא בייתית ומזונותיה עליך, ולכן דריש דבעינן שיהיה לשתיהן, והיינו כל זמן שחיה אוכל, ממין זה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית, והוא הדין שמותר גם לך לאכול, וכשכלה לחיה מן השדה, והיינו שכלה מין זה מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן, וזהו ביעור של פירות שביעית, וע"ע לקמן בפ' י"ב בדרשה מן השדה תאכלו את תבואתה ומש"כ שם. – ועיין בתענית ו' ב' הובאה דרשה זו ופירש"י וז"ל, כלה לחיה מן השדה לשון זכר כמו עשו כלה כלומר כלה המאכל, כלה לבהמתך. כמו כלה בחימה כלה ואינמו (תהלים ס"ט), עכ"ל. ולא נתבאר כלל מה רצה בפי' זה, ומהו הפי' כלה לשון זכר. ונראה שבא רק לפרש ניקוד התיבות כלה שבגמ' הראשון בשני קמצי"ן והשני בפת"ח וציר"י, והמלות לשון זכר הוא משום דתבואה לשון נקבה והול"ל כלתה, ומפרשי דקאי על האוכל, ודו"ק.
  32. אלה שצריכים ביעור לבערם בחו"ל, משום דצריכים ביעור בא"י, וסמיך זה בדרך אסמכתא על לשון אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דלשון אשר בארצך מיותר, ודריש בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, ועיין בירושלמי סוף פ"ו דשביעית.
  33. ר"ל ישרף הבגד, כיון דשביעית אסור בהנאה, ואינו מבואר איך משמע ליה דין זה מלשון זה הכתוב ולבהמתך ולחיה תהיה כל תבואתה לאכול, ומה זו הכונה תהיה בהווייתה תהא. ונראה בכונת הדרשה שסמיך על הדרשה דלעיל כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, וביארנו שם דהפי' כלה לחיה מן השדה שכבר כלה המין מן אותה השדה אז כלה לבהמתך מן הבית, היינו שחייב לבער אותו המין מן הבית. והנה מבואר מפסוק זה גם היתר אכילת פירות שביעית [בעת שעדיין נמצא המין בשדה] גם איסור אכילתם [בעת שכלה המין מן השדה]. ומבואר בדרשה הבאה דילפינן מלשון תהיה שתהיה אף לצביעה [היינו שדרכן לצבוע בהן כגון קליפין], יעו"ש, וממילא מבואר שלאחר זמן הביעור היינו לאחר שכלה המין מן השדה אסור גם בצביעה, והו"א דאם צבעו בגד בקליפי שביעית כיון דלא מינכר איסורא מותר ליהנות מן הבגד ת"ל תהיה בהווייתה תהא, ר"ל שיהיה איסור הנאה קיים לעולם. ומבואר דין זה מלשון תהיה, יען כי מלשון זה ילפינן איסור צביעה בפירות שביעית לאחר זמן הביעור, כמבואר.
  34. עיין מש"כ בפסוק הקודם אות י"ח וצרף לכאן, והענין אחד הוא עפ"י דרשות שונות, ועיין באות הקודם.
  35. לעיל בפ' הקודם בדרשה לאכלה ולא להפסד כתבנו, דמטעם אותה דרשה אסור לאכול פירות שביעית קודם שנתבשלו מפני שמפסידם, יעוי"ש. ומבואר במשנה ז' פ"ד דשביעית מאימתי אוכלין פירות האילן [שלא יפסידם], הפגים משיזריחו [ר"ל משיאדימו בקטנותן], דזה הוי התחלת בישולן, ואוכל בהם פתו בשדה, ור"ל שרשאי רק לאכלם בשדה, אבל להכניס לביתו אסור עד שיגמרו בשולן, ולאו דוקא בשדה אלא ר"ל מעט, ונקט אורחא דמילתא דכל שהוא מועט אין מטריחין בו לכנסן לבית, ואם נתבשלו הרבה כונס גם לתוך ביתו. וטעם הדבר עפ"י הסברא, משום דכשיאכל הרבה מהן בביתו יש כאן הפסד גדול, דכשיניחן עוד מעט באילן יהיו גדולים ומוטעמים טפי, נמצא דיש כאן הפסד גדול, משא"כ כשאוכל בשדה, וסתם אכילה בשדה הוא רק פעם אחת ואינו מכניס לאוצר יש כאן רק הפסד מועט, ולזה לא חששו חז"ל במקום קיום הדין או גזירה וגדר וסייג, וכמבואר בביצה ל"ו א', והירושלמי מסמיך דין זה על יתור הלשון תאכלו את תבואתה דכתיב בפ' י"ב, ולכן דריש בשתי תבואות הכתוב מדבר, אחת מן השדה [כשנתבשלו מעט] ואחת מן הבית [כשנתבשלו הרבה] כמש"כ, וזוהי כונת הדרשה שלפנינו, והענין מבואר.
  36. ר"ל שנגמר בישולה, דאל"ה מפסיד פירות שביעית וכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ודרשינן לאכלה ולא להפסד, וכמבואר בפסוק הקודם. ושיעור הבישול בתבואה שונים הן במינים שונים, ונתבארו במ"ז פ"ד דשביעית.
  37. ולא שכל יחיד יספור כמו ספירת העומר, דא"כ הול"ל וספרתם לכם כמו בשם.
  38. דאסור לחרוש ולזרוע בשנת היובל משהגיע אחד בתשרי.
  39. הא דשנים ושמיטין נמנין מתשרי מבואר לעיל בפסוק ד' בדרשה ובשנה השביעית.
  40. פשוט דמדייק יתור הלשון והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, כי הלא רק חושבנא בעלמא הוא, ומה משמיענו הכתוב בזה, ולכן דריש שבא להורות שצריך לספור גם למנין השמיטה גם למנין היובל, כמו היום שנה שלישית לשמיטה הרביעית שהיא שנת כ"ד ליובל, ולכן אמר שיספר שבע שבתות שנים שהוא המספר לשמיטה, ומפרש שגם יהיו שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה שהוא המספר ליובל, וזה הוא כעין מ"ש במנחות ס"ו א' לענין ספירת העומר מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי, יעוי"ש.
  41. ר"ל כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים, ולאפוקי אם הפכו ותקע בו במקום הרחב פסול [וסימן לדבר מן המצר קראתי יה], ועי' בסמוך דילפינן לכל הדינים המבוארים כאן לענין שופר ביובל גם לענין שופר בר"ה.
  42. לאפוקי דלא נימא שהכונה להעבירו ביד להראות לכל. ונראה דאיצטריך לגז"ש זו אע"פ דבלא"ה סתם שופר ענינו בא לתקיעה, אך הו"א משום דכ"מ דכתיב שופר כתיב גביה קול כמו בתרועה ובקול שופר, ה' בקול שופר, הקשיבו לקול שופר, והיכי דלא כתיב קול כתיב גביה תקיעה כמו תקעו שופר בציון, ביום ההוא יתקע בשופר, אם יתקע שופר בעיר, וכדומה, אבל פעל העברה בשופר לא מצינו, ולכן הו"א דהכונה להעביר את גוף השופר להראותו לעם, ומצינו ענין כזה בהשאת משואות ובהרמת נס, לפיכך קמ"ל דכמו דמצינו סמוך לפעל העברה שם קול, ויעבירו קול במחנה, כך פירושו הכא, והוי כמו דכתיב והעברת קול שופר.
  43. כגון שופר בתוך שופר, וכן אם דיבק שברי שופרות, וכן אם ניקב וסתמו או שצפהו זהב פסול דהו"ל שופר ודבר אחר. ועיין בר"ן יש מפרשים דשופר אמר רחמנא ולא חצוצרות, ופי' שופר לשון שפופרת שבתולדתו הוא חלול ולא בקדחו.
  44. כל דרשה זו נתבארה לפנינו בפ' אמור בפסוק בחודש השביעי זכרון תרועה (כ"ג כ"ד).
  45. ר"ל כל דיני תקיעת שופר ביוהכ"פ של יובל ינהגו גם בתקיעות דר"ה ששניהם חלים בחודש השביעי.
  46. עיין מש"כ בביאור ענין זה לעיל בפרשה אמור בפ' בחודש השביעי וגו' זכרון תרועה.
  47. דדי היה לכתוב ביום העשור לחודש, ומדתלה הדבר ביוהכ"פ דוקא ש"מ דכל אימת שהוא חל ואפילו בשבת.
  48. הנה עיקר קיום מצוה זו מסורה לב"ד כדכתיב והעברת שופר, ולשון זה מורה דמוסב על ב"ד, וכמשכ"ל אות ל"ז. ומפרטי המצוה שכל יחיד יתקע כדכתיב תעבירו שופר, ורק על ב"ד החובה להודיע לצוות על התקיעה והשמטת קרקע [היינו החזרת שדות קנויות לבעליהן] ואיסור זריעה וקצירה, וזו היא כונת הגמ' בר"ה ט' ב', זו מסורה לב"ד, וזו היא כונת הרמב"ם בפ"י ה"י משמיטין מצוה זו מסורה לב"ד תחלה, והכ"מ לא העיר המקור לזה ולא פירש דבריו. והנה אע"פ דלכל דיני הפרשה שוה שופר של יובל לשופר של ר"ה כפי שנתבאר למעלה בזה הם חלוקים, שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החודש בין בב"ד שלא קדשו בו את החודש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שב"ד יושבין ושלא בפני ב"ד, ובר"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החודש ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני ב"ד כדי שיזהירוהו שלא יוציאנו לרה"ר, אבל ביובל לא חששו לזה ולהצריך לתקוע רק בפני ב"ד, משום דא"כ אתה עוקר לגמרי מצות שופר מגבולין, והתורה אמרה בכל ארצכם, משא"כ בר"ה אפשר לקיים המצוה בחול, ודו"ק.
  49. פירש"י מכיון שאומר שבע שבתות שנים והעברת שופר בחודש השביעי, יודע אני שהיא שנת החמשים, עכ"ל. ונראה מדבריו שכוונת הגמ' להקשות ל"ל כל פסוק זה, אבל קשה לדעתי, דהא בדרשה שבסמוך דרשינן מלשון זה שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת. ולו"ד רש"י נראה לפרש דכונת הגמ' לדייק מיתור מלת שנה, דדי היה לכתוב וקדשתם את שנת החמשים ותו לא, ול"ל עוד למכתב שנת החמשים שנה, ולפי"ז צריך להגיה בגמרא מה ת"ל וקדשתם את שנת החמשים שנה.
  50. לענין שילוח עבדים ושדות וכל דבר כמש"כ לעיל אות מ"ח.
  51. ר"ל מראש השנה. ועיין לקמן בפ' כ"ח בדרשה עד שנת היובל, ובכ"ז לענין שילוח עבדים מעכב גם יוהכ"פ, מפני שגם תקיעת שופר ביוהכ"פ של יובל מעכב ביובל, והוא מגזה"כ תעבירו שופר והדר וקראתם דרור [עי' בר"ה ט' ב' פלוגתא בזה וכן קי"ל], ולכן אע"פ שמר"ה בטל שעבודם של העבדים מ"מ אין נפטרים לבתיהם עד אחר יוהכ"פ שאז תקעו בשופר, ולכן אמר ר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה, מר"ה עד יוהכ"פ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן. ועיין מענין זה בארוכה במל"מ פ"ד מערכין.
  52. ר"ל כיון שאין כל אחד משועבד לחבירו בגוף ובממון הרי כל אחד רצונו ורשותו בידו לגור ולסחור בכל מקום, וזהו מענין הדרשה בביצה כ"ד א' על ענין שם צפור דרור למה נקרא שמה דרור שאינה מקבלת מרות שדרה בבית כבשדה, ופירש"י לכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום. ונראה דכמו הכא כן התם דרשו הלשון דרור בשני מובנים, לשון חירות ולשון דירה, ויוצא מזה שדר בכל מקום.
  53. הא דנוהג זה בחו"ל יתבאר לקמן ריש פסוק י"ב, ועי"ש עוד ובדרשה הבאה.
  54. ע"י סנחריב מעבר הירדן עד חרבות ירושלים.
  55. יתכן דדריש כן משום דקשה לו הא עיקר דרור אנשים ביובל הוא בעבדים שיוצאין לחירות, כי בבני חורין אין נעשה בהם חידוש בגופם ביובל, וא"כ מה זה הלשון לכל יושביה, ולכן דריש דבלשון לכל יושביה מרומז בזמן שמיושבין כל שבט לעצמו, שכן הוראת שם תושב, ולא בזמן שהם מעורבים שבט בשבט כדמפרש. ועיין ברמב"ם פ"י ה"ח משמיטין שהעתיק ברייתא זו ופסק כן להלכה, ולפי"ז מבואר שבבית שני שכבר לא היו כל ישראל על ארצם לא היה נוהג יובל, אבל לא כן דעת התוס' בשם ר"ת בגיטין ל"ו א', יעוי"ש. ועי' בס' מה"פ בירושלמי גיטין פ"ד ה"ג. והנה פשוט הדבר דבזה"ז אין נוהג יובל כלל, אחרי כי ישראל מפוזרים בארצות שונות, ואפילו מקצת ישראל אין מיושבין על אדמתן, ה' ישיב פזורנו, וכן לענין שביעית דעת רוב הפוסקים דהוי מדרבנן בזה"ז בא"י, עיין בחו"מ סי' ס"ז, זולת דעת הרמב"ם בפ"ד הכ"ה משמיטין משמע לכאורה דגם בזה"ז הוי דאורייתא, שכן כתב שם, ושביעית נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, עכ"ל. ועל יסוד דברים אלו בנה הכ"מ שם ובחו"מ סי' ס"ז ועוד פוסקים דס"ל לרמב"ם דגם בזה"ז הוי חיוב שמיטה מדאורייתא, בעוד שי"ל כונתו פשוטה במש"כ שנוהג אף שלא בפני הבית היינו מדרבנן. ובאמת מתחלה רצה הכ"מ לומר כן בכונת דברי הרמב"ם, ואח"כ מסיק דפשטות לשון הרמב"ם מורה דהוי מדאורייתא, יעוי"ש. אבל בוא ואראך לשון כזה ממש בדברי הרמב"ם ושם מבואר מפורש מדבריו דהוי מדרבנן, והוא בריש הלכות תרומות כתב וז"ל, תרומות ומעשרות אינן נוהגות מה"ת אלא בא"י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובסוף אותו הפרק כתב מפורש שתרומות ומעשרות בזה"ז הוי מדבריהם, ולפי"ז ע"כ צ"ל דמש"כ ונוהגות בין שלא בפני הבית הכונה קודם שנבנה הבית, וכ"כ בפי' הרדב"ז לרמב"ם, ובפני הבית פשוט לאחר שנבנה הבית, אבל בזה"ז הוי באמת מדרבנן. ובזה תתיישב השגת הראב"ד ספ"א מתרומות בדבר סתירת לשונות הרמב"ם, כי לפי מש"כ אין כאן כל סתירה, יעוי"ש ודו"ק. ויותר מזה מוכרחת לומר כן כונתו כאן בהלכות שביעית, אחרי שבכמה מקומות גילה דעתו מפורש דשביעית בזה"ז הוי דרבנן, כמו בפ"ט הלכה ב' והלכה ט"ז משמיטין ועוד במקומות שונים. ואל יקשה בעיניך מה שכתב ריש פ"ו משמיטה ובפ"ח ממאכ"א שאין עושין סחורה בפירות שביעית זה הכלל כל שאיסורו דבר תורה אין עושין בהן סחורה, יען שפשוט הדבר דכונתו שעיקר איסור שביעית הוא מה"ת, והיינו בפני הבית, ולדעתי הענין פשוט וברור.
  56. באור הענין, הנה בגמרא איתא פלוגתא בין ר' יהודה ור' יוסי וחכמים, אם כל הדברים החשובים בפרשה תקיעת שופר ושילוח עבדים ושמיטת קרקע מעכבות ביובל שאם לא עשו אחת מהנה אין נוהג יובל לענין שיהיה איסור בזריעה ובצירה וקצירה כדכתיב בפ' הסמוך לא תזרעו וכו', וס"ל לחכמים דכולן מעכבות, ומפרשי טעמייהו משום דכתיב יובל היא קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו. והבאור הוא, כי ג' פעמים כתיב בפרשה זו יובל היא, בפ' י', י"א וי"ב, וידוע בכ"מ דלשון היא מורה לעיכובא, וס"ל דיובל היא דכתיב בפסוק י' קאי אמה דכתיב לפניו וקראתם דרור [דהיינו שילוח עבדים] ולפני פניו פ' ט' תעבירו שופר, וגם קאי אלאחריו דכתיב ושבתם איש אל אחוזתו [דהיינו שמיטת קרקעות], ועל כולם כתיב יובל היא להורות שבא לעכב שיהיו כל הדברים נוהגים בו, ואם לאו אין דין יובל נוהג לענין איסור זריעה וכו', ומה דכתיב בפסוק י"א וי"ב יובל היא אתיא לדרשה, כמבואר שם. – והנה הא דמבואר בגמרא בענין זה שאם לא עשו אחת מהנה, פירשו המפרשים שלא היה באפשרות לקיים שמיטת קרקע ושילוח עבדים, והיינו כגון שלא היה שדה לחזור ביובל, שלא קנה אחד מחבירו או שלא היה עבד עברי בישראל דאצטריך שילוח, ולכאורה צ"ע למה לא פירשו כפשוטו שהבעלים לא רצו להחזיר ולהוציא, ואין לומר משום דאין סברא שכל ישראל כולם כאחד יסרבו למ"ע של תורה, אך גם זה דבר רחוק מאוד שלא יהיה עבד אחד בישראל וקנין שדה אחת, וי"ל משום דאין סברא שתקבע התורה דין על אופן שכל ישראל ירצו לעבור על דין התורה.
  57. ר"ל אם הפסוק ישמיענו שהמוכר עצמו לעבד יוצא ביובל הרי זה כבר אמור לקמן בפרשה (פ' מ') וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך עד שנת היובל יעבוד עמך, ואם ישמיענו כזה במכרוהו ב"ד לעבד, כגון הנמכר בגנבתו, זה ג"כ נתבאר בפרשה זו (פ' מ"א) ושב אל משפחתו דאיירי במכרוהו ב"ד, כפי שיתבאר שם, וא"כ בודאי איירי רק בדין הנרצע, והוא זה שאינו רוצה לצאת לאחר שש שנים, והרבותא בזה דהו"א כיון דכבר עבר זמן עבודתו ומעצמו רצה לעבוד להלאה נקנסיה שלא יצא ביובל, קמ"ל. והא דכתיב ביה (ר"פ משפטים) ועבדו לעולם משום דהו"א דהא דנרצע יוצא ביובל ולא קודם לכן ה"מ היכא דלא עבד שש אחר הרציעה אבל אם עבד שש אחר רציעתו יצא בשש משום דלא תהא רציעה חמורה מתחלת ממכרו קמ"ל לעולם, ולעולמו של יובל.
  58. מה שאמר מאי משמע, הכונה היא, כיון דכאן אין מפורש דאיירי בנרצע ולקמן בפסוק מ"א ושב אל משפחתו אין מפורש דאיירי במכרוהו ב"ד, אלא כך מוקמינן, פסוק אחד במכרוהו ב"ד ואחד בנרצע, וא"כ מהיכי תיתא דפסוק זה איירי בנרצע ופסוק מ"א דלקמן במכרוהו ב"ד ודילמא להיפך, ועל זה אמר רבא, אמר קרא איש, איזהו דבר וכו', ר"ל דאין האשה נרצעת, כמבואר לפנינו ר"פ משפטים, וא"כ ע"כ איירי פסוק זה בנרצע וממילא הפסוק ושב אל משפחתו דלקמן איירי במכרוהו ב"ד, ומדייק זה מיתור המלה ואיש דדי היה לכתוב ושבתם איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועיין בתוס'.
  59. כגון אם מכרה אביה לאמה, ומדייק זה מיתור הלשון תשובו, דדי היה לכתוב ושבתם איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ודריש תשובו, שתהיה ההשבה גמורה ומוחלטת לכל – ואפילו לנשים, ועיין דרשה כיוצא בזו לקמן בפ' כ"ח ויצא ביובל.
  60. ר"ל ששנת יובל אינו עולה ממנין שני השבוע אלא שנת תשעה וארבעים שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל, וזה מדייק מלשון היא דמורה למעט סופה, ולכן דרשו שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים לסוף יובל שעבר ואחת למנין יובל הבא ואי אתה מונה שנת היובל הבא אלא משנה שאחר היובל [ומה שהוספנו במוסגר מכאן אמרו וכו', כן הוא בסוגיא דנדרים ס"א א'], ומבואר בגמרא כאן ובכ"מ דדעת ר' יהודה דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן, ר"ל לשעבר ליובל ולהבא לשנה ראשונה של שמיטה, והרמב"ם פסק כרבנן, ובתוס' כאן פלפלו כמאן הלכה. ועוד באה בסוגיא כאן דרשה על פסוק זה שנת החמשים אתה מקדש ואי אתה מקדש שנת החמשים ואחת, אבל לפי המתבאר בסוגיא אצטריך פסוק זה לדרשה שלפנינו.
