טעמא דקרא/שמות/כב

טעמא דקרא שמות כב

ד

מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. מה שכתבה תורה דין מיטב גבי שן ורגל אע"ג דכל כ"ד אבות נזיקין משלמין ממיטב י"ל דלרבותא נקטי' דאע"ג דאכלה זיבורית משלם מעידית אבל שאר הניזקין לא מיירי בהיזק קרקע (אע"ג דאש מדבר גם בשדה אבל גם בשאר דברים אבל שו"ר מדבר רק בשדה).

ח

על כל דבר פשע וגו'. עמש"כ בפרק שירה אות עט.

אשר יאמר כי הוא זה. עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה במלוה הוא דכתיב (ב"ק ק"ז א'). וצריך טעם למה כתבתו תורה כאן שלא במקומו. וי"ל דהנה הא דאמר שומר א"צ הודאה במקצת הוא דוקא כשטוען נגנבה ונאנסה אבל בשאר טענות שביניהן כגון שטוען שלא קיבל שמירה או שטוען שזו בהמה אחרת או שאר טענות ודאי שאין נשבע עד שיודה במקצת וכן מבואר ברמב"ם פ"ב משכירות, ולפ"ז יל"פ קרא על כל דבר פשע על שור על חמור וגו' אשר יאמר כי הוא זה דהיינו שדנין שהוא אומר שקיבל שור לשמור והוא אומר חמור או דבר אחר על כל דבר שיאמר כי זה קיבל והמפקיד אומר דבר אחר בזה צריך הודאה במקצת לחייבו שבועה ולא מיירי בשבועת השומרים דבזה מיירי בקרא דקמי' ולכן כתבתו תורה כאן דגם כאן זה שייך (וכונת הגמ' דבמלוה הוא שייך תמיד), ובמכילתא אי' אשר יאמר כי הוא זה שזה אומר זה הוא וזה אומר אינו הוא ואולי כונת המכילתא ג"כ כנ"ל.

ט

כי יתן איש וגו' חמור או שור. בשומר חנם ובאבדה ובכ"מ הקדים שור לחמור ורק בשומר שכר הקדים חמור לשור, ונראה לפי המבואר בב"ק ס"ג א' דמשור לא הוי ידעי' חמור דהו"א קרב לגבי מזבח אין כו' ולהכי בכל מקום שבא להשמיענו חיוב כגון בש"ח שבא להשמיענו חיובי פשיעה וכן בכ"מ הקדים שור ולא זו אף זו חמור אבל בש"ש שבא לאשמעי' פטורא דאונסין לכך הקדים חמור ואפי' שור דדרך התורה לכתוב בכ"מ לא זו אף זו כמ"ש בזבחים קי"ט א'.

י

שבועת ה' תהיה בין שניהם. בפ' שו"ח כתיב ונקרב בעה"ב אל האלקים אם לא שלח ידו וגו' ובש"ש כתיב שבועת ה' תהי' בין שניהם אם לא שלח ידו וגו', וי"ל משום דש"ח אין נשבע אלא להפטר לכך כתיב ונקרב וגו' אבל ש"ש נשבע גם ליפטר וגם לגבות שכרו כמבואר בב"מ נ"ח א' שאם לא שמר כראוי מפסיד שכרו ואם שמר ונאנסה גובה שכרו ע"ש לכך כתיב שבועת ה' תהי' בין שניהם היינו גם ליפטר וגם לגבות, ובזה יל"פ ג"כ סיפא דקרא ולקח בעליו ולא ישלם ובגמ' פי' ולקח בעליו השבועה ובמכילתא פי' ולקח בעליו הנבלה. ולפי פשוטו י"ל דבעליו קאי אשומר כמו בקרא דלעיל דקרי לשומר בעל הבית וקאמר ולקח בעליו השכר ולא ישלם האונס [ולקמן בסמוך כתבנו באופן אחר נכון יותר].

