מראי מקומות/בראשית/לז

מראי מקומות בראשית לז

פסוק ג

ועשה לו כתונת פסים

רש"י (שבת י:) כתב בשם רבו רבי יצחק הלוי שרק סביבות כף היד נתן לו רצועת בד מיוחדת. הרד"ק פירש שהכתובת היתה עשויה פסים פסים כשכל פס צבוע בצבעים אחרים.

פסוק ד

מכל אחיו

בביאור הוספה זו. כתב המשך חכמה, שעצם אהבתו לא היתה מובילה לשנאתו כיון שהיו תולים אותה במה שאהב את אמו של יוסף, רחל, יותר משאר האמהות. אך כיון שראו שאותו אהב אביהם יותר מ'כל אחיו' דהיינו אף מבנימין בנה של רחל, מכך סברו שאהבתו נובעת ממה שמביא את דיבתם רעה אל אביהם, ולכן 'וישנאו אותו.

פסוק ו

שמעו נא החלום

הטעם שסיפר להם החלום על אף שנאתם לו. הספורנו (פסוק ה) כתב שעשה זאת מחסרון העצה כנער, שלא די שסיפר להם זאת אלא גם אמר להם 'שמעו נא' כלומר הבינו את הוראת החלום ובזה הוסיף להטיל איבת אחיו עליו. אך עיין משך חכמה שביאר שאמר להם כן על דרך תוכחת הניביאים, שכיון שראה בחלום שזה יהיה בסופם מן הראוי שיפסיקו לשנאתו ואז ינחם ה' אליהם.

פסוק ז

והנה גו' והנה גו' והנה גו'

הטעם ששילש תיבת 'הנה'. המשך חכמה (פסוק ח) מבאר ע"פ דברי הספרי (קרח קיז) שלשון 'הנה' הוא לשון שמחה. ואף יוסף אמר להם ג' פעמים לשון 'הנה' לפי שהיה שמח על כל פרט ופרט במידה גדושה.

פסוק ח

ועל דבריו

מהם דבריו. המשך חכמה מפרש ע"פ המבואר בספרי (קרח קיז) שלשון 'הנה' הוא לשון שמחה. והוא אמר להם (פסוק ז) 'והנה אנחנו גו' והנה קמה גו' והנה תסבינה' גו' לפי שהיה שמח על כל פרט ופרט במידה גדושה. ועל זה הוסיף הפסוק ששנאו אותו אחיו על חלומותיו ועל דבריו דהיינו על שאמר ג' פעמים 'הנה' לשון שמחה.

פסוק ט

ויספר אותו לאחיו

הטעם שסיפר החלום השני אחר שראה שהזיק לו סיפור החלום הראשון. המשך חכמה פסוק ו מבואר שהוסיף וסיפר להם חלומו זה, לומר להם שאין זה העדר כבוד ומעלה להם שהרי אף אביו גם כן ישתחווה לו.

פסוק יא

ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר

טעם החילוק בין אחיו לאביו. המשך חכמה מבאר ע"פ דברי הגמרא בסנהדרין (קה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ומשום כך אף שאחיו קנאו בו, אביו לא.

פסוק יג

רועים בשכם

הטעם שהזכיר לו שהם רועים בשכם דווקא עיין תרגום יונתן וספורנו. ועוד יש לפרש שהרי בשכם קנאו אחיו על הזנות ומכאן ראיה עד היכן מגיע יראתם את ה', ולכן לך ואשלחך אליהם ואל תירא מהם כי את ה' הם יראים. (אמרי יצחק בסו"ס אבן ישפה).