  61. ר"ל כי דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה אחד הוא לכל דבר, כל שאסור בשביעית אסור בשנת יובל וכל שמותר בשביעית מותר ביובל, ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית לוקין עליהן ביובל, ודין פירות שנת יובל לאכילה ולמכירה ולביעור כדין פירות שביעית לכל דבר. ואמנם בפרטים שונים חלוקים זמ"ז, כי השביעית משמטת גם כספים משא"כ יובל, וכנגד זה אין שביעית משמטת קרקע ומוציאה עבדים, ויובל משמט קרקע בתחילתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה, כפי שיתבאר הכל מדרשות מיוחדות בהמשך פרשה זו ובפ' ראה אי"ה. והנה הרמב"ם בפ"י הט"ו משמיטין כתב הלשון כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ וכו', וכפי הנראה בא לרמז בלשון זה, כי הדברים שאינם בעבודת הארץ לא שוו שביעית ויובל בדיניהם, וכמו הדברים שנתבארו לעיל, אבל באמת זה צ"ע, שהרי ע"כ צ"ל דגם בפרטים שאינם מעבודת הארץ שוו זל"ז, וראיה לזה מקדושין נ"ח א' ובכ"מ דשביעית תוספת דמיה [שאם מכרו פירות שביעית חל האיסור על הדמים], ויליף זה מדכתיב בפסוק הסמוך כי יובל היא קודש תהיה לכם, מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תוספת דמיה, והנה פסוק זה כתיב ביובל ובכ"ז ילפינן מיניה לשביעית, אלמא דגם בדבר כזה שוים הם, וצ"ל דגם תפיסת דמים היא כתולדה מעבודת הארץ, וע' מש"כ בסמוך פסוק י"ג. ויש לדקדק לפי דרשה זו למה השמיט כאן זמירה ולא כמו לעיל בפסוק ד' גבי שמיטה, אחרי דדיניהם שוה, ואין לומר דמשום הא גופא דכיון דדיניהם שוה סמך ביובל על מה שנזכר בשמיטה, משום דא"כ קשה למה זכר כאן בצירה, אך י"ל פשוט ע"פ המבואר לפנינו שם דגם בשמיטה לא היה צריך לכתוב זמירה להיותה בכלל זריעה, ורק כדי לאשמעינן חידוש אחר דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב כמבואר לפנינו שם, וא"כ ביובל דחמיר משמיטה שוב לא אצטריך להזכיר זמירה, דכש"כ הוא משמיטה, ומה שזכר כאן בצירה הוא שלא נימא דכיון דיובל חמיר משמיטה, חייב בו גם אשאר תולדות מעבודת קרקע לא כמו בשמיטה כמבואר שם לפנינו, לכן כתב בצירה, להורות שגם ביובל רק אתולדה כמו זו חייבים ולא אשאר תולדות, ודו"ק.
  62. קאי אשילוח עבדים, ומדייק זה משום דלשון זה מיותר כלל. וע' בקדושין ל"ח ב' דפריך שילוח עבדים חובת הגוף היא, כלומר, ופשיטא שנוהג בחו"ל, ומשני סד"א הואיל דכתיב וקראתם דרור בארץ (פ' י') הו"א בארץ אין בחו"ל לא, ת"ל יובל היא, מ"מ, ומה דכתיב בארץ אתיא לדרשה כמש"כ לעיל פ' י'.
  63. בסמוך יתבאר ששביעית תוספת דמיה, והיינו שאם מכר פירות שביעית נתפס האיסור גם בהדמים, ומבואר שם דאין ללמוד שאר איסורים מזה שינהוג גם בהם חומר זה, משום דגם בע"ז הדין כן כמו בשביעית דכתיב (פ' עקב) והיית חרם כמוהו, ודרשינן כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו, וא"כ הו"ל שביעית וע"ז שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין מהם, ופריך הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, ומשני דלמ"ד זה יש מיעוטא בשביעית יובל היא ודרשינן היא אין מידי אחרינא לא, זו היא כונת הדרשה שלפנינו. ומה שיש להעיר בזה יתבאר בסמוך אות ס"ז.
  64. בא להסביר מפני מה פירות שביעית ויובל אסורים להפסיד ולסחור, כמבואר לעיל בפסוק י', משום דכתיב יובל היא, ודרשינן שהזמן מקדש כל תבואותיו ונקדשים גם הפירות.
  65. שאם מכרו פירות שביעית נתפס איסור שביעית גם בהדמים אף שגם מהפירות לא יצאה קדושתן כדמפרש.
  66. פירש"י כאן ובע"ז נ"ד ב' דכתיב ופדה בערכך (פ' בחקתי) עיי"ש לפנינו.
  67. ר"ל שאם קנה דבר מה בדמים אלו שמכר פירות שביעית אותו הדבר אסור. ואמנם בהדברים הנקנים בהדמים רק אחרון נתפס בשביעית, כיצד, לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו אסורים, לקח בבשר דגים – נכנסו דגים, בדגים יין, נכנס יין, וזהו כללו של דבר, אחרון נתפס ופרי עצמו אסור. – והנה מתבאר בקדושין נ"ח א' ובע"ז נ"ד ב' דלבד איסור שביעית גם איסור עבודת כוכבים יש לו חומר זה שדמיו נתפסים בשביעית משום דכתיב והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו, ונ"מ בזה ששאר איסורים אין להם חומר זה, וא"א למילף משביעית ומעבודת כוכבים משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדים, ולמ"ד מלמדים גם משני כתובים הבאים כאחד יש מיעוט מיוחד, כמבואר לעיל אות ס"ג. ועיין שם בתוס' שהקשו היכי הוי שביעית ועבודת כוכבים שני כתובים הבאים כאחד הא לא אתא שביעית מעבודת כוכבים, דאיכא למיפרך מה לעבודת כוכבים שכן אסורה בהנאה, עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור, דמאי איכפת לן אם לא אתיא שביעית מעבודת כוכבים, והלא עכ"פ שני כתובים הבאים כאחד הם, אך דבריהם יתבארו עפ"י הגמ' דקדושין ל"ד ב' דמתבאר שם בטעם הדבר דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים מהם משום דאי מלמדין א"כ ל"ל דכתב שני הכתובים הלא די היה באחד, כמו למשל אם היה כתוב בעבודת כוכבים והיינו למדין לשביעית, אלא ודאי מדגלתה התורה ב' כתובים בשני דברים, ש"מ דא"א למילף מחד מהם, וממילא ידעינן דאין למדין גם משניהם, כיון דמכל אחד לבדו אין מלמדין, ועל זה הקשו התוס' הא לא אתיא שביעית מעבודת כוכבים, וא"כ הוכרח הכתוב לכתוב גם בשביעית, וא"כ אין זה שני כתובים הבאים כאחד. – ועוד תירצו התוס' שם דעכ"פ אפשר ללמוד עבודת כוכבים משביעית דגם בכה"ג הוו שני כתובים הבאים כאחד, ור"ל אפי' היכי דאפשר ללמוד בחד צד ולא זה מזה וזה מזה. אכן קשה לי לפי המבואר כאן דשביעית גופה דתופסת דמיה ילפינן בגז"ש קודש קודש מקדשים וכמ"ש כקודש, מה קודש וכו', וכתבנו באות הקודם בשם רש"י דבקודש גופה ידעינן זה מדכתיב גביה ופדה בערכך, א"כ הוו כאן לא שני, אך שלשה כתובים הבאים כאחד, והם הקדש שביעית ועבודת כוכבים, ואין לומר מאי נ"מ אם שני או שלשה, דנ"מ גדולה יש, לפי מה שהקשו בגמ' כאן הניחא למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, אלא למ"ד מלמדים מאי איכא למימר, ולפי המבואר בקדושין ל"ה א' דאפי' למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, אבל משלשה כתובים הבאים כאחד לכ"ע איו מלמדין, א"כ אין מקום לקושיית הגמ' הניחא וכו', ויש לפלפל בזה הרבה, וכבר יצאנו מגדר קביעתנו לתכלית מטרת חבורנו, ולכן נקצר בזה.
  68. קאי על מה שמבואר בדרשה הקודמת דשביעית תופסת דמיה לאיסור, יעוי"ש, על זה קאמר דלא רק בדרך מכירה לבד שמכר פירות שביעית תופסת דמיה, אלא אפי' אם חלל הפירות במעות כדרך שפודין הקדשות, שאמר פירות הללו מחוללין על מעות הללו ג"כ נתפסין המעות באיסור.
  69. דכתיב ביה (פ' בחקתי) ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו, הרי חילול, ואם לא יגאל ונמכר בערכך – הרי מקח.
  70. ור' אלעזר ס"ל דרק דרך מקח מתחללת, דדריש סמוכין בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר, וההיקש דקודש תהיה לכם איצטריך ליה בכלל דשביעית איתקש לקודש לענין שתופסת דמיה כמבואר בדרשה הקודמת. ויש להעיר בסברתו, דאחרי דילפינן בהיקש מקודש למה לא ניליף לכולא מלתא מקודש דבין דרך חילול בין דרך מקח, וצ"ע, ולהלכה קי"ל כר' יוחנן. ומבואר בסוגיא דמחלקותם הוא רק בפרי שני היינו בדמי שביעית, אבל בפרי ראשון, והיינו פירות שביעית, כ"ע מודו דרק דרך מקח מתחללת ולא דרך חילול, יעוי"ש.
  71. דמשמע שאף שקודש היא בכ"ז תהא לכם להנאתכם, ולא כמו מעשר שני דכתיב ביה (פרשה בחקתי) וכל מעשר הארץ קודש הוא לה', ואע"פ דבחלה כתיב תתנו לה' (פ' שלח) ובכ"ז קי"ל המקדש בתרומה מקודשת (בכורות נ"ט א'), אך התם לא כתיב קודש, ובעינן שיכתבו שניהם קודש ולה', וע"ע בסוגיא.
  72. ר"ל כי פירות שביעית מותרים לאכול כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, ואח"כ חייב לבערם, ודריש זה כל זמן שאתה אוכל מן השדה, ר"ל כל זמן שהמין נמצא עדיין בשדה אתה אוכל מאותו המין שבבית, ואם כלה אותו המין מן השדה שוב אתה אסור לאכול מאותו המין שבבית, רק חייב לבערם. והנה כדרשה זו לדין זה כבר באה לעיל בפסוק ז' ולבהמתך ולחיה, ויעוי"ש לפנינו, ולפי"ז הוי דרשה זו שבכאן מיותרת לגופה, ולכן פירשו בתו"כ כאן שעל יסוד יתור דרשה זו פליגי תנאים בדין תערובות מין שכלה בשדה במין שאינו כלה בתר מי אזלינן, כגון הכובש ג' מיני ירק בחבית אחת בחומץ או בציר, ס"ל לר' אליעזר דאוכלין על הראשון, והיינו דבכלה מין אחד נאסרו כולן מפני שנתנו טעם זב"ז ע"י הכבישה נאסרו כולם בנו"ט, ור' יהושע ס"ל דאוכלין אף על האחרון, כלומר, כל זמן שמין אחד קיים בשדה אוכל כולם, דס"ל דדוקא כשהוא בלי תערובות חייב בביעור, ור"ג ס"ל דאין הולכין בזה אחר נתינת טעם, אלא כל שכלה מינו מן השדה יבער מן החבית, וכל אחד מסמיך דינו על יתור דרשה זו וסובר דזה משמיענו הדרשה. וע"ע בבאור פלוגתות אלו בתוס' פסחים נ"ב א', ועי"ש בסוגיא עוד נ"מ בדין אחד המסתעף מפלוגתא זו, וכאן אין להאריך עוד.
  73. כונתו על המסחר בפירות שביעית כדמפרש, וקרי לזה אבק שביעית, מפני שאין זה עיקר איסור שביעית, דעיקר איסור שביעית הוא בעבודת הארץ כמש"כ לא תזרע לא תזמור, וענין המסחר אין עיקר האיסור תלוי בו והוא רק לאו הבא מכלל עשה לאכלה ולא לסחורה, כמש"כ לעיל בפסוק ו', ולכן קרי לזה אבק שביעית, כמו אבק רבית, אבק לשה"ר, כלומר שאינו עיקר רבית ולה"ר, כידוע. ומה שנענש הרבה על איסור קל זה, עיין מה שכתבתי בסמוך אות ע"ו.
  74. דריש ע"ד דרש אגדי, וכי תמכרו ממכר, אם תמכרו ותקנו מה שאסרתי לכם, סופך למכור ממכריך וכל כלי ביתך, וכן הפירוש בסמוך.
  75. ר"ל אם לא הרגיש במכירת מטלטלין ושדה שוב לא ירגיש עד שיענש במכירת ביתו ובתו והלואה ברבית ומכירת עצמו כדמפרש, והטעם הוא, משום דאחרי דעבר ושנה לסחור בפירות שביעית גם אחרי מכירת שדהו נעשה לו כהיתר, וכמו שאמרו חז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה נעשה לו כהיתר וקשה לו להפרד ממנה עד שיענש בעונשים רבים, ועיין בחא"ג שפי' בענין אחר. ומפרש בגמרא דאע"פ דבתו לא כתיבא בהאי ענינא, הא קמ"ל דנזבין איניש ברתי' לאמה ולא ניזיף ברביתא, מאי טעמא ברתי' מגרעא ונפקא והא מוספא ואזלא, ופירש"י בערכין ל' ב' שהפי' הוא שבתו יכולה לגרע פדיונה ולצאת באמצע הזמן, עכ"ל. ולדעתי קשה לפי"ז הלשון והא מוספא ואזלא, שאין זה ההיפך מן מגרעא ונפקא. אבל לו"ד אפשר לפרש פשוט בתו מגרעא ונפקא, דזמן עבודתה הולך ופוחת מאליו, משא"כ רבית כל מה שנתוסף הזמן נתוסף סכום הרבית.
  76. ר"ל שנעשה משרת לעבודת כוכבים לחטוב עצים ולשאוב מים, ונקרא עקר על שם סופו, שסופו לעקור את עצמו כולו מדתו. ועיין מש"כ לעיל אות ע"ג דלכן קרי לזה אבק שביעית משום דאיסור קל הוא, יעו"ש. והנה לפי"ז צריך טעם למה באמת נענש על איסור קל זה בעונשים רבים וקשים יותר מעל איסור אחר חמור, וגם מה טעם ושייכות עונשים אלו לעבירת איסור זה. ואפשר לומר ע"פ מ"ש בסנהדרין ל"ט א' מאי טעמא דשביעתא, אמר הקב"ה לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא, יעו"ש. וכעין זה איתא בתו"כ לקמן פ' כ"ג, כי לי הארץ, אמר הקב"ה, אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם, אל תעשו עצמכם עיקר, עכ"ל. ולפי"ז זה שאינו זהיר באיסור שביעית הוי כמי שאינו מודה בשייכות ושיעבוד הארץ להקב"ה ואומר כחי ועוצם ידי וכו', וזו היא כפירה מגונה בעיקר, ולכן נענש בעונשין כאלו חמורים על העדר עוז ואומץ האדם לבדו מבלי עזר מהקב"ה.
  77. זאת מעוטא הוא, ואצטריך לאשמעינן זה משום דלעיל בפסוק י"א מבואר דדיני שביעית ויובל שוים הם, קמ"ל דבזה אינם שוים, דבשביעית אין עבדים יוצאים לחירות, וענין השתוותם הוא רק בנוגע לשביתת הארץ כמש"כ לעיל בפסוק הנזכר אות ס"א, ובפ' ראה יתבאר אי"ה שיש בשמיטה מה שאין ביובל והיינו השמטת כספים.
  78. הנותן שדהו מתנה חוזרת לו ביובל, ודייק זה מיתור כל לשון זה, דהא כבר נאמר זה לעיל (פ' י ).
  79. עיין באות הקודם, וקמ"ל בזה דהו"א שאם היה הקונה בנו, כיון שגם בלא זה עתיד ליורשו לכן לא תחזור ביובל קמ"ל.
  80. מפירוש התוס' כאן נראה דהדיוק הוא משום דמלת ממכר מיותר, ואתא לרבות שכירות, אבל לפי"ז צ"ע בלשון הגמרא ממכר סתמא כתיב, דהול"ל ממכר כתיב, אך קשה ל"ל כאן בכלל דרשה זו תיפק ליה דסתם מכירה הוא עד היובל, דפרשה זו איירי בזמן שיובל נוהג, וא"כ ממילא מבואר דאף מכירה שאינה עולמית שייך בה דין אונאה, ומה לי ממכר ליום או לחמשים שנה, כיון דשניהם אינם זמנים נצחיים. וצריך לומר דמשום מטלטלין אצטריך דמכירתם הוי מכירה עולמית. ולענין יתר פרטי דיני פסוק זה יתבאר לקמן אות פ"ז.
  81. ר"ל המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכו, ומדייק דהלשון ממכר משמע שהדבר עצמו הוא הממכר. ונראה פשוט דזה רק במוכר שטר חוב, אבל במוכר חוב בעל פה במעמד שלשתן מקרי גופו ממון ויש לו אונאה, וכ"מ בס' קצוה"ח סי' קכ"ו ס"ק ט'. וכן נראה פשוט דשטרות הממלכה ובתי אוצר בטוחים העוברים לסוחר מיד ליד נקראים גופן ממון ויש להם דין ממון לענין אונאה ולכל דבר, ועיין בשו"ת חת"ס חלק יו"ד סי' קל"ד. – ודע שכתב רמב"ן בנמוקיו כאן דהא דאמרי' אין אונאה לשטרות [וכן קי"ל בסמוך לענין הקדש ועבדים וקרקעות] הוא רק לענין חזרת האונאה או ביטול מקח [אם היתה האונאה ביתר משתות], אבל לענין לעבור על הלאו אל תונו עוברים גם באלה, יעוי"ש. ולפי"ז יש להעיר שבאונאת דברים אלו ילקו על לאו זה כיון דאין ניתנין להשבון, יען כי מטעם שאונאה ניתנת להשבון אין לוקין על לאו דלא תונו, וא"כ בדברים אלה שאין בהם חיוב השבה לוקין עליהם, וזה דין מחודש וצריך תלמוד. ומה שנראה ידחיק לרמב"ן לפרש כן נראה משום דא"א לומר דבקרקע ושארי דברים הנזכרים כאן ובסמוך אין כלל איסור אונאה בהם, יען כי הפרשה הזאת מדיני אונאה מפורש איירי בקרקעות כדכתיב במספר שני תבואות וכדומה, וא"כ לא יתכן לעקור פשטות הפרשה דבקרקעות לא יהיה איסור אונאה כלל, ולכן חידש דגוף הדין מאיסור אונאה יש בכל דבר, ורק מדריבה הכתוב ריבוי יתירא במטלטלין או קנה וגו', לכן יש במטלטלין גם דין השבה, וזה מיוסד גם על הסברא, כי על אונאת קרקע אדם מוחל יותר מאשר על אונאת מטלטלין, כמ"ש אין אונאה לקרקעות. – ועיין בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק נ"א שכתב בשם מהרש"ל דאף דאיתמעטו שטרות והקדשות וכו' מדין אונאה, מ"מ לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת, ובכלל לא תונו איש את עמיתו הוא, יעוי"ש. ולפי מש"כ בשם רמב"ן א"צ לכל זה, אחרי דגוף הלאו מאונאה ישנו בכל אלה הדברים לענין איסור, כמש"כ, ודו"ק.
  82. נסמך על הדרשה שיבא בסמוך מיד עמיתך דמטלטלין נקנין במשיכה, ועל זה אמר דרק ישראל בישראל הוי קנינו משיכה אבל קניני עובדי כוכבים הוו רק בכסף, ונ"מ בזה פשוט לענין בכור, היכי שיש לעובד כוכבים חלק בבהמה שאם נתן כסף קנין לישראל כבר היא נחשבת שלו אף על פי שלא משכה עוד, ולכן פטורה מן הבכורה, ועי' ביו"ד סי' ש"כ. – ויש להעיר לפי מה שיתבאר בסמוך בדרשה מיד עמיתך, דלר' יוחנן דס"ל דבר תורה מעות קונות וקנין משיכה מדרבנן הוא, ודרשה דמטלטלין נקנין במשיכה מלשון מיד עמיתך היא אסמכתא בעלמא ועיקרה אתיא למה שנכתוב בסמוך ריש אות פ"ז, והכי קי"ל, ולפי"ז לא ידעינן כלל קנין משיכה מה"ת, א"כ ממילא לא ידעינן כלל תמצית הדרשה הזאת לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף, והוי דרשה זו שלא אליבא דהלכתא, וכן הדרשה שבסמוך מיד עמיתך במשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף, וכבר העירו בזה במקצת התוס' בקדושין י"ד ב' ולא תירצו. אבל ראה זה מצאתי להעיר עפ"י הערה זו ענין נכבד בקיום גירסא אחת בירושלמי שכולם חשבוה למוטעית, והוא בירושלמי שביעית פ"ח ה"א פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בענין אי כסף או משיכה קונה מה"ת, ושם הגירסא בהיפך מאשר בבבלי, דר"י ס"ל דמשיכה קונה מה"ת ור"ל ס"ל דכסף קונה מה"ת, וכל הפוסקים פסקו כר"י בבבלי, והגיהו והפכו הגירסא בירושלמי כמו בבבלי, אבל לפי המבואר בסוגיא שלפנינו דסתמא דגמרא קאי אליבא דדינא דמשיכה קונה מה"ת, א"כ יש לקיים הגירסא שבירושלמי כמו שהיא לפנינו, דר"י ס"ל דמשיכה קונה מה"ת, והוו לפי"ז ההלכות מכוונות, ודו"ק. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' בא בפסוק משכו וקחו לכם צאן. ודע דאע"פ דבעלמא פחות מפרוטה אינו נחשב כסף לכל דבר דבעינן כסף והוא הדין לענין קנינים, אבל לענין קניני כסף בעובד כוכבים נראה דדי בפחות מפרוטה, יען כי כן מצינו בעירובין ס"ב א' לענין עירובין שוכרין רשות מן העובד כוכבים אפילו בפחות משו"פ, והיינו טעמא, דלדידהו נחשב אפילו פחות מפרוטה לממון כמבואר לפנינו ריש פ' נח, יעו"ש.
