מזרחי/בראשית/לז

מזרחי בראשית לז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו כו' פי' לך ישובי יעקב ותולדותיו כו'. הוצרך להודי' פה טעם סמיכות הפרשה הזאת עם הקודמת מה שלא עשה כן בשא' הפרשיו' מפני שכונתו לפר' אלה תולדות יעקב אלה של תולדו' יעקב שפי' אלה הישובים האמור' למטה הם של תולדות יעקב כדי להנצל מקושית פתח בתולדות יעקב וסיים ביוסף לבדו כמו שהקשו בב"ר אמר רבי שמעון בר נחמן לא הוה צריך קרא למימר כן אלא אלה תולדות יעקב ראובן שמעון ומפני שיפול בקושי' אחר' מסמיכו' הפרשיו' שכיון שהפרשה הקודמת כתוב בה ואלה תולדות עשו ופירושו אלה הם בני עשו יחוייב שיהיה ג"כ פי' אלה תולדות יעקב שבפרשה שאחריה אלה הם בני יעקב לא אלה הישובים של בני יעקב לפיכך הוכרח להקדים ולומר שסמיכות הפרשה הזאת עם הקודמת אינה בענין התולדות אלא בענין הישובים שהם ישובי עשו עם ישובי תולדותיו וישובי יעקב עם ישובי תולדותיו כי בפרשה הקודמת כתוב וישב עשו בהר שעיר הרי ישובי עשו ואחר כך אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ שפירושו קודם שבא עשו וכבש את ארצם ובאו בניו וישבו בה כדכתיב בפרשת אלה הדברים ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וישבו תחתם וכתיב אלה אלופי אדום למושבותם בארץ אחזתם הרי ישובי תולדותיו ואחר שכתב לך ישובי עשו וישובי תולדותיו כ' ישובי יעקב וישובי תולדותיו ואמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו הרי ישובי יעקב ואחר כך אלה תולדות יעקב שפירושו אלה ישובי של תולדות יעקב הרי ישובי תולדותיו שפירושו אלה ישובים האמורים למטה כשבאו בערבות מואב על ירדן יריחו ששם כתיב ישוב שני השבטים וחצי ואחר כך כתיב ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם שהוא כאלו באו כלם אל ישוביהם מאחר שכבר צוה את יהושע במקומו ובעבורם אמר פה אלה הם הישובים של תולדות יעקב והתחיל לספר המקרים שקרו להם עד בואם שם ואמר שתחלת המקרי' היה יוסף בן שבע עשרה שנה ומסבתו ירדו למצרים ושעבדם פרעה עד ששלח השם את משה והוציאם משם ע"י העשר מכות ואחר זה ספר כל הנסים והנפלאות שנעשו להם במדבר עד שבאו במקום ישובם וכמוהו אלה תולדות יצחק בן אברהם והם יעקב ועשו האמורים למטה באותה הפרשה אלא שספר תחלה המקרים שקרו עד שנולדו והתחיל לומר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה ואחר כך ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ואחר זה ותהר רבקה אשתו ואחר זה הזכיר הצער שקבלה מן ההריון ההוא ושהלכה במדרשו של שם לשאול מה תהא בסופה ואחר זה אופן לידתם:

ישובי עשו ותולדותיו. פירוש ישובי עשו וישובי תולדותיו וכן פי' ישובי יעקב ותולדותיו ישובי יעקב וישובי תולדותיו:

וכברו בכברה. שיעבור כל העפר הדק למטה ואינו חושש לבקר אותו והנמשל הם הדורות העוברות קודם הולד הצדיק שהוא המרגלית הנמצא וכמו שהמרגלית אינו מניחו והולך אלא נוטלו בידו ורוחצו ומקנח אותו ומשים אותו בגנזיו לרוב חבתו בו ככה הצדיק מאריך בפרטי ענייניו לרוב חבתו בו ומשליך את הצרורות דקאמ' אין בו ענין על הנמשל אלא הוא תשלום המשל בלבד:

ב

אלה תולדות יעקב ואלה של תולדות יעקב. כלומר ופי' אלה תולדות יעקב לפי הסמיכות הזאת אלה של תולדות יעקב כי בכל הנוסחאות המדוייקו' כתוב ואלה תולדות עם וי"ו ואין זה אלא לשונו של רש"י ז"ל כאלו אמר ופי' אלה תולדות יעקב אלה של תולדות יעקב כלומר זהו המתחייב מזאת הסמיכות ואל תתמה על מלת של שאינה בכח מאמר אלה תולדות שהרי מלת אלה אינ' סמוכה למלת תולדות עד שתהיה מלת של בכח הסמיכות כי פי' אלה תולדות אלה לתולדות וחסר למ"ד כמו שחסר משני שרי גדודי' היו בן שאול לבן שאול דרך המדבר ים סוף לים סוף והלמ"ד הזה מתפרש בלשון של כמו למי אתה של מי אתה ואמר אלה של תולדות יעקב במקום אלה לתולדות יעקב שפירושו אלה הישובי' האמורי' למטה הם לתולדות יעקב ומה שהוצרך להוסיף מלת וגלגוליהן ולא הספיק לו עם אלה ישוביהן הוא מפני שאין הנזכרים אחר זה מכלל ישוביהם רק מכלל הגלגולים והמקרי' שנתגלגלו עליהם עד שבאו לכלל ישוב ואע"פ שמצאנו כיוצא בזה באלה תולדות יצחק שהתחיל הכתוב באלה תולדות יצחק והתחיל במקרים שקרו קודם לידתם ולא הוקשה זה לרש"י שם כמו שהוקשה לו פה והוצרך להוסיף וגלגוליה' הוא מפני שאין ישובי כל תולדותיו הנזכרים בתורה רק של שני שבטי' וחצי בלבד ואע"פ שכבר צוה את יהושע במקומו לישבם סוף סוף עדיין לא באו לכלל ישוב ואינו דומה ליעקב ועשו האמורים בפרשה מצד שאין הסמיכות הזאת רק מצד הישובים הוצרך לומר אלה ישוביהם ומצד שאינו יכול לישבו עם הישובים לבדם הוצרך לומר ואלה גלגוליהם וחבר שניהם יחד ואמר אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין לשון לתולדות שיהיה על הישוב: ואני שמעתי ולא אבין כי הרב ז"ל לא אמר שמלת תולדות מורה על הישובי' אלא שמלת אלה רומזת על היישובים ומלת תולדות על הבנים כמשמעה כאלו אמר אלה ישובי בני יעקב שזהו המובן ממאמ' אלה של תולדות יעקב שאלו היה פי' אלה של תולדות יעקב אלה הגלגולי' של ישובי יעקב לא היה לו לכתוב אלה ישוביהם וגלגוליהם אלא אלה ישוביו וגלגוליו ואם ישיב שישובי בניו הם ישובי יעקב וכשאמר אלה ישוביהם כאלו אמר אלה ישוביו א"כ היה לו לומר אלה גלגולי ישוביהם אחר שפי' אלה לפי דעתו מורה על הגלגולי' ופי' תולדות יעקב מורה על ישובי יעקב שהם ישובי בניו לא אלה גלגוליהם כי גלגולים אינם מתייחסים לא ליעקב ולא לבניו אלא לישובים גם לא היה ראוי לומר וגלגוליהם אחר ישוביהם אלא ההפך אלה הגלגוליהן וישוביהן גם לא היה לו לומר אלה ישוביהן רק אלה של ישוביהן. ואם יאמר אומר שלא היה כתוב בנוסחאת הרמב"ן ז"ל זה הלשון של ואלה של תולדות יעקב ולפיכך היה חושב שהרב ז"ל פירש התולדות ישובים סוף סוף הוה ליה לעיוני במאמר אלה ישוביהם וגלגוליהם שאלו היה פירוש תולדות מורה על הישובים יהיה פירוש אלה תולדות יעקב אלה ישוביו וגלגוליו שאי אפשר לומר שגרסתו כן היא מפני שאחר זה כתוב עד שבאו לכלל ישוב והיה לו לומר עד שבא לכלל ישוב ועוד מאי סבה ראשונה דקאמר והלא אין הסבה הזאת נופלת רק על בניו גם לא יתכן לומר על יעקב עד שבא לכלל ישוב שכבר בא אל מגורי אביו שהוא ישובו וא"כ אין להציל את הרמב"ן ז"ל רק בשנאמר שלא היה כתוב בגרסתו אלה של תולדות יעקב והיה חושב שהרב ז"ל פי' תולדות ישובים ופי' אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב על ישובי בניו והכתוב קרא ישובי בניו ישובי יעקב מפני שהוא העיקר אבל בכל הנוסחאות שמצאתי כתוב ואלה של תולדות יעקב:

תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף. כמשמעות מלת אלה בכל מקום שהיא דבקה עם המלה שאחריה ויהיה פי' אלה תולדות אלה התולדות ותהיה סמיכות הפרשה בישובים ובתולדות אמר וישב יעקב כנגד וישב עשו ואמר ואלה תולדות יעקב כנגד ואלה תולדות עשו:

שכל עצמו של יעקב לא עבד אלא ברחל. ולכן נקראו כל תולדותיו יוסף שאלמלא יוסף לא נולדו לו כל אחי יוסף שהרי מפני חבתו שיוליד בן מרחל עבד השבע שנים הראשונות וכשרמוהו ונתנו לו את לאה במקום רחל הוכרח לעבוד עוד שבע שנים אחרות בעבור רחל וכשראתה רחל שנולדו הד' שבטים מלאה והיא לא ילדה נתנה שפחתה ליעקב ונולדו ממנה שני שבטים אחרים וכשראתה לאה שנתנה רחל את שפחתה נתנה גם היא את שפחתה ונולדו ממנה שני שבטים אחרים וכשראתה לאה שרחל לקחה את דודאי בנה לקחה את יעקב תמורתן ונולדו ממנה שני שבטים אחרים ואחר כך נולד יוסף וכשראה שנולד יוסף מיד רצה לחזור אל מקום אבותיו מפני שכבר נשלמה כונתו הרי שכל תולדותיו לא היו אלא בעבור יוסף ומאחר שהוא סבת הכל נקראו כל תולדותיו יוסף ואע"פ שגם בנימין בנה של רחל הוא מ"מ כיון שנולד ממנה הבן הראשון כבר נשלמה כונתו וכך אמרו בב"ר אלה תולדות יעקב יוסף התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף ובשבילו כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל כל התולדות הללו היו ממתינות עד שנולד יוסף שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו':

ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו. וכאלו אמר התולדות שהכל מעידי' עליהם שהן של יעקב הוא יוסף לבדו מפני שהוא לבדו היה קלסתר פניו דומה לאביו או מפני שהוא לבדו ארעו לו מה שאירעו ליעקב ומפני שעל רוב המקרי' הקורי' לאב קורים לבן להיותם תחת ממשלת מזל אחד ידעו הכל שיוסף הוא בנו של יעקב ולכל א' מהפירושים הללו צ"ל שהדבור הראשון הוא עד יוסף ובן שבע עשרה שנה הוא התחלת דבור אחר ושם יוסף משרת לשנים כאלו אמר אלה תולדות יעקב יוסף ויוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה וגו':

בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. ולפי זה אין סמיכות הפרשיות מענין ישוביהם וישובי תולדותיהם כדלעיל רק מענין שלות הרשעים ויסורי הצדיקים שתחלה הזכיר שעשו נתיישב הוא וכל זרעו בשלוה והשקט ולא ראה רעה בימיו ואח"כ הזכיר שיעקב בקש לישב בשלוה ולא עלה בידו רק קפץ עליו רוגזו של יוסף ועברו ימיו בצע' ובאנחה ופי' וישב יעקב ויבקש יעקב להתיישב ולנוח מהצער שעבר בבית לבן ובהליכת הדרך ומפחד לבן ועשו ומדאגת בתו ומפחדו מן העמים אשר סביבות שכם פן ירדפו אחריו והכוהו ופירוש אלה תולדות יעקב והנה אלה תולדות יעקב שנתקנאו השבטים ביוסף אחיהם ומכרוהו ואמרו הנה מצאנו את כתנתו מלאה בדמים ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו וימאן להתנחם:

שהיה עושה מעשה נערות. לא נער ממש שאין הזכר נקרא נער אלא מבן י"ג שנה ויום אחד עד בן שלש עשרה שנה וחצי דומיא דנקבה שאינה נקראת נערה אלא מבת י"ב שנה ויום א' עד בת י"ב שנה וחצי ולפיכך במשה רבינו ע"ה דכתיב ביה בהיותו קטן והנה נער בוכה אמרו שהיה קולו כנער וגבי יוסף שהיה בן י"ז שנה אמרו שהי' עושה מעשה נערות אבל במדרש משלי בפסוק לנער דעת ומזמה אמרו עד כמה שנים נקרא האדם נער רבי מאיר אומר עד כ"ה רבי עקיבא אומר עד שלשים אמר רבי לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד כ' שנה שנאמר ומבן כ' שנה ומעלה כל הבא לצבא ומפני זה הייתי רוצה לפרש שמה שדרשו גבי יוסף אינו אלא מיתורא דקרא שהי' די לומר אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן למה ליה למכתב והוא נער אלא שהיה עושה מעשה נערות. אך קשה מההיא דב"ר שאמרו יוסף בן שבע עשרה שנה ואת אמרת והוא נער אלא שהיה עושה מעשה נערות. ושמא י"ל דה"ק יוסף בן שבע עשרה שנה ואת צריך לומר והוא נער אלא שהיה עושה מעשה נערות אבל מה שנא' עליו נער עברי והוא בן ל' כבר פרש"י נער שוט' ואין ראוי לגדולה ופירושו כדמות נער ובנימין שנאמר עליו לא יוכל הנער לעזוב את אביו והנער יעל עם אחיו והוא בן ל"א וכן אבשלום שנאמר עליו השלום לנער לאבשלום והוא בן כ"א הוא מפני שהבן אצל האב או אצל האח הגדול ממנו שהוא במקום אביו נקרא נער ואם הוא גדול בשנים מפני שהוא נסמך עליהם בכל ענייניו כנער ורחבעם שנאמר עליו ורחבעם היה נער ורך לבב והוא בן מ"א במלכו וכן ירמיהו שאמר על עצמו כי נער אנכי הוא מפני חולשתם ורכות לבבם כמו הנער גם המשרת נקרא נער ואם הוא גדול בשנים מפני שהוא עושה מעשה נער שדרך המשרת על הרוב להיות נער ויהושע בן נון נער שהיה בן נ"ז שנה והכתוב קורא אותו נער. וא"ת מ"ל לרז"ל לומר שיוסף נקרא נער מפני שהיה עושה מעשה נערות דילמא מפני שהיה קטן מכלם דומיא דבנימין שנקרא נער והוא בן ל"א מפני שהיה קטן מכלם. י"ל ה"מ כשהאחים או האב קוראים אותו נער אבל הכא שהכתוב קורא אותו נער אינו אלא מפני שהיה עושה מעשה נערות:

לפי שהיו אחיו מבזין אותם והוא מקרבן. אבל לא משני שהיו בני הגבירה מבזין אותו והן מקרבין אותו דאין סברא לומר שהיו בני הגבירה מבזין אותו שהיה בן הגבירה היותר חביבה לאביהם והיותר חביב לאביהם ועוד שמהאגדה דלקמן משמע בהדיא שבני הגבירה היו מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים:

כל רעה שהיה רואה. לא כל רעה שהיה רוצה להוציא עליהם היה מגיד לאביו דא"כ ויוציא את דבתם מיבעי ליה דומיא דויוציאו דבת הארץ:

באחיו בני לאה. אע"פ שלא הוזכרו למעלה בני לאה אלא את אחיו סתם ומשמע כלם ולא בני לאה בלבד וכנוי דבתם אינו נופל אלא על האמורים למעלה מ"מ עכ"ל דפי' היה רועה את אחיו אינו אלא בעד בני לאה דאס"ד על כל האחים מאי והוא נער עם בני בלהה ועם בני זלפה דקאמר דמשמע שבענין זה בלבד היה עמהם והלא כבר היה עמהם אף ברעייה והל"ל והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה לבדם לאפוקי מהרעייה שהיתה עמהם ועם שאר האחים:

שהיו אוכלים אבר מן החי. ב"ר כדר' מאיר:

ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים. כדר' יהודה:

וחשודין על העריות. כדר' שמעון דאמר תולין עיניהם בבנות הארץ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מדמסיים בה ר' יהודה ב"ר סימון אומר על תלתיהון לקה וכולהו מרעה הוא דקא ילפי לה כתיב הכא רעה וכתיב התם חיה רעה אכלתהו מה להלן אבר מן החי כדרכה של חיה אף כאן אבר מן החי וכן גבי אשת אדניו כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה מה להלן עריות אף כאן עריות וכן גבי אמה העבריה כתיב אם רעה בעיני אדניה מה להלן בעבדו' אף כאן בעבדו' וכל אלו על פי קבלתם שקבלו שהמלה הזאת של מלת רעה נדונ' בג"ש עם חיה רעה ועם אעש' הרעה הגדולה ועם רעה בעיני אדניה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

ובשלשתן לקה. ב"ר כדר' יהודה ב"ר סימון וא"ת ולמה לקה והלא לא הגיד לאביו אלא מה שרא' כדפרש"י לעיל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו ועוד איך אפשר לומ' שהשבטים עשו כן. י"ל שהשבטים כדין היו עושין אלא שיוסף היה טועה בדין והיה דן אותם שעשו שלא כדין והיה מגיד אותן לאביו לפי סברתו שכך משמ' ממלת רע' דה"ל למכת' ויבא יוסף את דבתם מאי רעה שהי' מביא את דבתם לרעה שפירושו שאע"פ שדבת' היתה אפשרית להיות בלתי רעה הוא היה דן כל מעשיהם לרעה וזהו ויבא יוסף את דבתם רעה ולפיכך לקה בשלשתן דלגבי אבר מן החי השבטי' היו חותכים בשר מבית השחיטה בעודה מפרכס' ומניחין אותה עד שתמות ואחר כך היו אוכלין אותו כדי שיבריאו כדאיתא בפ' השוחט אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן הרוצה שיברי' חותך כזית בשר מבית השחיט' ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ויוסף היה סבור שכיון שחותכי' אותו בעודה מפרכס' יש בו משו' אבר מן החי ואין הדבר כן דאפי' לרב אחא בר יעקב דפליג עליה דרב אידי ה"מ בכנעני משום דכנעני לית להו שחיטה אלא אפי' בנחירה בעלמא סגי וכיון דבמיתה תליא מילתא אינה יוצאת מידי אבר מן החי שהם מוזהרין בו עד שתמות אבל בעוד' מפרכס' לא אבל בישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דשחט לה שחיטה מעליא כבר יצאה מידי אסור אבר מן החי אע"פ שעוד' מפרכסת אבל בברייתא שנו הרוצה לאכול בשר מבהמ' קודם שתצא נפש' חותך כזית בשר כו' ואחד ישראל ואחד מצרי מותרין בו אע"ג דכנענים במיתה תליא מילת' וכל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי משום דליכ' מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ואע"ג דאמרינן בפרק העור והרוטב שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכס' חזקיה אמר אינה לאברים שאין בן נח מוזה' עליה ור' יוחנן אמר ישנ' לאברים ואמר רבי אלעזר נקוט דר' יוחנן בידך דתני רב הושעיא כותיה ה"מ בבהמה טמא' כדתני רב הושעי' ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה שנים או רוב שני' ומפרכסת מטמא' טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלה אבר הפור' ממנה כפור' מן החי ואסור לבני נח ואפי' לאח' שתצא נפשה אבל בבהמ' טהורה אפי' רבי יוחנן מודה בה משו' דליכ' מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכן הא דאמרינן נמי בפר' השוחט שחט בה שני' או רוב שני' ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה בטמאה קמיירי דליכ' למימ' בה מי איכ' מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אבל בטהור' כ"ע מודו דהוי' כמת' וכן פרשו התוספו' בפר' השוחט דהא דקאמר בגמ' והתנן שחט בה שני' או רוב שנים ועדיין היא מפרכס' הרי היא כחיה לכל דברי' אין המשנ' כן בשום מקום אלא דדייק לה ממתני' דהעור והרוטב דתנן השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכס' כו'. וכן מה שהיו קורי' אותן עבדי' אינו ר"ל עבדי' ממש דהא תני בפ"ק דקדושי' הקור' לחברו עבד יהא בנדוי אלא שהיו קורין אות' בני השפחו' שאמותיהן היו שפחו' לאמותיהן מתחלה אבל לא שכוונו בזה לומ' שנולדו לאמותיהן בהיותן שפחות בלא שטר שחרו' דא"כ היו מבזין לאביה' שבא עליהן באסו' ואין הדבר כן שהרי הגר שפחת שרה היתה ולא בא עליה אברה' אבינו ע"ה אלא באישות כדדרז"ל בב"ר גבי ותתן אות' לאבר' אישה לו לאשה לאשה ולא לפלג' ויוסף היה סבור שכשהיו קורין אותן בני השפחו' כאלו היו קורי' אותן עבדי' שנולדו בזמן שאמותיהן שפחו' ואין הדבר כן. וכן מה שהי' אומר עליהם שהם חשודי' על העריו' הוא מפני שהיה רואה את בנו' הארץ שהיו באות אצל השבטי' לקנות מהם גדיי' וטלאים וחלב וגבינה וכיוצא בהם או כדי למכור להם מפירות הארץ והשבטי' היו נושאין ונותנין עמהן ויוסף היה סבו' דההי' דשלהי קדושין דאמ' שמואל אין משתמשין באשה כלל מיירי בכל מילי ואין הדבר כן דהא קי"ל כאידך דשמואל דאמר בשילהי קדושין הכל לשם שמים וכתבו שם התוס' ועל זה אנו סומכין השתא שאנו משתמשי' בנשי' ואינו אסור להשתמ' בהן אלא בשמוש שהאש' עוש' לבעלה כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה לפניו ומזיג' הכוס שאין הדברים הללו נעשין לאיש אלא ע"י אשתו שמא יבא לידי הרהור עביר' כדאמרינן בפ' עשר' יוחסין דא"ל רב נחמן לרב יהודה תיתי דונג ותשקינן א"ל הכי אמר שמואל אין משתמשין באש' כלל בין גדולה בין קטנה:

ובשלשתן לקה וישחטו שעיר עזים במכירתו. אע"פ שלא לקה באבר מן החי אלא בשחוט סוף סוף כיון שע"י אותו דבר שאמר לאביו שאוכלים אותו חי באה לו קלקלת מכירתו שלולא תחבול' אותו השעיר לא היו מוכרי' אותו הרי לקה באותו דבר עצמו שהיה אומר שהיו אוכלין אותו חי ומה שאמר אחר זה ולא אכלוהו חי אין זה מעניין לקוייו שלקה בו אלא עניין בפני עצמו הוא שהכתוב מעיד עליהם שלא היו אוכלין אבר מן החי כמו שאמר יוסף לאביו שכך אמרו בב"ר אמר לו הקב"ה את אמרת לאביך חשודי' הם בניך על אבר מן החי חייך שאפילו בשעת הקלקלה אינן אוכלין אלא בשחיטה שנאמר וישחטו שעיר עזים פי' ולא שאכלוהו חי כאשר אמרת שאוכלים אבר מן החי דאל"כ וישחטו למה לי ה"ל למכתב ויקחו את כתנת יוסף ויטבלו את הכתנת בדם אלא עכ"ל שלא נכתב זה אלא להעיד עליהם שאפי' בשעת הקלקלה אינן אוכלין כי אם בשחיטה אבל מלשון הב"ר שאמרו אתה אמרת חשודין הם בניך על אבר מן החי חייך שאפי' בשעת הקלקלה אינן אוכלין אלא בשחיטה וישחטו שעיר עזים אתה אמרת מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים לעבד נמכר יוסף אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ חייך שאני מגרה בך את הדובית ותשא אשת אדוניו נראה שגם לשון אתה אמרת חשודין הם בניך על אבר מן החי חייך שאפי' בשעת הקלקלה אינן אוכלין אלא בשחיטה כו' הוא דומיא דאתה אמרת מזלזלין כו' ואתה אמרת תולין עיניהם כו' שהם מעניין הלקוי לא מעניין עדות שמעיד הכתוב על השבטים שלא חטאו בהם לפיכך צריך לומר דהכי פירושא אתה אמרת חשודין הן בניך על אבר מן החי חייך שיגיע לך תקלה על ידו ושאפי' בשעת הקלקלה מעיד אני עליהם שלא יאכלוהו חי כמו שאמרת לאביך שאוכלי' אבר מן החי ולא חששו להאריך כי מאומרם אפי' בשעת התקלה הרי הוא כאלו אמרו שאמר לו הקב"ה חייך שתגיע לך תקלה על ידו:

כל מה שהי' יכול לדבר בהם. מפני שפי' דבה דבור וכאלו אמרו ויבא יוסף את דיבור' ובנוי דבור' יסבול שיהי' מורה על הפעול או על הפועל הוצרך לומר כל מה שהיה יכול לדבר בהם שהוא מורה על הפעול ולפי זה יהיה פי' ויבא יוסף את דבתם שהביא העניינים שהיה מדבר לאביו עליהם לא הדבורים שדברו הם כי הם לא דברו מאומה רק הוא היה המדבר בעבורם וכאלו אמר ויבא יוסף את העניינים שהיה דבורו בהם על אחיו רעה אל אביהם. ומה שטען הרמב"ן ז"ל א"כ למה לא הצילוהו בני השפחות והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם ואם נאמר שיראו מן האחים והנה הם ארבע וראובן עמהם ויוסף עצמו ותגבר ידם עליהם ואף כי לא יבואו עמהם במלחמה ועוד כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו אבל לדעת רז"ל בב"ר על כלם היה מוציא הדבה עכ"ד: נראה לי שאין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען למה לא הצילוהו בני השפחות והוא אוהב אותן כו' אינה טענה כי לא היתה השנאה מפני הדבה בלבד אלא ג"כ מקנאת הכתנת והחלומות שגם בני השפחות משותפין בהן ואף את"ל שהקנאה אינה נופלת רק לבני הגבירה שהם כמוהו במעלה ובכבוד ולא לבני השפחות מכל מקום בענין החלומות כלם שוים הם דמסתמא לא היו רוצים שימלוך עליהם ויהיו משתחוים לו וכתיב ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וישנאו אותו וכתיב בתריה ויקנאו בו אחיו וסתם אחיו כולל כל האחים ומה שאמר עוד שדעת רבותינו בב"ר היא שעל כלם היה מוציא הדבה אינו מחוור כי אינו מובן זה מדבריהם אלא אדרבה ממה שהוכחנו לעיל שר' מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון אינם חולקים בפירוש דבתם אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ורבי יהודה אמר שבני לאה היו מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים למדנו שפי' דבתם שב על בני לאה בלבד ואם כן עכ"ל שדברי כלם אינם אלא על בני לאה:

ג

שנולד לו לעת זקנתו. פי' האחרון שבבנים נקרא בן זקונים מפני שנולד לו בזמן היותו יותר זקן מהזמן שנולדו לו שאר בניו אף על פי שעדיין אינו זמן הזקנה ומלת לו לעדה ואף על פי שנולד לו בנימין אחריו מ"מ מאחר שלא נולד אחר שנה ושנתים כמנהג שאר הבנים אלא אחר עבור יותר מח' שנה ובכל אותו הזמן היה נחשב לאחרון ונפלה חבת האב עליו יותר מכל שאר בניו נשארה אהבתו בו אף על פי שנולד בנימין אח"כ ומעתה מה שטען הרמב"ן ז"ל ואמר ואיננו נכון בעיני כי הכתוב אומר שאהב את יוסף מכל בניו בעבור שהוא בן זקונים וגם כל בניו נולדו לזקוניו והנה יששכר וזבולון אינן גדולים מיוסף רק בשנה או שנתים אינה טענה: ואנקלוס תרגם ארי בר חכים הוא ליה. אליבא דרבי נחמיה דאמר כל מה שקבל משם ועבר מסרן ליוסף בב"ר ולפיכך נקרא בן זקונים כדר' יוסי הגלילי בפ"ק דקדושין גבי והדרת פני זקן ומלת לו שמסרם לו:

כלי מלת. בפ"ק דשבת בשביל שני סלעים של מלת שהוסיף יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו כו' ובשבת פרק במה מדליקין וכן בשילהי כתובות אמרו עתידה הארץ שתוציא כלי מלת ומפיק לה מפיס' בר ופרש"י מלשון כתונת פסים ובפרק אלו טרפות גבי כרס אמרו מקו' שאין בו מלת ופרש"י שכשמרתיחין את הכרס יש בה כמין צמר אבל בשב' פרק קמא גבי מלתא אלבישייהו יקירא פרש"י המעיל על הלובש אותו הוא יקר ובמ"ק גבי קרע עליה תליסר איצטלי דמלתא פרש"י סרבלים של מעיל ושמא יש הפרש בין מלת למלת:

כמו כר פס. שאמרו בפרק קמא דמגילה כרפס אמר רבי יוסי בר חנינא כרים של פסים הוו ופירו' כר כסת שמשים תחת מראשותיו ששוכב עליו כדאיתא בגיטין פרק השולח גבי כרסי כרי שפירש רש"י בטני ושומן שבמעי הוא לי כר וכסת שדרכו היה לשכב על בטנו כדאמרינן בזבחים ריש לקיש רמי אמעוהי ומקשה ופיר' כרים של פסים כסתות של צמר נקי שכל אותן בגדים של חור כרפס ותכלת של צמר היו דתכלת בכל מקום עמרא הוא וכן אמרו שם תור מלת לבנה:

וכמו כתונת הפסים דתמר ואמנון. דמסתמא כתונת של משי או של צמר נקי היתה כמנהג בנות המלך:

לסוחרים. זאת האגדה סוברת שפירו' ויעברו אנשים מדינים סוחרים מדינים וסוחרים וחסר וי"ו כמו שמש ירח וכמו שהעלי' הכתוב מכירת יוסף למדינים אע"פ שנמכר להם כמו שכתוב והמדנים מכרו אותו כן העלים מכירתו לסוחרי' והכי משמע טפי דאם לא כן סוחרי' למה לי:

ד

דברו לדבר עמו. פירוש כנוי דברו במקום עמו ולא במקום אותו כמשפט הכנויי' ברוב מפני שאין פעול המדבר השומע רק הדברים כי כן כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר גם לא במקום לו כי כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים אלי אליו אליהם ותרגו' שלהם עמי עמיה עמהון כמו שפירש"י בפרש' חיי שרה גם הוסיף למ"ד על מלת דברו מפני שמשפט המקור לעיל' שיב' עליו אחד מאותיו' בכל"ם:

י

לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספר אותו לאביו בפניהם. כי קודם זה ויספר אותו לאחיו ואמר וחזר וספר אותו לאביו בפניהם ולא וחזר וסיפר אותו לאביו ולאחיו מפני שלא תפול מלת ספור רק על הפעם הראשונה שהוא ספור חדש לא על השנית לכן פירש שמלת ויספר אינה דבק' רק עם אל אביו ופי' ואל אחיו שהיה זה הספור בפניהם:

ויגער בו לפי שהיה מטיל שנאה עליו. לא לפי שהיה קשה בעיניו זה:

והלא אמך כבר מתה. בב"ר פירש ה"א התימה של הבא נבא המורה על הנמנע דבק עם אמך שכבר מתה לא עם להשתחוו' לך שזה אינו נמנע ויעקב כל עצמו לא היה רק להכזיב חלומו שלא יתקנאו בו אחיו ואם היתה התמיהה בעד ההשתחווי' אין בזה הכזבה מאחר שהוא אפשר ואם הוא אפשר רחוק:

והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה. ב"ר וא"ת מ"ל לרז"ל לומר כן דילמא יודע היה זה אלא שאמר זה כדי שלא יטיל קנאה עליו כדפרש"י גבי ויגער בו אביו. יש לומר דאי הוה ידע זה היה די בגערה לבדה להסיר הקנאה ולא היה אומר הבא נבא אני ואמך והלא אמך כבר מתה פן ירגישו גם בניו שהדברי' מגיעים לבלהה והשתא תו ליכא לאקשויי הא דפרש"י גבי ויגער בו לפי שהי' מטיל שנאה עליו וגבי הבא נבא אני ואמך פי' והוא לא היה יודע שהדברי' מגיעי' לבלה' דמשמע שאם הי' יודע זה לא הי' אומר כן ולא הי' גוער בו אע"פ שהיה מטיל שנא' עליו דגער' לחוד ותמיהה לחוד:

ורבותינו למדו מכאן כו' שהם סוברי' שפי' אמך אינו נופל אלא על אמו ממש אלא שאין חלו' בלא דברי' בטלי':

ויעקב נתכון להוצי' כו'. דא"א לומ' כן שלא היה יודע שאין חלום בלא דברים בטלים ולפיכך הכזיב את החלום כלו עם הכזב' אמו שלא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה ולא שנתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו מפני שכיון שרבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים אי אפשר שיהיה יעקב אבינו טועה בזה אבל בענין בלהה שתקר' אמו שהוא דבר שנופל בסבר' אינו מחויי' שידע אותו יעק' אלא שיש לתמו' למה לגבי הדברי' מגיעי' לבלה' אמרו שיעק' אבינו לא היה יודע זה שאילו הי' יודע זה לא היה אומר והלא אמך כבר מתה כי היה לו לחוש שמא ידעו גם בניו דאמרו שאין זה אלא דרך תחבולה ואלו לגבי אין חלום בלא דברים בטלים אמר והלא אמך כבר מתה ולא פחד שמא ידעו גם בניו שאין חלום בלא דברים בטלים ויאמרו שאינו אומר זה אלא דרך תחבולה בעלמא:

יב

שלא הלכו אלא לרעות עצמן. ב"ר ונ"ל שכך פירושו דכיון דאמר ר' שמעון בן אלעזר כל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב כלומר והאותיות הנקודות כאילו אינם וכשהנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה כלומר והאותיות הבלתי נקודות כאילו אינם והכא נקוד כלו עכ"ל דלא ננקד אלא לעקור התיבה כאילו אינה ללמד שאין הצאן פעול של מלת לרעות רק הוא מלת' באנפי נפשה כאילו אמר שאחיו הלכו לרעות וצאן אביהם היה בשכם ויחוייב מזה שיהיה פירוש לרעות לרעות את עצמן לא לרעות את הצאן. ואם תאמר אי הכי למה ליה למכתב את והדר לנקדיה לומר כאילו אינו לא לכתביה כלל. יש לומר דאילו לא נכתב כלל ה"א שמלת לרעות היא דבקה עם הצאן וחסר את כמו ורב יעבוד צעיר השתא דכתביה והדר נקדיה תו ליכא למימר שחסר את אבל ממה שפרש"י בפר' השוכר את הפועלים גבי למה נקוד על איו כל נקודה עוקרת התיבה לומר שאינה צריכה אלא לדרשא לומר שלא היה צריכים לשאול לו אלא ללמדנו דרך ארץ צ"ל דהכא נמי לא בא ללמדנו שהלכו לרעות הצאן כפי המובן מן הכתוב אלא לדרוש בו שהלכו לרעות את עצמן ולא ממשמעות דקרא קא דרשי לה ואיך שיהיה צ"ל שאין פירוש לרעות עצמן לאכול דאם כן מה בא ללמדנו אלא שהלכו להתייעץ היאך יתנהגו עם יוסף שההנהג' נקראת רעיה משם רועה אבן ישראל רועה ישראל האזינה על משכנות הרועים וזהו שכתב אחר זה גבי שמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש לך נכלי דתות:

יג

הנני לשון ענוה וזריזות. לא לשון ענייה דומיא דמשה משה ויאמר הנני אברהם אברהם ויאמר הנני מפני שכבר היה מדבר עמו לך ואשלחך אליהם ולא תפול אחר זה לשון ענייה וכך אמרו בב"ר אמר רבי אבא בר חנינא הדברים הללו היה יעקב נזכר והיו מעיו מתחתכין יודע היית בני שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני:

יד

והלא חברון בהר שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון. נ"ל שאין זו ראיה שחברון היתה בהר שאם מפני שכתוב בה לשון עליה ויעלו בנגב ויבא עד חברון דילמא הא דכתב בה לשון עליה מפני שא"י גבוהה מכל הארצות כדפרש"י בפסוק מהרו ועלו אל אבי שא"י גבוהה מכל הארצות אבל בב"ר אמרו והלא אין חברון נתונה אלא בהר ואת אמר' מעמק חברון ולא הביאו ראיה מהיכן למדו לומר כן. ויש לומר שראית' היא ממה שהיתה מקום קבורה למתים שאין מקצין לקבורה אלא מקום טרשים כמו שאמרו בשילהי כתובות אין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון דהוו קברי בה שכבי ומקום הטרשים אינו אלא בהר:

ויבא שכמה מקום מוכן לפורעניות כו'. תנחומא דאם לא כן ויבא שמה מיבעי ליה שהרי כבר כתוב לעיל מיניה הנה אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם מאי שכמה אלא שכם הידוע המוכן לפורענות:

טו

וימצאהו איש זה גבריאל. ובתנחומא אין איש האמור כאן אלא גבריאל דכתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי כו' ואינו ר"ל שמפני שכתוב כאן איש כמו שכתוב בגבריאל ראוי לפרשו על המלאך שא"כ בכל מקום שכתוב בו איש נפרשהו על המלאך אלא הכי פירושא שמפני שכתוב כאן איש כמו שכתוב בגבריאל למדנו שהמלאך שפגש ביוסף היה גבריאל ולא מלאך אחר אבל מה שאמרו שהאיש שפגשו היה מלאך הוא מפני שא"ל יוסף הגידה נא לי ולא אמר לו מתחלה הידעת את אחי איפה הם רועים ש"מ שהיה מלאך שדרכו לדעת זה. אבל החכם ן' עזרא נדחק בזה ופירש הגידה נא לי אם תדע:

יז

נסעו מזה הסיעו את עצמן מן האחווה. ב"ר דאל"כ מאי נסעו מזה דקאמר ליה הרי הוא עצמו רואה שנסעו משם מכיון שלא היו שם ולפיכך היה שואל איפה הם רועים ועוד מאי האי דקא מהדר ליה איהו קבעי מיניה איפה הם רועים ואיהו קא מהדר ליה נסעו מזה לא הוה ליה למימר אלא שמעתי אומרים נלכה דותינה:

לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. דאל"כ מה ראיה מביא על שהסיעו עצמן מן האחוה ממה ששמע שהיו אומרים כו' לא כאשר חשב החכם ן' עזרא שמה שדרשו רז"ל על נלכה דותינה לבקש לך נכלי דתות הוא ממלת דותינה ביו"ד ולכן טען ואמר דותינה ביו"ד גם בלא יו"ד והמקום אחד ושמא לא כיון לטעון רק לפרש:

ולפי פשוטו שם מקום הוא. ויהיה פירוש מזה מהמחוז הזה ויהיה מקום דותינה במחוז אחר:

יח

אותו כמו אתו עמו כלומר אליו. ויש נוסחאות שכתוב בהן אותו וכמו אתו עמו כמו אליו ויש שכ' בהן אותו כמו אתו כלו' אליו ויש שכ' בהן אותו כמו עמו כלו' אליו ואיך שיהי' כונת הרב בזה הוא שיהיה פירו' ויתנכלו אותו ויתנכלו אליו כי לא יפול כנוי אותו רק על הפועל היוצא לא על מלת ויתנכלו שהוא מבנין התפעל שאע"פ שמצאנו והתנחלתם אותם הוא על המעט ומפני שא"א לו לפרש אותו כמו אליו רק על ידי ההעתקה ממדרגה למדרגה אמר אותו כמו אתו עמו כלומר אליו כי פי' אשר דבר אותו אשר דבר אתו ופי' אתו עמו כלומר אליו פי' כאלו אמר אליו כי תרגום אליו עמיה ויחוייב מזה שיהיה ויתנכלו אותו ויתנכלו אליו אחר שאותו כמו אתו ואתו כמו עמו ועמו תרגומו של אליו:

כא

מכת נפש. כמו וברך ולא אשיבנה כי השמות בכח הפעלים והוצרך לזה מפני שכנוי נכנו שב אל גופו הנזכר לעיל באומרו הנה בעל החלומו' הלזה בא לכו ונהרגהו וענה ראובן לא נכנו אבל לא מפני שכנוי נכנו נוסף שהיה לו לכתוב נכה נפש כי כמוהו יביאה את תרומת ה':

זו היא מיתה. לא מכת נפש ממש כי לא תפול הכאה בנפש:

כב

רוח הקדש מעידה על ראובן. לא שמעתי למה הוצרך לומר זה כי ידוע הוא מעצמו שאין זה מדברי ראובן אם מלשון מידם ולא מידכם ואם מפני שלא יתכן שיאמר ראובן לאחיו שמכוין לזה להצילו מידם אבל ממה שאמר והבור רק אין בו מים דמשמע אבל נחשים ועקרבים יש בו כדלקמן ותניא בפרק בתרא דיבמות נפל לבור אריות אין מעידין עליו שמת לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת ואף רבי יהודה בן בתירא דפליג ואמר אין מעידין אינו אלא משום דחייש שמא חבר הוא אבל הכא דלא שייך ביה כי האי גונא מעידים דאם כן לא כוון ראובן להצילו. לא קשיא דאיכא למימר שלא ידעו שיש בו נחשים לא ראובן ולא אחיו שאילו ידעו שאר האחים זה לא היו מוכרין אותו מאחר שנעשה לו נס גדול כזה ונוצל מן הנחשים שהרי נבוכדנאצר הרשע עם כל רשעתו כשראה את דניאל שנוצל מבור אריו' מיד הרהר תשובה ואמר והיתיו גובריא אילך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריות' רמו אינון בניהון ונשיהון כ"ש בני יעקב אבינו זרע הקדש. וליכא לאקשויי ממה שאמר יהודה לאחיו אחר שהשליכו את יוסף אל הבור מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו דמשמע שהיו יודעים שהיו באותו בור נחשים ועקרבים דאיכא למימר שלא מפני הנחשים ועקרבים אמר זה רק מפני שלא היה לו שם לא מים ולא מזון וסופו למות:

אמר אני בכור. ב"ר ולא מפני שהיה אהובו שהרי ראובן מבני לאה היה שהיה מביא את דבתה רעה אל אביהם וכתיב וישנאו אותו ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו:

כג

את כתנתו זה חלוק. וראיה מכתנות הכהנים. אבל מכתונת תמר דכתיב בה ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים דמשמע שהכתונת הוא המעיל. לא קשיא דשמא מנהג בנות המלך הבתולות ללבוש כדמות החלוק מלמעלה במקום מעיל:

את כתונת הפסים הוא שהוסיף לו אביו. כלומר לקחו נקמתם והפשיטוה ממנו דאם לא כן לא היה צריך לכתוב אלא ויפשיטו את יוסף את כתנתו מת"ל את כתונת הפסים אבל לא ידעתי מה יעשו במלת אשר עליו שהיה די לומר את כתונת הפסים להורות על נטילת נקמתם ממנו הא ליכא למימר ששני כתנות היו לו אחת לחלוק ואחת למעיל ולפיכך כתב את כתונת הפסים אשר עליו להבדילה מהאחר' שהיא החלוק שהרי הכתונת בכל מקום הוא החלוק הדבק בבשרו כדלעיל לא המעיל אשר עליו ועוד שהיה די לומר את כתנת הפסים מאחר שלא היה לו כתונת של פסים רק אחת כדכתיב ועשה לו כתונת פסים דמשמע אחת בלבד:

כד

אבל נחשים ועקרבים יש בו. בב"ר ובשבת בפרק במה מדליקין אבל ליכא לדיוקי מדוקיא דאין בו מים אבל עצים ואבנים יש בו דאם כן קשיא רישא אסיפא כתיב והבור רק דמשמע שאין בו שום מילוי וכתיב אין בו מים דמשמע מים אין בו אבל שאר דברים יש בו הא כיצד והבור רק מכל דבר שיש בו מלוי כגון עצים ואבנים וכיוצא בהם ואין בו מים אבל שאר דברי' שאין בהם מילוי כגון נחשים ועקרבים יש בו וליכא למימר שאין בו מים הוא פירושו של והבור רק כאילו אמר והבור רק ממים אבל דברים אחרים אף על פי שיש בהם מילוי יש בו דאם כן רק למה לי היה לו לומר והבור אין בו מים. וא"ת אי הכי לשתוק קרא מאין בו מים ולכתוב והבור רק ומיניה משמע דנחשים ועקרבים מאחר שאין בהם מילוי יש בו. י"ל דאי לאו קרא דאין בו מים לא הוה ידעינן אם היו בו נחשים ועקרבים אם לא דנהי דממלת רק לא מימעטי נחשים ועקרבים כיון דלית בהו מילוי מ"מ לא קא מיתרבו מיניה ואיכא למימר שלא היו בו נחשים השתא דכתיב מים אין בו יתירא על כרחין לומר דלדיוקי הוא דאתא לדיוקי מיניה מים הוא דאין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. אי נמי אי לאו קרא דאין בו מים הוה אמינא מאי והבור רק ממה שדרכו שימצא בו והוא המים דסתם בור יש בו מים אבל דברים אחרים אף על פי שיש בהם מילוי היו בו כתב קרא אין בו מים לדיוקי מיניה מים אין בו אבל דברים אחרים שהן בכלל רק היו בו ואי זה זה נחשים ועקרבים א"כ אצטריך רק למעוטי דברים שיש בהן מילוי ואיצטריך אין בו מים לרבויי דברים שאין בהם מילוי כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם:

כו

וכסינו את דמו ונעלים את מיתתו. לא כסוי דמו ממש כי לא היתה מיתתו בהריגה עד שיהיה שם דם אלא השלכתו לבור קרא בשם הריגה:

כח

זו היא שיירא אחרת. לא שהמדינים הם הישמעאלים הנז' לעיל. ומה שכתב החכם ן' עזרא כי המדנים יקראו ישמעאלים וכן אמר הכתוב על מלכי מדין כי ישמעאלים הם. כבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל שאיננו כאשר חשב כי הכתו' שאמר כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם ירמוז על בני קדם שהמלחמה ההיא להם היתה דכתיב וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו ובני קדם הם הישמעאלים כי על כל בני הפלגשים אשר לאברהם אמר וישלחם מעל יצחק בנו קדמה אל ארץ קדם:

והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה. אף על פי שלא הוזכר כאן אלא ויעברו אנשים מדינים סוחרים ולא שמכרום להם מ"מ כיון שכתוב אחר זה והמדנים מכרו אותו אל מצרים למדנו שנמכר גם למדנים וכאילו אמר וימכרו אותו לישמעאלים והישמעאלים מכרוהו למדנים ויביאו אותו מצרימה והכתוב קצר בזה וזהו שכתב רש"י אחר זה וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדנים והמדנים מכרו אותו למצרים ואע"פ שהנזכרים כאן הם מדינים ואותם שמכרוהו לפוטיפר הם מדנים והם שתי אומות ואת מדן ואת מדין מכל מקום כיון שהם אחים נחשבים לאומה אחת ונקראת האחת בשם האחרת גם לא הזכיר כאן רש"י ז"ל שנמכר לסוחרים כמו שהזכיר זה גבי ועשה לו כתונת פסים כי שם אמר אותו על פי האגדה שאמרו בבראשית רבה רבי יודן אומר ארב' אוניות נכתבו לו אחיו לישמעאלים והישמעאלים לסוחרים והסוחרים למדינים והמדינים לפוטיפר וכאן אמר על פי המובן מפשוטו של מקרא שהמדיני' הם הסוחרים לא שהסוחרים הם אומה לעצמם כפי המדרש אבל מה שהוכרח רש"י לפרש שמכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדנים ולא ההפך שאז יתיישב יותר מה שכתוב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה ויהיה פי' והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר שמכרוהו לישמעאלים להורידו למצרים כדכתיב והנה ארחת ישמעאלים כו' הולכים להוריד מצרימה וזה שכתוב אל מצרים ולא במצרים ופי' לפוטיפר שנתגלגל הדבר ונמכר לפוטיפר הוא מפני שמוימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים משמע שהאחים מכרוהו לישמעאלים לא שהמדנים מכרוהו לישמעאלי' ולפי זה יהיה פי' והמדנים מכרו אותו אל מצרי' כמו במצרים כי הלמ"ד תשמש במקום בי"ת כמו וישבו אתו לארץ בארץ וההפך ושלח את השעיר במדבר למדבר וככה מלת אל קרובים הם בשמוש אך לא ידעתי מה יעשה בפסוק ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה:

