הגהות הריצ"ד/מכות/ב/א

הגהות הריצ"ד מכות ב א

פתיחה לפרק ראשון.

בסדר המשניות שהיה ליסוד שעליו בנו מסדר המשנה ומסדר התוספתא סדר המשניות שלהם היה מסכתא זו בכל צדדיה פנימי וחיצון מסכתא בפני עצמה שבה נשנו דיני הזמה ודיני גלות ודיני מלקות והמעבר שבין מסכת סנהדרין ובין מסכתא זו היה הבבא האחרונה בסנהדרין בפרק האחרון היינו כל הזוממין והבועלין מקדימין לאותה מיתה וכו' ומסדר התוספתא לא שינה בבנין הישן מחוצה לו כלום אבל מסדר המשנה חיבר שתי מסכתות הנ"ל ועשאם כאלו הם בנין אחד שהציב ציונים שווים בראשי הפרקים של שתי מסכתות מן פרק שביעי דסנהדרין עד סוף מסכת מכות והציונים הנ"ל הלא המה "ואלו הן" מתחיל במשנה ד' מפרק השביעי וכותב אלו הן הנסקלין ובפרק ט' ואלו הן הנשרפין ושם אחר ששנה הנשרפין כותב ואלו הן הנהרגין ובפרק י"א כותב אלו הן הנחנקין ובראש פרק ב' במסכתא שלנו כותב אלו הן הגולין ובראש פ"ג כותב ואלו הן הלוקין. ולחזק הבנין החדש שבנה שונה בסוף פרק ראשון במסכתא שלנו מי שנגמר דינו וברח ובא לפני ב"ד וכו' סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל סנהדרין ההורגת אחד בשבוע וכו' בזה אשמועינן שבסוף פרק זה נגמרו הדינים של ארבע מיתות ששנה בפרקים הקודמים כדי שנבין כוונתו בפרק הראשון של מסכתא זו לא הקדים בראש הפרק אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמם וכו' אעפ"י שמדרך הסדר הנכון משנה זו היתה ראויה לעמוד בראש הפרק ושינה הסדר לאשמועינן שמה ששונה בראש הפרק הוא רק סניף להבבא האחרונה בסנהדרין היינו כל הזוממין והבועלין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שדין זוממין אלו משונה משאר זוממין דלא נעשה בהם דין הזמה בכל צדדיה והולך ושונה במשניות ראשונות של מסכתא זו שאר דיני הזמה כדין זוממי בת כהן היינו דיני הזמה שלא נעשה בהם דין הזמה בכל מיליה והיינו מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וכו' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות וכו' מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה דאין העדים משלמין כל הכתובה אלא טובת הנאה ועל כן אינו מביא רק בבא אחרונה משלש בבות ששונה מסדר התוספתא בפ"א מדין גירש את אשתו ולא נתן או נתן את כתובתה - עיין מ"ש לקמן ג ע"א בד"ה אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' - שאם היה מביא שתי בבות ראשונות היה שונה שהעדים ישלמו כל הכתובה והוא אינו שונה אלא דין הזמה שלא נעשה בעדים בכל צדדיו ואח"כ שונה מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז שגם בזה אנו צריכים לאומד ואח"כ שונה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז שאמרו חכמים שאין עושים בעדים כל דיני הזמה היינו תשלומין ומלקות משום דכל המשלם אינו לוקה וכן במעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות שאין לוקין שמונים ובסוף סניף זה היינו משניות אלו ששונה אגב הבבא האחרונה הוא שונה שמשלשין בממון דזה נמי אינו כשאר דין הזמה ואחר ששנה משניות אלו חוזר הוא ושונה עיקר דיני הזמה במשנה אין העדים נעשים זוממין עד שיוזמו וכו' באו אחרים והזימום וכו' אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין וכו' מה שלשה מזימין את השנים אף שנים מזימין שלשה וכו' מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה וכו' ובדין זה שונה הפלוגתא בין ר' יוסי ורבי - בתוספתא קתני ר"מ - לענין דיני ממונות ושונה דין צירוף עדים שרואין את ההורג מחלון זה ואחרים רואין אותו מחלון אחר ופלוגתא דת"ק ור' יוסי כמה עדים צריכים להתרות, והנה בכל משניות אלו עיקר הדין בעדי מיתה ורק בדרך אגב נשנו דיני ממונות ומסיים משניות אלו בדין סנהדרין ההורגת.

בד"ה כיצד העדים נעשים זוממין וכו'. עיין מ"ש לעיל בפתיחה למסכתא זו.

בד"ה הא כיצד אין העדים נעשים זוממין כו'. שתי קושיות מקשה הסוגיא על הלשון נעשים זוממין במשנתנו: א' דוגמא שהמשנה נותנת היא להיפך היינו שאין נעשין זוממין. ב' שלשון הנ"ל ראוי הוא לקמן דקתני באיזה אופן העדים נעשים זוממין ולא כאן במשנתנו.

בד"ה מנהני מילי וכו'. במשנתנו נשנו שני דברים אחד שיש דברים שאין עושין בהם דין הזמה ב' שבדברים אלו העדים לוקין. ולא נמצא במשנה ולא בברייתא מאין יצאו להסופרים דינים אלו וטרחו האמוראים כאן ובירושלמי למצוא מקורן קצתם למדו דין ראשון מסברא וקצתם מקרא. ועל הדין השני שלוקין העדים בשני דברים הנזכרין במשנה ועוד שני דברים הנזכרים לקמן בברייתא לא נזכר בהש"ס בבלי וירושלמי לימוד או דרוש אלא רמז אחד דעולא.

ונראה שמשום הכי כתב הרמב"ם שדינים אלו דתנן במשנתנו וברייתא הנ"ל מפי הקבלה ולא הביא שום לימוד או סברא הנאמרים מפי גדולי האמוראים כרבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן.

אולם בתוספתא תניא על פלוגתא דר"מ וחכמים לקמן במשנה (דף ד ע"א) ומודים חכמים לר"מ שאם העידוהו שהוא בן גרושה וכו' שהם לוקין ארבעים והיינו משום לא תענה ובירושלמי איתא בשם ר' יוסי בר חנינא על משנתנו ג"כ דלוקין בכי האי גוונא משום לא תענה עיין שם לימודו. ולפי זה אין אנו צריכין ללימוד דעולא אלא אליבא דהתנא שסובר דאין לוקין אלאו שאין בו מעשה.

ועיין מ"ש לקמן בעמוד ב' בד"ה ת"ר ד' דברים נאמרו וכו'.

מעבר לתחילת הדף