פסוק כא

ויצלהו מידם

במה הצילו כיון שהיו בבור נחשים ועקרבים. הזוהר (קפה.) מבאר שבמקום שיש נחשים ועקרבים אם צדיק הוא לא יינזק לפי שהקב"ה ייעשה לו נס, אך אם יימסר בידי שונאיו, 'זעירין אינון דיכלין לאשתזבא'. וכ"כ האור החיים שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים.
והמשך חכמה ביאר שהם סברו שחייב מיתה בידי אדם, ואם כן כיון שהיה בן י"ח שנים היה ראוי למות בידם, אך כיון שאמר להם להניחו בבור במקום נחשים ועקרבים הרי זה חשוב כמיתה בידי שמים שאין מתחייבים בה עד גיל עשרים (כמבואר בירושלמי ביכורים פ"ב ה"א), והוא לא היה בן עשרים באותה שעה.
ובתורה תמימה (פסוק כד) כתב, וכן הביא בספר המאור הגדול בשם הגר"א, שאותו הבור היה עמוק מכ' אמה ואין העין שולטת בו ולא ידעו ראובן ושאר האחים שיש בו נחשים ועקרבים.

ביאור לשון מידם. יתבאר לפי מחלוקת המפרשים בביאור הצלת ראובן כמבואר לעיל בסמוך. לדעת הזוהר והאור החיים הצילו במה שהוציאו מידם שהם בעלי בחירה. ולדעת המשך חכמה הצילו מיד הרוצים להמיתו במיתה בידי אדם.

פסוק כד

וישלכו

אין השלכה פחות מכ' אמה. כן ביארו התורה תמימה (תורה תמימה) ובספר המאור הגדול בשם הגר"א, ע"פ דברי המפרש למסכת תמיד (כח:) דקים להו לרבן דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמה, וכ"כ התוס' במעילה (יא: ד"ה דישון).

פסוק כה

וישבו לאכל לחם

הגם שכל המעשה הלזו לזר יחשב בשכל האנושי, עם כל זה אף על פי כן צריך למצוא בסברתם על פי פשוטו איזה טעם, איך יערב להם לאכול בעת אשר הבן יקיר מתמרמר וצועק ובוכה מתוך הבור, ואפילו הרוגי בית דין שהבית דין המיתוהו בדין תורה, נצטוו של לאכול על הדם (מו"ק יד:), ונ"ל שהכתוב מספר רוב צדקתם, להיות שהם בעצמם תמהו על הדבר איך יש להם אבירות לב עליו כל כך, ולא נתפעלו מצעקתו ותחנוניו ואינם חוששים לצרת אביהם, וחשבו דלמא הם בכעס מחמת הרעבון, כנודע שאדם רעב הוא בכעס, וכשמסעד לבו, לבו שמח ומרחם ביותר ואינו מתאכזר כל כך, כמאמר הכתוב (ירמיה מד יז) ונשבע לחם ונהיה טובים, וכמאמר הכתוב (ירמיה מד יז) ויאכל בועז וישת וייטב לבו, וכן קיבלנו ממרן הקדוש מה"ר מנחם מנדל ז"ל מנוחתו כבוד ברימנאב, שבבוא אדם מהדרך, יראה שלא לבוא לביתו ברעבונו, בכדי שלא יתכעס על אנשי ביתו, כל זה גם הם חשבו דלמא אכזריותם וכעסם הוא מחמת שאינם בטוב לב מחמת הרעבון, על כן וישבו לאכל לחם לנסיון דילמא אחר שייטיבו לבם תשכך כעסם (אגרא דכלה).

נשאים נכאת וצרי ולט

מדוע נכתב משאם. כתב רש"י למה פרסם הכתוב את משאם להודיע מתן שכרן של צדיקים שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע.

ומקשים, מאחר שיוסף נמכר בכך לעבד וכי מה אכפת לו אם יהיה משאם נפט או בשמים.

וידוע ליישב ע"פ הפסוק (דברים לב ד) 'אל אמונה ואין עול' שהכל נעשה בדקדוק גדול ולא יסבול אדם אף לא צער קל יותר ממה שנגזר עליו.