וימשכו בני יעקב. לא המדינים שבצדו דאם כן תהיה מלת וימכרו דבקה עם המדינים ולא יתכן שיזכיר הכתוב שמכרוהו ולא יזכיר תחלה שקנאוהו ואמר וימשכו בני יעקב את יוסף מן הבור והשמיט ויעלו מפני שממאמר וימשכו מן הבור הובנה ההעלייה ואין צריך לומר ויעלו אלא לתוספת ביאור ואמר וימכרוהו והשמיט את יוסף כי גם זה אין צורך:

כט

עסוק היה בשקו ובתעניתו. בב"ר ופירושו בצינעא שהרי לא הודה על בלבול יצועי אביו עד שבא יהודה והודה על עצמו על קלקול שבידו וזהו שאמרו מי גרם לראובן שיודה על מעשה בלהה יהודה וזאת ליהודה והביאו רש"י ז"ל בפסוק וזאת ליהודה:

ל

אנה אברח מצערו של אבא. דאם לא כן מאי אנה אני בא וכי מפני שהילד איננו נפסק המקום ולא נשאר לו מקום לבא שם וליכא למימר דה"ק הילד איננו ואנה אני בא למוצאו דאם כן מאי ואני הל"ל הילד איננו ואנה אני בא אלא עכ"ל דה"ק מאחר שהילד איננו הנה אני צריך לברוח מפני צערו של אבא ואנה אברח:

לג

כתונת בני היא זו. והרי זה מקרא קצר שחסר היא זו כי בזולת זה אין מובן לו:

חיה רעה אכלתהו סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ב"ר דאם לא כן בטרוף טורף סגי כמאמר יהודה ויאמר עבדך אבינו אלינו ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף:

ושתפוהו להקב"ה עמהם. תנחומא פי' שהיו מקובלים מאבותיהם שעתידים שירדו ע"י מכירת אחד מן השבטים במצרים וכיון שכן בודאי לא יגלה הקב"ה זה הסוד כי אם יגלה היסוד ישלח אביו לפדותו משם ולא תתקיים גזרת בין הבתרים וזהו שדרשו רז"ל גבי מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון שפירושו שמפני העצה של אותו צדיק שנגזרה עליו גזרת בין הבתרים נתגלגלו כל אלו שעברו על יוסף הצדיק וכיון שכל אלו לא נעשו אלא כדי שתתקיים גזרת בין הבתרים אי אפשר שיגלה הסוד אלא שילך הוא וכל יוצאי יריכו במצרים ותתקיים הגזרה של ועבדום וענו אותם ומכיון שידעו הסכמתו יתב' בחרם אין לך שתוף גדול מזה וזה שכתב רש"י אבל יצחק היה יודע שהוא חי אבל אמר היאך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו ולא אמר והקב"ה מושבע שלא לגלות לו ומה שאמר ולמה לא גלה לו הב"ה לפי שהחרימו את כל מי שיגלה ושתפוהו להב"ה באותו החרם פירושו לפי שנשתתף הב"ה באותו החרם שהחרימו את כל מי שיגלה הרי הוא כמושבע שלא יגלה והראיה על זה הפירוש שהרי כשראו שבשליחות יוסף לאביו לרדת למצרים מתקיימת בה גזרת בין הבתרים גלו הסוד ליעקב אביהם בלתי שיתירו החרם והאיך הותר להם לגלות הסוד אם לא מפני שהחרם לא היה אלא מפני הגזרה וכשנתקיימה הגזרה בטל החרם מעקרו:

לה

כמו על בני. שפירושו בעבור בני לא אל בני כמשמעו כי פי' אל אצל וכמו ואבימלך הלך אליו מגרר אלי תבא כי שכור שכרתיך או לו כמו ויאמר אליו אני יי' ולא יצדק פה לא זה ולא זה:

באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. פי' שאבלותי זאת תתקיים בי עד שאקבר שלא אקבל תנחומין כל ימי חיי לא שאהיה אבל בקבר כפי משמעות הלשון שאין שם לא אבלות ולא שמחה:

ומדרשו גיהנם. בפ' עושין פסין אמר רבי יהושע בן לוי שבע שמו' יש לגיהנ' ואחד מהם שאול ויהי' פי' אבל שאולה שלא אתנח' מאבלות זאת כל ימי חיי וגם שאראה פני גיהנם כפי המסורת שבידי:

ויבך אותו אביו כלפי יצחק בוכה היה. ובקצת נוסחאות כתוב זה יצחק בוכה הי' כו' והכל אחד כי פירו' כלפי יצחק כלפי יצחק אמר זה וכאילו אמר זה יצחק ומה שהכריחם לומר זה ולא כלפי יעקב דקאי עליה משום יתור' דאביו דהל"ל ויבך אותו סתם ומסתמא איעקב קאי דומיא דוישם שק במתניו ויתאבל וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני ועוד כיון דקרע את בגדיו וישם שק במתניו ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם מת"ל ויבך אותו וכי תעלה על דעתך שעשה כל אלה ולא היה בוכה אלא עכ"ל דכלפי יצחק הוא שהיה בוכה על צרתו של יעקב ולא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי אבל לא ידעתי מהיכן ידע יצחק שהוא חי והלא לא ידעו הסוד הזה רק הב"ה ואחי יוסף. ושמא י"ל שלא החרימו שלא לגלות אלא ליעקב אבל ליצחק גלו לו כדי שלא יצטער:

לו

שוחטי בהמת המלך. לא ההורגים המחוייבים מיתה מן המלך כמו שתרגם המתרגם כי לא מצינו לשון טביחה על הריגת האנשים בשום מקום ופי' טבחת ולא חמלת שהרגם כטובח בהמות בלי חמלה שהרי למעלה ממנו הרגת ביום אפך וכשרצה להודיע שהיה בלי חמלה כנה ההריגה בשם טביחה ולכן אחריו לא חמלת ואין טענה מאריוך רב טבחיא דלשון ארמי לחוד ולשון הקדש לחוד ופי' שוחטי הבהמות וכיוצ' בו לא הצאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן ופרש"י מפני שהרועים שוחטים מהם או אוכלים החלב שלהם דאל"כ למה היו תועבה אדרבה היה ראוי להיותם קדושים מאחר שהם משרתים את אלהיהם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.