הכתב והקבלה/ויקרא/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־14:25, 14 ביולי 2020 מאת מושך בשבט (שיחה | תרומות) (←‏top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט))
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[עריכה]

צו את אהרן. כי הכל על הכהנים שהוא אכילת הקדשים ואגבן נאמר פרשת אכילת שלמים וכן לחמי תודה שאין מהם למזבח. ולכן נאמר כאן פרשת שלמים באחרונה, שקודם נאמר קדשי קדשים הנאכלים לכהנים, אבל בפרשת ויקרא נאמר פרשת הנדבה קודם, והנה בפרשה זו נתחדש דיני שירי קרבן של כל קרבן וקרבן, ומ"ש בכ"א זאת תורת שהוא דינים הנוספים על עיקר הדבר, וכן זאת תורת המצורע, שעיקר דיני המצורע נאמרו בפרשת תזריע וכאן ביום טהרתו, וכן כאן הוא דיני אכילת הקדשים ובעולה זמן הקטרתן. (כתב יד הגר"א):

ג[עריכה]

ושמו אצל המזבח. יש הבדל בין לשון שימה ללשון נתינה כמ"ש רש"פ, לשון שימה ישמש כשיהיה שם איזה סדר מחוייב ונאות, ושיהיה מן הצורך לשיהיה הדבר מסודר ומדובק דוקא במקום או בזמן בענין זה, לא במקום בזמן ובענין אחר, כי הבריחים ואדנים לא היו צריכים סדר וערך כי היו שוים זה לזה, אמר בהם לשון נתינה גרידא בלא סדר וערך, ויתן את בריחיו, אבל הקרשים היו צריכים סדור בין קרש לחבירו שלא יהיה ביניהם ריוח כלל, וכמ"ש שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו לפיכך אמר בהם לשון שימה וישם את קרשיו, וכן אמר ויתן את העדות אל הארון, וישם את הבדים אל הארון, שבארון לא היה הקפד אם העדות היה מונח בצפונו או בדרומו לכן אמר בעדות לשון נתינה, אבל הבדים היה צורך שלא יכנסו או שלא יבלטו יותר מדאי לכן אמר בהם לשון שימה, ומזה תקיש על שאר מקומות שבכל מקום שישמש בלשון שימה יש שם איזה צורך של סדור וערכה אם במקום אם בזמן, כמו וישם ה' מועד לאמר, ואם בענין כמו הן גביר שמתיו לך, וישמני לאב לפרעה, אשר שמתי במצרים, וכן בלחם הפנים שהיו נעשות בצורה מיוחדת לא כתיב בהו ונתת אלא ושמת, כמ"ש תוס' ר"פ שתי לחם, וכן כאן מדאמר לשון שימה ולא לשון נתינה משמעותו על הסדר הראוי, ומזה יצא לרבותינו בת"כ לומר: ושמו בנחת, ושמו כלו, ושמו שלא יפזר:

ד[עריכה]

הדשן. יש הבדל פרטי בין אפר לדשן, לרש"פ שם דשן מורה על החלקים הדקים השמניים שנשארו אחר שריפת מין גשם שיש בו שמנונית זהו נקרא דשן (פעטטאשע) והוא ענין כל דשן הנזכר אצל הקרבנות, שכל ב"ח יש בו שמנונית, כמו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה, שהוא הנשאר מן הקרבנות הנשרפות ע"ג המזבח שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות, והיינו האפר הנשאר מן הקרבנות ולא מן האפר הנשאר מן העצים שבמערכה, אלא שזה שאמר ודשנו את המזבח (במדבר ד' י"ג) כולל את הדשן והאפר ביחד שהי' צריך לסלק הכל בשעת המסעות שלא יתטנף הבגד שהיו מכסין בו את המזבח ומשום קצור נקט חד מנייהו, ושם דשן מושאל מן דשן המורה בהנחה ראשונה על השמנונית, כמו ואכל ושבע ודשן, דשנת בשמן ראשי. ושם אפר מורה על החלקים הדקים העפריים והמלחיים הנשארים אחר שרפת הגשם (אשע), ושרש אפר פר מלשון התפוררות (צערשטייבונג), שבאמת אין הגשם כלה ואבד לגמרי מכח השרפה אך חלקי הרכבתו מתפוררים מכח האש קצתם עולים למעלה באויר מצד עוצם קלותם והוא העשן, וקצתם נשארים למטה מחמת כובדם והוא העפר:

ח[עריכה]

בקומצו. שלא יעשה מדה לקומץ (רש"י ביומא מ"ז) ואמרו עוד שם, בקומצו, שלא יהא מבורץ מבצבץ מכל צד ויוצא. ויראה דהנך תרתי מאות בי"ת ילפינן, כי יש לאות בי"ת שני פנים, אם בי"ת הכלי או בי"ת התוך, ויורה א"כ על שני דברים שתהיה הקמיצה בעצמות קומצו דוקא ולא ע"י כלי מדידה, וגם שלא תהא ההרמה רק בתוך קומצו ולא שיצא ממנו לחוץ, והרא"ם כתב דשלא יעשה מדה לקומץ ילפינן מדלא כתיב מלא קומצו. הוא דחוק:

יא[עריכה]

כל אשר יגע בהם. יכול אעפ"י שלא בלעו ת"ל בהם משיבלע (בת"כ פ"ב פ"ג סי' ו', וכ"ה פ"ה פ"ג סי' ו' באשר יגע בבשרה), בתוס' פסחים (מ"ה ד"ה ר"ח) הקשו על לשון הברייתא דאמר עד שיבלע ומשמע דההיתר נבלע באיסור, ומהא דאמר יקדש להיות כמוה, משמע שהאיסור נבלע בהיתר, וכן ברישא דברייתא יכול אעפ"י שלא בלע שר"ל שלא יבלע הנוגע מהמנחה, ואיך ילמוד זה ממלת בהם דמוסב על המנחה, וכתב הרב בקרבן אהרן דלפירש"י אות בי"ת מן בהם, בבשרה, כמ"ם, כמו והנותר בבשר, שהוא מן הבשר; והכוונה לומר עד שיבלע הנוגע מבשרה של חטאת, וכן כאן עד שיבלע הנוגע מהם ר"ל מהמנחות, ובזה סרה קושית התוס' שההיתר הוא הבולע מהאיסור, והשיב הרב על פירש"י וכתב עליו דמלבד דוחק פירושו לומר שהבי"ת כמו מ"ם, יש דוחק אחר שאנו צריכים להוסיף ענין הבליעה, דקרא לא אמר רק יגע מהם, וצריכים אנו לומר יגע ויבלע מהם, ולכן פירש הוא דלדעת רז"ל מלת אשר יגע מוסב על המנחה שבה מדבר, וה"ק, וכל. ירצה בכל דבר אשר יגע זאת המנחה, שבה אנו מדברים, ואלו לא אמר רק אשר יגע נאמר שבנגעו בו בשטחו לבד יקדשנו, תלמוד לומר בהם, דמשמע בעצמותם, ופי' הפסוק, כל, ירצה כל אוכל אשר יגע המנחה, והמגע יהיה במה שתכנס בהם בעצמותם, והוא שתבלע בהם, אז יקדש זה הדבר אשר בו נגע המנחה ונבלעה בו להיות כמוהו, וזהו אמרם עד שיבלע ירצה עד שיבלע זה הנוגע שהיא המנחה האסורה בדבר אשר בו נגע, ואז יקדש זה אשר בלע להיות כמוה, ובזה סרה קושית התוס'. והרב בעל צדה לדרך העתיק כל דבריו באורך, ועפר אני תחת כפות רגלי הגדולים האלה ולא אבין דבריהם הקדושים, איך נוכל לומר כי מלת יגע קאי על המנחה שהיא לשון נקבה והל"ל תגע, ועוד אם מלת בהם קאי על החולין שהמנחה נוגעת בהם, א"כ למה סיים קרא יקדש בלשון יחיד והו"ל לסיומי בלשון רבים יקדשו, ועוד נראה בעליל, במכ"ת לא הרגישו שיש כאן טעות בת"כ, דאיתא התם, יכול אם נגע במקצתו יהא כולו פסול תלמוד לומר כל הנוגע בהם יקדש הנוגע פסול, והוא ודאי נוסחא משובשת, כי מקרא זה, כל הנוגע בהם יקדש, הוא בפרשת (כי תשא ל' כ"ט) ומשתעי במזבח, שהמזבח מקדש קדושת הגוף כל מה שבא עליו, וזה אינו רק בנגיעה בעלמא שאין בה בליעה כלל, ואנן הכא לנגיעה שיש בה בליעה מצריכינן קרא, לכן ברור שצ"ל, תלמוד לומר אשר יגע בהם יקדש, הנוגע פסול, וכן הנוסחא בת"כ (פ"ה פרשה ג' הלכה ו') באשר יגע בבשרה. ומצאתי להגר"א בביאורו שהעתיק כאן קרא דאשר יגע, הנה לפי הנוסחא האמיתית מבואר דעת רז"ל כל אשר יגע אינו מוסב על המנחה, רק על החולין. לכן היותר נכון נ"ל כפירש"י, אבל נשים מעט תבלין בדבריו, והוא: לשון נגיעה לא ישמש בלשוננו רק לנגיעת העצם בשטח החיצוני של עצם אחר