מראי מקומות/ברכות/ה/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
(המשך) |
(איסור הנאה בדבר שגזעו מחליף) |
||
| שורה 13: | שורה 13: | ||
והטעם שלא חשש לטומאה בנשיאת העצם, פירש רש"י שצר עצם פחות מכשעורה. ובתשובות הגאונים {{ממ|[[תשובות הגאונים (הרכבי)/תט|הרכבי, סימן תט]]}} מובא שנטל רבי יוחנן אצבע קטנה שלו. | והטעם שלא חשש לטומאה בנשיאת העצם, פירש רש"י שצר עצם פחות מכשעורה. ובתשובות הגאונים {{ממ|[[תשובות הגאונים (הרכבי)/תט|הרכבי, סימן תט]]}} מובא שנטל רבי יוחנן אצבע קטנה שלו. | ||
ובמסורת הש"ס הביא דברי הערוך {{ממ|[[הערוך/גרם|ערך גרם]]}} שפירש שאותו העצם שן היה שאינו מטמא{{הערה|כמבואר באהלות {{ממ|[[משנה/אהלות/ג#ג|פ"ג מ"ג]]}} כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והצפורן. וכ"כ הרשב"ם {{ממ|[[רשב"ם/בבא בתרא/קטז/א|ב"ב קטז.]]}}. | ובמסורת הש"ס הביא דברי הערוך {{ממ|[[הערוך/גרם|ערך גרם]]}} שפירש שאותו העצם שן היה שאינו מטמא{{הערה|כמבואר באהלות {{ממ|[[משנה/אהלות/ג#ג|פ"ג מ"ג]]}} כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והצפורן.}} וכ"כ הרשב"ם {{ממ|[[רשב"ם/בבא בתרא/קטז/א|ב"ב קטז.]]}} והרמב"ן {{ממ|[[רמב"ן/חולין/קכב/א|חולין קכב.]]}}. | ||
עוד הביא במסורת הש"ס שיש מפרשים שלשון "ביר" הוא סעודת הבראה לאבל, וביתר ביאור ביאר ה{{ממק|מהר"צ חיות}} שביר בלשון הירושלמי הוא סעודת הבראה וצריך שיהיה בה בשר, ונשא רבי יוחנן אצלו עצם מסעודת הבראה של בנו העשירי. וכ"כ בסדר הדורות {{ממ|[[סדר הדורות/רבי יוחנן|ערך רבי יוחנן]]}}. | עוד הביא במסורת הש"ס שיש מפרשים שלשון "ביר" הוא סעודת הבראה לאבל, וביתר ביאור ביאר ה{{ממק|מהר"צ חיות}} שביר בלשון הירושלמי הוא סעודת הבראה וצריך שיהיה בה בשר, ונשא רבי יוחנן אצלו עצם מסעודת הבראה של בנו העשירי. וכ"כ בסדר הדורות {{ממ|[[סדר הדורות/רבי יוחנן|ערך רבי יוחנן]]}}. | ||
=== איסור הנאה בדבר שגזעו מחליף === | |||
הרמב"ן {{ממ|[[רמב"ן/חולין/קכב/א|חולין קכב.]]}} מביא דעת האומרים שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמא - אינו אסור בהנאה, והוכיחו כן מסוגייתנו שצרר רבי יוחנן עצם מן המת בסודרו, והיינו שן שאינה מטמאה ואינה אסור בהנאה. | |||
אמנם הרמב"ן דחה ראייתם, שהרי כאן כלל לא נהנה מעצם זו ואין ראיה שדבר שגזעו מחליף כשם שאינו מטמא אינו אסור בהנאה. | |||
=== אם השאיר רבי יוחנן בן או בת === | === אם השאיר רבי יוחנן בן או בת === | ||
| שורה 25: | שורה 30: | ||
בתורה תמימה {{ממ|[[קהלת/ז#א|קהלת ז א הערה י]]}} ביאר על פי מעשה זה את דברי הגמרא לקמן {{ממ|[[בבלי/ברכות/יז/א|יז.]]}} רבי יוחנן כד הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסף בהמה לשחיטה וכו', שהלשון 'כד הוי מסיים' מורה שהיה זה חזון נפרץ אצלו לסיים ספר איוב, ויתכן לומר שהסיבה לזה לפי שהיה לו הרבה בנים ומתו ולכן היה רגיל ללמוד ספר איוב. | בתורה תמימה {{ממ|[[קהלת/ז#א|קהלת ז א הערה י]]}} ביאר על פי מעשה זה את דברי הגמרא לקמן {{ממ|[[בבלי/ברכות/יז/א|יז.]]}} רבי יוחנן כד הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסף בהמה לשחיטה וכו', שהלשון 'כד הוי מסיים' מורה שהיה זה חזון נפרץ אצלו לסיים ספר איוב, ויתכן לומר שהסיבה לזה לפי שהיה לו הרבה בנים ומתו ולכן היה רגיל ללמוד ספר איוב. | ||
== אי משום בני דין גרמא == | |||
=== אם היו לרבי אלעזר בנים === | |||
התוספות {{ממ|[[תוספות/נדה/ח/א|נדה ח.]]}} כתבו שמדברי רבי יוחנן לרבי אלעזר משמע שלא היו לו בנים, אך דבר זה נסתר מדברי הגמרא שם. ולכך יישבו התוס' או שנולדו לו אחר כך עוד בנים או שהיו לו בנים הרבה ומתו מקצתם ועל אותם שמתו ניחמו רבי יוחנן. | |||
{{שולי הגליון}} | {{שולי הגליון}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
גרסה מ־09:50, 7 בינואר 2020
ובנים לא כו' והא אמר רבי יוחנן דין גרמא כו'
בביאור שאלת הגמרא נחלקו המפרשים:
- רש"י (ד"ה ביר) ביאר, שגברא רבא כרבי יוחנן לא באו לו יסורין שאינן של אהבה.
