בכור שור/ויקרא/ו

בכור שור ויקרא ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

הוא העלה על מוקדה. כלומר, באותה עולה שצריכה להיות על מוקדה בלילה, אני מפרש לך דין זה, דהיינו תמיד של בין הערבים, ובעולות נדבות הבאות סמוך לערב, שאין שהות ביום כדי לצרפן, אמר לן הכתוב שמותר בהקטר חלבים ואברים כל הלילה, אע"פ שכתוב: ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם, ואין מקריבין קרבנות אלא ביום, מגיד לך, דכיון שהקטיר והעלה מבעוד יום, יכול לשרפן כל הלילה [ו]ה"ה לתמיד של שחר אם צריך, אלא שדבר בהוה, ואני לישב לשון המקרא באתי. ועל דרך הפשט נראה, כי חיבין להשאיר מן האברים והחלבים להקטיר בלילה לכבוד המקום, כדי שלא יהא בטל המזבח, לא ביום ולא בלילה, לכך נאמר: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה:

ג

והרים את הדשן. זהו תרומת הדשן, כמו שפירשו רבותינו, שהיא עבודת לילה; ופשוטיה דקרא, כשרוצין לפנות המזבח מן הדשן שעליו, היה לובש בגדי כהונה ועולה על המזבח, שאין לעלות על המזבח בבגדי חול, ומוריד הדשן עד אצל המזבח, ולאחר שהורידו משם, לובש בגדי חול ומוציא חוץ למחנה, וזהו: ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן, שאין להוציא בבגדי קדש, כדאמרי רבותינו ביומא, בפרק בא לו, היוצא בבגדי כהונה במדינה אסור וכדומה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכך עושין כשמוציאין דשן התפוח לחוץ, אבל תרומת הדשן מעוט ונבלע במקומו, כמו שפירשו רבותינו:

ד

אל מקום טהור. נקי וצח, שאין לתת דבר שבא מלפני הק', כי אם במקום נקי, אבל באבנים מנוגעות כתוב: במקום טמא, מקום מחראות ובית הקברות, שאין דרך נושאי טהרות לבא שם שלא יטמאו בהן:

ז

וזאת תורת המנחה. בא ללמד שאין נאכלות אלא לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה:

הקרב אתה. מגישה לקרן מערבית דרומית; לפי ענין הפסוק שבויקרא ולפי הסברא, לא היו טעונות הגשה אלא אותן הבאות אפויות כמו מחבת ומרחשת ומאפה תנור ורבוכה, דכתיב בויקרא: המנחה אשר יעשה מאלה, וגבי אפויות כתיב: והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח, אבל גבי מנחות סלת כתיב: וקמץ משם; ממקום שרגלי הזר עומדות אינן מגישות, ולפיכך אפויות צריך להגיש להראות שלצרך המזבח אפאן ותקנן, ולא לצרך עצמו, שלא יראה כאדם שמתקן לעצמו, ואחר כך שולח מנות, ועיקר הסעודה לעצמו, ואין זה כבוד שמים, לכך מגישה תחלה, להראות שעיקר לשמים, אבל אותה שמביא בעשרה סלת ואינה מתוקנת, אינה צריכה להגישה, דנראה הוא שהביאה לשמים, אבל רבותינו [אמרו] שכל המנחות טעונות הגשה, ומאלה למעוטי [שתי] הלחם ולחם הפנים:

י

לא תאפה חמץ חלקם. כהן האוכל מנחה חמץ עובר בעשה, דכתיב: לא תאפה חמץ חלקם, על אפיתה חמץ הזהיר:

טז

וכל מנחת כהן כליל. דאם אינה כליל, אלא אוכל המותר מן (זה) הד[ו]רון לפי המקום מה שקומץ בשלש אצבעותיו דבר מועט הוא זה, דבשלמא ישראל מביא מנחתו ומקטיר הקמץ והשאר אוכלים הכהנים, שהם משרתיו של הק', ונמצאת כולה דורון, אבל כהן דהוא עצמו אוכלה, מה דורון הביא בכריסי(ה) אוכליה, ולכך כולה כליל, ולא דמי לחטאת ואשם של כהנים, דהתם, החלב והאמורים נקטרים ועורה לאנשי משמר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.