ולקח בעליו ולא ישלם. פירש"י ולקח בעליו השבועה. וצ"ע דהא סיפא דקרא ולא ישלם קאי על השומר וא"כ אין רישא סיפא. וי"ל דגם סיפא דקרא ולא ישלם קאי על הבעלים דנהי דהשומר נשבע ונפטר מ"מ הבעלים א"צ לשלם לו שכרו עבור השמירה דלא מצינו מדאורייתא נשבעין ונוטלין (וכמ"ש במכילתא כאן ולקח בעליו ולא ישלם מכאן שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין) והא דמבואר בב"מ נ"ח א' דנשבעין ליטול שכרם כבר כ' הנתיבות בסי' ש"ג סק"ג דהוא תקנה דרבנן דמדאורייתא אין יכול לגבות שכרו בשבועה ע"ש. מיהו גם שבורה כתיב כאן ובשבורה מסתבר דצריך לשלם לו השמירה שעדיין ראוי' היא קצת עי' ב"מ צ"ה א' אך אפשר דשכר שמירה דשבורה פחותה משלמה דאין דרך לגנוב ולשבות שבורה וע"ז אמר ולא ישלם היתרון [ועמש"כ בדיבור הקודם].

כא

כל אלמנה ויתום לא תענון. נשאלתי למה הקדימה התורה אלמנה ליתום ובכה"ת הקדימה יתום לאלמנה. ונראה כיון דעפ"ד יתום קודם לאלמנה כמש"כ הרמב"ם פכ"א מסנהדרין ה"ו לכן הקדימו היתום, אבל לענין עינוי שמותר לענות היתום כדי ללמדו תורה כמש"כ הרמב"ם פ"ו מדעות ה"י הקדימה התורה לאלמנה.

כל אלמנה ויתום לא תענון. הא דכתיב כל לאתויי אפילו אלמנתו ויתומיו של מלך וכדמשמע מלשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות דעות ה"י שכתב אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון [ומקור דברי הרמב"ם הוא במכילתא דרשב"י כאן].

כד

אם כסף תלוה. ובמכילתא כל אם רשות חוץ מג' ואם תקריב מנחת בכורים ואם מזבח אבנים תעשה לי אם כסף תלוה. וצריך טעם למה כתיב אם בהני תלת, והנה באם תקריב מנחת בכורים כבר אמרו בתו"כ מכאן שעתיד העומר ליבטל וכן ואם יהי' היובל, ובאם מזבח אבנים הוא כפשוטו משום שבמשכן הי' מזבח נחשת לכן קאמר ואם מזבח אבנים תעשה דהיינו שיגיע הזמן שתבנה מזבח אבנים, ואם כסף תלוה הטעם שלא כל אחד יש לו כסף להלוות לכן קאמר אם תלוה [והא דכתיב אם כופר יושת עליו כתבנו לעיל בד"ה אם כופר].

