הגהות הריצ"ד/מכות/ג/א
בד"ה והלא בין היום ובין למחר וכו'. עיין מ"ש לקמן בד"ה אמר רב חסדא בבעל.
בד"ה אמר רב חסדא בבעל וכו'. כל האמוראים דפליגי כאן מודו דהא דקתני במשנתנו והלא בין היום וכו' פירושו שאין אנו אומרים שהעדים ישלמו לבעל כל הכתובה שהרי הם לא הפסידו לו בודאי סכום הכתובה דהא בין היום וכו' סופו ליתן לה כתובה וגם לא הפסידו לאשה סכום כתובתה שהרי העידו שלא נתן לה עדיין הכתובה אלא כך אנו אומרים שהעדים ישלמו מה שהפסידו בעדותן טובת הנאה דכתובה דהא הבעל יכול למכור הכתובה שאם תמות היא בחייו הוא יורש כתובתה וגם האשה תוכל למכור כתובתה שאם ימות בעלה בחייה או יגרשנה וכיון שהעדים העידו שכבר גירשה אין מי שרוצה לתת דמים בעד הכתובה לא לאשה ולא לבעל דהא זכות הבעל והאשה כבר באו לידי גמר דהבעל חייב ליתן לה הכתובה. וא"כ הפסידו לבעל ולאשה לכל אחד טובת הנאה שלו ומאחר דלא תנן במשנתנו בפירוש אלא שישלמו טובת הנאה ולא תנן למי ישלמו לו או לה פליגי האמוראים רב חסדא סובר דישלמו הפסד הבעל ורב נתן ורב פפא סוברים דמשלמין הפסד האשה.
והנה התוספתא דמכילתן פ"א מסייע לרב נתן ורב פפא דתניא שם וז"ל העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה שכן האשה אומרת ונמצאו זוממין משלמין דמי כתובתה לאיש. שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה שכן האיש אומר ונמצאו זוממין משלמין כתובתה לאשה. שגירש את אשתי ולא נתן לה כתובה והרי היא תחתיו ומשמשתו אין אומרים ישלמו לה כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה וכי מה טובת הנאת כתובתה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם תמות בחיי בעלה בעלה יורשה - מכאן ועד גמירא לשון התוספתא משובש אבל איתא הלשון נכון וברור בהירושלמי על משנתנו וז"ל שם - או שמא ימות בעלה בחייה ויירש הלה את כתובתה לפי כך הוא משלם ע"כ. והנה כל מעיין יראה שבבא השלישית היא היא מה דתנן במשנתנו וא"כ שמע מינה דטובת הנאה שמשלמין העדים היא טובת הנאה דאשה דהא בהדיא קתני אין אומרים ישלמו לה - כן היא גרסת התוספתא דערפורט - כתובתה ואפילו לפי גרסת התוספתא השגורה אצלינו דלא גרסה כאן ישלמו לה אנו שומעין מהלשון וירש הלה את כתובתה וכו' שהאשה היא המוכרת כתובתה.
ומלבד זה שמענו מהתוספתא הנ"ל שמשנתנו מיירי שהאשה עדיין תחתיו היא ומשמשתו דהא אם אינה תחתיו והיא מסכמת להעדים משלמין לבעל כל הכתובה וכן אם הם מעידים שנתן לה הכתובה והבעל מסכים להם משלמין לאשה כל הכתובה. ואין לומר שמשנתנו פליגא על תוספתא הנ"ל דהא הלשון אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' הוא ממש אות באות הלשון בבבא הנ"ל בתוספתא. אמנם קשה אמאי לא ישלמו העדים הפסד שניהם הבעל והאשה הא לשניהם הפסידו טובת הנאה שהרי שניהם יכולים למכור זכותם.
ודע שבבא זו הובאה בב"ק פ"ח ע"ב ופ"ט ע"א בגירסא אחרת והיינו דקתני שם מעידין אנו וכו' שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה וכו ע"כ ואין ספק שטעות נפל בברייתא זו שם ונראה מהא שכתב הרמב"ם הל' עדות פכ"א הל"א שגם הוא סובר כן אבל ר"ח גורס כגרסת הש"ס שם ועל כן פירש משנתנו באופן אחר.