  83. דבר פשוט הוא דאיירי בעובדי אלילים בימים הקדמונים שלא היו מאמינים ביחוד השם ומרוב פראותם נדמו לפריצי חיות והיו מזיקים לחברת האדם וקניניו ולישוב העולם וסדרו, וכמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש ב"ק פ"ד בהא דשור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור וז"ל, ואל יקשה בעיניך דבר זה [דפטור] כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות ואע"פ שלא חטאו, יען כי מי שאין בו שלמות המדות האנושיות אינו בכלל האדם על על האמת, ותכלית מציאותו לצורך האדם, עכ"ל. וכל הדברים האלה מורים על כלליות הענין שסובב והולך על העמים הפראים בימים הקדמונים שלא היו מן הישוב כלל, ואשר במדינותינו בזה"ז אינם נמצאים כלל, והרחבנו הדבור בזה בפ' משפטים בפסוק וכי יגח שור איש את שור רעהו, יעו"ש. וראויים הדברים להצטרף לכאן. ולפי"ז יהיה גם כונת הדרשה כאן לעמיתך אתה מחזיר וכו', ר"ל לעמיתך שיש לו כמוך דינים ומשפטים ישרים בין אדם לחבירו, יצאו עובדי כוכבים כאלה שאין להם דינים ומשפטים ישרים, והם אלה העובדי אלילים הפראים שזכרנו, והענין מבואר. ובנוגע לאזהרה מרובה ותוכחה נמרצה מרבותינו באיסור אונאה והטעה לכל איש מכל אומה ולשון, עיין בפיהמ"ש להרמב"ם פי"ז מ"ב דכלים איך קרא תגר על אלה האנשים החוטאים המרמים ומאנים לכל אדם ודבריו חוצבים להבות אש לכבוד ה' והתורה וישראל, וסיים וז"ל, ואלו הרעות כולן השי"ת מתעב אותן ומתעב עושיהן, הרי הוא אומר כי תועבת ה' כל עושה עול, עכ"ל. וכמה מרבותינו האחרונים הוכיחו בקול עז ונמרץ על עול מגונה זה, ולי מה יקרים וחביבים דברי גדול אחד מן האחרונים בענין זה, והוא בס' באר הגולה לחו"מ ריש סי' שמ"ח וז"ל, ואני כותב זאת לדורות שראיתי מי שגדלו והעשירו מן טעות שהטעו את הגוים ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה, ורבים אשר קדשו ה' והחזירו טעות הגוים בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם, עכ"ל. ועל דברים נאמנים אלה נאמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים. וביותר נכבדים דברים אלה להיודע קורות חיי הגאון בעל באה"ג וזמן כתיבת דבריו אלה, כי הוא וביתו ועירו ומדינתו היו מטרה לקנאת הריקים סמוך לשנת ת"ח ובדרך פלא נצולו בחייהם וכפי שמעיד הוא עצמו "יצאו כולם בגולה מאין מאומה בידיהם זולת ספר עברונות [לות השנה] לדעת סדרי הזמנים ויצאו באשר הלכו ותבקע הארץ לקול הגולים" [מהקדמתו הראשונה לס' באה"ג לאו"ח] ובא עד העיר אמשטרדם ושם כתב והדפיס ספרו זה ואמרי נועם אלה, ועם כל אלה הנה כה נאמנה רוחו וישרת לבו לכל הנברא בצלם.
  84. עיין ריש אות הקודם וצרף לכאן, ומדייק זה מכפל לשון עמיתך, ודריש לימוד מוסרי שימכור מקודם לעמיתו, וכן בדרשה הסמוכה לענין קניה.
  85. בעיקר טעם הדרשה עיין מש"כ לעיל אות פ"ג וצרף לכאן ובאות הקודם, ובטעם הדיוק י"ל דדריש מדכתיב או קנה ולא או תקנה, שבא מקור הפעל בלשון צווי כמו זכור את יום השבת, וכ"כ בס' התוה"מ.
  86. היינו מטלטלין, ונקראים כן ע"ש הכתוב ביחזקאל (כ"ג) ואחריתך תאכל באש, ומתרגמינן ושפר ארעך, והיינו משום שהקרקע קיים לעולם ולא כן המטלטלין, ולפי"ז צ"ל נכסים שאין להם אחרית, ולא אחריות, וצ"ע.
  87. לשון קצר הוא, והכונה דבר שאפשר לתתו מיד ליד אינו נקנה אלא בנתינה מיד ליד דהיינו במשיכה. ואמנם אנן קיי"ל כר' יוחנן דס"ל (ב"מ מ"ז ב') מה"ת רק מעות קונות, וכמו בהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, וכן מצינו סתם מכירה בכסף כמו (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו, מכסף מקנתו, וכדומה, והא דאיתא דמטלטלין נקנין במשיכה הוא רק תקנתא דרבנן שרק משיכה תקנה, משום דחששו שאם רק מעות יקנו, שמא קודם שיקחם הלוקח מרשות המוכר לרשותו יארע אונס דליקה או אונס אחר באלה המטלטלין, והמוכר לא יטריח עצמו להצילן מפני שכבר קנאן הלוקח בכסף ויאמר לו נשרפו חטיך, ולכן תקנו דרק משיכה תקנה ואפילו בלא מעות, ואז אם יארע אונס יטריח המוכר להצילן מפני שעדיין הם שלו קודם משיכת הלוקח, וסמכו חז"ל ענין זה על זה הפסוק. ועיקר הדרשה מלשון מיד עמיתך יבא לענין אחר בסמוך. ודע דאיתא בחולין פ"ג א' דאפילו לר' יוחנן דס"ל דחכמים תקנו קנין משיכה נוסף על קנין מעות שבתורה, בכ"ז בארבעה פרקים בשנה בעיו"ט [נתבארו לעיל בפ' אמור בענין אותו ואת בנו] העמידו חכמים על דין תורה שיהיו מעות לבד קונות, ולכן אם נתן הלוקח להמוכר דינר אחד שיתן לו בשר, אז מחויב המוכר לשחוט למענו אפילו שור שוה אלף זוז, וזה הוא משום שמחת יו"ט, ולפיכך אם מת השור מת ללוקח ומפסיד הדינר, אבל בשאר ימות השנה אינו כן אלא אם מת – מת למוכר, יעו"ש. מבואר מזה דבשאר ימות השנה אם נתן הלוקח דינר אחד שיהיה לו חלק בשור שוה אלף זוז אין מעות קונות. ולכאורה צ"ע, דלפי הטעם שגזרו דלא יהיה מעות קונות כדי שבשעת אונס לא יעמוד המוכר מרחוק להציל החפץ, א"כ בכה"ג למה לא יהיה מעות קונות אחרי דבודאי יציל המוכר את השור מאונס שהרי כמעט כל השור שלו הוא, כי הלוקח לא קנה רק חלק בדינר א', וצ"ל משום דחז"ל לא נתנו דבריהם לשיעורין, ומכיון שאמרו בכלל שתקנה משיכה משום החשש הנ"ל שוב אין יוצא מן הכלל אפי' מקרה כזה דלא שייך ביה החשש הנ"ל, כמש"כ. ולפי זה צ"ע טובא במש"כ בחו"מ סי' קצ"ח לדעת איזו פוסקים דהיכי דלא שייך החשש אונס הנ"ל אז מעות קונות, והרי לפי מש"כ מבואר מפורש דלא פלוג רבנן בתקנתם, ויותר מזה קשה במש"כ בחו"מ שם סעיף ו' בשם י"א [והוא מר"ן פ' הזהב] דשכירות המטלטלין נקנה בכסף דליכא למיחש מחשש אונס הנ"ל דכיון שהגוף שלו טרח ומציל, והלא לפי מש"כ מסוגיא דחולין נתבאר דגם בכה"ג תקנו חכמים דרק משיכה קונה. ולבד זה הלא מפסוק זה ילפינן לעיל שכירות מטלטלין לענין ששייך בהו אונאה משום דסתם לשון ממכר כולל גם מכירה לזמן שהוא שכירות, וא"כ אחרי דענין משיכה ילפינן מפסוק זה בדין הוא דניליף גם לענין שכירות, וע' תוס' ב"מ נ"ו ב', וצ"ע רב.
  88. כפי שיתבאר לקמן בפ' (מ"ו) והתנחלתם אותם לבניכם, ואמנם זה הוא רק לענין ביטול מקח אבל איסור אונאה בודאי יש גם באלה וכמש"כ לעיל אות פ"א יעו"ש.
  89. עיין מש"כ לעיל אות פ"ב וצרף לכאן.
  90. כי אם נתאנה המוכר או הלוקח אע"פ דכבר נתן המעות ומשך הפירות אפ"ה אם האונאה פחות משתות הוי מחילה, ואם היתה האונאה שתות קנה ומחזיר האונאה, ואם יתר משתות נתבטל המקח, ומפרש כאן איך חשבינן השתות, ומצייר שאם שוה המקח כ"ד מעה [סלע] ונתן עבורו כ"ח או כ' מעה מחזיר המאנה את סכום האונאה ד' כסף, מפני שהאונאה הוי בשתות, אבל המקח קיים, ואם בפחות משתות אין מחויב להחזיר, מפני שדרך בני אדם למחול על ערך כזה, ואם היתה האונאה יתר על שתות אז גם בטל המקח, ועיין בתוי"ט ובתוס' רעק"א ועיין בחו"מ סי' רכ"ז ס"ד. – ויש להעיר אם היה החפץ הנמכר שוה לכל אדם חמשה זהובים ולהלוקח שוה ששה ומכרו לו בששה, אם אזלינן בתר השווי לכל אדם והוי אונאה בשתות או בתר דידיה אזלינן ולא הוי אונאה, ויש להביא סמוכין דאזלינן בתר דידיה מקדושין ח' א', רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה חמש סלעים אע"פ דלכו"ע לא שוה ככה, יעוי"ש, הרי דבערך השווי אזלינן בתר מקבל החפץ, ולדינא עדיין צ"ע.
  91. ואע"פ דלכאורה דבר פשוט הוא דשוין בזה מוכר ולוקח, מפרש בגמרא דבכ"ז אצטריך לאשמעינן דשניהם מוזהרים על בל תונו, דאי כתב מוכר הו"א משום דקים ליה בזבינתיה כמה נתן בה וכמה נוטל עבורה ובמזיד הוא עושה כן, משא"כ לוקח דלא קים ליה בזבינתיה הו"א דלא אזהרי' רחמנא בבל תונו, ואי כתב לוקח הו"א דרק לוקח מוזהר משום דאמרי אינשי זבנית קנית, והיינו אם לקחת חפץ המתקיים שכר הוא אצלך שלא הוצאת המעות ביציאה והרי הוא מתקיים אצלך, ולכן מוזהר על בל תונו, אבל מוכר דאביד דאמרי אינשי זבנית אוביד הו"א לא מוזהר, קמ"ל.
  92. דוקא הקדשות לגבוה, אבל של עניים או של ביהכ"נ וכדומה הכל חולין, עיין מזה בחו"מ סי' רכ"ז, ועיין מש"כ לעיל אות פ"א השייך לענין זה בכלל.
  93. הרבותא בתגר היא אע"פ שבקי הוא והיה סברא לומר שאם נתאנה הוא בודאי מחל, דלא יתכן שנתאנה, קמ"ל דאפ"ה יש לו דין אונאה. ומדייק זה מדשינה לכתוב איש את אחיו ולא איש את עמיתו כמו לעיל, והיינו משום דלשון עמיתו מורה על השתוות ערכי שני הצדדים, הקונה והמוכר, וכמ"ש בב"מ נ"ט א' ובשבועות ל' א' עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות, ומדכתיב איש את אחיו משמע אחיו כל איש שהוא נקרא אחיו.
  94. ובשעת היובל משתעי, כדכתיב במספר שנים אחר היובל, אלמא אין גוף הקרקע מכור אלא תבואות של כל שנה. ונ"מ בזה לדינא לענין המוכר שדהו לפירות שיאכל הלוקח פירות עד עשר שנים ותחזור הקרקע לבעליה, אם זה הלוקח כשמביא בכורים קורא פרשת בכורים או לא, יען שהמביא צריך לומר ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, ואי הוי כקנין הגוף יכול לומר כזה ואם לאו מביא ואינו קורא [ואיירי בזמן שאין היובל נוהג, דהיינו משגלו שבט ראובן ושבט גד, כמבואר לעיל פ' י', דאילו בזמן שהיובל נוהג הוי כל סתם מכירה אך לפירות שהרי סופה לחזור ביובל].
  95. שלא ירדו גשמים בעולם.
  96. בסמוך אות ק"ג יתבאר הענין בכלל דאיירי בשתי שנים הראשונות שאסור למוכר לגאלם מיד הלוקח, יעוי"ש. ועל זה אמר שאם היו השתי שנים אלו או גם אחת מהן שנת שדפון או ירקון או שביעית אין עולות לו מן המנין משום דכתיב שני תבואות, והני לאו שני תבואות הן, וכמבואר באות הנזכר.
  97. ואמרי' מזל דידיה גרם מה שאין אצלו תבואה, ולכן מסלקינן ליה ומגרע המוכר מדמים מה שמגיע לשנה אחת כאלו היו בה פירות, ולא קשה לפי"ז משביעית דהא בחו"ל אין נוהג שביעית ושם איכא תבואה, וא"כ אמאי אין שנה שביעית עולה לו מן המנין, יען דשאני התם דכיון דגזירת המלך היא שלא לזרוע אותה השנה לא נקראת לישראל שנת תבואה. – ודע שהרמב"ם בפי"א ה"י משמיטין כתב סתם אם היתה אחת משתי השנים שביעית או שדפון או ירקון אינה עולה לו מן המנין, עכ"ל, ולא חילק כמבואר בגמ' אם היה זה בכל העולם או לא, וגם השמיט הא דשני אליהו, וכפי הנראה העתיק רק המשנה דערכין כ"ט ב' וסוגיא זו השמיט מכל וכל, והיא פליאה גדולה. ואפשר לומר דס"ל כיון דבסוגיא העקרית מדין זה, דהיינו במס' ערכין ובתו"כ כאן נפקד חילוק זה לא סמכינן אסוגיא דב"מ שהיא בענין זה סוגיא שלא בדוכתה, אבל זה דוחק, וצע"ג.
  98. קרקע סלע שאינה ראויה לזריעה.
  99. עיין מש"כ בסמוך אות ק"ג ומשם תתבאר דרשה זו.
  100. כמש"כ באות הקודם.
  101. עיין מה שנכתוב בדרשה הבאה.
  102. באות הבא נבאר ענין הגאולה דכשגואל המוכר את השדה משלם להלוקח עבור ערך דמי הקניה לפי מספר השנים שעד היובל, יעיי"ש. ועל זה אמר כאן שלפעמים מחשב ללוקח רק עבור שתי שנים בעוד שהלוקח אכל תבואת שלש שנים, וכמו שמצייר בזה, ולמד זה מדכתיב במספר שני תבואות והיינו מספר שנה הנושא תבואה. אבל אם מכרה לו לפני ר"ה מלאה פירות וגאלה אחר שתי שנים הרי היא אצלו רק שתי שנים נושאות תבואה אע"פ שאוכל תבואת שלש שנים. והרמב"ם פי"א ה"ו משמיטין מסמיך על דין זה הפסוק על פי השנים ולא על פי התבואות, ופסוק זה כתיב גבי מקדיש שדה אחוזה (בחקתי כ"ז י"ח). וכפי הנראה למד שהוא הדין גם למוכר, אבל לא ידעתי למה השמיט הפסוק שמביא הגמ'.
  103. מ"ש המוכר בשעת היובל הכונה בזמן שיובל נוהג, אבל לא בשנת היובל עצמה, דאז בודאי המכר בטל, דהשתא מכורה כבר יוצאה עתה, זו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, וכפי שיתבאר אי"ה בפ' בחקתי (כ"ז י"ח). ובאור הענין, כי ממצות התורה שארץ ישראל המתחלקת לשבטים לא תמכר לצמיתות וכדכתיב פ' כ"ג והארץ לא תמכר לצמיתות, וזה הוא מפני שרצון ה' שחלק כל שבט ושבט לא יעבור לשבט זולתו, ולכן אסור למכור לצמיתות, ואם מכר שניהם עוברים בל"ת, הקונה והמוכר, וגם אין מעשיהם מועילים אלא נחזרת ביובל מפני שאין בידם למכור ולקנות ע"מ שלא תחזור ביובל, יען כי בעיקר אין הארץ שלהם רק קודש לה' וכדכתיב (פ' כ"ג) כי לי הארץ. ומטעם רצון ה' בזה, בקושי הותר מכירת הארץ גם עד היובל, ולכן אמרו חז"ל שאסור לאדם למכור ביתו או שדה אחוזתו אא"כ העני וצריך למזונות, וכדכתיב (פ' כ"ה) כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, אבל לא למסחר וקנין ולקנות כלים וכדומה, וכפי שיתבאר בפסוק הנזכר [לבד מה שיש בזה משום דרך ארץ וצרכי האדם ואפי' בחו"ל]. ומפני שרצון ה' הוא שכל אחד יחזיק בביתו ובשדה אחוזתו, לכן נתנה התורה זכות להמוכר שיהיה יכול בכל זמן לקנות את הבית והשדה שמכר מהלוקח ולשלם לו ערך הדמים שקיבל ממנו לפי מספר השנים שעד היובל שאז בלא"ה יוחזר לו, וכגון שנשאר עד היובל י' שנים ומכר לו שדה במאה דינר ואכלה הלוקח ג' שנים ורצה המוכר לגאול נותן לו שבעים דינרים ומחזיר שדהו, וכן אם אכלה ו' שנים נותן לו ארבעים דינרים ומחזיר לו שדהו. ואמנם שלא להורע גם כחו וטרחתו שנ הקונה שטרח לקנות, יש לו זכות בזה שקודם שתי שנים שהחזיק הוא את הבית והשדה ואכלה אין המוכר ורשאי לגאול אותם ממנו. וסמכו זה על זה הפסוק במספר שני תבואות ימכר לך, ומעוט רבים שנים, ובעינן שיהיה לפחות שתי שנים מעל"ע ביד הקונה, ומדכתיב תבואות דרשינן שאם היתה אחת משתי השנים שנת שדפון או ירקון או שנת שביעית אינה עולה מן המנין, וכן דרשינן מלשון שני תבואות שאם מכר טרשין [אדמה קשה שאינה ראויה לזריעה] מותר לו לגאול אפי' בפחות משתי שנים, כיון דהתורה הקפידה על שני תבואות וזו אינה ראויה לזריעה, וכל זה נתבאר בדרשות הקודמות, יעוי"ש. ואמר עוד בזה דגם הלוקח נצטוה על זה שתהא קנויה לו שתי שנים ואי מהדר ליה מקודם עובר בעשה שנים תקנה וכדמפרש. ודע דעפ"י דרשה זו דקאי הצווי על הקונה יתבאר היטב המשך לשון פסוק זה והבא אחריו, אשר לכאורה האריכות שבהם וכפול הלשונות שני תבואות וטעם הדבר כי מספר תבואות הוא מוכר לך, כל אלה אינם מבוארים, ועפ"י דרשה זו יש לפרש, כי באו שני פסוקים אלו לפרש ענין הפסוק הקודם (י"ד) דאיירי בענין איסור אונאה, ומפרש כאן בציור כזה שיהיה שייך אזהרה על המוכר לבדו ועל הקונה לבדו ועל שניהם ביחד, וזהו שכתב במספר שנים אחר היובל תקנה, הרי זו אזהרה על הקונה שלא יונה את המוכר, וכדרשת חז"ל בזה דשנים תקנה הוא אזהרה על הקונה. ושוב כתב במספר שני תבואות ימכר לך, הרי זו אזהרה על המוכר שלא יונה את הלוקח, לפי רוב השנים וגו', הרי זו אזהרה על שניהם ביחד שיחשבו חשבון צדק לפי ערך השנים שלא. יגיע היזק לאחד מהם, והלשון כי מספר תבואות הוא מוכר לך בא לרמז שלא תאמר אין אונאה לקרקעות [כמבואר בפ' הקודם], קמ"ל כי מספר תבואות וגו' דדמי למטלטלין, וכן באמת ילפינן לעיל מלשון זה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ודו"ק.
  104. ר"ל דלא נימא דסמוך ליובל אסור למכור כלל, יען כי שוב אין הנאה ממשית ללוקח אחרי אשר מיד צריך להחזירה והוי זה כעין אונאה מצד המוכר. ונראה דהיינו אומרים כן, משום דלפי פשטות הלשון הול"ל במספר שנים עד היובל, ומדכתיב אחר היובל דהוי פירושו אחר היובל שעבר, משמע דהלשון מורה סמוך לאחר היובל שעבר, והיינו כשנשאר עוד הרבה שנים ליובל הבא, אבל מופלג לאחר היובל שעבר והיינו סמוך ליובל הבא מנין שמותר למכור ת"ל לפי רוב השנים [שיהיה עד היובל], ולפי מיעוט השנים [שיהיה עד היובל], ושמעינן מזה דמוכרין בין סמוך ליובל שעבר [ורחוק ליובל הבא] בין מופלג ליובל שעבר [וסמוך ליובל הבא].
  105. ומפרש בגמ' היכי דמי אונאת דברים אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות ילמוד תורה, וכתב בס' ק"א שאומר כל זה בדרך תוכחה, דאל"ה אין זה אונאה אלא חירוף וגידוף. ונ"מ בדבר זה, שאם היה בהמרה ושב לדת ישראל [ברשיון המלכות] וגרש את אשתו אין כותבין כל שום וחניכה כמו שכותבין בגט מומר כמבואר באה"ע סי' קכ"ט, כדי שלא לזכור לו ענינו הראשון. וע"ע מש"כ בכלל ענין דרשה זו בפ' משפטים בענין כזה ולעיל בפ' קדושים.
  106. מדייק מדלא כתיב איש את אחיו כלשון הרגיל בתורה. ועיין בנמוק"י שכתב עפ"י דרשה זו דאונאת דברים אינו אסור רק באנשי תורה ומצות ויראי ה', ולדעתי הדבר קשה להאמר שבאנשים דעלמא יהיה מותר אונאת דברים, ואי משום הדרשה עם שאתך בתורה ובמצות אפשר לפרש הכונה עפ"י מש"כ במדרש הובא ברמ"א חו"מ ריש סי' רכ"ח דמי שמאנה את עצמו מותר להונות אותו, ופי' הסמ"ע ר"ל מי שמזלזל בכבוד עצמו ונפשו על כזה לא הזהירה התורה, דלא נקרא עמיתך שאינו בכלל הישוב ודרך ארץ, וזו היא גם כונת הגמ', והלשון עם שאתך בתורה ובמצות לאו דוקא בר אוריין ובעל מעשים אלא ר"ל באיש ישר הולך בדרכי התורה והמצוה שהם ג"כ דרכי ישוב העולם ומדות מעולות ולא מי שמזלזל בדרכיו ובהליכותיו. אמנם מצינו עוד כלשון דרשה זו בשבועות ל' על הפ' בצדק תשפוט עמיתך, בפ' קדושים, ועי' מש"כ שם, וצ"ע.
  107. כי יש אונאת דברים כאלה שאפשר להמאנה להתנצל לפני בני אדם לומר שכונתו לטובה ולכבוד, אבל בלבו הוא יודע כונתו, ולכן אמר ויראת מאלהיך הבוחן ובודק מחשבות האדם ותחבלותיו, ועיין בתו"כ מפרש היכי דמי אונאת דברים, ועיין מש"כ השייך לענין דרשה כזו לעיל בפרשה קדושים בפ' ולפני עור לא תתן מכשול ועוד שם בענין כבוד והידור זקן בפ' ויראת מאלהיך.