והקרבם זה לזה בלבד, באופן שלא תשתנה צורת הנוגעים ממעמדם הראשון, כ"א גם על ענין נגיעה העושה רושם השתנות מה בדבר, כענין נגע אלהים בלבם (שמואל א י׳:כ״ו) והיינו כניסת הרגשת יראת אלהים בלב, וכן נגעה עליו הרעה (שופטים כ׳:מ״א) וכן הנוגע באיש הזה ובאשתו, שענינם נגיעת הנזק והצער, לכן ת"א הנוגע דינזיק, ויגע בצנור (שמואל ב ה׳:ח׳) תרגומו וישרי למכבש (הינאיינדרינגען) ואמר (הושע ז') דמים בדמים נגעו, הנה הוא נגיעת ההתאחדות, כי יש בלילה בדבר לח שע"י התערובת מתאחדים זה עם זה עד שמשתנה צורתם מכמות שהיו, כביין במים, והנה קרא דילן מענין אכילת המנחה משתעי ככתוב בחצר האה"מ יאכלוה, ואחרי שעיקר אכילת קדשים ומנחות היינו דרך צליה ואפיה, ואם צולה או אופה עמו בסמוך לו דבר חולין, לא ימלנו שבנגיעתם זה עם זה שלא יבלע החולין מן הקדש על ידי פעפוע עכ"פ כעובי אצבע, וא"א שישאר החולין במקום נגיעתו בלתי בליעה מן הקדש, ובזה ע"כ לשון נגיעה דקרא הוא נגיעת ההתאחדות והבליעה, ולזה איכא מ"ד דיליף מזה דהיתר מצטרף לאיסור, כי כשאוכל כזית ממקום הבלע, באכילה זו יש בו טעם היתר של עצמו וטעם איסור הנבלע בו ע"י נגיעה. ולא תקשה לן אות בי"ת במלת בהם אשר יורה על הנגיעה בשטחיות הדבר לבד, כי על נגיעת ההתאחדות והבליעה היה יותר ראוי אות מ"ם, ולומר אשר יגע מהם; זה אינו, כי באות מ"ם לא היה מורה רק הגבול אשר בו התפעל, כדעת בעלי הלשון בהבדל שבין, והנותר מבשר ומלחם, לבין והנותר בבשר ובלחם. שבבחינת הבשר והלחם אשר מהם נשאר יתכן מאמר, והנותר מבשר ומלחם, אבל בבחינת הבשר והלחם הנשאר, יתכן מאמר בבשר ובלחם, וכן מאמר ממראות הצובאות, הוא בבחינת התמונה אשר היתה לכלים טרם נשתנו ונעשו כיור, אבל בבחינת התמונה שלהם בעודם מקבלים השנוי, יתכן מאמר, במראות הצובאות. וכן כאן אלו אמר אשר יגע מהם, לא היה מדבר רק בבחינת המנחה והבשר אשר מהם התחילה נגיעת ההתאחדות והבליעה, וטרם שנשתנה החולין מבליעה זו, לכן אמר יגע בבשרה, שבזה ידבר בבחינת ההשנות שבחולין שנתהוה ע"י נגיעת התאחדות הבליעה. ויתורגם אשר יגע בהם (וואס מיט איהנען אין [איננערער] בעריהרונג קאממט), והנה אף שבכל הפרשה ידבר מן המנחה בלשון יחיד, יאמר כאן בהם בלשון רבים, כי באמת ממנחה אחת שהיא שתים קרא משתעי ממנחת חוטא וממנחת נדבה ככתוב כחטאת וכאשם, ע"ש רש"י. אמנם היה ראוי לומר בהן כלנקבות רבות, כמו אשר עבדתי אותך בהן, אשר יוסך בהן. ויראה שאמר בהם במ"ם כל' זכר, להורות על ההתחזקות. כמו (שופטים ד׳:כ׳) ויאמר אליה עמוד פתח האהל, שלא אמר עמדי כלנקבה נוכחת, כ"א עמוד כלנכח זכר, לזרז אל ההתחזקות העמידה, וכן כאן להורות שאין מלת יגע נגיעה שטחית כ"א נגיעת ההתאחדות והבליעה, שהמנחה היתה מפעפעת ופולטת שמנוניתה אל הנוגע בו, אמר במ"ם הזכר להורות על גודל כח הנגיעה עד שנתהוה זה להשפיע וזה לקבלה, וז"ש בת"כ יכול אף על פי שלא בלעו ת"ל בהם משיבלע, ומאות מ"ם יליף לה, כי מן התיבה בעצמותה ליכא למילף מידי אם נגיעה שטחית אם נגיעה המתאחדת והבליעה. מבואר בזה שאין צורך להוסיף על ענין הבליעה בלשון המקרא, כי היא המובן במלת יגע, ובכוונה לא השתמש המ"ם, רק אות בי"ת:

יג[עריכה]

זה קרבן וגו'. קרבן זה של אהרן ובניו אשר יקריבו בפעם ראשון ביום שיתחנכו (שכל כהן בין כהן גדול בין כהן הדיוט כשנמשח למלאת ידו לעבוד עבודה צריך שיקריב תחלה מנחה) קרבן זה יהיה מנחה תמיד, ופי' אחר כך מי הוא זה אשר יהיה אצלו החיוב למנחה תמיד ואמר, הכהן המשיח וגו' שהכהן הגדול לבדו יעשנה תמיד כל יום, אבל לכהן הדיוט אין החיוב רק כשעושה עבודה ראשונה צריך להתחנך במנחה זו, וטעם ביום המשח ביום שמתחנך לעבודה, ככתוב (שמות מ') ואת בניו תקריב ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי, וכן (במדבר ג') אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן, אבל תואר משיח אינו אלא לכהן גדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, ולפי"ז מאמר, זה קרבן אשר יקריבו ביום, הוא הנושא, והנשוא הוא, מנחה תמיד, וטעם, זה קרבן, כמו זה לחמנו (יהושע ט') זה סיני (שופטים ה') זה אלהים (תהלים מ"ח), ובזה המקרא מבואר על פשוטו כדעת רבותינו שהוא מדבר ממנחת כל כהן כשעושה עבודה ראשונה וממנחה תמידית של כה"ג. והמפרשים זה קרבן, בחסרון דבור המציאות, וכאילו כתוב זה הוא קרבן, ואשר יקריבו הנשוא, קשה עליהם מאמר ביום המשח עם מנחה תמיד דהוי תרתי דסתרי לכן יחליפו בי"ת ביום במ"ם מיום המשח כלראב"ע, ויוסיפו אות וי"ו במלת מנחה כלרנ"ו:

יט[עריכה]

הכהן המחטא. אין הה"א להוראת התיחדות וידיעה (בעשטיממטע ארטיקעל) להוציא כהן אחד פרטי מכלל הכהנים וליחד את המחטא לבדו לאכילת החטאת, אבל היא ה"א המחלטת (דער אונבעשטיממטע ארטיקעל) כמו החכם עיניו בראשו ענינו כל חכם, האדם יראה לעינים ענינו כל אדם, וכן רבה רעת האדם ענינו כלל המין ר"ל כלל אדם (יעדער), וכן כאן תשמש הה"א להחלטת מציאות העצם ולא תייחד אותו בפרטית, וכל כהן הראוי לעשות החטאת יוכל לאכלו, והיא דעת רבותינו. ולפי"ז אין לפרש, יאכלנה יאכל אותה כמו רוב הכנויים התלוים בפעלים שיורו על סימן הפעול, אבל הכנוי יורה על יה"ג שממנו כמלת ממנו, כמו בני יצאוני (ירמיה יו"ד) שפי' יצאו ממני, וכן בעצבון תאכלנה (בראשית ג') שפי' שאכל ממנה, כלומר מן האדמה, כן יאכלנה כאן פי' יאכל ממנה, כי לכל כהן הראוי לחטוי יגיע לו חלק ממנה לאכלו, וז"ש (זבחים צ"ט) מאי יאכלנה, כלומר יקח חלקו ממנו:

כ[עריכה]

בבשרה. בבשר ולא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים (ספרא), מדהקפיד קרא בבשרה למדנו שהנגיעה איננה נגיעה בשטחית הדבר לבד רק נגיעת ההתאחדות והבליעה, וזה לא שייך בנגיעת דבר דלא שייכה בה פליטה רק בנגיעת הבשר שיש בה לחלוחיות ושמנונית הנפלטים ממנו בשעת צליה, ועיקר אכילת קדשים היתה ע"י צליה, והקרא מענין האכילה משתעי באמרו בחצר אה"מ יאכלוה, לכן אמרו ע"ז בת"כ ובתלמוד, אשר יגע, יכול אע"פ שלא בלע, ת"ל בבשרה עד שיבלע, וכבר מבואר הענין למעלה במנחה:

כא[עריכה]

ומרק. לשון ההרקה, להוציא מה שבלוע בו כמו ואת המרק שפוך (שופטים) ומרק פגולים כליהם (ישעיה מ"ה), ונקראו המים שנתבשל בהם הבשר מרק לפי שיש בו מריקת הבשר, וכן תמרוקי נשים שמריקין הזוהמא מן הבשר, גם מרקו הרמחים שיוציאום מתעריהן, גם נחושת מרוק שהוציא ממנו העפרורית והוא נחשת טוב, ויאמר כאן על הוצאת הבלוע בו ואין זה אלא ע"י הגעלה בחמין (רנ"ו), וי"א תמצית שרש מרק הוא חרירה ובשול (קאכן, זידען):

