הכתב והקבלה/ויקרא/ה

הכתב והקבלה ויקרא ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

קול אלה. שהשביעוהו שהוא עד בדבר מן הדברים בין בראי' בין בידיעה ואיים עליו באלה שאם לא יעיד עדותו ישא עליו עונש השבועה. אות וי"ו במלת והוא תשמש במקום שי"ן כמו דבר אל בנ"י ויסעו, ומאמר ואם לא יגיד הוא איום האלה, עתוס' ב"ק נ"ו א' ד"ה פשיטא, וביאור המפרשים במקרא זה דחוק מאד:

והוא עד. לרבותינו חיוב העדים בקרבן שבועה אינה רק בשכפר עדות ממון יש שהתובע תבע את העדים להעיד לו עדות שיתחייב הנתבע ליתן לו ממון, והם כפרו עדותן ונשבעו, שבכפירתם הפסודוהו ממון, וזהו שאמר קרא, או ראה או ידע, כלומר בעדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה, ובידיעה בלא ראי' (ואין לך עדות זו בלא זו אלא בתביעת ממון) כיצד מנה מניתי לך בפני פו"פ ובאו פו"פ ויעידו הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון, ואמר לי' הלה יבואו פו"פ ויעידו שמנית לי בפניהם, ואני פורע לך, זוהי ראי' בלא ידיעה, ידיעה בלא ראי' כיצד, מנה הודית לי בפני פו"פ יבאו ויעידו, זוהי ידיעה בלא ראי', ודוקא בשני עדים, כי הם בכפירתם מפסידין ממון, אבל אם לא השביע רק עד אחד להעיד לו וכפר, פטור מקרבן שבועת עדות, שאין עדות עד אחד מחייבת ממון, ואפי' האמינו הנתבע לעד אחד ואמר לי' הרי את מקובל עלי כשנים, אמרו בירושלמי שאינו חייב קרבן שבועה, כיון שעד אחד אינו כשר להעיד עדות ממון, א"כ מה הוא, והוא עד דאמר קרא דמשמעותו עד אחד, דהא דאמרינן כל מקום שנאמר בתורה עד הוא שנים, אין זה מאמר מוחלט (עמ"ש נשא ה' י"ג ועד אין בה) מכש"כ כאן שנאמר אצלו מלת נפש, ואף דמשכחת קרבן שבועה גם בעד אחד, בעד מיתת בעלה של אשה, ובעד זנות אשה אחר קנוי וסתירה, וגם בששניהם חשודים התובע והנתבע, מ"מ קשה לאוקמי קרא בהנך גוונא דכולהו מילתא דלא שכיחא אינון, ואין דרך המקרא לדבר רק במילתא דשכיחא, אלא ע"כ קרא משתעי בשהשביע שני עדים, האחד מהם כפר עדותו והשני הודה, זה שכפר עדותו חייב ק"ש, כמבואר שבועות ל"ב:

ב

נפש אשר תגע. פירשו בו רבותינו דלאחר טומאה זו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת, ערש"י. וכן אמרו בת"כ מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על טומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה עונש ואזהרה בטומאת מקדש וקדשיו, אף קרבן על טומאת מקדש וקדשיו; ואין זה מהם תוספת על המקרא, כי דעתם זה מבואר בלשון המקרא עצמו, כי למה שפירשתי למעלה מלת ואשמו שענינו שוממת הנפש (פערדאממניס) והוא בעצמו הנקרא במקומות אחרות בלשון כרת, יהיה גם במקרא דילן ואשם פירושו ימצא א"ע בחיוב שממון הנפש, והיינו בעברו על דבר שזדונו כרת שאכל קודש או נכנס למקדש בטומאה. ובדרך זה נפרש מה שאמר, ואם נפש כי תחטא (לקמן י"ז), שמדבר לדעת רבותינו דוקא במי שבא ספק כרת על ידו, הנה אמרה תורה ולא ידע ואשם פירושו שלא ידע אם נתחייב שממון נפש והיינו ספק כרת, וכן והיה כי יחטא ואשם (לקמן כ"ג) הנאמר בנשבע לשקר פי, בד"ז, כי אין לך חיוב שממון נפש וכרת יותר כמו שתפש שם אלהים לשקר, ראה איך הועילה לנו קבלת רבותינו להבין לשונות המקראות על פשטן ובדרך יותר סלולה מרודפי הפשט, ברוך שבחר בהם ובמשנתם. הנה יסוד דעתי בפירוש מלת אשם מצאתי בעזה"י ברמב"ן סוף סדר זה, ועתה ראיתי שהרנ"ו בביאורו הביא דברי הרמב"ן אלה (בפ' י"ט) וז"ל, הרמב"ן אמר כי שם אשם מורה על דבר גדול שבענשו ראוי להיות שמם נאבד בו וכבדה חטאתו מאד, ע"כ. וכתב עליו וסוף סוף גם בכל השוגגים המתכפרים בחטאת נכתב לשון אשמה, ובנשא נאמר ואשמה הנפש ההיא ושם ידבר על כלל הלאוין שנאמר מכל חטאת האדם ופרטו גזל הגר, עכ"ד הרנ"ו, והם דברי שגגה, דלמ"ש היא הנותנת ובכוונה גדולה אמרה תורה בשגגת חטאת לשון אשמה להורות לנו הענין הגדול שאין חטאת רק בדבר שזדונו כרת, וכן בנשא בגזל דמיירי בנשבע על שקר לכוונה זו הזכירה התורה שם לשון אשמה:

בנבלת חיה טמאה. אמרו בת"כ מה ת"ל טמאה שיכול אין לי אלא כולה, כזית ממנה מנין ת"ל טמאה, לדבריהם אין שם טמאה תאר לחיה, אלא לנבלת הקודם לו ר"ל בנבלת טמאה, ירצה נבלה המטומאה ואין פחות מכזית מטמאה בנבלה, דמיון לזה שמן זית זך (שמות כ״ז:כ׳) דמלת זך תאר לשמן ולא לזית, עמש"ש. אמנם בנבלת שרץ טמא, דלא אמר טמאה בה"א, שמעי' שאינו מוסב על נבלת רק על שרץ, כי רק שמונה שרצים נבלתם מטמא לא נבלת שאר שרצים, ולזה מלת נבלת מופסק בטפחא, ותרגום שרץ טמא (אונריינעס קריעכטהיר) והמתרגם גם חי' טמאה בהמה טמאה (אונריינעס געווילדטהיר) טועה, דמטהר נבלת חי' ובהמה טהורה, ובת"כ אמרו דמלת טמא דשרץ בא לרבות דמו צרופו ועירובו:

ונעלם ממנו. שכח שנגע בדבר המטמא:

והוא טמא ואשם. ובעודו טמא עשה דבר שיש בה שממון נפש כגון שאכל קדש או נכנס למקדש:

ג

ונעלם ממנו. והוא ידע ואשם. אחר שידע היותו טמא נעלם ממנו, ובשעת ההעלם האשים נפשו בקדש או במקדש, והיתה לו א"כ ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים: והוא ידע: שיעורו ידע כבר קודם ההעלם:

ד

תשבע. כל לשון שבועה במקרא הוא לשון נפעל, ואמרו המפרשים כי לא יתכן לשון שבועה בקל שהוא מורה על הרצון כי הוא נפעל ע"י אחרים כגון שתבעו ממנו ממון וכפר וחייבוהו ב"ד שבועה וה"ה נשבע; אמנם לדבריהם יקשה כל לשון שבועה הסמוכה אל ה' ב"ה שבא ג"כ בנפעל כמו בי נשבעתי נאום ה'. ולדעתי שם שבועה ופעל נשבע משותף במובנו עם שם שבוי ופעל נשבה, כי כן דרך לשון עברי שעיקר יסוד הפעלים והשמות הם שניים, ובהוספת אחת מן האותיות בסופן הם נעשים שלישיים, ואף שהאותיות הנתלות בסופם הם משונים זה מזה מ"מ עיקר פתרון המלה לא זז ממקומו, רק שהם משתנים קצת בצד אחד מצדדי ההוראה, כי שרש בלה בה"א שוה עם שרש בלע בעי"ן ופתרון שניהם ענין הפסד והשחתה כמו שמלתך לא בלתה, בלו עצמי, כל חכמתם תתבלע, באפו יבלעם, פתרון שניהם ענין ההפסד והשחתה. וכן גלה בה"א גלע בעי"ן, כל אויל יתגלע, בכל תושי, יתגלע, ולפני התגלע הריב נטוש (ערש"י ממקומות אלה), וכן קצע בעי"ן דומה לקצה בה"א שניהם עניינם כריתה וקליפה (עי' ביאור רנ"ו במצורע י"ד מ"א) יקציע מבית, אשר הקצו, וכן שם גבעה (עלה ראש הגבעה) שענינו גבהות ורוממות דומה לשרש גבה, ועיקר שרש שניהם אינו רק ב' אותיות גב כמו זה גב המזבח (יחזקאל מ״ג:י״ג) ותבני לך גב (ש"א י"ז), וכן שרש זרע בעי"ן שוה בפתרונו לשרש זרה בה"א כמו תזרה לרוח (צערשטרייען), וזרעתי את בית ישראל, אור זרוע לצדיק, כן אני אומר ששם שבע ושבוע שוה בפתרונו לשרש שבה שהוראת שניהם אחד, זה על שבוי גופני, וזה על שבוי ומאסר רוחני, כי האדם מצד טבעו רוצה להיות חפשי ברצונו ולעשות כל מה שיתאוה, לבלי היותו מוגבל ומצומצם בענינו (אונגעבונדען, וויללקיהרליך), וכשנשבע לקיים או לאמת דבר מה בה', הנה חפץ דעתו ורצונו קשורים ואסורים בחבלי ברזל האמת, שלא לחפוץ ושלא לאמר דבר מה שהוא חוץ מגבול האמת, ולזה בא פעל שבועה בלשון נפעל. והתבונן בפ' מטות התחילה התורה לדבר מענין נדר ומשבועה, כי ידר נדר או השבע שבועה, ואח"כ לא הזכירה רק נדר ואסר, כי תדר נדר ואסרה אסר, את נדרה ואסרה, כל נדריה וכל אסר, מבואר מזה שקראה התורה את השבועה בשם אסר, הרי שהמכוון בשם שבועה מאסר הנפש, ואמרו בילקוט ע"פ מלך אסור ברהטים ממההקב"ה אינו יכול לעבור על שבועתו, אין אסור אלא שבועה, ואמרו (פ"ד דשבועות) אוסריכם אני הוא לשון שבועה. ומזה תבין למה נקראת שבועה ברית (כבפסחים ל"ח) א"ל ברית הן הן הדברים שנאמרו לממ"ס, ופרש"י ברית שבועה, כי שם ברית עיקר הוראתו התקשרות (בונד) וזה בעצמו הוראת שבועה. עמ"ש בחקותי בשבע על חטאתיכם, ובראה בשבע שבועות תספור:

ונעלם ממנו. נשכח ממנו שנשבע על דבר זה:

והוא ידע ואשם. ידע אחר שנעלמה ממנו השבועה שעבר עליה מפני העלם שבועה, כגון נשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ נעלמה ממנו השבועה ואכל תאנים ואח"כ זכר ענין שבועתו ויודע שכבר עבר עליה:

ה

והתודה: פירשוהו לשון הודאה, כענין הודה לו בקנקנים המורגל בפי רבותינו (בעקעננען), ואין זה נכון לדעתי כי עיקר הודוי אינו הודאת החטא (זינדענבעקעננטניס) אבל העיקר בו הוא ההסכמה הגמורה לעזיבת החטא כמ"ש הרמב"ם (בהלכות תשובה) יגמור בלבו שלא ישוב לזה החטא לעולם, כמ"ש יעזוב רשע דרכו וגו' ולא נאמר עוד אלהים למע"י, וזהו עיקרו של וידוי, ואם נפרש לשון והתודה הודאת החטא לבד, חסר במובנו העיקר המכוון בוידוי, גם תקשה לר"ע דסובר (יומא פ"ו) דאין לפרש החטא בשעת ודוי, וכן לר"כ דאמר (ברכות ל"ד) חציף עלי מאן דמפרש חטאי', הלא להך פירושא מפורש במקרא שלפנינו דצריך לפרש החטא (והפוסקים שכתבו דבלחש מותר לפרש החטא לכ"ע, אין זה דבר ברור כ"כ למעיין בב"י או"ח סי' תפ"ז), גם לשון והתודה בלשון התפעל אין לו מובן לפירוש זה (ומ"ש הרנ"ו בביאורו אינו לפי לשון הודאה ע"ש), לכן נ"ל לפרש מלת והתודה לפי העיקר המכוון בענין ודוי החטא, והוא עזיבת והרחקת החטא, כי שרשו ידה אשר הוראתו הרחקה והשלכה, כמו וידו אבן בי, ידו עליה גורל, והמקום המוצנע המרוחק מחברת בני אדם נקרא יד, כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה, וכן חלק המופרש מן הכלל נקרא יד כמו חמש ידות (בראשית מ״ג:ל״ד), והמכוון בלשון ודוי חטא, הרחקת ועזיבת החטא (זינדענענטפערנונג), ולפי שצריך התחזקות רב להתרחקות החטא אחרי שנעשה אצלו כטבע שניה לכן נאמר בלשון התפעל והתודה (ענטשליסע זיך אבצולעגען):