  108. יתכן דרומז למ"ש בשבת ל"ג א' דבעון ביטול שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותם ובאים אחרים ויושבים במקומם, וכפי שיתבאר בפרשה בחקתי בפסוק אז תרצה הארץ את שבתותיה, ועל זה אמר כאן דכשתשמרו מצות שמיטין לא תגלו ולא תפחדו מעמים אחרים שירגיזו אתכם, וזה מרומז במלת ישיבה שהיא היפך הפזור, ובטחון היפך הפחד.
  109. עי' בס' התוה"מ, שהאריך להוכיח דנ"מ בין לשון אם ללשון כי, דמלת אם מורה על הספק ומלת כי על הודאי, ולכן ממה שלא אמר ואם תאמרו הוכיח שודאי יאמרו כן, כי ידע את יצרם שעתידים לומר כן.
  110. והכי קאמר, הן לא נזרע – וגם את הגדילין מאליהן לא נאסוף, וספיחים נקראו גידולים הגדילין מן הזרע שנפל בארץ קודם שביעית או מן העקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, או עשבים וירקות שעלו מאליהן בלא זרע כלל, וזהו רק מדרבנן, אבל מדאורייתא גידולים כאלה מותרים. ומה שכתוב לעיל בפסוק ה' את ספיח קצירך לא תקצור אין הפי' שלא תקצור כלל אלא שלא תקצור כדרך שאתה קוצר כל השנה אלא בשינוי וכמו שבארנו שם, ורק חז"ל גזרו על הספיחים משום עוברי עבירה שיזרעו ויאמרו ספיחים הם, וסמכו זה על לשון זה הפסוק, כמבואר. והנה כבר באה דרשה כזו לעיל בפסוק ה' את ספיח קצירך לא תקצור, וי"ל דאצטריכא גם אותה דרשה לומר דגם מה"ת צריך לנהוג בקצירת ספיחין בשינוי כמש"כ שם, ושם בארנו ענין זה ככל הצורך, יעו"ש.
  111. ר"ל דקודם שיעור זה לא יונח שם תבואה על אלה הגידולים, ונ"מ בזה לכמה דברים ונתבאר לפנינו בס"פ משפטים בפ' וחג האסיף בצאת השנה, ועוד יתבאר מזה לפנינו אי"ה בפ' וילך בפסוק מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות, יעו"ש. וע"ע לפנינו לעיל בפסוק ג' בדרשה ואספת את תבואתה השייך לדרשה זו. וטעם סמך הדרשה לשלש – לשליש, י"ל דקשה ליה בכלל המספר שלש שנים כאן הא אין כאן רק שתי שנים שביעית ושמינית, מחג הסכות של שביעית שהוא עת האסיף לתבואת השנה הששית עד חג הסכות של תשיעית שהוא עת האסיף לתבואת השנה השמינית, ורש"י ורמב"ן טרחו ליישב זה, ועל יסוד דיוק זה מצא הדורש הזה לסמוך דרשתו.
  112. י"ל דדייק דהלא תבואה ישנה בכלל אינה למעליותא, והכתוב הלא מרצה שלא יגרע להם דבר מטובתם, ולכן דרש רב נחמן שבא לרמז שלא יתגדלו בה תולעים המרקיבים את התבואה ורב ששת דריש בלא שדיפא, כלומר שמתחממת התבואה ואין יכולה להתיישן, ובגמ' מביאים לזה ולזה, והאמת הוא שדברי שניהם קיימין שלא יהיה בהתבואה פחיתות לא בזה ולא בזה.
  113. עיין מש"כ בדרשה הקודמת, ור"ל שתתבשל התבואה יפה ולא יהיו צריכים להקדים קציר ולעשות קליות
  114. אלא ימתין עד ששים שנה ותחזור לו.
  115. כאן פירש לך טעמו של מצות יובל, אלמא אין היובל מוציא אלא קרקע כזו שאם לא היתה מצות יובל היתה נצמתת. ונראה דבמכירה כהאי גונא אין המוכר יכול לגאול כמו בסתם מכירות שמבואר לעיל סוף פסוק ט"ו בלא רצון הלוקח, וכן מותר לו לגאול ברצון הלוקח גם בפחות משתי שנים, ולא כמו בסתם מכירות כמבואר שם כיון דבמכירה כזו אין יוצא ביובל הוי כמו המוכר בזמן שאין היובל נוהג, ובכ"ז צ"ע לדינא בכ"ז כי לא מצאתי מזה ברמב"ם פ' י"א משמיטין.
  116. פירש"י אם קנה עובד כוכבים קרקע בא"י אין קנינו קנוי רק לפירות ולא קנין הגוף להפקיע מקדושתה שלא תתחייב במעשר, וישראל הקונה ממנו מן הפירות צריך לעשר, עכ"ל. אבל כפי הנראה מרמב"ם פ"א ה"י מתרומות ופ"ב הט"ו מבכורים מפרש דרק אז אין קנין לעובד כוכבים להפקיע הקרקע מקדושתה רק אם לקח הישראל מעובד כוכבים גוף השדה דאינה ככיבוש יחיד, ובהכי איירי בסוגיא דהכא, אבל אם רק לקח הפירות מעובד כוכבים פטורה מן המעשר, ועיי"ש בכ"מ, ובזה יתיישב הא דמשמע מאיזו מקומות בש"ס דקיי"ל יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מידי מעשר, והרמב"ם גופיה פסק כן בפי' המשנה פאה פ"ד מ"ט ופ"ה מ"ט דדמאי, והיינו משום דהתם איירי שלא קנה הישראל מהעובד כוכבים גוף השדה, והכא בחבורו שפסק אין קנין וכו' איירי שחזר ולקח גוף השדה וכמו שכתב מפורש עובד כוכבים שקנה קרקע וחזר ישראל ולקחה ממנו וכו'.
  117. כל פסוק זה מיותר, ולא פירש למאי אתא, ולכן דריש שבא לרבות גאולת קרובים גם לבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל שרשות ביד הקרובים לגאלם מיד הלוקת כפי שיתבאר מענין גאולה זו לקמן בפרשה. ועיין מענין דרשה זו בלח"מ פרק ב' ה"ז מעבדים. – ומטעם לשון פסוק זה כתב הנמוק"י פ"ד דב"מ שאם התנה המוכר תנאי שלא יחזיר לו הקרקע ביובל לא מהני, ולא דמי לשביעית דמהני [ע' מכות ג' ב'], משום דביובל כתיב כי לי הארץ לכן הוי קודש לה' ואין לו רשות להתנות עליה.
  118. וצריך ללחם. ועיין ברמב"ם פ"ה הי"ב מדעות וז"ל, לא ימכור אדם שדה ויקנה בית ולא ימכור בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו, עכ"ל. ונו"כ לא גילו מקור הדברים, ונראה שמקורם מדרשה שלפנינו, והוא הוסיף עוד בית ומטלטלין, שלגבי מטלטלין נחשב בית כשדה כמו בית לגבי שדה. ועיין בתוס' ב"מ ס"ו ב' כתבו שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל, ויש להעיר ממ"ש בקדושין נ"ט א' זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמני מילתא, וצ"ל דאע"פ שאין רגילות למכור כלל קרקע, אך שאני התם שהיתה כונת המכירה לתכלית תקון המדות ולשכך כעס וחימה כמבואר שם, יעו"ש.
  119. ענין זה בא בגמרא לפרש חילוק הדבר שנוהגין בשטרי מכר שהמוכר כותב שדי מכורה לך ובשטרי קדושין שהבעל [שהוא הקונה] כותב לאבי אשתו בתך מקודשת לי, ומשני התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, ופריך בגמרא והא גם במכר כתיב שדות בכסף יקנו (ירמיהו ל״ב:מ״ד) אלא אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי, ואבע"א התם נמי כתיב (שם) ואקח את ספר המקנה, ופירש"י אלמא המוכר נותן ללוקח דלא כתיב ואתן, וירמיה היה הקונה את השדה מיד חננאל, אלמא מוכר כותב שדי מכורה לך ונותן ביד לוקח, אבל הכא כי יקח כתיב, עכ"ל. וכפי הנראה כונת הגמרא דבשטרי מכירה מצינו שתי פעמים דתלי הנתינה במוכר, משא"כ בקדושין, ולפי"ז נראה דצ"ל בגמרא התם כתיב נמי, ולא התם נמי כתיב, דלשון זה אינו מכוון להכונה שכתבנו, ודו"ק.
  120. ועיין בערכין כ"ח א' בא ענין זה בדרך ק"ו, ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו [ע"ל פ' בחקתי כ"ז כ"ח] על אחת כו"כ שיהא אדם חס על נכסיו שלא יבזבזם לדבר הדיוט. ובענין שיעור בזבוז ממון לצדקה מבואר לפנינו בפ' ויצא בפסוק וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.
  121. ר"ל מי שהוא יותר קרוב במשפחה הוא קודם לפדיון, וילפינן זה מיתור לשון הקרוב אליו, דהלא גם גואל מורה על ענין קריבות וכמו כי גואל אתה (רות).
  122. ר"ל שאינו בהכרח וחובה עליו שיגאול, ולאפוקי מדעת ר"א דס"ל חובה. והנה לפי"ז צ"ל דמה שצריך לכתוב כל פסוק זה הוא רק להורות שאין הלוקח יכול לעכב, דאין לומר דאשמעינן שיכול הקרוב לגאול במקום המוכר עצמו, דפשיטא הוא. ועיין בב"ק ק"ט א' דפריך כהאי גונא על הפ' דפ' נשא ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל [פי' קרוב] ומשני דאיירי בגר, יעו"ש ולפנינו בפ' נשא שם, ופשוט דכאן לא נוכל לומר דאיירי בגר משום דלא שייך בו שדה אחוזה בא"י ואם קנה הרי זו שדה מקנה ודין אחר לה.
  123. כי אחרי שגם מתנה חוזרת ביובל כמבואר לעיל בפ' י"ג, קמ"ל הכא דגם לענין פדיה שוה מתנה למכר. וטעם רבוי זה כתב בס' התוה"מ דיליף מן מ' יתירא דממכר דהו"מ למכתב את מכר אחיו, ולדעתי זה דוחק דהרי כמה פעמים מצינו בתנ"ך הלשון ממכר ולא נדרש מאומה, אבל אפשר לומר טעם הדבר בפשיטות, משום דבמכירה משתנה רשות הבעלים שהחפץ שב מרשות המוכר לרשות הקונה, וכיון שכן הושאל שם מכירה לשארי האופנים משנויי הרשותים כמו מתנה שיוצאת מרשות הנותן לרשות המקבל, וע"ז הסמך יליף מלשון את דרבויא הוא, כנודע. גם י"ל בטעם הדיוק משום דהשרש מכר מובנו גם בלא כסף כמו תמכר עמך בלא הון (תהלים מ"ד י"ג).
  124. עיין מש"כ בדרשה כזו בפ' ויקרא (ה' ז') וצרף לכאן.
  125. ר"ל אינו רשאי למכור שדה רחוקה מהעיר כדי לגאול זו שקרובה להעיר, וכן להיפך, וכן לא ימכור שדה רעה כדי לגאול היפה, וטעם הדיוק מלשון ומצא נראה משום דענין מציאה הוא שמוצא דבר חדש שלא היה לו מקודם, וכן כאן צריך להיות כן, משא"כ כשהשיג כסף בשביל שמוכר אאת משדותיו אין זה נקרא ומצא שזה היה לו מקודם. ומצינו שרגילים חז"ל למעט מלשון מצא ענין מצוי, כמו בסנהדרין פ"ו א' כי ימצא פרט למצוי ועוד בכ"מ כמבואר לפנינו בפ' תצא שם. ונראה דלא רק כשמוכר רחוקה או רעה בשביל לגאול קרובה ויפה או איפכא אסור, אלא בכלל כשמוכר שדה אחת כדי לגאול שדה שניה אסור אע"פ ששתיהן שוות, אלא שצייר באופן כזה רחוקה וקרובה רעה ויפה, משום דאל"ה למה זה עושה כן.
  126. אלא אינו גואל כלל, דכן מורה לשון כדי, שהוא די הסיפוק כל הצורך, וכמו והמלאכה היתה דים, דבש מצאת אכול דיך.
  127. ר"ל ממאי דלעולם מייפים כח המוכר ומריעים כח הלוקח ולא איפכא.
  128. כאן כתיב ומצא כדי גאולתו, ובעבד עברי כתיב בפרשה זו (פ' מ"ח) גאולה תהיה לו, מה התם מייפים לעולם כח העבד כפי שיתבאר שם בדרשה מכסף מקנתו, כן הכא, ועי' מש"כ בדרשה הבאה.
  129. ר"ל כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני כשבא לגאלה מידו, ואפ"ה אין לשני על הראשון כלום.
  130. כך נראה דכן צ"ל, ובברייתא אין הלשון מבורר כ"כ, והבאור הוא דהיה יכול לכתוב לאשר מכר לו, ולכן דריש לאיש מלשון אדנות כמו איש מלחמה, ובלשון חז"ל אישי כהן גדול (יומא י"ח א'), והפירוש לאיש אשר מכר לו, כלומר לאיש שהוא בעל השדה שהוא עכשיו בתוכה, וה"ק קרא, חדא מתרתי סגי, או שיהיה השתא אדון השדה או אשר מכר לו, ודרשינן לקולא למוכר ולא ללוקח כמו שמפרש.
  131. כמש"כ לעיל אות קכ"ח, יעוי"ש. והנה בגמ' מפורש דדעה זו היא אליבא דרבי, ואף הוא ואף ר' דוסתאי ב"ר יהודה [בדרשה הקודמת] שניהם מציירים אופן הקולא הנחשב למוכר והחומרא ללוקח, ומפרש דנ"מ בין ציור דרבי וציור דר' דוסתאי, דאייקר וזול ואייקר, וכגון שמכרה לו במאתים ומכרה ראשון לשני במנה ונתייקרה ביד השני ועמדה על מאתים, דלרבי דאמר לאיש אשר בתוכה אינו נותן אלא מנה כמו שנתן שני, ולר' דוסתאי נותן מאתים, משום דבין אם נלך בתר עודף ממון או בתר עודף קרקע הלא קיבל מאתים והיא שום מאתים, ולפי הכלל דהלכה כרבי מחבירו קי"ל באופן זה כרבי, וצ"ע ברמב"ם פי"א הט"ז משמיטה שהשמיע נ"מ זו אליבא דרבי. – ודע דמסוגיא זו הביאו בהגמי"י פ"ה ה"ה משכירות ראיה לדברי הרמב"ם שהמשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו, ובני ביתו של השוכר השני הם כמספר בני ביתו של השוכר הראשון מותר לו להשכיר ואין המשכיר יכול למחות בו, וטעם הראיה היא, שהרי מוכר בזמן שהיובל נוהג אינו אלא כשכירות עלמא דסופו לחזור ביובל, ובכ"ז מותר לראשון למוכרה לשני כמבואר הכא, וצ"ל דא"א לומר דאיירי כאן שנתן המוכר הראשון לשני רשות למכור, דזה פשיטא שמחשב עם הראשון, דבודאי לא נתן רשות שימכור במאתים שיפסיד הוא, ולא איצטריך לאשמעינן זה, ומדמשמיענו על כרחיך איירי שמכר בלא דעת המוכר הראשון, ותו דאי ס"ד דיכול למחות, א"כ הלא יש לו למוכר הראשון לטעון אי אפשי שתמכור כלל שדה זו, ואז היה ממילא הדבר נכרע לעולם לצד המוכר.
  132. ר"ל רק אז מותר לו לגאול קודם היובל רק אם ישוב לאחוזתו ולא אם כשרוצה למכרה לאחר ולהרויח.
  133. ר"ל עד ולא עד בכלל, אלא תיכף בר"ה של יובל שדות יוצאות, ועיין מענין זה לפנינו לעיל פסוק י' אות נ"א.
  134. זה יתבאר לפנינו אי"ה בפרשה ראה בפסוק מקץ שבע שנים תעשה שמיטה.
  135. ר"ל אין שדה אחוזה נגאלת בגרוע כסף לפי ערך השנים הנשארים עד היובל אלא בזמן שהיובל נוהג, ושלא בשעת היובל כגון משגלו שבט ראובן וגד שבטלו היובלות [כמבואר לעיל בפ' י'] אין הלוקח מחויב להחזיר השדה למוכר בגרוע כסף כמש"כ אלא אם ירצה להחזירה לו בדמים שירצה מחזיר, ואם לאו אין כופין אותו, וה"ה במקדיש שדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג אין נגאלת אלא בשויה, וכפי שיתבאר עוד. וכללו של דבר, בזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים [פרשה בחקתי] ועוד, ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדרבנן, ועיין לעיל בפסוק י'.
  136. ר"ל אף אם זה הלוקח הקדישה יוצאת מן ההקדש בלא דמים, והטעם פשוט דכיון שצריכה לצאת ביובל לא היה יכול להקדיש דבר שאינו שלו, ועי' במל"מ פ"ד הכ"ו מערכין בענין קרוב לזה.
  137. סלעים שאינן ראויין לזריעה.
  138. ע"ל בפ' ט"ו בדרשה במספר שני תבואות השייך לענין דרשה זו.
  139. כפי הנראה מפשטות הענין איצטריכא דרשה זו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף, אבל למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף לא איצטריכא כלל דרשה זו, דבלא"ה אסור לחפור בה משום דלא קנה קרקע רק לפירות ולא קנין עולם, ועכ"פ משמע מכאן דאף הקונה גוף הקרקע רק לזמן קצוב הוי כמו קונה שדה לפירות ואסור לחפור בה, וקשה לפי"ז על הרמב"ם פכ"ג הל' ה"ו ממכירה דהקונה שדה לזמן קצוב מותר להלוקח לבנות ולסתור בגוף הקרקע ולחפור בה וכדומה. ויותר קשה מכאן על הה"מ שם שכתב דהרמב"ם למד דין זה [דקונה שדה לזמן קצוב בונה וסותר וכו'], מדין הקונה בזמן היובל שעושה בה כל חפצו וכו' עי"ש, וזו סתירה מפורשת מירושלמי שלפנינו, וצע"ג. ודברי הרמב"ם אפשר ליישב, דשאני יובל דכתיב ביה ושב לאחוזתו דבעינן שתשוב בעיניה וכמו דדריש כאן, לכן אסור לעשות בהן שנוי עקרי, משא"כ בשארי מכירות גמורות לזמן קצוב הוי המכירה לזמן קצוב כקנין עולם, ואדרבה, י"ל דמקור דינו של הרמב"ם הוא מירושלמי זה דמדפריך א"כ יחפור בה בורות וכו' משמע דפשטות הסברא דהקונה לזמן קצוב מותר לחפור בה, וכדעת הרמב"ם, ולולא היה המיעוט ביובל ושב לאחוזתו בעינייהו היה באמת הדין כן גם ביובל, ולדעתי זה מקור נאמן לדברי הרמב"ם שנתקשו בהם הראב"ד ומפרשים, ועיין במל"מ פי"א ה"א משמיטין שלא העיר כמש"כ, ודו"ק.
  140. ר"ל כל מי שהוא בעל אחוזה באין הבדל בין איש ובין אשה, וע"ל בפסוק י' בדרשה תשובו דרשה כיוצא בזו.
  141. ר"ל אם אינו רוצה לגאול אינו נחלט אלא כשיגיע יובל תחזור לבעלים הראשונים וכפי שיתבאר, ועיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפ' מצורע בפ' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בדרשה כיוצא בזו.
  142. בדרשה הסמוכה יתבאר דדין בתי ערי חומה נוהג רק בעיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון בשעה שכבש את א"י, יעוי"ש. וכאן למד שצריך שתתיישב העיר לאחר שהיתה עיר חומה, והיינו שיוקדם היקף החומה לישוב העיר ולא להיפך, ומדייק זה מלשון בית מושב, דלשון מושב מיותר הוא, דהלא סתם בית יושבים בו, ולכן דריש שמלת מושב מוסב על עיר חומה, והיינו שנתיישבה העיר לאחר שהיתה עיר חומה כמש"כ.
  143. לאחר שכבשו את הארץ ואפי' קודם שישבו בה.
  144. ועיין במגילה ג' ב' הובא ענין זה בשם ר' יהושע בן לוי, ופירש"י דאיירי לענין בתי ערי חומה, והתוס' הקשו עליו דא"כ הו"ל למתני זה גבי דיני בתי ערי חומה בערכין, ולכן פירשו דאיירי לענין מה נקראו כרכים לזמן מקרא מגילה בפורים, יעוי"ש, ותמה אני מאד, הלא באמת תנינן כן בברייתא שלפנינו, וכנגד זה קשה לי על פירש"י דאי ס"ד דריב"ל לענין בתי ערי חומה איירי א"כ מאי חידש לן בזה, אחרי דזו ברייתא מפורשת במס' ערכין, ומה מקומו במס' מגילה. ואמנם לולא פירש"י ותוס' הו"א פשוט, דריב"ל שנה כאן דין הברייתא מערכין דאיירי בבתי ערי חומה וצרפו כאן במגילה לענין דין מקרא מגילה, ודו"ק. ועיין בטור או"ח סי' תרפ"ח מש"כ בענין זה מה ששייך לדין קריאת המגילה, ויש לצרפו לדיני בתי ערי חומה שלפנינו.
  145. דהו"ל לומר עיר מוקף חומה, או עיר בצורה, ומשינוי הלשון דריש שצריך שיהיו מוקפים חומה מימות יב"נ, והיינו בשעת כיבוש הארץ שאז נתקדשו בקדושה מיוחדת. – ודע שכתבו התוס' בכתובות מ"ה ב' ד"ה על פתח העיר, דעיר מוקפת חומה שרובה נכרים בטלה קדושת ערי חומה, דחומה כמאן דליתא דמי, עכ"ל. ולא ידעתי איפה מצאו מקור לחידוש דין זה, וברמב"ם שם לא נזכר מאומה מזה, וצ"ע.
  146. נראה דדריש משום דלשון והיתה גאולתו משמע שאיך שהוא תוכל להיות הגאולה ואפי' שלא ע"י המוכר עצמו, ואם היתה הכונה שרק המוכר עצמו יגאל הול"ל יגאלנו, והיה מוסב על ואיש כי ימכור, וזהו גם טעם דרשה הבאה.