ועוד יש לבאר ע"פ דברי הפני יהושע (שבת כא:) לגבי נס חנוכה, שעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע חיבת המקום עליהם, ואף שלא היה נצרך שהרי טומאה הותרה בציבור ויכלו להדליק בשמן טמא (וכ"כ הראש יוסף שם). וכן מצינו במשנה באבות (פ"ה מ"ב) שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם, ונעשה הנס בתמידות מטעם זה. וכמו כן כאן נעשה לו נס אף שלא נצרך להודיע חיבת המקום עליו.

ובמלבי"ם ביאר שסיבב ה' שירד בכך למצרים ולכן זימן דווקא ארחת ישמעאלים הנושאת משא גמלים שהוא משא רב של מיני בשמים שהם מינים יקרים ולא ימכרו בדרך אלא יבואו עד מצרים דווקא.

פסוק כו

מה בצע כי נהרג

ובוצע ברך נאץ ה'. בסנהדרין (ו:): רבי מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגדה יהודה שנאמר 'ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ ועל זה נאמר (תהלים י ג) 'ובוצע ברך נאץ ה.

בטעם הדבר שדרשו מעשהו לגנאי כתב המשך חכמה שמעשהו של יהודה אף שהיה לתכלית טובה שירד יוסף למחיה למצרים ולקיים את שבועת בין הבתרים אך מחשבתו היה לרעה.

עוד ביאר, שכיון שיוסף היה 'נער את בני בלהה ואת בני זלפה' (שם פסוק ב) הם לא רצו להורגו והיו ארבעה בנים וכנגדם היו לבד מיהודה רק ארבעה בני לאה והיה יכול להצילו אם היה אומר להם להשיבו לאביו.

פסוק כז

לכו ונמכרנו לישמעאלים

ידעו שהאחים ביקשו להרוג את יוסף לפי שראו ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט. וגבי ישמעאל מצאנו שאף שעתידים בניו להמית את ישראל בצמא, שמע ה' את תפלתו 'באשר הוא שם'. ולכן כשראו האחים ישמעאלים נזכרו איך החיה הקב"ה את ישמעאל והיינו שדנו לפי מעשיו באותה שעה, וממילא אף להם אסור להרוג את יוסף, ולכן מכרוהו לישמעאלים. (אמרי יצחק בסו"ס אבן ישפה).

כי אחינו בשרנו הוא

ביאור כפל הלשון. המשך חכמה מבאר על פי המבואר בגמרא בנדה (לא.) ג' שותפים יש באדם כו' אביו מזריע הלובן שממנו עצמות כו' אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר כו'. ומבואר בגמרא בברכות (ס.) שהתפללה דינה שתלד בת אחר שנתעברה בבן ונהפך לבת. ובמדרש (שכל טוב בראשית ל כא) מבואר שנתהפכה עם הולד שבמעי רחל (אך עי"ש שנחלקו אם נתחלפה עם יוסף או עם בנימין). וכן מבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) 'ואיתחלפו עובריא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינא במעהא דלאה'. וזה הביאו במה שאמר אחינו בשרנו הוא, כי אחינו הוא מצד האב ובשרנו מצד האם שהרי לאה היא שהזריעה בשר שלו קודם שנתהפך למעי רחל.

פסוק ל

הילד איננו

ראייה מכאן שגם בן י"ז שנים נקרא בשם "ילד" - שו"ת מהר"י מינץ ומהר"ם פדוואה (סימן צ).

פסוק לא

וישחטו שעיר עיזים

וברש"י שדם שעיר עיזים דומה לדם אדם. וקשה מגיטין (נז:) גבי נבוזארדן ששחט על דם זכריהו, פרים אילים וכבשים ולא דמי. חזקוני. ועיין חות יאיר (סימן ל) שחילק בין שניהם לפנינו, לאחד אינו בפנינו. וע"ע מהר"ם שיף (גיטין שם) ובפרדס יוסף מה שהביא בשם זכרון יעקב.

· הבא >

מעבר לתחילת הדף