חטא עליה. ר"ל שיתודה בסמכו ידיו על ראש קרבנו, וקיצרה התורה בזה להשענה על מה שכבר התבאר שהודוי יהיה עם הסמיכה על ראש הבע"ח (רלב"ג):

ז

והביא את וגו'. טעמו והביא אשר חטא אשמו, כלומר האיש אשר חטא יביא, וכן (לקמן י"א) והביא את קרבנו אשר חטא, טעמו והביא אשר חטא את קרבנו, ולזה דרשוהו בת"כ לקרבן חובתו ונדבתו, ואחרים לא פי' כן:

טו

תמעל מעל. ענין מעילה לרש"פ הוא לשון העדר חששא ומניעת הדיוק על המעשה אם הוא מגונה או לא, אם יקפיד עליו זולתו או לא, והוא משרש על, לשון העלאה, שמעלה מחשבתו למעלה מן הדבר ואינו חושש לדייק בו (דאריבער וועג) ואינו ענין בזיון, שבבזיון מכוין לבזות אבל במעילה אינו מכוין לבזות רק שאינו חושש בדבר, ואמר במי מריבה על אשר מעלתם בי ר"ל לא חששתם לדייק תמיד בדברי הגדול האומר דבר, אני אמרתי ודברתם, ואתם הסכמתם אל ההכאה, דומה לכי התעללת בי דבלק שפירשוהו לשון גנאי ובזיון, וכן התעללתי במצרים, וקרוב לומר שמענין זה כי עלית משכבי אביך כלומר בזית, ועומד נגד חללת דסיפי':

יז

ולא ידע ואשם. אינו יודע אם האשים נפשו, כגון חלב ושומן לפניו וכסבור שתיהן היתר ואכל אחת מהן, א"ל של חלב היתה ולא ידע אם זו של חלב אכל:

יח

שגגתו אשר שגג. אשר שגג, שאם בא לפניו ספק חלב ולא ידע בינתיים אינו חייב אלא אחת, ידע בינתיים חייב על כל אחת ואחת (הגר"א והוא מת"כ, וע"ש בקרבן אהרן) כי לשון אשר שגג משמעותו אף אם יהיו שגגות רבות יביא קרבן אחד ואין זה אלא בלא ידע בינתיים, כבמתני' כריתות י"א ב', ובהוריות (ח' א'), ולפי' ממקרא זה למעט כהן משוח מאשם תלוי ואף שבשגגתו חייב חטאת קבוע מ"מ בלא הודע אינו מביא אשם תלוי. מדכתיב שגגתו אשר שגג, מי שחטאו בשגגת מעשה הוא דחייב אשם תלוי בלא הודע יצא כהן משוח שחטאו בהעלם דבר ושגגת מעשה ע"ש, וצריך ביאור אך נילף הנך תרי ילפותות מחד לשנא:

כא

בתשומת יד או עשק. אמר רב חסדא (ב"מ מ"ח) כגון שייחד הלוה למלוה כלי על הלואתו, דהוי דומי' דפקדון, דאילו כפר בהלואה גרידת' לא מיחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה. וכן עשק, כגון שייחד השוכר לשכיר כלי לעשקו, ואי לא לא מיחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה דלא מייחד לי' באפי נפשי' כפקדון גזל ואבדה, וכגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו, ע"ש בסוגי' וברש"י. ובעלי התוס' החזיקו בדעת רב חסדא, ע"ש תוס' ד"ה תשומת יד, ושם ד' נ"ד בתוס' ד"ה מוסיף חומש, ובכתובות מב תוס' ד"ה ר' שמעון, ושם ד"ה הפלת את שני. אמנם כבר התעורר הרב בפני יהושע שם בכתובות להקשות ע"ד התוס', דהך מימרא דר"ח לא מקרא יליף לה אלא משום דבעי' דומי' דגזל ופקדון שהיא דבר בעין, ולמאי דס"ד דרבנן דר"ש מחייבי בקנס אע"ג דלא עמד בדין, וכפירת דברים בעלמא היא, ולא דמי כלל אפי' לעושק ותשומת יד, דהא כלהו הוו ממון, אלמא דלא בעי רבנן דומיא דפקדון מכש"כ דלא אכפת להו בייחוד כלי, ואע"ג דלא ייחד מחייבי, דנהי דלא הוי דומיא דגזל ופקדון, אכתי הוי דומיא דעושק ותשומת יד, וגם טעמי' דר"ח דאמר התם בב"מ מדלא אהדר קרא לתשומת יד, אינו אלא לר"ל דקאמר מעות אינן קונות, אמנם ר"ח גופי' דאית לי' בעלמא מעות קונות, תו לא שייך הך ילפותא דתשומת יד. יעו"ש בפנ"י. יצא לנו מדבריו דלדידן דאית לן כר"י דמעות קונות מה"ת, גם בהלואה גרידת' ובשכר שכיר לחודי' אם כפר מיחייב בקרבן, ואין צורך לדחוקי ולאוקמי קרא דוקא בייחד לו כלי. ובעיקר דברי רש"י שפירש בדעת ר"ח דבכפירת הלואה גרידת' ובכפירת שכר שכיר לחודי' לא מיחייב קרבן שבועה, חולק עליו הרמב"ן (מובא בשיטה מקובצת שם בב"מ) וסובר דגם לדעת ר"ח בתבעו מלוה וכפר בה חייב קרבן אשם, והא דאוקי ר"ח כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו, הוא משום דכתיב והשיב את הגזלה או את העשק, דמשמע הידוע, לומר שנתייחד והדר בעיני' דאי בהלואה גרידת' ובשכר שכיר גריד', הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה ניתנה, אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו, והיינו דקאמרי' ואילו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שייחד לו להלואתו, ולא קרינן בי' והשיב וגו' והיינו דקאמרי' לרבות תשומת יד להשבון, ולא אמרי' לאשם, ע"ש. ולדברי הרמב"ן יצא לנו יישוב על מה שתמהו המפרשים אהרמב"ם שהשמיט בהלכות שבועות הא דייחד לו כלי, דהרמב"ם פי' בדר"ח כרמב"ן דלא איירי כלל לענין קרבן ובכל גווני חייב. (עיי' בס' הפלאה ר"פ נערה שנתפתתה דרך אחרת ביישוב דעת הרמב"ם שכתב דלדעת רמב"ם הא דאמר ר"ח דבייחד לו כלי מיירי הוא מטעם דקיימל"ן שיעבודא דאורייתא א"כ לא שייך קרבן שבועה אם לא שייחד לו כלי, דאז ממילא מחל לו שיעבוד קרקעות ונעשה כפקדון. ולזה אמר ר"י (שבועות ל"ז) דהכופר בממון שיש עליו שטר פטור מק"ש משום דהוי לי' שיעבוד קרקעות, ובמלוה ע"פ חייב, אע"ג דשיעבודא דאורייתא, ע"כ מיירי שמחל לו השיעבוד כמ"ש התוס' שם, דהא בעי' ייחד לו כלי וממילא מחל השיעבוד, א"ל במלוה בשטר אינו מועיל מחילת השיעבוד כ"ז שלא החזיר השטר ולפי"ז הא דאוקי ר"ח בייחד לו כלי היינו משום דפשטי' דקרא מיירי בהכי, וה"ה אם מחל לו השיעבוד. והרמב"ם לא הוצרך לפרש זה דכבר פסק שיעבודא דאוריי', הנה הוא בכלל כל שבועות התורה שאינו אלא באופן דליכא שיעבוד קרקעות. ע"ש בדבריו. ואני תמה איך נעשה מן המערכה דרוש ונאמר מפני דקיימל"ן שיעבודא דאוריי' ואין נשבעין על כפירת ש"ק, לכן פשטי' דקרא מיירי בייחד לו כלי. וגם ביישוב דעת הרמב"ם רחוק לומר שהשמיט סוגי' מפורשת להיותו נכלל בשאר שבועות התורה, דהא חזינן לר"י ור"ל דאית להו (ב"ב קע"ה) שיעבודא דאוריי' ומ"מ לא שבק ר"ח ללמדנו (שם בב"מ) דאליבא דר"י ור"ל קרא מיירי בייחד לו כלי, וגם אין דרך הרמב"ם להשמיט בחבורו מימרא מפורשת בתלמוד אע"ג שכבר הוא נכלל במקום אחר, שבפ"ט משבועות ה"ג, אמר בדרך כלל שבעדות קרקעות אין בו חיוב קרבן שבועות העדות, ומ"מ חזר והזכיר (בפ"י הי"ב) שבעד מיתה בקרקעות פטור, לפי שהוזכר בתלמוד (שבועות ל"ב ב'). גם מדלא חזינן לי' להרמב"ם כשכתב שבועות דאורייתות כגון מודה במקצת, ושבועות העדות וכדומה, שהזכיר בו דעת התוס' דמיירי שמחל לו השיעבוד, נראה דלית לי' הך תירוצא. וגם במה שכתבו התוס' (ב"מ ד' ד"ה אין נשבעין) לחלק באית לי' משעבדי ולית לי' בני חרי, נראה שאין דעת הרמב"ם כן, מדלא הזכיר מזה במקומות הנ"ל. אבל נראה ברור שדעת הרמב"ם בזה כשיטת רבותינו הראשונים ומכללם הרמב"ן (מובא בריטב"א שבועות ל"ז) שלא אמרו דמלוה בעדים יש בה שיעבוד קרקעות למ"ד שיעבודא דאורייתא, אלא כשהעדים מעידין שהוא חייב לו עדיין שיודעים שלוה ולא פרע, אבל כשאין יודעים אלא מן ההלואה אלא מפני שאמר לא לויתי הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי, אין זה שיעבוד קרקעות, שזה עיקר חיובו מפי עצמו, שאלו אמר מתחלה לויתי ופרעתי הי' פטור, וכשם שבמלוה שאין עליו עדים אלא שהודה בחיובו אינו גובה מנכסים משועבדים, כך אינו גובה בהודאה הבאה עליו מחמת כפירתו. ע"ש בריטב"א. וכמה נכונים בזה דברי הרב פני יהושע שכתב (ב"מ ד') מסברה דנפשי', דהא דאמרי' אין נשבעין על כפירת ש"ק היינו בדאיכא תרתי, שיעבוד קרקעות ואינו יכול לכפור בו, משא"כ היכי דמצי למכפר בי' כגון בהלוה ע"פ אע"ג דשיעבודא דאורייתא, היינו דוקא אם מודה, אבל בכפר לא שייך לקרותו שיעבוד קרקעות, שהרי אינו יכול לגבות מהם מחמת כפירתו. וזהו דעת הפוסקים שכתבו סתם במודה במקצת חייב ש"ד ולא חילקו דאיירי דוקא שמחל השיעבוד. ועפי"ז יש ליישב הרבה לשונות מהפוסקים בב"י חוה"מ סי' פ"ח. ע"ש בפנ"י שדבריו מתאימים מאד עם דעת רבותינו הראשונים הנ"ל. מכלל הדברים יצא לנו, שאין צורך תו לדברי הרב בהפלאה לאוקמי הך דר"ח דייחד לו כלי, שהוא מטעם דלא ליהוי כפירת שיעבוד קרקעות. עכ"פ מרווחינן דקרא דידן כפשטי' דבכפירת הלואה גרידת' ובכפירת שכר שכיר לחודיה נמי מיחייב קרבן:

כג

והשיב וגו' אשר גזל וגו' אשר עשק. עי"ן הפעל קמוצה ואין כאן לא סוף פסוק ולא אתנח, ואמר רשד"ל לתת טעם ברור ע"ד הפשט, כי הנקודות משתנות בהפסק מאמר, והפסק מאמר הוא על הרוב באתנח וסוף פסוק, אבל יש מאמרים העשויים חוליות חוליות ופסקי פסקי שא"א שיבוא אס"ף בכל חלק מחלקיהם ומ"מ יש בהם הפסק מאמר כאלו היה בהם אס"ף, ע"כ דינם כאס"ף בענין השתנות הנקודות, גם כי יש בהם זקף ושאר טעמים מפסיקין זולת אס"ף, לכן כאן שישנם שני דברים נבדלים זה מזה ואין אחד מהם תלוי בחברו או מחובר אליו הם קמוצים, וכן אחרי ה"א תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבדו ובו תדבקון, הלא כל אלה דברים נבדלים זה מזה ויש בכלם הפסק מאמר בכח, אם לא בפעל, וכן מות יומתו דמיהם בם, וכן דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת וגו' וכן אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים, וכן את ראשו לא יפרע ובגדיו וגו', וכן ותהי להם הלבנה לאבן והחמר וגו', וכן את בכורתי לקח והנה וגו', וכאלה רבים בנביאים וכתובים, ואב לכלם בשקל הקדש תקח עשרים גרה השקל, הנה אם אס"ף אין כאן, הפסק מאמר יש כאן, ובזה נבין גם למה לפעמים לא נשתנו הנקודות באס"ף כי ידיעת ההפכים אחת, כגון ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים, ענינו כ"כ נתן קולו עד ששמעו מצרים והוא ענין אחד ואין כאן הפסק מאמר:

הגזלה אשר גזל. לרבותינו (ב"ק ס"ז) אם הגזלה כמו שגזלה היא בעצמה חוזרת לבעלי' ואם נשתנית ביד הגזלן קנאה בשנוי ואינו משלם רק דמי'. (לפי"ז חסר כאן כ"ף הדמיון, דומה לזה אשר ראיתם את מצרים (בשלח י"ד י"ג) תרגומו כמא דחזיתון, וכאילו אמר כאשר גזל) ותו אמרינן אשר גזל, הוא עצמו, בזה כשנשבע על שקר חייב בתוספת חומש וקרבן, אבל כשנשבע הבן בשקר על גזל אביו, אינו חייב רק הקרן בלבד, (ערמב"ם רפ"ב מגזלה ורפ"ז). (ומשום דרשא זו החסיר הכ"ף במלת אשר):

כד

וחמשתיו. חמשיות הרבה שאם כפר בחומש מוסיף חומש על אותו חומש (רש"י) ולאו דוקא לענין חומש דחומשא, דה"ה בנשבע וחזר ונשבע על הקרן גופי' משלם חומש על כל אחד ואחד, שאם היה הקרן ארבעה וכפר ונשבע שלשה פעמים והודה משלם שבעה, דרבא גופי' דמוקמי לי' לקרא בחומש דחומשא (ב"מ נ"ד ב') הוא מוקמי לי' בקרן גופי' (ב"ק ס"ה וק"ח) ותרוייהו דרשינן מני' (עיי' פנ"י ב"מ שם בשם ת"ח). אמנם ברהיטא דלישנא דקרא יותר נכון לפרשו בחומשין הרבה על הקרן גופי', דמני' קרא משתעי, ושלם אותו בראשו היינו הקרן, וע"ז אמר וחמשתיו יוסף עליו, היינו על הקרן כמה חמשיות.

לאשר הוא לו יתננו. למי שהממון שלו (רש"י), כתב הרנ"ו אחר שהכתוב אומר והשיב ושלם ולמי ישיב וישלם זולתי למי שחייב לו עד שצריך לומר לאשר הוא לו, ואפשר שסבור הייתי שהקרן ישלם לבעל חובו והחומש להקדש כמו הקרבן, אמר לאשר הוא לו, למי שחייב לשלם הקרן יתן גם החומש שהוסיף עליו, עכ"ד. ואין זה נראה דכיון שהוציא הכתוב את נתינת החומש בלשון תוספת, יוסף עליו, ידענו שהתוספת דומה לקרן ומה זה לבעלים כן גם זה, אמנם פשטות הדברים יורה על מ"ש רבותינו (ב"ק דף ק"ג וע"ש רש"י במתני') שאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו ואפילו הוא כעת באיי הים למרחוק חייב לרדוף אחריו ולהחזיר לו ממונו ולא יצא ידי השבה בנותנו לבנו של נגזל להוליכו לאביו, ולכן חזר קרא ואמר לאשר הוא לו יתננו, ועי' בת"כ, והרא"ם והרד"פ על דברי רש"י זו נטו מדרך הפשוט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.