  147. עיין באות הקודם, ור"ל אם היתה הכונה שיגאלנו רק מלוקח עצמו הול"ל והיתה גאולתו ממנו.
  148. ר"ל אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה, ולא אזלינן בתר מנין עולם, דכי מטי תשרי נחשב לו שנה וכפי שיתבאר.
  149. דמשיגיע תשרי נחשב לו שנה וכמש"כ, וכה"ג דריש לעיל פ' ט"ו לענין שדה אחוזה וכן לענין שנה האמורה בקדשים, כמבואר בר"פ תזריע בפסוק כבש בן שנתו, ובכולן טעם הדרשה מדכתיב בכנוי ממכרו, שנתו. – ודע דטעם הדבר שמשונה דין גאולת הבתים שרק שנה אחת נתנה התורה זמן לגאולתו ולא כמו שדה אחוזה ובתי החצרים שזמן גאולתם לעולם – כתב הרמב"ן בנמוקיו מפני שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד ויתבייש בעת שימכרנו, לכן רצתה התורה שיגאלנו בתוך השנה הראשונה, וטעם השדות ובתי החצרים נבאר לקמן פ' ל"א, ועיין מש"כ לעיל בפ' כ"ה אות קי"ח וצ"ע קצת. ולולא דבריו אפשר לומר, דכיון שלא גאל בית דירה בשנה הראשונה בודאי מצא לו בית דירה אחרת הנוח לו, אחרי שעשויה רק למעון, ושוב אין לו חפץ בה, משא"כ שדה שהיא מחייתו של אדם.
  150. שאם מכרה באחד בניסן בחצי היום אין מונין לו שנה לענין חליטה המבואר בקרא עד שיגיע חצי היום של אחד בניסן הבא, אבל לענין זמן גאולה מותר לו לגאול אפי' ביום שמכר, ולא כמו דס"ל לרבי שאין ימים פחות משנים, והכתוב בא להורות שלא תשהא ביד לוקח פחות משני ימים, וצ"ע למה השמיט הרמב"ם בפי"ב משמיטין דין זה דבעינן מעל"ע.
  151. כגון אם מכרה ראובן לשמעין בניסן ושמעון ללוי באייר, אינו ידוע מתי יחשבו השנה לענין הגאולה וההחלט לגבי מוכר הראשון אם בניסן אם באייר.
  152. דריש לו לזה שהיתה שלו, דהיינו המוכר הראשון דעליו מוסב הלשון.
  153. שאם היתה השנה מעוברת יכול לגאלה עד י"ג חודש וממילא אינה נחלטת עד י"ג חודש, וס"ל דעל זה מורה הלשון תמימה, שימנה שנת קביעות המחזור, והיינו מן א' ניסן עד א' ניסן הבא, וממילא מבואר שבכלל מחזור כזה הוי גם חודש העיבור בכלל, ולא כדעת רבי דס"ל דשנה תמימה בא להורות למנות שנת החמה דהיינו שס"ה ימים והוא שיעור מהלך היקף החמה, וממילא מבואר שאין חודש העיבור בכלל, וצ"ע אם לרבי חשבינן גם שיעור השעות ממהלך היקף החמה השנתי כידוע או לא, ומפיה"מ להרמב"ם כאן משמע דלא משגחינן אליביה בשעות, ובהגהות מרדכי קדושין סי' תקס"ז כתב דמחשבינן, אכן אין להאריך בזה, יען כי להלכה קי"ל כחכמים דשנה תמימה בא להורות דחודש העיבור בכלל וממילא אין אנו מחשבין כלל היקף החמה, כמבואר. ועיין בר"ן לנדרים ס"ג א' כתב בשם הרשב"א דמדרבי התורה כאן רבוי יתירא ש"מ דבעלמא אין חודש העיבור בכלל שנה [והיינו כשאומר שנה אחת, אבל אם עומד בר"ה ואומר שנה זו פשיטא דגם חודש העיבור בכלל]. ולהר"ן לא ניחא ליה בזה. וגם הה"מ פ"ז ה"ב משכירות כתב שדעת הרמב"ם לא כן, שהרי כתב בפ"י מנדרים שהאוסר דבר על עצמו שנה אחת ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה, ובדבר הרבוי מכאן שהעיר הרשב"א צ"ל לדעתם דילפינן מכאן לדעלמא. אכן לפלא הוא שהמשיגים עליו לא העירו שהוא גופיה כתב בתשובה סי' תתקמ"ה דלמעשה הוא מבטל דעתיה עד דעת החולקים עליו, וגם זאת לפלא, כי אחרי הודאת הרשב"א תפס בכ"ז התשב"ץ בתשובה סי' רנ"ח בדעת הרשב"א קודם שחזר בו למעשה. – וכתב בס' רה"ז דעוד מימי קדם נוהגין ב"ד יפה דק"ק ווילנא לפשר שכר חודש העיבור לחצאין, הן בדירות ומשרתים והן בשט"ח ושארי ענינים, וע' בחו"מ סי' שי"ב סט"ו.
  154. ור"ל מפני שירד הלוקח בחודש העיבור ואין תמימות השנה נחשב עד שם אותו הזמן בשנה הבאה והוא ע"כ חודש אדר ולא במספר י"ב חודש. ועיקר הדבר דבעינן שנה תמימה מבואר בדרשה הקודמת.
  155. דמיותר הוא, ובא לרבות כל מיני בית שבעיר, ועיין מש"כ לעיל בפ' מצורע בפסוק והנה פשה הנגע בקירות הבית (י"ד ל"ט).
  156. מפרש בגמרא שאין הכונה שדות ממש, דפשיטא הוא שאין מרבינן, דהא בית כתיב, אלא ר"ל חולסית ומצולה, והם קרקע של סלעים שנוטלין מהם אבנים לבנין ואינם ראויין לזריעה, והו"א דכיון דיצאו מכלל שדה מפני שאינם ראויים לזריעה וגם משתמשין בהם לבניני בתים באו לכלל בית, קמ"ל. דאינם בכלל בית, וזו דעת ר"י, ור"מ פליג עליו וקיי"ל כר"י, ועיין בתוי"ט פ"ג מ"י דמעשרות.
  157. לסמך ומוסב על הדרשות שבפסוק הקודם דדין גאולת הבתים כמבואר בזה אין נוהג רק בבתי הערים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון שאז כבשו את הארץ וקדשום כמש"כ אות קמ"ה, ועל זה אמר כאן דאע"פ שעכשיו כבר נתפרק החומה בכ"ז יש לה דין עיר חומה, ומדייק זה מדכתיב לא באל"ף והקורא צריך לכוין כמו דכתיב לו בוא"ו כמבואר במסורה, ולכן ס"ל דעיקר אזלינן בתר הכתיב באל"ף, ובא לרמז ע"ד הדרש דרשה זו אף שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. ובתוס' כתבו דכתיב לו בוא"ו וקרינן לא באלף, ואין זה מתאים עם המסורה שלנו שהיא בהיפך, ורש"י כתב לא כתיב, ומשמע לא ומשמע לו, עכ"ל. ולכאורה אין לדבריו באור, ונראה שכיון למ"ש סוטה ל"א א' דלא באל"ף משמע לא ומשמע לו, יעו"ש [ובס' תפ"י לא כיון יפה]. ובגמרא כאן ובמגילה ג' ב' מועתק הלשון לוא בו' ובאל"ף, ואחרי שלא כתיב כזה צ"ל דכונת הגמרא להפירוש שכתבנו דדריש הקרי וכתיב. וכללם ביחד בקצור בהעתק התיבה בשתי האותיות, ודו"ק.
  158. ר"ל אם הבית קבוע בחומה עצמה, וי"ל דמדייק מלשון אשר לא חומה ע"פ הקרי אשר לו בוא"ו כמש"כ בדרשם הקודמת, ומדהול"ל אשר לה, דעיר היא לשון נקבה, ולכן דריש דהוא גם כנוי לבית שצריך שיהיה חומה לבית מחוץ ולא אם הבית קבוע בחומה עצמה, וזו היא דעת ר' יהודה, ודעת ר"ש דכותל החיצון היא חומתו, ובבלי ערכין ל"ב א' מפרש טעם פלוגתייהו, וקיי"ל כר"י.
  159. ר"ל כשרוצה הנותן גואלה תוך שנתו ואם לאו חלוטה למקבל, וטעם הדיוק מדמצי למכתב צמית וכתב לצמיתות ע"כ בא לרבות מתנה, ולא ידעתי למה לא דריש כן מיתור כל מלה זו, כי אחרי דכתיב לדרותיו לא יצא ביובל, דהיינו לצמיתות, א"כ המלה לצמיתות מיותר, וגם קשה לפי הדרש צמית צמיתות מה נדרוש במלה זו לעיל בפסוק כ"ג, וצ"ע.
  160. כלומר שאם אינו רוצה לגאול אז כשיגיע יובל יצא ביובל כדין בתי ערי חצרים שיבואר בסמוך, ומדייק דכיון דכתיב לקונה אותו לדרותיו וירושלים לא נתחלקה לשבטים אלא לכל ישראל היה חלק בה א"כ אין לשום איש קנין בה.
  161. כגון המקדיש בית עיר חומה וגאלו אחר מיד ההקדש כיון שעלתה לו שנה משעה שנגאל מן ההקדש ולא גאלו בעליו נחלט ביד הגואל שאין ההקדש חולט אלא הלוקח מפני שנאמר לקונה אותו לדרותיו ואין דורות בהקדש.
  162. ר"ל אין כופין ללוקח להשיב הבתים למוכר כשבא לגאלה ואפילו בתוך שנה ראשונה למכירתו אלא בזמן שהיובל נוהג, וע' מש"כ בסמוך אות קס"ד.
  163. ר"ל למוכר בית בעיר חומה.
  164. אלא יהיה ביד הלוקח עד שירצה המוכר לגאול כל שנת המכר או תמלא שנה ויחליט. ומה שפריך מה ת"ל לא יצא ביובל, אע"פ דבדרשה הקודמת מבואר דילפינן מלשון זה דאין דין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אך התם הכונה דלא לזה אצטריך, רק מדכתיב כן ממילא ילפינן זה.
  165. בתי החצרים הם בתי עיירות פרזות באין חומה מוקפת להם מסביב, ונראה דלכן נקראו בשם בתי חצרים יען שמפני היותן פרזות הן פרוצות ופתוחות כמו בתי החצרים שבשדה העשויים עבור עובדי השדה, ומטעם זה הוקשו דין בתי החצרים לדין שדה אחוזה כפי שיתבאר בסמוך. ואמנם יתכן שלפעמים גם אם העיר מוקפת חומה דינה בכל זאת כעיר שאינה מוקפת חומה, והיינו שאין בהעיר שיעור חצרים ובתים הראויים להיות בעיר, ובאופן כזה אין העיר נקרא עיר רק כפר, ושיעור זה הוא שיהיה בה לא פחות משלש חצרות ובכל חצר ב' בתים, ואם פחות מזה – נקרא כפר או חצר אע"פ שמוקפת חומה, ויליף זה מלשון ובתי החצרים, דסתם רבים שנים, והיינו אם יש רק שני חצרים של שני שני בתים נקרא כפר, וזו היא כונת הדרשה שלפנינו והסמוכה. ובגמרא פריך ואימא בית וחצר, ר"ל הלא י"ל דלכן אמר בתי מפני שהם שני בתים בית אחד לכל חצר, ומשני א"כ לכתוב רחמנא חצרים, ואי משום דהו"א חצר בלא בית משמע, זה אינו, דההיא קרפף מקרי.
  166. דבתי החצרים היינו בתי ערי הפרזים כמש"כ בדרשה הקודמת.
  167. והיינו עיר שאין בה אלא שתי חצרות אע"פ שהיא מוקפת חומה נחשבת כעיר פרזית, ודרשה זו היא פירושא דדרשה הקודמת.
  168. שאין לה חומה בפני עצמה אלא מוקפת בתים זה לזה וחומות חיצונות של בתים נעשות חומה לעיר, והיינו שור איגר שגגותיה חומותיה, כי גג מתרגמינן איגר.
  169. ר"ל שהים שלה היא חומתה מצד אחד, ומדכתיב חומה סביב בעינן שסביב סביב תהיה מוקפת חומה מכל צד.
  170. ולא כמו בתי ערי חומה שנחלטין לאחר שנה כמבואר לעיל אלא נגאלין לעולם, וטעם הדבר פירש הרמב"ן בנמוקיו שהחצרות הבנויות על פני השדה למושב האכרים ועובדי האדמה הם כמו חלק מן השדות, ולכן נגאלין לעולם כמו השדות, כיון שמחיתו תלויה בהם, ועיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ט. ומטעם זה נראה שיש לבתים אלו כח יפה שבבתים ושבשדות כמבואר בדרשה הסמוכה, אך צ"ע לפי טעם זה למה לא יהיה גם לשדות זכותי בתי ערי חומה לענין שיגאלו מיד וכל י"ב חודש אחרי דטעם זכיות בתי החצרים מפני שהם דומין לשדה והם חלק מן השדה, א"כ כש"כ שדה עצמה, וי"ל.
  171. מיתור לשון זה מדייק, והא דשדה אחוזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים נתבאר לעיל ריש פסוק ט"ו.
  172. הכח יפה שבשדות הוא שיוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדה אחוזה, כמבואר בדרשה הקודמת, וכח יפה שבבתים הוא שנגאלין מיד וכל שנים עשר חודש כבתי ערי חומה כמבואר לעיל, וקמ"ל כאן דביובל יצא, ואין הכונה דהו"א שלא ישוב ביובל לבעליו, דהא אמר דהוקש לשדה אחוזה שיוצא ביובל, אלא ר"ל דלפעמים יצוייר אופן שבין אם תדונם כשדה אחוזה ובין אם תדונם כבית עיר חומה אין מן הדין שתצא ביובל, וזה יצוייר בשני אופנים, הא' כגון אם הקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר מיד ההקדש ופגע בו יובל אחר שנה, שאם תדינהו כבתי ערי חומה יוחלט ללוקח, ואם תדינהו כשדה אחוזה יוצא לכהנים, וכן יצוייר זה אם מכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה, שאם תדינהו כבית עיר חומה דינו שיוחלט ללוקח, ואם תדינהו כשדה אחוזה דינו שישלים שנה אחר יובל וזה מלמדנו יתור הלשון וביובל יצא, שגם באופן כזה יצא ביובל, והטעם הוא משום שלבד שיש לו כח יפה שבשדות ושבבתים יש לו גם כח יפה מיוחד מצד עצמו, וטעם היפוי כח הזה עיין מש"כ לעיל אות ק"ע בשם רמב"ן.
  173. מפרש בגמרא דאצטריך זה לפי שנאמר (פ' ט"ו) במספר שני תבואות ימכר לך, והיינו שאין יכול לגאול בפחות משתי שנים כמבואר שם, ולפי שנאמר בבתי ערי חומה (פ' ל') וקם הבית אשר לו חומה לצמיתות, והיינו אם לא גאל עד שנה, ולפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה וגאלה אחר מיד ההקדש דביובל היא יוצאה לכהנים כדכתיב (בפ' בחקתי) והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה', יכול אף ערי הלוים כן, קמ"ל דבלוים גואלים מיד וגואלים לעולם, וגם אם הקדישו ומכרו הגזבר גואלים ג"כ, ואע"פ דאיירי רק בבתי הלוים בכ"ז אצטריך גם למעט שלא יהא דינם כדין שדה אחוזה של ישראל, יען כי בלשון וערי הלוים בתי ערי אחוזתם כלול מה שמכרו כל דבר מאחוזתם בין בית בין שדה, והא דאצטריך למעט שלא יהא דין בתיהם כדין בתי ערי חומה אע"פ דל"ל כלל בתי ערי חומה [ע' מכות י' ב'], יצוייר שנפל להם עיר מוקפת חומה בגורל בימי יהושע בן נון, ועיין בסוגיא בגמרא כאן.
  174. כמש"כ בפסוק הקודם, ולכן יגאל בכל היפוי כחות שבארנו בפסוק הקודם.
  175. לא ידעתי ל"ל לתלות הרבותא ביפוי ורעות כח, והלא י"ל הרבותא פשוט, דהו"א דעיקר הקפידא הוא שלא יצאו הבתים והאחוזות מתחת ידי הלוים, וא"כ זה שייך בלוי מישראל משא"כ לוי מלוי, קמ"ל. וי"ל ע"פ המבואר בדרשה שבסמוך שאין הגרם מיפוי כחות מפני שהמוכר לוי, אלא מפני שהיא מערי הלוים אין הבדל בין שהיא ביד לוי או ישראל, עיי"ש, וא"כ תו לא מצי לומר רבותא זו.
  176. כגון הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה, כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח, וסמיך זה אלשון ממכר דמיותר הוא לענינא.
  177. כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
  178. ר"ל אפילו המוכר והקונה ישראלים אין זה תלוי בהבעלים רק בהמקום וגואל לעולם ובכל היפוי כחות שכתבנו בפ' הקודם, ובגמרא איתא עוד דרשה שאם הלוי נתין או ממזר אין לו זכות יפוי כחות שבגאולת בתים ודריש כן מלשון מן הלוים ולא כל הלוים, אבל לא קיי"ל כן, ולכן השמטנו דרשה זו.
  179. עיין ברלב"ג הסביר דרשה זו משום דענין מכירה הוא שנוי רשות ממוכר ללוקח, ולכן הושאל שם מכירה לשארי שנויים וכמ"ד (מ"א כ"א) יען אשר התמכר לעשות הרע, יעו"ש, וענין המגרש ידוע שהוא מקום פנוי אלף אמה סביב לעיר בלא בנין ובלא זרעים, וכבר נתפרשו בתורה מגרשי הערים שהם ג' אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה שנאמר (פ' מסעי) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ולהלן הוא אומר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' אלף אמה מגרש ואלפים שמודדין חוץ למגרש שדות וכרמים, ואמר על זה שלא יהפכו שדה למגרש או איפכא, ועיין בב"ב כ"ד ב'.
  180. דיני חרמים יתבארו אי"ה בפ' בחקתי, ומפרש רבי במשנה דזה רק בקרקעות מחמת גזה"כ אחדות עולם הוא להם ולכן אין להם רשות להחרימן, אבל מטלטלין מחרימין, ולא כמו דס"ל לר' יהודה דמדכתיב בענין חרמים מכל אשר לו ומשדה אחוזתו מקיש מטלטלין לקרקעות, יעו"ש.
  181. להניח לו מזון וכסות על משך איזה זמן בעת ששמין הונו וחפציו לשלם לבעלי חובותיו כבסמוך.
  182. נסמך על המבואר בערכין כ"ד א' ולפנינו בפ' בחקתי אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנים לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חודש, מטה מוצעת וסנדליו ותפילין ויליף שם מלשון ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך, ושוב יליף בגז"ש לבע"ח כמבואר כאן, ופרטי דיני סידור לבע"ח בחו"מ סי' צ"ז, ולפי המבואר לקמן בפ' בחקתי דבערכין רק לו מסדרין ולא לאשתו ולבניו, צ"ל דגם בסידור בע"ח כן הוא. – ועיין בתשב"ץ סי' צ"ח לענין הא דשארה כסותה ועונתה לא יגרע דבכלל כסות הוי גם מדור. והדמיון פשוט משום דכמו דכסות מגין בימות החמה ובימות הגשמים כך מדור מגין ולכן כלולים בהדדי, ולפי"ז צ"ל דגם בסידור בע"ח צריך להניח לו מדור, ובחו"מ לא העירו בזה. ובחו"מ סי' ק"ז סעיף ב' כתב הרמ"א בע"ח הגובה כל נכסיו ומת הלוה אין הבע"ח מחויב לקברו על הוצאותיו, היינו לסדר על זה ממה שגובה ממנו, ולא נתבאר המקור לזה, ולפי המבואר דכל ענין סידור בע"ח ילפינן בגז"ש מערכין, ובערכין גופא ילפינן ענין סידור מדרשה ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך, וכשמת שוב אינו בכלל החייהו, וא"כ גם בבע"ח צריך להיות הדין כן. וכן יש לדון עפ"י גז"ש זו דאין חילוק בין מלוה בשטר ובין מלוה בע"פ דלעולם מסדרין, שהרי גם ערכין מלוה בע"פ היא.
  183. כי החילוק בין התמוטטות ובין ירידה הוא, כי התמוטטות הוא שאך מתחיל למוט ואם אך יסעדוהו במקצת יעמוד ויקום, משא"כ היורד ממצבו צריך משען גדול וחזק, וכמו המשל שהביא, ומזהיר הכתוב שלא להניח לאיש המתמוטט ממצבו עד שירד ירידה מוחלטת, יען כי אז קשה יהיה להעמידו על מצבו הקודם כמבואר. ועי' דרשה כהאי גונא לקמן בפסוק מ"ח בדרשה גאולה תהיה לו, מיד, אל תניחנו שיטמע. יעוי"ש.
  184. דפעל החזק מורה להחזיק בלי הרף, וכדכתיב במשלי ד' החזק במוסר אל תרף. או י"ל דסמיך אסיפא דקרא דכתיב וחי עמך, והכונה דאף דקיים והחזקת בו אך לא קיים עוד בשלמות וחי עמך, עיין מה שכתבנו בכעין דרשה זו בפ' אחרי בפסוק וכסהו בעפר.
  185. ר"ל אפי' אם ע"י התמיכה וההחזקה יצא לתרבות רעה תחזיק בו ת"ל עמך, וזה כמ"ד בפ' משפטים ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשך עמך. אמנם צ"ע ל"ל לומר בכה"ג שע"י החזקה יצא לת"ר, ולא אמר פשוט שלמי שיצא לת"ר אין מחזיקין בו, וי"ל דקמ"ל דאפי' מי שיצא לת"ר וידוע שע"י התמיכה וההתחזקות ייטיב מעשיו צריך אתה ג"כ להחזיקו.