- התוספות מקשים על פירוש רש"י, שהלא למסקנת הגמרא היכא דלא הוו ליה בנים כלל אין זה יסורים של אהבה וכמה צדיקים היו שלא היו להם בנים. וע"כ שאינו תלוי בכך ואף הצדיקים מעונים לפעמים ביסורין.
דין גרמא דעשיראה ביר
בגמרא מבואר שרבי יוחנן היה מנחם את האבל על מיתת בנו בהראות לו עצם בנו שמת, אומרו לו דין גרמא דעשיראה ביר [זה עצם של בן עשירי שמת רש"י][2]
וברש"י (ד"ה ביר) פירש שצר עצם מבנו שמת בסודרו לעוגמת נפש.
והטעם שלא חשש לטומאה בנשיאת העצם, פירש רש"י שצר עצם פחות מכשעורה. ובתשובות הגאונים (הרכבי, סימן תט) מובא שנטל רבי יוחנן אצבע קטנה שלו.
ובמסורת הש"ס הביא דברי הערוך (ערך גרם) שפירש שאותו העצם שן היה שאינו מטמא[3] וכ"כ הרשב"ם (ב"ב קטז.) והרמב"ן (חולין קכב.).
עוד הביא במסורת הש"ס שיש מפרשים שלשון "ביר" הוא סעודת הבראה לאבל, וביתר ביאור ביאר המהר"צ חיות שביר בלשון הירושלמי הוא סעודת הבראה וצריך שיהיה בה בשר, ונשא רבי יוחנן אצלו עצם מסעודת הבראה של בנו העשירי. וכ"כ בסדר הדורות (ערך רבי יוחנן).
איסור הנאה בדבר שגזעו מחליף
הרמב"ן (חולין קכב.) מביא דעת האומרים שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמא - אינו אסור בהנאה, והוכיחו כן מסוגייתנו שצרר רבי יוחנן עצם מן המת בסודרו, והיינו שן שאינה מטמאה ואינה אסור בהנאה.
אמנם הרמב"ן דחה ראייתם, שהרי כאן כלל לא נהנה מעצם זו ואין ראיה שדבר שגזעו מחליף כשם שאינו מטמא אינו אסור בהנאה.
אם השאיר רבי יוחנן בן או בת
תוספות מביאים דברי הגמרא בקידושין (עא:) שרבי יוחנן היו לו בנות.
ונחלקו המפרשים האם אחר עשר בניו שמתו נותרו לו בנים אחרים. דעת הרשב"ם (ב"ב קטז.) שלא הניח רבי יוחנן עוד בן. אמנם בתשובות הגאונים (שם) מבואר שנותר לרבי יוחנן בן אחד והוא רב מתנה, ושלחו רבי יוחנן ללמוד תורה אצל שמואל בבבל.
לימוד ספר איוב
בתורה תמימה (קהלת ז א הערה י) ביאר על פי מעשה זה את דברי הגמרא לקמן (יז.) רבי יוחנן כד הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסף בהמה לשחיטה וכו', שהלשון 'כד הוי מסיים' מורה שהיה זה חזון נפרץ אצלו לסיים ספר איוב, ויתכן לומר שהסיבה לזה לפי שהיה לו הרבה בנים ומתו ולכן היה רגיל ללמוד ספר איוב.
אי משום בני דין גרמא
אם היו לרבי אלעזר בנים
התוספות (נדה ח.) כתבו שמדברי רבי יוחנן לרבי אלעזר משמע שלא היו לו בנים, אך דבר זה נסתר מדברי הגמרא שם. ולכך יישבו התוס' או שנולדו לו אחר כך עוד בנים או שהיו לו בנים הרבה ומתו מקצתם ועל אותם שמתו ניחמו רבי יוחנן.
- ↑ ובביאור דבריהם יעויין ברשב"ם (ב"ב קטז.) בביאור ראיית הגמרא שם שרבי יוחנן אינו סובר שכל מי שאינו מניח בן הקב"ה מלא אליו עברה ועליו נאמר "ולא יראו אלקים", שכיון שהוא לא הניח בן אם אכן סבירא ליה שמי שאינו מניח בן נקרא לא ירא אלקים לא היה אומר לבריות דין גרמא דעשיראה ביר, שהרי אמרו (לקמן לד:) חציף עלי מאן דמפרסם חטאיה כדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וזו כוונת התוס' שאם אין זה יסורין של אהבה לא היה מפרסם יסורין שנעשו לו על דבר חטא בנחמו אחרים.
- ↑ בתשובות הגאונים (הרכבי, סימן תט) מובא שבנו העשירי נפל לתוך יורה רותחת ונתחתכו אבריו, ונטל ריו"ח אצבע קטנה שלו וצררה בסודרו שהיה מתנחם בה ועליה אמר כך. ולשון 'שהיה מתנחם בה' משמע שלא רק ניחם בה אחרים אלא הוא עצמו היה מתנחם בה.
- ↑ כמבואר באהלות (פ"ג מ"ג) כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והצפורן.