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך. הנה פ' רבית כתיב בג' מקומות, כאן לא מוזכר אלא כסף, ובפ' בהר כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך נזכר כסף ואוכל, ובפ' תצא כתיב לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך הזכיר כל הדברים ועי' בגמ' ר"פ א"נ מה שדרשו מהפסוקים. ולפי פשוטו י"ל דהפסוקים מיירי מג' מיני נשך, דיש פוסק רבית כדי לדחוק את הלוה שיפרע בזמנו ולכן קוצב עליו רבית דהיינו אם יאחר מהזמן פרעון שקבע יוסיף על כל חדש כך וכך וזה כדי לדוחקו לפרוע בזמנו ובזה מיירי כאן כדמשמע הפסוק אם כסף תלוה וגו' לא תהי' לו כנושה לא תשימון עליו נשך דהיינו שלא תתבע לו החוב וגם אל תדחקנו ע"י שתשים עליו נשך אחר עבור זמן הפרעון ועי' במשנה סוף א"נ דהמלוה ברבית עובר על לא תהי' לו כנושה ופי' המפ' (עי' תפא"י) דאפי' אם אין נושה לו דהרבית בעצמו דוחקתו לפרוע דכ"ז שאין פורע מתרבה הרבית עי"ז ובכה"ג מיירי כאן, וזה אין דרך לעשות אלא בחוב של כסף לכן לא נזכר כאן אלא כסף, ויש עוד רבית שמתחלה מלוה לו המלוה כדי להרויח הרבית וע"ז הזהירה תורה בפ' בהר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך דהיינו שמתחלה נותן הלואה כדי להרויח וזה דרך לעשות בכסף או בתבואה שיחזיר לו אח"כ בשעת הקציר ברוחים ולכן כתיב כסף ואוכל אבל בשאר דברים כגון כלים וכה"ג אין דרך להלוות על רווחים, ויש מין רבית שלישי שנוטל בשביל מעותיו שהיו בטלים אצלו והיה יכול להרויח בהם ונוטל דמי ההפסד שהיה יכול להרויח וזה שייך בכל הדברים שהיה יכול להשכירם ולהרויח או לעשות מסחר בהם וכה"ג וע"ז הזהירה בפ' תצא לא תשיך וגו' וכתיב שם כל דבר אשר ישך, אך לפי שהיה אפשר ללמוד הני א' מחברו לכן העמידו חז"ל הפסוקים חד ללוה או לעבור בכמה לאוין כמ"ש בגמרא.

אם כסף תלוה את עמי וגו'. כתב הרמב"ם בפט"ו מהל' מלוה ולוה ה"א המלוה את חבירו בעדים ואמר אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו הרי זה צריך לפרעו בעדים מפני התנאי וכו' וכן אם אמר אל תפרעני אלא בפני תלמידי חכמים או בפני רופאים וא"ל בפניהם פרעתיך ואותן העדים שפרעתיך בפניהם מתו או הלכו להם למדה"י ה"ז נאמן ונשבע היסת ונפטר. ומקור דברי הרמב"ם הוא בגמ' שבועות מ"א ב' ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי פרעין לי באפי בי תרי דתנו הלכתא וכו' ומבואר דאם התנה עמו שיפרענו בפני שני ת"ח בדוקא צריך לפורעו בפני ב' ת"ח. וצ"ב מה שהוסיף הרמב"ם או בפני הרופאים שזה לא נזכר בגמרא ומה הרבותא בזה. ונראה דקמ"ל דלא נימא דדוקא אם התנה עמו שיפרענו באפי בי תרי דתנו הלכתא צריך לפרוע דוקא בפניהם כיון שהמלוה חפץ שיפרענו בפני אנשים נאמנים אבל היכא דהתנה עמו שיפרענו בפני הרופאים הלא אמרו בקידושין פ"ב א' טוב שברופאים לגיהנם [עיי"ש ברש"י ובתר"י הזקן] וס"ד שלא נתכוין המלוה באמת שיפרענו דוקא בפניהם אלא כונתו היתה דלא איכפת ליה שיפרענו אפילו בפני הרופאים וכ"ש שאר בנ"א לזה קמ"ל דכיון דהתנה במפורש שלא יפרענו אלא בפני הרופאים נתכוין בדוקא וצריך לפרעו דוקא בפני הרופאים.

ל

לכלב תשליכון אותו. צריך טעם למה כתיב תשליכון ולא תשליכו. וי"ל שבא לרמז מ"ש בשילהי שבת אורח ארעא למישדי אומצא לכלבא וה"מ בדברא אבל במתא לא דאתי למסרך בתרי' ותנן בב"ב כ"ה א' מרחיקין את הנבלות מן העיר נ' אמה ולזה כתיב תשליכון דהיינו שתשליכו לו את הנבלה ברחוק נ' אמה מן העיר דלא ליתי למסרך בתרי' (שו"מ בבעה"ט נ' יתירא רמז למ"ש מרחיקין כו' נ' אמה אבל לא הביא הא דשבת).

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)