ומרק. לפלוט את בליעתו דבשבישל בו חטאת היום ויבא למחר לבשל בו חטאת פולט חטאת של אתמול בחטאת של היום ויהי' הנותר מעורב בקדשים. ואימתי תהי' המריקה, להרמב"ם בסוף אכילה, אחר אכילת סעודת צהרים ממרק הכלי קודם סעודת ערב. ולרש"י ותוס' היתה המריקה אחר שנעשה נותר דהיינו אחר יום ולילה הבא אחריו. (ערמב"ם פ"ק ממעה"ק הי"ד ובתוס' זבחים צ"ז ד"ה ממתין דתלי' בגרסאות אי היתה המריקה לרבנן קודם שנעשה נותר או אח"כ). ואם תאמר לרש"י מפני מה הצריכה תורה מריקה ושבירה הלא לא נעשה בליעתן נותר אלא בבקר ולרש"י דלינת לילה פוגמת, אינו אלא נותן טעם לפגם ומותר, כבר כתב הרא"ש (ס"פ השוכר את הפועל) דאעפ"י שבשנפגם מותר מה"ת אם נעשה נותר מ"מ גזירת הכתוב הוא שבירה בכ"ח ומריקה בכלי נחשת. (והרב בכרתי סי' ק"ג מתקשה הרבה בדברי הרא"ש. הא' מהא דאמרינן סוף ע"ז דלכן מגעילין ולא בעי לבון דכל יום נעשה גיעול לחברו. ופריך אי הכי הגעלה נמי לא לבעי, וכן באמת לר' טרפון בזבחים צ"ו קדרה שבשל בה תחלת הרגל יבשל בה כל הרגל שכ"י נעשה גיעול לחברו. וקשה תינח כל ימי השבת, יום ראשון לשבת דא"א לחג בלי שבת מאי איכא למימר, בשלמא אי אמרי' דאין גזה"כ להצריך מריקה בנטל"פ, א"כ ביום א' בשבת באמת א"צ מריקה דמותר מחמת נטל"פ, כי כל יום השבת ולילה שלאחריו לא בשלו בו כלום, אבל אי אמרי' דגזה"כ הוא להצריך מריקה אף בנטל"פ. מאי פריך הגעלה נמי לא לבעי, תינח כל ימות השבת שמבשלים תמיד הוי גיעול אבל ביום א' בשבת דלא נעשה הבלוע שבשלו בע"ש גיעול כלל, ליבעי לבון. - הב' איך אמרי' בזבחים לרבי מורק ושוטף דא"ר בצוננין דבחמין א"צ קרא מידי דהוי כשאר איסורים. יעו"ש בגמ', והא שאר איסורין בכה"ג מותר דהוי נטל"פ רק כאן גזה"כ ופשיטא דצריך קרא. - הג' דאמרי' שם בזבחים אותה פרט לתרומה ופריך ותרומה לא והתנן קדרה שבשל בה תרומה וכו' מאי קושי' זו הא בקדשים הוי נטל"פ ומ"מ צריכה מריקה משא"כ בתרומה באמת מותר למ"ד נטל"פ מותר. ע"ש בכרתי שהאריך והניח בצ"ע). ולא ידענא מאי קשי' לי' כ"כ, דבתוספתא פ"י דזבחים מבואר דר"ט כר"ש ס"ל דלקדשים קלים אין טעון מריקה, דאיתא התם ר"ט אומר בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל אחר הרגל אין טעון מריקה ושטיפה אמר ר' נתן לא הי' ר' טרפון אומר אלא בקדשים קלים בלבד, והא ודאי דר"נ לאו אריש מילתא דר' טרפון קאי לומר דלא התיר ר"ט לבשל כל הרגל אלא קדשים קלים ולא ק"ק חטאת וכדומה, דהא בזבחים שם מבואר דהתיר ר"ט לבשל גם חטאת ברגל בלי מריקה, אלא ודאי ר' נתן אסיפא דר' טרפון קאי, דלאחר הרגל אינו טעון מריקה, דהיינו אם בשול האחרון הי' ברגל קדשים קלים. וכר' שמעון דלקדשים קלים אין טעון מריקה, א"כ אזדה לה קושי' א' דהכרתי דאף ביום א' שאחר שבת, כיון דבשול אחרון שבע"ש הי' שלמים אחר חטאת, דבלוע חטאת נגעל ע"י בשול דשלמים, ובלוע דשלמים הנשאר בכלי עד יום א' אע"ג דבא לידי נותר, מ"מ אין צריך מריקה, דלקדשים קלים א"צ מריקה. וגם קושית הש"ס, אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי, שפיר הוא אפי' ביום א' שאחר שבת. - וקושי' הב, והג' נראה נמי דליתא, דמאן יימר לן דרבי ורבי יהודה סברי כר' טרפון דמריקה היא לאחר שנעשה נותר ולהקשות עליהם, דילמא כרבנן סברי דהמריקה היא מיד אחר אכילה, ומוכרחים אנו לומר כן, דהא התוס' והרא"ש כתבו בחולין קי"ב דהא דמותר לבשל שלמים אחר חטאת, ולא חיישי שלא יבאו קדשים לביה"פ ושלא למעט זמן אכילת קדשים, ולאסור השלמים לזרים, היינו מטעם דאוקמוה אדאורייתא דמין במינו מה"ת ברובא בטל. ע"ש ובתוס' זבחים צ"ו ד"ה ואם טש, ואולם רבי דסובר בשמעתא דטפת חלב כרבי יהודה דמין במינו לא בטל, א"כ לדידהו ודאי אסור לבשל שלמים אחר חטאת (ועתוס' חולין צ"ט א' ד"ה תאכל כחמור כשמבשל שלמים אחר חטאת אסורים השלמים לזרים וכו') וע"כ כרבנן ס"ל דהמריקה היתה קודם שנעשה נותר, א"כ מיעוטא דאותה למעט תרומה היא בעודה ב"י, ושפיר מקשו בגמ' מקדרה שבשל בה תרומה, וגם רבי שפיר קאמר דמריקה אינה אלא בצונן, דאילו בחמין ל"צ קרא דמגעולי מדין יליף, וכמו דהתם אינו אלא בב"י ה"נ נמי במריקה:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.