רש"י/בראשית/לז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ בראשית לז

א

וישב יעקב וגו'. אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החרי, פרש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם, וכן אתה מוצא בי' דורות שמאדם ועד נח פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו, וכן בי' דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית. ד"א וישב יעקב , הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פקח אחד משיב לו נצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כלו, כך יעקב ראה את כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר מי יכול לכבש את כלן, מה כתיב למטה, אלה תולדות יעקב יוסף, דכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א'), נצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כלם:

ב

אלה תולדות יעקב. ואלה של תולדות יעקב, אלו ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב, סבה ראשונה יוסף בן י"ז וגומר, על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, זהו אחר ישוב פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אפניו. ומ"א דורש תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים, אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף: זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בב"ר. ועוד נדרש בו וישב , בקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:

והוא נער. שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:

את בני בלהה. כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן:

את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות, ובשלשתן לקה: וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי, ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, "לעבד נמכר יוסף", ועל עריות שספר עליהם, ותשא אשת אדניו וגו:

דבתם. כל לשון דבה פרלדי"ץ בלעז, כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה, היה מספר:

דבה. לשון דובב שפתי ישנים (שיר ז'):

ג

בן זקנים. שנולד לו לעת זקנתו. ואנקלוס תרגם בר חכים הוא לה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ד"א, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:

פסים. לשון כלי מילת, כמו כרפס ותכלת, וכמו כתנת הפסים דתמר ואמנון, ומ"א ע"ש צרותיו, שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים:

ד

ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב:

דברו. לדבר עמו:

ז

מאלמים אלמים. כתרגומו מאסרין אסרין, עמרין, וכן נשא אלמתיו (תהלים קכ"ו), וכמוהו בלשון משנה והאלמות נוטל ומכריז:

קמה אלמתי. נזקפה:

וגם נצבה. לעמד על עמדה בזקיפה:

ח

ועל דבריו. על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם:

י

ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם:

ויגער בו. לפי שהיה מטיל שנאה עליו:

הבוא נבוא. והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו. ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים, ויעקב נתכון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקניאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל:

יא

שמר את הדבר. היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן שמר אמנים (ישעיהו כ"ו), וכן לא תשמר על חטאתי (איוב י"ד), לא תמתין:

יב

לרעות את צאן. נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן:

יג

הנני. לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו:

יד

מעמק חברון. והלא חברון בהר, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר י"ג), אלא מעצה עמקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו:י״ג):

ויבא שכמה. מקום מוכן לפרענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר וילך רחבעם שכמה (מלכים א י"ב):

טו

וימצאהו איש. זה גבריאל, שנאמר והאיש גבריאל (דניאל ב'):

יז

נסעו מזה. הסיעו עצמן מן האחוה:

נלכה דתינה. לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו:

יח

ויתנכלו. נתמלאו נכלים וערמומית:

אתו. כמו אתו, עמו, כלומר, אליו:

כ

ונראה מה יהיו חלמתיו. אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקדש אומרת כן, הם אומרים נהרגהו והכתוב מסים ונראה מה יהיו חלמתיו, נראה דבר מי יקום אם שלכם או שלי. וא"א שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלמתיו, שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:

כא

לא נכנו נפש. מכת נפש, זו היא מיתה:

כב

למען הציל אתו. רוח הקדש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכלן, לא יתלה הסרחון אלא בי:

כג

את כתנתו. זה חלוק:

את כתנת הפסים. הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו:

כד

והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו (בראשית רבה, שבת כ"ב):

כה

ארחת. כתרגומו שירת, על שם הולכי ארח:

וגמליהם נשאים וגו'. למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן, שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יזוק מריח רע:

נכאת. כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן ויראם את כל בית נכתה (מלכים ב כ יג), מרקחת בשמיו. ואנקלוס תרגם לשון שעוה:

צרי. שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא נטף הנמנה עם סמני הקטרת:

ולט. לוטיתא שמו בלשון משנה. ורבותינו פרשוהו שרש עשב, ושמו אשטרולוזיאה במסכת נדה:

כו

מה בצע. מה ממון, כתרגומו:

וכסינו את דמו. ונעלים את מיתתו:

כז

וישמעו. וקבילו מנה, וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה, וכגון וישמע יעקב אל אביו, נעשה ונשמע, מתרגם נקבל. וכל שהיא שמיעת האזן, כגון וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, ורבקה שמעת, וישמע ישראל, שמעתי את תלונת, כלן מתרגם ושמעו, ושמעת, ושמע, שמיע קדמי:

כח

ויעברו אנשים מדינים. זו היא שירה אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה:

וימשכו. בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, וישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים:

כט

וישב ראובן. במכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו. ד"א עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו:

ל

אנה אני בא. אנה אברח מצערו של אבא,

לא

שעיר עזים. דמו דומה לשל אדם:

הכתנת. זה שמה, וכשהיא דבוקה לתבה אחרת, כגון כתנת יוסף, כתנת פסים, כתנת בד, נקוד כתנת:

לג

ויאמר כתנת בני. היא זו:

חיה רעה אכלתהו. נצנצה בו רוח הקדש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גלה לו הקב"ה, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עמהם (תנחומא), אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר היאך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו:

לד

ימים רבים. כ"ב שנה, משפרש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השבע, ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנה, כנגד כ"ב שנה שלא קים יעקב כבוד אב ואם (מגילה ט"ז), כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל, וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי, וסופי ללקות כנגדן:

לה

וכל בנתיו. רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום, רבי נחמיה אומר כנעניות היו, אלא מהו וכל בנתיו,, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרא לחתנו בנו ולכלתו בתו:

וימאן להתנחם. אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב ולא על החי (בראשית רבה):

ארד אל בני. כמו על בני, והרבה אל משמשין בלשון על, אל שאול ואל בית הדמים (שמואל ב כ"א), אל הלקח ארון האלהים ואל מות חמיה ואישה (שמואל א ד'):

אבל שאלה. כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי. ומדרשו, גיהנם. סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי, מבטח אני שאיני רואה גיהנם:

ויבך אתו אביו. יצחק, בוכה היה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי:

לו

הטבחים. שוחטי בהמות המלך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.