  186. וקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים, וכבר ביארנו כ"פ ענין גר תושב ודיניו, ועיין בב"מ ע"א א' גר תושב האמור לענין רבית מאי היא דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך, ורמינהו, לוין מהם ומלוין אותם ברבית, וכן בגר תושב, אמר רב נחמן בר יצחק, מי כתיב אל תקח מאתם, מאתו כתיב – מישראל, ע"כ, ור"ל אאחיך קאי, וכי כתיב גר תושב לענין וחי עמך כתיב, שאתה מצוה להחיותו, ולפי"ז מחלק הכתוב, מתחלה אמר סתם והחזקת בו, ואח"כ מבאר שיש הבדל אם הוא גר ותושב אז וחי עמך, אבל בישראל – אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך, ועי' בפירש"י בפ' זה.
  187. סמך על סוף הפסוק וחי אחיך עמך, ודרשינן שם אהדר ליה כי היכי דניחי, ובגמ' חסר מלת וגו'. ומבואר בסוגיא דב"מ ס"ב א' דבהניח להם דבר מסוים כגון פרה וטלית חייבים להחזיר משום כבוד אביהם, והיינו כדי שלא יאמרו הבריות אותה פרה וטלית של פלוני הם ושל רבית הם, וזה דוקא בעשה תשובה רק לא הספיק להחזיר עד שמת, ועי' ביו"ד סי' קס"א ס"ו. ואינו מבואר אם בכה"ג כופין את הבנים להחזיר או לא. ולכאורה היה אפשר לומר פשוט כיון דטעם החזרה משום כבוד אביהם, ועל מצות כבוד אב אין כופין מפני שהיא מ"ע שמתן שכרה בצדה למען יאריכון ימיך, ועל מצוה כזו אין כופין, כנודע. אך י"ל דכאן אם לא יחזרו יש גם בזיון לאביהם, וכמ"ש כדי שלא יאמרו הבריות אותה פרה וטלית של פלוני הם וכו', וכ"מ בתוס' כתובות פ"ו א' דטעם חזרת רבית הוא משום בזיון דאביהם [בדבר מסוים], ולפי מש"כ הריב"ש בתשובה סי' ר"כ בשם הראב"ד, דהא דקי"ל הרב שמחל על הכבודו כבודו מחול, הוא רק על כבודו בחיוב, אבל על בזיונו אין רשאי למחול, א"כ י"ל גם כאן דהא דאין כופין על מצות כבוד אב הוא רק על העדר הכבוד בחיוב, אבל על בזיונו כופין, וא"כ בנידון שלפנינו שהטעם הוא מפני בזיון כופין את הבנים להחזיר, ודו"ק.
  188. והיינו אם הישראל לוה מן העובד כוכבים וישראל חבירו ערב בעדו, ומפרש בגמ' כגון שקיבל עליו העובד כוכבים לדון דין זה כדיני ישראל שנפרעים מן הלוה תחלה קודם הערב, וא"כ בשעת הלואה מבטיח הרבית לעובד כוכבים ואין הישראל לוקח מאתו רק נותן בעדו נשך שנתחייב להעובד כוכבים וחוזר ונפרע ממנו.
  189. כבר כתבנו מענין זה בפ' משפטים בפסוק ולא תהיה לו כנושה ובפרשה קדושים בפ' ולפני עור, והא דנקט מקודם הפסוק לא תתן ואח"כ הפסוק אל תקח מאתו, אע"פ דבתורה הראשון מאוחר והשני מוקדם, כתב בס' תפ"י משום דעל לא תתן עוברין מיד כשהלוה [עי' ב"ק ל"ב], אבל באל תקח אין עוברין עד שלוקח הרבית, משא"כ בקרא נקט כספך לא תתן לבסוף להורות דאף שאינו לוקח הרבית אח"כ עוברין ג"כ.
  190. שורש שם נשך הוא על שם שנושך את הלוה לשלם מה שלא לקח ותרבית נקרא ע"ש שמרבה הונו ממה שלא הלוה, ובגמ' מפרש ענין מרבה בפירות, לקח הימנו חטים בדינר זהב הכור [הדינר זהב כולל כ"ה דינרי כסף, והכור הוא ל' סאה], וכך עמד השער אז בשוק, ונתן המעות, וחטין לא היו עוד להמוכר, ושוב עמדו חטין בשלשים דינרים, אמר לו תן לי חיטי שאני רוצה למוכרן ולוקח בהן יין, אמר לו הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו, דשמא יתיקר היין, והואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקיבל, אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב, אבל אי הוי ליה היה קנוי לזה מעכשיו, וכי אייקר ברשותיה אייקר, ועיין ביו"ד סי' קס"ג וסי' קע"ה. ובפ' הבא יתבאר שמן התורה אין הבדל ביניהם, יען כי א"א לתרבית בלא נשך ולנשך בלא תרבית, ולא חלקם הכתוב רק לעבור עליו בשני לאוין, ולכן מ"ש כאן איזהו נשך ואיזהו תרבית לא קאי לפרש נשך ותרבית שבתורה, יען כי כפי המבואר חדא הם, רק בא לפרש איזהו רבית דאורייתא ואיזהו רבית דרבנן, יען כי חז"ל גזרו דמדאורייתא אסור רק רבית הבא דרך הלואה וזה נקרא נשך, ורבית דרבנן הוא רבית הבא ע"י מסחר וקנין, וכזה נקרא תרבית, מפני שהונו מתרבה ממילא ולא מחמת שנתן לו המלוה פחות, וכפי שיתבאר עוד.
  191. יתבאר עפ"י הדרשה שבסמוך פסוק ל"ח במי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה ברבית, והיינו שמלוה ברבית ואומר שהמעות הם של עובד כוכבים כפי שיתבאר שם. ודברים כאלה אינם ידועים לבני אדם רק להקב"ה לכן נאמר ויראת מאלהיך. ועיין בב"מ ס"א ב' באה דרשה על לשון זה ויראת מאלהיך למורא ניתן ולא להשבון, והוא לענין דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים, אכן מפני דלא קי"ל כן, כבדרשה הבאה, לכן השמטנוה.
  192. הנה פרטי דין רבית אף כי רבים ושונים הם, הנם מסתעפים מיסוד שורש אחד, כמ"ש בב"מ ס"ה ב' כללא דרביתא כל אגר נטר אסור, ור"ל שנותן לו שכר בעד המתנת המעות, ובין שהוא בדרך הלואה ובין שהוא דרך מקח, כגון המוכר סחורה לחבירו ואמר לו אם תסלק לי במזומנים הרי הם שלך במאה ואם עד זמן פלוני הרי הם בעשרים ומאה אסור. אמנם החילוק הוא דבדרך הלואה הוי רבית בדבר קצוב והוא רבית דאורייתא ונקרא רבית קצוצה ודינו שב"ד כופין אותו להחזיר, אבל רבית שבדרך מקח הוי רבית דרבנן ונקרא אבק רבית ודינו שרק איסור יש בזה אבל אין כופין אותו להחזיר, וכן אם תפס לוה לא מפקינן מינים אם לא שאם בא לצאת ידי שמים, וזה הוא שמבואר כאן. – והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא שנבאר ענינו בסמוך, ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז"ל לבנות עמודי ההיתר. ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך, שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל – עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם, כי מי שהיה לו תבואות בהמון היה נחשב לעשיר, והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים, וכשהיו לוים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו, ולפי"ז ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית, אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך. אבל בימי הבינים שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרי לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שוה גם להלוה גם להמלוה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך, ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נ"ל. והנהיגו בדבר רבית בדרך הלואה לכתוב בהשט"ח שנותן לו המעות בתורת עיסקא, ומבואר ענינו ביו"ד סי' קס"ז ס"א ובסי' קע"ז ס"ב, והיינו שיתעסק הלוה במעות המלוה לריוח המלוה בערך הריוח שמשתוים, והמותר ריוח יהיה להלוה, ובאופן כזה אם הפסיד הלוה בעסקו אסור להמלוה לקבל השכר הזה. אך לענין הרבית בדרך מקח כפי שכתבנו הוא מעשים בכל יום בלא כל הוראת היתר, וכ"מ בתוספתא פ"ה דב"מ הלוקח מכר מחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד י"ב חודש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית, ע"כ. וצ"ע על מה נסמך היתר כזה, וצ"ל משום דמחשבים ערך שווי הסחורה פחות כשנמכרת במזומן מאשר בהקפה, וא"כ הוי זה דרך עיסקא. – וכתב בנמוק"י דכיון דמ"ע היא וחי אחיך עמך, לכן ב"ד כופין אותו להחזיר רבית קצוצה כדין כל מ"ע שמכין אותו עד שתצא נפשו לקיימה אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו משום דאין לו עליו שעבוד נכסים, וכ"פ ביו"ד סי' קס"א ס"ה, ולי קשה הדבר לומר דנכוף אותו בגופו עד שתצא נפשו ולא נכוף אותו בממונו, והלא בתורה כתיב דרכיה דרכי נועם, ולזה הלא לא יקרא נועם היכי שאפשר לקיים גופו בחליפי ממון ונעשה להיפך, וברמב"ם לא מצאתי דין זה, ודברי הר"ן בענין זה מוקשים לי מאוד, דכאן כתב הנמוק"י בשמו דכופין אותו עד שתצא נפשו ואין יורדין לנכסיו, ובריש פ"י דכתובות כתב הר"ן מפורש דכמו שכופין לקיים מ"ע בגופו כך כופין בממונו עיי"ש, וגם בצדקה קיי"ל דב"ד יורדין לנכסיו כשאינו רוצה לקיים מ"ע דצדקה, ולכן לדעתי דין זה צריך תלמוד.
  193. כגון שאין בהמים לרות צמאון של שני אנשים.
  194. כפי הנראה מפרש הלשון עמך שיהא הוא הטפל לך, וכ"מ בתוס' ע"ז ו' א', וכן ברא"ש כאן, וזהו מה שהביאו התו"י יומא פ"ה ב' ד"ה תשובה בשם ר"ת דמ"ש יפה תורה עם דרך ארץ – הוי דרך ארץ העיקר כמו שמורה כאן הכנוי כ' דעמך על העיקר. וצ"ע ממ"ש בקדושין כ' א' כי טוב לו עמך, עמך במאכל וכו' מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וכתבו התוס' וז"ל, וקשה מאי אדון שייך בזה והלא די לו להיות כאדונו, וי"ל כדאיתא בירושלמי דלפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך וכו', ולכן צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו שהוא ישן בלא כר והעבד על הכר, עכ"ל. ומבואר מזה דהירושלמי מפרש הלשון כי טוב לו עמך שאתה טפל לו, משמע מזה ההפך, ויש עוד להאריך בכלל זה וכאן די בזה. ומה שנוגע עוד לדרשה זו דר"ע, מבואר לפנינו לעיל בפ' קדושים בפסוק ואהבת לרעך כמוך. ודע דאע"פ דלפי הימבואר בדרשה הקודמת אצטריך הלשון וחי אחיך עמך להורות דרבית קצוצה יוצאה בדיינים, ומבואר בגמרא דמאן דס"ל הדרשה לענין רבית קצוצה לא ס"ל הך דרשה דרע"ק, וקיי"ל כאותה דרשה, בכ"ז העתקנו גם דרשה זו משום שכתב הרא"ש וז"ל, ואע"פ דהאי קרא דריש ליה ר"א לרבית קצוצה שיוצאה בדיינים, הך דרשה שמעינן מעמך דמשמע שחיי אחיך טפלים לך ושלך קודמים, עכ"ל. וגם הרי"ף העתיק דרשה זו. והנה לכאורה דברי הרא"ש תמוהים, דלפי דבריו מבואר דתרתי שמעינן מפסוק זה הא דיוצאה בדיינים וגם דחייך קודמין, וקשה לפי"ז איך יכלכל דברי הגמרא דאמר מאי טעמא דר"א דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים, דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי, ופריך ור' יוחנן דאמר אינה יוצאה בדיינים האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה, ומשני מבעי ליה לכדתניא שנים שהלכו בדרך וכו', [היא דרשה שלפנינו בזה], ולדברי הרא"ש קשה הא תרתי ש"מ, מן וחי אחיך לענין שיוצאה בדיינים ומן עמך דחייך קודמין, והדרא קושיית הגמרא לדוכתה ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה. וצ"ל דהבאור הוא לר"י דעיקר הדבר שבא הכתוב להורות הוא דחייך קודמין, ומלשון עמך, אך מכיון דתיבת עמך לחוד אי אפשר לכתוב, לכן בהכרח שיכתבו גם התיבות וחי אחיך, ולפי"ז כל הפסוק מורה על הא דחייך קודמין, ור"א ס"ל דתרתי ש"מ וכמש"כ למעלה, ודו"ק.
  195. נראה הכונה דאע"פ שמצווין להאכיל גם הבהמה ולמנוע ממנה גם צער בע"ח וכמו מצות פריקה וטעינה וכדומה, אבל אם צריך לאדם ליהנות ממנה ע"י נטילת נשמה כגון לשחוט ולאכול הבשר אין אנו מצווין בזה לקיים חיותה, וטעם הדבר פשוט, משום דכל תכלית בריאת הבע"ח האינם מדברים הוא בשביל האדם.
  196. זה מכוון למ"ש בתוספתא פ"ה דב"מ עובד כוכבים שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר.
  197. הפסוק לא תשיך לאחיך איירי במלוה, ואשמעינן דגם המלוה עובר בכל פרטי רבית.
  198. כבר נתבאר ענין זה בפסוק הקודם בדרשה נשך ותרבית אות ק"צ.
  199. ומפרש בגמרא דלאפוקי אם אומר אדם לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דנרים לפלוני או כשאומר אדם לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני. וטעם הדיוק הוא מלשון לו דמיותר, ודריש לו שבאה הרבית מהלוה להמלוה, משא"כ מקבל הרבית מאדם אחר או שעושה כן ע"פ בקשת אחד מאוהביו אף כי ההוא מקבל שכר על זה. וטעם הדבר בזה נראה ע"פ המבואר בפסוק הקודם דאינו אסור רבית בכלל רק באופן שיש נשך ותרבית היינו נשך להלוה שנחסר לו מעות, ותרבית להמלוה שאצלו נתרבה מעות, אבל באופנים אלו שציירנו אין שני הפרטים אלה ביחד, כי באופן הראשון אין הלוה נחסר ובאופן השני אין המלוה מתרבה, ודו"ק. ועל פי המבואר נראה ברור, כי אין קיום למש"כ איזו פוסקים ע"פ יסוד דין זה לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, דאין איסור רבית הניתן מלוה למלוה ע"י שליח, כי תפסו באור הלשון רבית הבאה מלוה למלוה, מידו לידו בלי אמצעי, ולפי מש"כ אין כונת הגמרא כלל לזה אלא כפי שציירנו, ולבד שאין כל טעם בהיתר רבית ע"י שליח, דמאי שנא, וע' ביו"ד סי' ק"ס סעיף ט"ז הובא דעה זו ואיזו מאחרונים השיגו עליה ואיזו קיימוה, ורבו הפלפולים בזה, ולפי מש"כ אין כל מקום כלל וכלל להסתפק בזה, אחרי דכונת הגמרא בזה מוסבת לענין אחר, ודו"ק.
  200. רומז למ"ש במדרשים הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהם בעשרה עיבורין עשרה בכורים שהם בכורים לאביהם כולן מתו, וה"נ כן, כגון ראובן אמר לשמעון קח משכון זה ולוה לי עליו מעות מעובד כוכבים פלוני הרגיל אצלך, והלך שמעון ולוה לו משלו והטעה אותו שמעובד כוכבים לקחם. וע' מש"כ לעיל בפ' ל"ו בדרשה ויראת מאלהיך בענין כזה.
  201. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כ״ו:י״ט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לדוד לך עבוד אלהים אחרים, אלא משום דכל הדר בחו"ל כאלו עובד עבודת כוכבים, כ"מ בגמרא, והענין הוא, כי קשר הקב"ה עם ישראל תלוי בישיבת הארץ ששם השכינה שורה והיא הארץ הנבחרת לנבואה וקדושה, כמש"כ בפ' עקב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, ולכן מתואר הקב"ה בשם אלהי הארץ. ועיין ברמב"ם פ"ה הי"ב ממלכים כתב לעולם ידור אדם בא"י ואל ידור בחו"ל, שכל היוצא לחו"ל כאלו עובד עבודת כוכבים, ואין לשון זה מבורר לי, שפתח באל ידור בחו"ל וסיים ביוצא לחו"ל, דמשמע דרק היוצא מא"י לחו"ל הוי כאלו עובד עבודת כוכבים ולא בדר מתחלה, ובתו"כ כאן איתא, כל היושב בא"י מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל היוצא לחו"ל כאלו עובד עבודת כוכבים, ע"כ. ולא נזכר אודת דירת חו"ל, והרמב"ם הרכיב דברי הגמרא והתו"כ, בעוד שנ"מ גדולה בעיקרי הענינים. וע' בילקוט כאן גירסא אחרת, ונראה לי שאותה הגירסא היתה לפני הרמב"ם בגמרא, ואין להאריך בזה כאן.
  202. כבר באה דרשה כזו לפנינו לעיל בפסוק כ"ה ושם נתבארה, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק ונמכר בגניבתו (כ"ב ב') לענין אם רשאי אדם למכור עצמו בשביל לפרוע חובו ולמזונות אשתו, יעו"ש.
  203. ר"ל שמצד המכר הוא אחיך ומצד הקנין שיש לך בו הוא עבד לענין שצריך גט שיחרור אם נמחל שעבודו. והרמב"ם פ"א ה"ט מעבדים כתב מקור לזה שחייב לנהוג בו באחוה מפסוק דלקמן (מ"ו) ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך, ולכאורה צ"ע שלא הביא דרשה זו המפורשת בתו"כ וכתב מקור מדנפשיה, אך י"ל משום דאותו המקור פשוט יותר מדרשה זו, וכך דרך הרמב"ם בחבורו היכי שאין נ"מ לדינא מביא לסמך מלשון פשוט שבאותו ענין בתורה כמש"כ כ"פ בחבורנו, וע' מש"כ מזה בפ' שמיני (י' ו').
  204. הפ' דפ' ראה ע"כ איירי במכרוהו ב"ד בגניבתו, יען דכאן איירי במוכר עצמו כדמוכח קרא וכי ימוך אחיך ונמכר לך. והסברא בזה דמוכר עצמו נמכר יתר על שש נראה פשוט דכל אדם כשהוא לעצמו הרשות בידו להשתכר ולשעבד גופו לכל זמן שירצה, אחרי דמקבל עליו זה מרצונו מפני הנאת תשלום גמול, וכמו דדרשינן בפרשה זו לקמן (פ' מ"ו) לא תרדה בו בפרך, בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בפרך בבן חורין, וזה ג"כ מטעם הנזכר, כיון דמקבל עליו לעבוד בפרך מרצונו החפשי. אך לא ידעתי ל"ל כלל דרשה זו, תיפק ליה דבכלל פרשה זו לא נזכר כלל ענין שש שנים, וצ"ל דהו"א דדין שש שנים שבר"פ משפטים אכל המכירות קאי, וע"ע מש"כ בפ' ראה ישוב לזה.
  205. משום דאל"ה הול"ל ונמכר לעבד כמו בפ' בחקתי ונמכרתם לעבדים, ועיין דרשה כה"ג בפ' ראה בענין מכרוהו ב"ד.
  206. עיין מש"כ לעיל אות ר"ה וצרף לכאן, וענין עבודת עבד עיין בדרשה הבאה, ודין זה הובא ברמב"ם פ"א ה"ז מעבדים, והראה הכ"מ המקור לזה למכילתא פ' משפטים דמבואר שם דבבנו ותלמידו רשאי לעבוד עבודת עבד, וכתב שדעת הרמב"ם שהוא הדין לשאר כל אדם שאינו עבד, עכ"ל. וכמה דחוקים הדברים, אבל ברור הוא שהמקור הוא מדברי התו"כ שלפנינו שבו הדברים מפורשים.
  207. בלונטיא הוא שק ואמתחת גדולה, וטעם הדבר מפני שמלאכות כאלו משפילות מאד דעתו ורוחו והוא נעשה שפל בעיניו ומצטער עצמו, וע"ע בזה במכילתא פ' משפטים.
  208. דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו. ומבואר בגיטין מ"ה א' דהפסוק איירי בגר תושב, וכתיב בתריה עמך ישב בטוב לו לא תוננו, ופי' שם בספרי בטוב לו מנוה הרע לנוה היפה לא תוננו באונאת דברים כפי שיתבאר שם אי"ה.
  209. נראה דבין בע"ע בין בע"כ איירי שלא התנו עם האדון בשעת המכירה מי יזון אותם אם האדון או הם עצמם, משום דא"כ בודאי צריך לנהוג כפי התנאי, וגם אין בעיר מנהג כזה, משום דאם יש מנהג הולכין אחר המנהג, כמבואר ר"פ השוכר את הפועלים, ומה ששייך עוד לדרשה זו נבאר אי"ה בפ' ראה בפסוק כי טוב לו עמך, ועי' בתוס' כאן.
  210. שאם פגע בו יובל תוך זמנו יוצא לחירות.
  211. ר"ל כל דין מכירת עבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שיובל נוהג.
  212. ופסק הרמב"ם (פ"א ה"ז מעבדים) כר' יוסי, ותמה הלח"מ למה לא פסק כת"ק, ולי נראה דהרמב"ם מפרש דר' יוסי לא בא לחלוק את"ק אלא מפרש דבריו, וכך נראה לו לרמב"ם לפרש משום דמסתבר דעתיה דר"י ולא יתכן שחכמים יחלקו עליו בזה, וכהאי גונא מצינו בכ"מ שנשנו הדברים בלשון פלוגתא ואינן אלא לפרש הדברים הקודמים, וכמו שחשב התוי"ט פ"ג מ"ו דביכורים כמה מקומות במובן זה.
  213. ר"ל אם אתה מוצא טוב לישב בכפר תושיבנו גם אותו בכפר, וכן להיפך, והוא ע"ד הדרשה בפ' כי טוב לו עמך (פ' ראה) עמך במאכל עמך במשתה וכו', יעו"ש.
