משאת המלך/דברים/ד
ה[עריכה]
ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי (ד ה)
כתב הרמב"ם (בפ"א מהל' ת"ת הל"ז) אבל תורה שבע"פ אסור ללמדה בשכר, שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו' מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני, וכן כשתלמדו לדורות למדו חנם כמו שלמדתם ממני, לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמדו בשכר שנאמר אמת קנה, יכול ילמד לאחרים בשכר ת"ל ואל תמכור, עכ"ל. נמצא דהרמב"ם ס"ל דהאי דרשה דגמ' דנדרים (ל"ז.) מה אני בחנם וכו' קאי זה על הלמד דלימודו יהיה בחנם, אמנם בפי' הרא"ש (שם, ועיין לח"מ) ס"ל דקאי זה על המלמד, שכמו שהמלמד כאן בחנם אף לדורות תלמדו לאחרים בחנם.
וביאור הדברים דאם הדרש קאי על הלמד והרי הוא בודאי אינו עושה איסור דהא הוא נותן השכר ולא מקבלו, וע"כ שהיא הלכה בעצם החפצא של ת"ת שצריך להיות אופן לימודה כמסירתה בחנם, ולכן נמי הוצרך הרמב"ם להשמיענו שאם לא מצא בחנם ילמד בשכר ולומר שמ"מ אף בשכר יש קיום ת"ת, ולכן גם הוה קס"ד שתורה שלמד בשכר אף יכול ללמד לאחרים בשכר קמ"ל הרמב"ם דלעולם בחנם.
ויש להקשות לפי' הרא"ש דהוא איסור על המלמד, א"כ יעבור הלמד בשכר בלפני עור, וראיתי ישוב יפה מהקדוש ר' יצחק בן הגאב"ד דפונביז' דליכא לפני עור לפי שאין נטילת השכר האיסור דהמלמד רק האיסור מה שאינו רוצה ללמד בחנם, וזה הלא עובר המלמד בלא"ה ואין למודו בשכר מהאיסור. [וע"ע במשאת המלך הל' ת"ת סי' פ'].
ט[עריכה]
רק השמר לך ושמר נפשך מאד (ד ט)
כתב הרמב"ם (בפי"א מהל' רוצח ה"ד) וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ"ע להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר כו' ביטל מ"ע ועבר על לא תשים דמים, והמנ"ח (מצוה תקמ"ו) הבין בכוונת הרמב"ם דהשמר לך וגו' הוא המצות עשה, והקשה הרי השמר דעשה חשיב לאו, ע"ש.
אמנם נראה דכונת הרמב"ם למ"ע של מעקה, וכמוש"כ בספהמ"צ (מצוה קפ"ד) דכל המכשולות בכלל עשה דמעקה, והכתוב שהביא השמר לך וגו' אין ההשמר לא עשה ולא אזהרה עד שנאמר דהוי לאו כקושיית המנ"ח, אלא רק דלמדנו מזה הכתוב שצריך להזהר יפה יפה כמו שאמרה תורה השמר לך ושמור נפשך, נמצא דאין השמר לך אלא לומר לן כיצד הוא גוף השמירה המחוייבת, ומש"כ הרמב"ם דהוי מ"ע זהו חוזר למ"ע דמעקה. [וע"ע מש"כ במשאת המלך בהל' רוצח שם].
רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (ד ט)
איתא באבות (פ"ג מ"ח) רבי דוסתאי בר' ינאי משום ר"מ אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, יכול אפי' תקפה עליו משנתו, ת"ל ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו, ומבואר דעיקר האזהרה שלא לשכוח הוא מפן תשכח, ואילו ופן יסורו וגו', אינו אלא לימוד באיזה אופן מתחייב. וצ"ע לפ"ז מש"כ הרמב"ם (בפ"א מהל' ת"ת הל"י), עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו, שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, וצ"ע דלא נסיב לעיקר האזהרה שהיא מלא תשכח.
והנה יל"ע האיך קס"ד דיתחייב בנפשו אפי' תקפה עליו משנתו, והלא אנוס הוא והאיך יתכן להתחייב על האונס, והרי בכל התורה קי"ל דאונס רחמנא פטריה ומ"ט איצטריך הכא קרא למעט האנוס.
וצ"ל דמה דמתחייב בנפשו אין זה מגדרי עונש דאילו בעונשין ודאי אית לן למימר אונס רחמנא פטריה, אלא ה"ז בגדר ברית על התורה דנתחייב כאו"א באחריותה שלא תאבד ממנו, ובחיוב אחריות א"א להפטר בטענת אונס שאין זה פטור אלא בעונשים.
אמנם אכתי יל"ע לאחר דלמדנו דאינו מתחייב אלא עד שיסירם מלבו, מי נימא דלעולם כדקיימינן מעיקרא בקס"ד שה"ז בגדר ברית וקבלת אחריות, אלא שאמר הכתוב דאעפ"כ אינו מתחייב בנפשו אלא באם מסירם מליבו, או שמא דהשתא הדרנא מכך ולעולם אינו אלא בגדר עונש, וכן מסתבר דלפיכך אינו מתחייב אלא עד שיסירנה מלבו ופטור בתקפה עליו משנתו כפטורא דאונס בעונשין בעלמא, ואם נאמר כן הרי ניחא הרמב"ם די"ל דלכך נסיב לקרא דפן יסורו, משום דבכאן נתבאר דגדר הא דמתחייב בנפשו ה"ז מגדרי עונש וכמוש"נ.
והודעתם לבניך ולבני בניך (ד ט)
כתב הרמב"ם (בהל' ת"ת פ"א ה"ב) כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו, ובכס"מ כתב דה"ה בן בן בנו, ולא הוה מצי לומר והודעתם לזרעך דהו"א בנות בכלל, ע"ש.
וקשה שהרי בנות נתמעטו כבר מבניכם ולא בנותיכם, אולם י"ל דה"ט דלא כתיב והודעתם לזרעך לפי שאז היה במשמע אף בן הבת וע"ש בכ"מ שנסתפק בבן הבת.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א