  214. ובפ' משפטים בפ' ויצאה אשתו עמו דריש כן באשתו, ופשוט דהיינו רק באשתו ובניו שלקח מדעת רבו. – ועיין בכתובות ס"ה ב' מבואר דחייב אדם לזון את בניו עד שש שנים, ויליף לה מהא דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו, והיינו מפני שצריך סיוע אמו, ולכן כמו שמפרנס את אשתו כך מחויב לזון את הבנים הצריכים לה, יעו"ש. ולפי המבואר בדרשה שלפנינו, הנה יש סמך נכון לזה בתורה, כי אחרי שהאדון חייב במזונות בניו של עבדו עד שיוצא לחירות, וסתם מכירת עבד לזמן שש שנים, א"כ ע"כ דהאב מחויב במזונות בניו עד שש שנים, דהא האדון במקום האב קאי לענין מזונות האשה והבנים, ואי לאו שהיה האב מחויב בזה לא היה האדון מחויב, ודו"ק.
  215. ר"ל שאין לומר שהפסוק בא להורות שאם פגע יובל בתוך שש שיוצא ביובל, אחרי דזה כבר כתיב מפורש עד שנת היובל יעבוד עמך, וגם אין לומר שבא להורות שגם הנרצע יוצא ביובל, דגם זה כבר כתיב (פ' י' ) ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו, כמבואר לפנינו שם, אלא בא להורות שגם זה שמכרוהו ב"ד יוצא ביובל, והרבותא בזה דלא נימא כיון דעבד איסורא, שהרי ב"ד מכרוהו עבור גניבה לקנסיה דלא יצא ביובל, קמ"ל. ויתר הדברים השייכים לדרשה זו הובאו לעיל בפסוק י'.
  216. ר"ל שישאר בכהונתו והיינו חזקת משפחתו. ועיין בדרשה שבסמוך למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו וכו'. ועיין בהגמ"ר פ"ה דגיטין שהביא מכאן ראיה דאע"פ דקיי"ל המשמש בכהונה לוקה מ"מ כשהכהן מוחל על כבודו מותר לשמש בו, דאל"ה איך משכחת לה הדין בכלל מעבד כהן דאצטריך לאשמעינן דאינו נרצע, והא אסור לשמש בו, אלא ודאי כיון דמחיל הכהן מותר לעבוד בו, עכ"ל. ולי צ"ע בזה, דהתינח במוכר עצמו שייך לומר שמוחל, אבל במכרוהו ב"ד מאי שייך דמחיל והא בע"כ מכרוהו, ויש ליישב, וע' מש"כ בפ' אמור בפ' וקדשתו.
  217. ובמכילתא איתא דגר נקנה בעבד עברי, אך התם איירי בגר הבא על בת ישראל, דמשפחת אם היא לו משפחה.
  218. שאם היה נשיא או ראש בית אב אינו חוזר לגדולתו מפני הכבוד. ומ"ש למשפחתו הוא שב מוסב על הדין המבואר בדרשה דלעיל דעבד כהן אינו נרצע מפני שיהיה דרוש לו לשוב לחזקת אבותיו דהיינו לכהונה, וכשנרצע נעשה בע"מ ויצא מכהונתו.
  219. דעיקר ענין גניבת נפש הוא כדי למכרו, כדכתיב וגונב נפש ומכרו.
  220. הוא מקום פרהסיא, מיוחד למכירת עבדים.
  221. ר"ל בעת שפדיתי אותם ממצרים התניתי עמם כן, וכיון שהם קנויים לי שוב לא יתפס בהם קנין אדון אחר.
  222. ר"ל שתצטדק בפני הבריות לומר שצריך אתה למלאכה זו, הרי הדבר מסור ללב, וה' יראה ללבב. וכתב בס' התוה"מ דמה שתפס דמיון משני דברים אלו, חמום הכוס ועדור בגפן, מפני שרדית פרך כולל ב' דברים, עבודה שאינו צריך לה ועבודה שאין לה קצבה, והם כלולים בשני אלה הדמיונות יעוי"ש. ובזה יתבאר מש"כ הרמב"ם בפי"א ה"ו מעבדים בענין זה וז"ל, מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני, וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו, ואפי' להחם לו כוס חמין או לצנן ואינו צריך לו אסור ועובר עליו בל"ת, עכ"ל. וכתב הראב"ד על מש"כ שהרי לא נתן לו קצבה וז"ל, חכמים לא פירשו בזה טעם קצבה ולא אמרו אלא שלא יאמר לו עד שאבוא והוא מתעכב לבא עד שיצטער והוא הדבר המסור ללב שיכול לומר לא היה לי פנאי לבא, והשם יודע בו, ועל זה נאמר ויראת מאלהיך, אבל בין קצבה ללא קצבה מאי ויראת איכא, עכ"ל. אבל לפי המבואר דרדית פרך כולל ב' דברים, עבודה שאינה צריכה ועבודה שאין לה קצבה, הנה פסק הרמב"ם מבואר, דהטעם ויראת מאלהיך קאי על עבודה שאינה צריכה, אבל עבודה שאין לה קצבה אסורה בלא טעם זה אלא משום צער, כמבואר. והנה בעיקר דבר זה נגע בס' התוה"מ אך בקיצור נמרץ ואנחנו ביארנו הדברים.
  223. ויהיה שיעור הכתוב ועבדך ואמתך וגו' וגם מבני התושבים וגו' והיו לכם לאחוזה, ר"ל אלה יהיו לכם לאחוזה, לעבדי עולם.
  224. ואלמלא בא הלשון הזה להורות לדרשה הוא מיותר כלל, דהול"ל בקצור ומאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה.
  225. יען כי בהם מצוה לא תחיה כל נשמה.
  226. ר"ל דאפשר היה לטעות בבאור הלשון מאת הגוים – ולא הם עצמם אלא רק מבניהם, לכן בא הלשון מהם תקנו לרבות דגם הם עצמם, דאם לא בא לשון זה לרבוי הוא מיותר לגמרי.
  227. ר"ל מניין לאחד מן כל האומות שבעולם [שאינם מן אומות שבא"י שעליהם אמר הכתוב לא תחיה כל נשמה] שבא על הכנענית שהיא בלא תחיה כל נשמה והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד [והוא הדין חוית ויבוסית וכו', ונקט כנענית משום דשם זה כולל כל ז' אומות שבא"י על שם שהיו יושבים בארץ כנען], אע"פ דהאם היא בלא תחיה כל נשמה, מ"מ הולד הולך אחר האב שאינו משבעה אומות, ופירש"י דהדיוק הוא מלשון מבני התושבים שבאו מאומות אחרים ונעשו אבותם תושבים במקומכם, עכ"ל. ולולא דבריו י"ל דעיקר הדרשה היא בסמיכות על סיפא דקרא וממשפחתם, וזה עפ"י מה דקי"ל (ב"ב ק"ט ב') משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, וע"ל בפ' מ"ט, והגמ' נקט רישא דקרא ומכוין לכוליה, וע"ע ביתר באור בדרשה הבאה.
  228. כונת השאלה, כיון דחזינן דתלה הכתוב היתר הקניה בבני התושבים, יכול שאפי' אם בא כנעני על אחת מן האומות שבחו"ל ובא לגור אצל אביו דמותר לקנותו בעבד, דאע"פ דהאב הוא כנעני והוא בלא תחיה כל נשמה כמבואר בדרשה הקודמת, מ"מ כיון דהכתוב תלה הענין בתושבים הו"א דאזלינן גם בתר האם, ת"ל אשר הולידו וגו' מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם, ר"ל דבעינן אשר הולידו שאר האומות מבנות ארצכם שלידתן בארצכם דהיינו אמותיהם, ולא מן הגרים שבארצכם שהולידו בני ארצכם במקומות אחרים מבנות שאר האומות ובאו הבנים לגור כאן אצל אבותם. כך עולה הפי' לרש"י ומפרשים, ואמנם עדיין צריך באור איפה מרומז בדרשה זו פי' זה דתלי ההולדה באמהות, כמש"כ. ואפשר לומר, משום דמדרך העולם שהאשה הולכת לגור למקום בעלה, דמהאי טעמא, אפשר לבעל לכוף את אשתו לילך אחריו, ונמצא לפי"ז אם כנעני בא על אחת משאר האומות מסתמא גר הוא עם אשתו בארצכם ונקרא גר בארצכם, אבל אחד משאר האומות שבא על הכנענית והוליד בארצכם, הוא רק מפני שלפי שעה היה במקום אשתו ושמה הולידה, משום דעיקר דירתו הוא במקומו, ונקרא לפי"ז רק תושב זמני בארצכם, וזהו שאמר מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בקביעות בארצכם, וזהו גם טעם דרשה הקודמת, ודו"ק.
  229. ר"ל לא שקונים את ישראל לגופו ולא שקונים זה מזה לגופו ואין צריך ממנו גט שחרור או אם יברח ממנו ויתגייר מותר בבת ישראל שאין גופו קנוי לחבירו, אבל למעשה ידיו קונה העובד כוכבים את ישראל כדכתיב בסמוך פ' מ"ז וכי תשיג יד גר וגו' ונמכר או לעקר משפחת גר, ומבואר שם דמשפחת גר זה עובד כוכבים, וליכא למימר דזה את זה לא יקנו גם למעשה ידיו משום דהשתא את ישראל קונה הנכרי למעשה ידיו כמבואר, לא כש"כ שיקנה נכרי את הנכרי, וטעם הדיוק מלשון מהם תקנו פשוט הוא משום דמיותר הוא.
  230. אופן קנין חזקה בעבדים יתבאר בסמוך אות רל"ח. וטעם הדיוק הוא משום דלשון והתנחלתם בבנין התפעל אינו דבוק, דהול"ל והנחלתם אותם, ולכן דריש שבא להורות שאופן ההנחלה שאתם מתנחלים בהם והיינו אופן הקנין שאתם קונין אותם כמו נחלה ואחוזה דהיינו קנין חזקה, [עיין בסמוך בדרשה לרשת אחוזה] הוא רק בהם, דהיינו בעבדים כנענים ולא בעבדים עברים, ובזה יתיישב מה שהקשה בהגהות רש"ש הא אצטריך האי אותם לדרשה אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם [היא דרשה הבאה], ולפי מש"כ הנה טעם הדרשה שלפנינו הוא רק מלשון והתנחלתם, כמבואר.
  231. ר"ל אין אדם מוריש זכות הבא לו בשביל בתו, ולכן אם מת האב קודם שבאה ההענקה לידו שייך לה לעצמה ולא לאחים אע"פ שהן יורשים את האב, ודריש כן מלשון והתנחלתם שאינו לשון פשוט כמש"כ באות הקודם, ובא להורות שרק נחלה היוצאת בגוף העבד ולא נחלת זכות בתו.
  232. כמש"כ בדרשה הקודמת.
  233. הלשון קצת משובש, ונראה דצ"ל ונתן לאביה ונתן לאבי הנערה, והכונה היא כי בפ' תצא בענין מוציא ש"ר ובענין אונס (כ"ב, י"ט-כ"ט) כתיב במוציא ש"ר וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה, ובאונס כתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, ומדייק דהו"ל למכתב ונתנו לאביה, ומסגנון לשון הפרשה שם הוי ידעינן דקאי על אבי הנערה, ומדכתיב לאבי הנערה מורה דלפעמים תזכה גם הנערה בעצמה בהכסף, מכיון שהקפיד הכתוב להזכיר פעמים שמקבל בשבילה, ועל זה פריך הא כיצד, כלומר, אימתי זוכה היא ואימתי אביה.
  234. ר"ל כי עיקר זכות הכסף בא בשבילה שהוציאו עליה שם רע, ועינו אותה, ורק להאב זכתה התורה ולא להאחין כי אין זה קנין ממונו אלא קנין עצמה, ודרשינן ולא את בנותיכם תנחילו לבניכם. ועיין עש"כ לעיל אות רל"א.
  235. במקום שיש בן. ואע"פ דבמקומו בפ' נחלות כתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, ומשמע דהבן קודם, אך אי מהתם הו"א דכשיש בן ובת יורשים שניהם, ולכן יליף מכאן, ומפרש רשב"ם דדריש מדלא כתיב והתנחלתם לזרעכם, ופריך בגמרא אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם ה"נ בניכם ולא בנותיכם, ומשני ברכה שאני, ור"ל דסברא הוא כשמברך מברך בנים ובנות, אבל גבי ירושה אם איתא דבנות יורשות במקום שיש בן הו"ל למכתב זרעכם. והנה משמע מכאן דרק היכי דליכא למטעי הוו גם בנות בכלל שם בנים, וצ"ע לפי"ז במש"כ התוי"ט פ"ד מי"א דכתובות לדייק מלשון בעצב תלדי בנים דבנות בכלל בנים, ולפי המבואר הלא אין ראיה משם לכל מקום, דשאני התם דסברא הוא כמש"כ ולא שייך למטעי, ואדרבה מדמצינו בעלמא הלשון ויולד בנים ובנות ש"מ דהיכי דאיכא למטעי צריך לפרש בנות ביחוד, ומבואר מזה דאין בנות בכלל שם בנים, וגם יתבאר ע"פ זה הדרשות הידועות בש"ס בני ישראל ולא בנות ישראל, בני אהרן ולא בנות אהרן, והיינו משום דשם אין סברא מחייבת לומר שגם בנות בכלל, ויש עוד להאריך בכלל זה ואכ"מ, ובארנו עוד מזה בפ' תצא בפסוק בנים אשר יולדו להם, יעו"ש.
  236. דריש שמלת אחריכם הוא תואר שם בניכם, בניכם המוחזקים אחריכם, וכמו דדרשינן ביבמות ס"ג א' עה"פ דפ' לך להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך המתיחסים אחריך, ודריש כן משום יתור לשון זה, דפשיטא הוא, דכל נחלה היא אחרי מות המנחיל, וחזקה זו לענין כמה דברים כמו לענין ירושה ועונשין, וכתבנו מזה בפ' משפטים בפסוק מכה אביו ואמו, יעו"ש.
  237. זה נ"מ לענין כמה דברים שע"פ יסוד זה ההיקש נשתנה הדין בעבדים והוי דינם כקרקעות, כמו דברים ששומר חנם אין נשבע עליהם ושומר שכר אינו משלם על גניבה ואבידה ודברים שאין בהם תשלומי כפל כמבואר הכל לפנינו בפ' משפטים בפרשת שומרים, ודברים שאין בהם אונאה כמבואר לעיל בפסוק י"ד, לבד הפרטים המבוארים בדרשה הסמוכה, בכולן הוקש דין עבדים לקרקע.
  238. אופן קנין חזקה בעבד הוא ששימש את רבו שקנאו או שהגביהו, וכש"כ איפכא, ואע"פ דפסוק זה כתיב באומות שאינן משבעה אומות כמפורש לעיל מאת הגוים אשר סביבותיכם וגו' וגם מבני התושבים הגרים עמכם, כלומר הבאים מאומות אחרות לישא נשים בארצכם, בכ"ז יליף מכאן לעבדים כנענים משום שכל עבדים נקראים על שם כנען דכתיב ביה עבד עבדים (פ' נח).
  239. ואע"פ דלא שייך קנין ביאה בקרקע בכ"ז אפשר לומר היקש זה וכמש"כ התוס' בב"ק פ"ח א' בהא דפריך שם מה לאשה שכן אינה במילה, וכתבו אע"פ דלא שייכה במילה מ"מ פירכא היא, עכ"ל. וצ"ל דגם בהיקש אמרינן כן.
  240. אם קנה העובד כוכבים קרקע בא"י אין קנינו קנין רק לפירות ולא קנין הגוף להפקיע מחיוב מעשרות, ולכן ישראל הקונה ממנו חייב לעשר פירותיו. ומ"ש ולא הם קונים מכם הכונה היא שישראל הנמכר לעובד כוכבים אין גופו קנוי לו רק נקנה לעבודה. ולעיל ס"פ כ"ג בדרשה כי לי הארץ באה עוד דרשה בענין זה ושם בארנו זה.
  241. הא דאתקשו לקנינים נתבאר בדרשה דלעיל. והנה לכאורה צ"ע בהכרח הראיה מלשון לעולם בהם תעבודו, והא כהאי גונא כתיב בעבד עברי ר"פ משפטים ועבדו לעולם ודרשינן לעולמו של יובל וא"כ ה"נ אפשר לפרש כן, וי"ל משום דגם התם לולא כתיב ביובל ושבתם איש אל אחוזתו וגו' להורות על עבדים שיצאו לחירות, כמבואר לעיל ריש פרשה זו היינו מפרשים שם ג"כ ועבדו לעולם – לעולם ממש, וא"כ הכא דליכא מעוטא קיים הפירוש – לעולם ממש.
  242. דריש כן מיתור לשון זה וכ"מ בתו"כ דדריש לעולם בהם תעבודו אין לך בהם אלא עבודה, ר"ל שכל עיקרם אינה אלא לתכלית עבודה ולכן אסור לשחררם, והוא ע"ד הדרש דדרשינן בפ' נח עה"פ ויום ולילה לא ישבתו, יעו"ש. – ועיין בחידושי הרשב"א ריש פ"ק דשבת דמי שחציו עבד וחציו בן חורין [כגון שהיה עבד של שני שותפים ושחררו אחד] אין בו העשה דלעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו [ע' בדרשה הבאה], ורבים תפסו עליו מסוגיא דגיטין ל"ח א', מהא דפריך שם על אביי, דס"ל דאפי' היכי דאפשר לתקן ע"י השיחרור דבר איסור ג"כ אסור לשחררו, ופריך מהא דאמר ר' יצחק מעשה באשה אחת חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה ושחררה כדי שתוכל להנשא ולא ינהגו בה מנהג הפקר, ולדברי הרשב"א קשה מאי קושיא מעובדא זו, דהא כיון דהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין הלא ליכא בה כלל החיוב דלעולם בהם תעבודו, ונתפרסמה קושיא זו בעולם התורה ולא ראיתי בישוב דבר זה דבר מתקבל. ואמנם אע"פ דבכלל אין אנו אחראין בישוב קושיא זולת על חכמי התלמוד, אך בדבר קושיא זו ראוי לשים לב לישבה, יען כי הסברא הפשוטה נוטה מאוד לחידוש דינו של הרשב"א, משום דדינו של חציו עבד וחציו בן חורין הוא כנודע שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד [ע' גיטין מ"א א'], וא"כ הלא אי אפשר לקיים בו כלל לעולם בהם תעבודו, כמבואר בדרשה הבאה, וא"כ איך יתכן שיהיה אסור לשחררו, אחרי דאיסור שחרור בא מכח המצוה דלעולם בהם תעבודו, כמבואר בדרשה הבאה, וא"כ אחרי דנפל היסוד ממילא אין קיום לתוצאת בנינו. ולכן נראה לומר בישוב הקושיא, דבשפחה כזו שהיתה מתנהגת שלא כשורה קיימא המצוה דלעולם בהם תעבודו אף היכי כשהיא חציה בת חורין, וטעם הדבר משום דגם בבן חורין גמור שאינו מתנהג כשורה מותר לשעבד בו כמבואר בב"מ ע"ג ב' ובדרשה בסמוך, וא"כ כש"כ בחציו עבד, ולפי"ז שפיר מקשה על אביי, יען כי בחציו עבד וחציו ב"ח כזה נוהגת המצוה דלעולם בהם תעבודו כמו בעבד גמור, משא"כ בסתם חצי עבד וחצי בן חורין וכדברי הרשב"א, ודו"ק.
  243. ס"ל כר"ע בדרשה הקודמת דלעולם בהם תעבודו הוי חובה ולא רשות. והנה לדינא קיי"ל דמותר לשחררו לדבר מצוה ואפילו רק למצוה דרבנן, וטעם הדבר שמצוה דרבנן דוחה חיוב עשה דאורייתא כתב הר"ן משום דעשה דלעולם בהם תעבודו לא עשה גמורה היא. ויש מפרשים מפני שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבדו אלא משום שלא יתנו להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים (פ' ואתחנן) ולא תחנם, וכיון דאיכא מצוה שוב לאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו לקיים המצוה. ובזה ניחא מה שקשה לכאורה האיך קי"ל בגיטין מ' א' האומר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח אל ישתעבדו בה כופין את היורשים לשחררה, ואם נימא דמ"ע גמורה היא קשה האיך עוקרין מ"ע דאורייתא משום מצוה לקיים דברי המת דהוי רק מדרבנן, אלא ודאי כמש"כ הר"ן דלאו מ"ע גמורה היא, וגם לפי הסברא השניה שרק משום לא תחנם אסור ניחא ג"כ, דהכא כיון שרוצה לשחררה משום שעשתה לו קורת רוח, שוב אינו עושה בזה מתנת חנם רק לצורך חובת עצמו. והנה יש הרבה לפלפל בפרט זה, אך מפני שכבר האריכו בזה בהרבה ספרי אחרונים קצרנו בזה כאן.
  244. מפרש התם לענין הבדיקה באמהות כנעניות להבחין סימני גדלות עפ"י גידול וניתוח האברים, והן מתביישות בכך, ואמר על זה דשמואל בדק באמתיה ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה, וכן לא היה מפקירן עם עבדיו כדי שלא יתביישו אלא מייחד להון ומוסרן בדרך כבוד, משום דלטעמיה אזיל דס"ל דאסור לבייש עבדים כנענים, דדריש לעולם בהם תעבודו, לעבודה נתתיו ולא לבושה. וכתבו התוס' דהא דיהב דמי בושתה הוא רק כדי להנצל מעונש, דהא ר' יהודה ס"ל (ב"ק פ"ז א') אין לעבדים בושת, ואפי' למ"ד יש לעבדים בושת הוי לרבו, עכ"ל. ואיני מבין דבריהם, דאם דינא הכי שאין לעבדים בושת מה עונש יש בזה, וגם בכלל איך אפשר לומר שיסבור שמואל אין לעבדים בושת, והא הוא דריש דרשה גמורה לעבודה נתתיו ולא לבושה, הרי מבואר מפורש שיש לעבדים בושת. אבל לולא דברי התוס' היה אפשר לקיים הדין והדרשה גם יחד, בחילוק הענינים עפ"י סברא אחת, דהא דאין לעבדים דין בושת איירי כשהבעלים חובלים בו מחמת עבודה, כגון שלא רצה לעבוד או שקלקל עבודה וכדומה, ואם באחרים שביישו איירי ביחד עם חבלה, ומתוך שמשלם לו עבור החבלה לא נחשב אצלו הבושת, והדרשה לעבודה נתתיו ולא לבושה איירי בביוש שלא מחמת עבודה כלל, והיינו בדבר וענין שאינו נוגע כלל לעבודה וגם לא בחבלה, וכעין עובדא דשמואל בבדיקה, ובב"ק איירי בבושה שמחמת עבודה או חבלה, ולפי"ז עולה הכל יפה, וזו גם סברא רצויה ומקובלת מאד, אך לפי"ז יתחדש דין מחודש בדין אין לעבדים בושת, ולא מצאתי זכרו בפוסקים, ודו"ק.
  245. דריש ובאחיכם מוסב אדלעיל לעולם בהם תעבודו, ר"ל שגם באחיכם תעבודו אם אינו נוהג כשורה, ודריש כן משום דהלשון ובאחיכם וגו' אין מקומו כאן, דאם איירי בעבד עברי הלא כבר כתיב ביה (פ' מ"ג) לא תרדה בו בפרך, ואם בבן חורין, מהיכי תיתא שיעבוד בו שלא לרצונו, ואם מרצונו, הלא שרי, כמבואר בסמוך, ולנן דריש כמש"כ.
  246. ר"ל שתתנהגו באחוה.
  247. מדתלה הכתוב מניעת הדבר בקרבת האחוה ממילא גם הנשים בכלל. וברש"י בפסוק זה הביא דרשה איש באחיו להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך, וכנראה מפרש לשון איש מלשון גדולה, ובלשון חז"ל (יומא י"ט א') אישי כהן גדול, וכלל הדרשה נראה דהוא עפ"י מ"ש בסנהדרין ז' ב' מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש וכו', אך לא ידעתי איפא מצא רש"י דרשה זו, כי איננה לא בתלמוד ולא בתו"כ.
  248. אחרי שמקבל עליו זאת מרצונו מפני הנאת תשלום גמול וכדומה, ודריש כן מיתור לשון זה, דהא כבר הזהיר כן על זה לעיל בפ' מ"ג.
  249. מיתור לשון עמך ועמו מדייק ודריש שסיבת עשרו הוא ממה שנדבק עמך, וסבת שפלותו הוא מה שנדבק עמו, באופן שהגר הנדבק בך יתעלה ואתה הנדבק בו תמטה מפני שתרד מקדושתך ע"י שתוכל ללמוד ממעשיו הראשונים.
  250. כי אם לא היה אומר הכתוב מפורש הלשון אחרי נמכר היה אפשר לפרש הלשון ונמכר שבפסוק הקודם שעומד להמכר, והיינו גם אם בא ואמר שהוא מוכר עצמו, אבל הלשון אחרי נמכר מורה אחר המכירה ממש.
  251. נסמך על הדרשה שהבאנו לעיל בפסוק י"ג דמה שכתוב ונמכר לעקר פירושו שנמכר לעבודת כוכבים עצמה, לחטוב עצים ולשאוב מים, ויכול שנדחה אבן אחריו, כלומר שלא תהא לו גאולה, ת"ל גאולה תהיה לו ואפי' בכה"ג, ונראה דסמך אסיפא דקרא אחד מאחיו יגאלנו, דאחרי שהכתוב קורא לישראל עוד בשם אחיו, ממילא מבואר שעוד נחשב על קהל ישראל ולכן חייבים לפדותו.
  252. ר"ל שלא לקחת אותו מן העובד כוכבים באונס ובחזקה אלא בגאולה היינו בחזרת הכסף שנתן העובד כוכבים עבורו. ובסמוך ריש פסוק נ' מבואר עוד שצריך לדקדק עם העובד כוכבים בחשבון שלא יטענו בחשבון, יעוי"ש. ומכאן קי"ל הלכתא רבתא בכל התורה דגזל עובד כוכבים הוא איסור דאורייתא ממש, וה"ה גניבת עובד כוכבים, וכן מדות ומשקלים חסרים וכדומה בכל זה וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מגניבה, ועיין מש"כ לעיל בפרשה זו בפ' י"ד בענין איסור אונאת עובדי כוכבים, וראויים הדברים להעתיק ולצרף לכאן.
  253. דכך מורה לשון תהיה על תכיפת הדבר, שתיכף למכירה גאולה, ומפרש טעם הדבר שלא יטמע בין העובדי כוכבים, וזה מעין הדרשה לעיל בפ' ל"ה וכי ימוך אחיך ומטה ידו אל תניחהו לירד, יעוי"ש.
  254. די היה לכתוב אחיו יגאלנו, ודריש אחד מאחיו כמו אחיו המיוחד דהיינו אחיו מאביו שהוא עיקר אח ולא אחיו מאם, וכהאי גונא דרשינן ביבמות י"ז ב' כי ישבו אחים יחדיו, המיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם. ועיין בשו"ת מהר"ח ששון ח"ב סי' קי"ז כתב שאם העידו על אחד שהוא אחי המת אמרי' מסתמא שהוא אחיו מן האב, וחיליה מהא דאיתא בספרי פ' ראה כי יסיתך אחיך בן אמך, אחיך – זה אחיך מן האב, בן אמך – זה בן אמך, ע"כ, ומבואר מזה דסתם אח הוא מן האב, עכ"ד, ולדעתי הדבר צריך תלמוד, דהא בדרשה שלפנינו מבואר דיליף דאיירי באחיו מן האב משום דכתיב אחד מאחיו – המיוחד באחיו, כמש"כ, משמע דלולא היתור אחד הו"א דסתם שם אח כולל גם אח מן האם, וכן מסוגיא דיבמות שהבאנו דריש דאיירי באחיו מן האב מלשון יחדיו. ומה שהביאו מספרי מפסוק כי יסיתך אחיך בן אמך, דדרשו אחיך – זה אחיך מן האב, נ"ל דהגמ' לא ס"ל כן, שהרי בקדושין פ' ב' אמרו על זה, רמז לאיסור יחוד מן התורה מנין [כלומר יחוד עריות] דכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית, אלא לומר לך בן מתיחד עם אמו וכו', יעוי"ש. הרי דהגמ' מפרש דלשון אחיך בן אמך הוא כפשוטו ולא כדרשת הספרי שמחלק בזה, דאל"ה אזלא דרשת הגמ', וא"כ אין להביא ראיה מן הספרי, ולכן דינו של מהר"ח ששון צריך תלמוד.
  255. נראה באורו עפ"י מ"ש ביבמות נ"ד ב' על הפסוק דפ' קדושים ערות דודו גילה, כתיב הכא ערות דודו גילה וכתיב התם או דודו או בן דודו יגאלנו [הוא פסוק שלפנינו] מה התם מן האב ולא מן האם אף הכא מן האב ולא מן האם, והתם מנלן, אמר קרא ממשפחתו, משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה, ע"כ. וזו היא כונת הדרשה לפנינו, דאחי אביו קודם לזכות במצות גאולה מאחי אמו, וכן בן אחי אביו קודם לבן אחי אמו, מבואר מזה דבעלמא שם דוד יונח בין על אחי האב בין על אחי האם, ורק הכא שאני מדכתיב ממשפחתו, אבל לא משמע כן מרש"י בפירושו לירמיה (ל"ב ט"ו) שכתב דלא מצינו בכל המקרא שם דוד על אחי האם, וצ"ע.
  256. יתכן דמדייק מדהו"ל לכתוב או שאר בשרו, ומדכתיב משאר בשרו מורה על הקרוב הקרוב משארו קודם לשארו הרחוק לזכות במצות גאולה, וע' בקדושין כ"א א' הובא דין זה, והרמב"ם פ"ב ה"ז מעבדים כתב וקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו יגאלנו, ולא ידעתי למה השמיט דרשת התו"כ שלפנינו דיליף משאר בשרו, וי"ל.
  257. עיין מש"כ בדרשה דלעיל או דודו, ובב"ב ק"ט ב' מסמיך כלל זה על לשון הפסוק דר"פ במדבר למשפחותם לבית אבותם, ושם נבאר אי"ה מה שנוגע מכלל זה לדינא.
  258. אחד מאחיו יגאלנו (פ' מ"ח), או דודו או בן דודו יגאלנו, ממשפחתו יגאלנו, ודי היה לכתוב בכולל אחד מאחיו או דודו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו.
  259. מפרש בגמרא דהיינו גאולת בתי חצרים ושדה אחוזה [המבוארים בפרשה זו] והנמכר לישראל, בכולן יהיה סדר גאולתן שוה בכל הפרטים לסדר הגאולה המבואר בנמכר לעובד כוכבים בפ' זו.
  260. עי' מש"כ לעיל פ' כ"ו באה דרשה כזו ושם מבואר שהפירוש הוא שאינו מחויב ללות, יעו"ש. והרמב"ם בפ"ב ה"ז מעבדים פסק להיפך דמחויב ללות ולגאול עצמו, והמפרשים תמהו עליו דלא משמע כן בגמרא דקדושין, ויותר הו"ל להתפלא שבתו"כ הדבר מפורש להיפך, אך בלא ספק היו לו גירסות אחרות בענין זה.
  261. ר"ל כל מי שפודה אותו, בין קרוב בין אחר בין ב"ד, אין אומרים שישתעבד למי שפודהו אלא יוצא לחירות.
  262. ר"ל שמצוה על כל אדם לגאלו אף מי שאינו קרובו, ועיין בקדושין ט"ו ב'.
  263. בסוגיא כאן סמך מאמר זה להמאמר שהובא לפנינו לעיל פ' מ"ח גאולה תהיה לו, מניין לגזל עובד כוכבים שהוא אסור ת"ל גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא, והיינו שלא יוציאהו מן העובד כוכבים בחזקה בלא כסף, יעו"ש. ומפרש עוד בזה יכול יגלום עליו, כלומר, יטעהו בחשבון, ת"ל וחשב עם קונהו, ידקדק עמו בחשבונו לסלק לו כפי המגיע. ועין מש"כ בפסוק הנזכר ובמצויין שם.
  264. הטעם פשוט דכיון דמת יוצא לחירות וקיי"ל שקונה את עצמו במיתת האדון.
  265. ונ"מ בזה שחייב לפרוע חוב אביו ופקדונות שאצלו, והרמב"ם בפ"ו ה"ט מנחלות כתב, העובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותן לפי מנהגיהן, עכ"ל. ונראה בטעמו, משום דבאמת אין שייך שינהג בהם סדר נחלות כפי המבואר בתורה בפרשת נחלות, אחרי דמפורש הקדים הכתוב לאותה פרשה ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו', ורק ירושת אביו מדאשכחן רמז בתורה בפסוק זה שלפנינו ע"כ צ"ל כן דיורש את אביו, אבל אין לך בו אלא חידושו דרק את אביו יורש, ושאר סדרי ירושות בשאר קרובים קיימו במנהגיהם, ודו"ק. וע"ע מש"כ בדין זה בפ' דברים בפסוק כי ירושה לעשו נתתי.
  266. מדייק הלשון בשנים, דהול"ל אם עוד רבות שנים ואם מעט נשאר שנים, וע' בסמוך. ובאור הענין, שרואין בחשבון שמשלמין להקונה להקל על העבד, וזה יצוייר בשני אופנים, כי לפעמים טוב יותר לפניו לחשב לפי ערך הסך שהיה שוה בשעת המכירה ולפעמים לפי ערך ששוה כעת, כגון אם נמכר במנה לשנה ובמשך שנות העבודה השביח ועמד על שווי מאתים לשנה אז צריך לחשב לשלם לקונהו לפי ערך שהיה שוה בשעת המכירה. ולהיפך אם בשעת המכירה היה שוה מאתים ונפחת ועמד על מנה מחשבין בחשבון מנה, ויליף כן משינוי הלשונות אם עוד רבות בשנים ישיב גאולתו מכסף מקנתו ואם מעט, כפי שניו ישיב את גאולתו, מבואר דלפעמים מחשב בערך כסף מקנתו, ולפעמים בערך שניו, וזה כמבואר. ובדרשה שבסמוך ובריש פסוק הבא יתבאר המשך דרשה זו, יעו"ש. – ורש"י פירש בכונת הקושיא וכי יש שנים מרובות ושנים מעטות וז"ל, רבות בשנים משמע שיהא ריבוי בשנים וכי אפשר להיותן מרובות על שש או מעטות, עכ"ל. ואין לדברים אלו שום באור ומובן, דענין שש שנים אינו שייך כלל בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים, ובהגהות רש"ש האריך הרבה בענין זה, וכפי הנראה כל מה שהאריך בזה לא טרח אלא בשביל באור דברים חתומים אלו, ולבסוף לא עלתה בידו. אבל האמת הברורה נראה דט"ס קל הוא, והמלה שש הוא ר"ת שארי שנים, וצ"ל וכי אפשר להיותן מרובות על שארי שנים או מעטות, והכונה פשוטה, דקשה לו מ"ש רבות בשנים דמשמע שיהא רבוי בשנים, וכי אפשר להיותן מרובות על שארי שנים או מועטות. ועיין בערכין ל' ב' הובא ענין זה ושם פירש"י וז"ל, וכי יש שנים מרובות שתהא שנה יתירא מחבירתה דאמר קרא אם עוד רבות בשנים או שנה פחותה מחבירתה, עכ"ל. ודברים אלו מכוונים לדברי רש"י בקדושין ע"פ הגהתנו, ודו"ק.
  267. פירש"י (דף ח' א') דהאי ישיב מיותר הוא, דהוה מצי למיכתב לפיהן גאולתו, ובא לרבות דשוה כסף הוי ככסף לענין פדיון, עכ"ל. אבל בב"ק ז' א' על הפסוק דפ' משפטים כסף ישיב לבעליו דדרשינן ישיב לרבות אפילו סובין פירש דהול"ל כסף ישלם לבעליו, ונראה הא דלא מפרש גם כאן כן, משום דכאן לפי ענינו לא שייך הלשון ישלם, כמבואר למעין. – והנה בפסוק הקודם והיה כסף ממכרו איתא בירושלמי קדושין פ"א ה"ב ובתו"כ כסף ממכרו מלמד שנגאל בכסף ואינו נגאל בשוה כסף, והנה כמעט אין ספק בדבר שט"ס הוא וצ"ל מלמד שנמכר בכסף ואינו נמכר בשוה כסף, והיינו הך דדרשה הסמוכה לפנינו מלמד שנקנה בכסף ואינו נקנה בתבואה וכלים [היינו בשוה כסף], משום דא"א לומר כפשוטו שאינו נגאל בשוה כסף שהרי מפורש דרשינן כאן ישיב גאולתו לרבות שוה כסף, וגם מה שייכות ללמוד ענין הגאולה מלשון כסף ממכרו דאיירי במכירה, ובאמת בילקוט הגירסא שם מלמד שנמכר בכסף [ואצלנו נקבעה דרשה זו בלשון מלמד שנקנה בכסף]. אבל הרמב"ם בפ"ב ה"ח מעבדים העתיק אותה הדרשה כלשונה שאינו נגאל בשוה כסף, והיא פליאה נמרצה, שהוא היפך מדרשת ודין הגמרא, וגם הסברא החיצונית מחייבת שיהיה נגאל בשוה כסף, שהרי קיי"ל לעיל ובדרשות הבאות שצריך להקל על העבד בחשבון גאולתו, ובודאי גם בענין זה צריך להקל עליו שיהיה נגאל בשוה כסף, וע' בלח"מ שם ובמפרשי הירושלמי שם.
  268. משום דל"ל דאינו נקנה כלל בתבואה וכלים [דהיינו בשוה כסף], דכיון דמרבינן בדרשה הקודמת דנגאל בשוה כסף בודאי גם נקנה בשוה כסף.
  269. מתבואה וכלים אפשר ליהנות מיד יותר מאשר בגוף הכסף. ובסוגיא איתא עוד אוקימתא ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים והיינו בחליפין, והעתקנו זו שלפנינו מפני שכן עולה לדינא, כפי שיתבאר להמעין.
  270. באור הדרשה כך היא, כי עיקר דין קנין כסף בעבד כתיב רק כאן, מכסף מקנתו, אך מכיון דפרשה זו איירי בנמכר לעובד כוכבים אין ללמוד מכאן גם לענין עבד הנמכר לישראל שיהיה נקנה בכסף, יען שאני עובד כוכבים שכל קנינו בכסף לכן קונה גם עבד בכסף, משא"כ הנמכר לישראל, אך מדכתיב באמה עבריה (ר"פ משפטים) והפדה, ודרשינן מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה, ולפי"ז מבואר שנקנית בכסף, דאל"ה לא שייך מגרעת פדיונה, ובכ"ז עדיין אין ללמוד זה גם לעבד, יען דיש לומר שאני אמה הואיל ומתקדשת בכסף נקנית גם בכסף, אך מדכתיב בפ' ראה כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה שגם הוא נקנה בכסף, ואחרי כל אלה לא ידעינן משם רק במכרוהו בית דין, דבזה איירי שם, וי"ל שאני מכרוהו ב"ד שנמכר בע"כ, משא"כ מוכר עצמו, על זה אומר כאן יליף שכיר שכיר לגז"ש, דשם במכרוהו ב"ד כתיב כי משנה שכר שכיר עבדך וכאן כתיב (פ' מ' ) כשכיר כתושב יהיה עמך, ונלמד מזה דגם המוכר עצמו נקנה בכסף, וטעם הגז"ש, דכיון דעבודת שניהם נקראת בשם שכירות א"כ יש לשניהם דין שכירות שיהיו נקנים בכסף. וזהו באור למודי הגז"ש שכיר שכיר גם בדרשות הבאות, ודו"ק.
  271. כבר נתבאר ענין זה די צרכו בריש פ' הקודם אות רס"ו.
  272. כמש"כ לעיל אות ע"ר.
  273. גם ענין זה נתבאר בריש פ' הקודם אות רס"ו.
  274. כמש"כ לעיל אות ע"ר.
  275. כפי המתבאר בגמרא עיקר ענין זה חדשו חז"ל ע"פ הסברא, ורק סמכו זה אלשון זה הפסוק. ונ"מ בענין זה לדינא, דמותר להוזיל סכום השכירות אם יקדים השוכר לשלם ואין בזה משום איסור רבית באגר נטר כמו במכירה, משום דאע"פ דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מ"מ אינו מחויב לשלם עד לבסוף כפי שיתבאר, משא"כ במכירה אסור כן, משום דכיון שמשך הסחורה כבר נתחייב ליתן המעות וכשמתנה באופן כזה הרי הוא נוטל שכר המתנת המעות, וכבר כתבנו בפרשה זו (לעיל פ' ל"ו) בענין רבית שהרבה אנשים אין נזהרים במסחרם בפרט איסור רבית זה, ולפיכך גם בשכירות אם מרבה לו על השכר מדממתין לו מסוף זמן השכירות אסור ג"כ. – ודע דמה דקיי"ל בעלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינו סותר לדין זה דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, כי אף דלכאורה הם ענינים סותרים זא"ז, אבל באמת ענינים שונים הם, דהפי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, שהאומן המקבל עליו לעשות בשכר לא אמרינן שבגמר המלאכה הוא קונה כל השכירות אלא כל פורתא ופורתא דעבד קמא קמא קני שכרי', ומ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף. ונ"מ בהא דקני קמא קמא הוא לענין המבואר בע"ז י"ט ב' הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה וקאמר ר"א שאם בנה שכרו מותר, ומפרש בגמרא הטעם משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ואימת קמיתסר במכוש אחרון, ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה, וכן נ"מ לענין קדושין אם קידש אותה בשכר שיעשה לה נזמים וטבעות, אז אם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוי כל פרוטה ופרוטה אצלה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת, ומבואר כל זה בקדושין מ"ח א', יעו"ש. וממוצא דבר שנתבאר מבואר עוד שמה שהעתיקו הפוסקים ענין זה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף במלים שונים, שכירות משתלמת מתחלה ועד סוף, כמדומה לי שאין זה נכון, יען דכפי המתבאר שני ענינים הם, דהא דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוא רק שקונה את השכירות, ונ"מ כמו שכתבנו, אבל לענין תשלומין משתלמת היא לבסוף, ודו"ק.
  276. ר"ל שאין אתה מחויב לחקור על זה, ובתרגום יונתן תרגם לא ישעביד ביה בקשיא ואנת חמי ליה, עכ"ל, והוא עפ"י דרשה זו דתו"כ, וזו היא גם כוונת רש"י בפירוש פסוק זה.
  277. ר"ל בקרובים הוא נגאל ואינו נגאל בשש שנים כמו הנמכר לישראל, ולולא מעוט זה הו"א דנלמוד שיצא בשש ק"ו מנמכר לישראל דאינו יוצא בגאולת קרובים בכ"ז יוצא בשש, זה שיוצא בקרובים אינו דין שיצא בשש קמ"ל. וע"ע בסוגיא זו באו עוד דרשות על לשון באלה אך מפני שאינם אליבא דהלכתא לכן השמטנום.
  278. לכאורה לפי טעם זה היה צריך לרצע כל העובר עבירה בכלל, כמו גניבה רציחה וחילול שבת ששמעו על הר סיני. ועוד קשה כי הלא הפסוק כי לי בנ"י עבדים לא נאמר כלל על הר סיני בעשרת הדברות, ועיין בר"פ משפטים בפסוק ורצע אדוניו את אזנו כתבנו באור וישוב לזה ולזה.
  279. וכתב מהרי"ק שורש קפ"ב דאפי' קיבל דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעה"ב יכול לחזור בו והמעות חובה עליו, ונראה דאיירי שבכלל ידו משגת לשלם אלא שאין לו כעת מזומן, אבל אם עני הוא שאין ידו משגת כלל לשלם בודאי אינו יכול לחזור באמצע המלאכה, משום דאל"ה לא שבקת חיי, שכל הפועלים ישתדלו להשיג מקודם דמי שכירותם, כולם או מקצתם ויחזרו בהם, ועי' בש"ך לחו"מ סי' של"ג ס"ג. – ועיין עוד בחו"מ שם דמהאי טעמא דלי בני ישראל עבדים אסור למלמד או סופר להשכיר עצמו על זמן יותר משלש שנים בקבע משום דעד ג' שנים שם שכיר עליו כדכתיב בישעיה ט"ז בשלש שנים כשני שכיר, ומכאן ואילך יצא מתורת שכיר ונכנס לכלל עבד. ואמנם מדברי התוס' בב"מ י' א' מבואר דהיכי דמתנה שיהיה אפשר לו לחזור בתוך הזמן מותר, ובמק"א הארכנו בזה, אכן מפני שהרבה הערות מזה באו בספרי שו"ת אחרונים קצרנו בזה.




שולי הגליון