תורה תמימה/ויקרא/כד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תורה תמימה TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

ב[edit]

צו וגו'. כל הפסוק נתבאר לפנינו בס' שמות בר"פ תצוה.

ג[edit]

מחוץ לפרכת העדות. וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, מאי עדות, אמר רבא, זה נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים [א]. (שבת כ"ב ב').

יערך אותו אהרן. מלמד שאין אהרן ובניו עורכים אלא אחד [ב]. (תו"כ).

ד[edit]

על המנורה הטהורה. א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, מאי דכתיב על המנורה הטהורה – שירדו מעשיה ממקום טהרה [ג]. (מנחות כ"ט א').

על המנורה הטהורה. על טהרה של מנורה, שלא יסמכם בקסמים ובצרורות [ד]. (תו"כ).

לפני ה'. שלא יתקן מבחוץ ויכניס [ה]. (תו"כ).

תמיד. אפילו בשבת, תמיד ואפילו בטומאה [ו]. (שם).

ה[edit]

ולקחת סולת וגו'. ת"ר, סולת ואפית – מלמד שנקחת סולת, ומניין שאפילו חמין, ת"ל ולקחת – מכל מקום [ז], יכול אף בשאר מנחות כן, ת"ל ואפית אותה [ח]. (מנחות ע"ו ג').

שתים עשרה חלות וגו'. שתים עשרה חלות – שתהיינה שוות, שני עשרונים – שיהיו שווים [ט]. (תו"כ).

שני עשרונים וגו'. שני עשרונים יהיה החלה האחת, מלמד שנילושות אחת אחת, ומניין שאף שתי הלחם כן, ת"ל יהיה [י]. (מנחות צ"ד א').

ו[edit]

ושמת אותם. תניא, מניין שאפייתן שתים שתים [י"א], ת"ל ושמת אותם, יכול אף שתי הלחם כן, ת"ל אותם [י"ב]. (שם שם).

ושמת אותם וגו'. כיצד הוא נותן, שתים מערכות של שש שש, ואם נתן אחת של ארבע ואחת של שמונה לא יצא [י"ג]. (שם צ"ח א').

על השלחן הטהור. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב על השלחן הטהור, מלמד שמגביהין אותו לפני עולי רגלים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום, סלוקו כסדורו, דאמר ר' יהושע בן לוי, נס גדול נעשה בלחם הפנים, כסדורו כך סלוקו, שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) לשום לחם חם ביום הלקחו [י"ד]. (חגיגה כ"ו ב').

על השלחן הטהור. על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפים מגביהים את הלחם מע"ג השלחן [ט"ו]. (תו"כ).

ז[edit]

ונתת על המערכת. תניא, רבי אומר, ונתת על המערכת – על בסמוך, או אינו אלא על ממש, כשהוא אומר (פ' פקודי) וסכתה על הארון את הפרכת, הוי אומר על בסמוך [ט"ז]. (מנחות צ"ח א').

ונתת על המערכת. תניא, יכול על מערכה אחת, נאמר כאן מערכת ונאמר למעלה שתים מערכות, מה מערכת שלהלן תופס שתים אף מערכת שבכאן תופס שתים [י"ז]. (תו"כ).

והיתה ללחם. חובה ללחם, מלמד שהלבונה מעכבת ומפגלת ופוסלת את הלחם [י"ח]. (תו"כ).

ח[edit]

ביום השבת וגו'. מלמד שביום השבת עורך חדשה וביום השבת יקטיר ישנה [י"ט]. (שם).

יערכנו. מלמד שאין עורך עמו קנים בשבת אלא נכנס מערב שבת ושומטם ונותנם לארכו של שולחן [כ]. (שם).

תמיד. עי' לפנינו בפ' במדבר ב' י"ז וד' ז'.

ט[edit]

והיתה לאהרן ולבניו. מחצה לאהרן ומחצה לבניו [כ"א]. (יומא י"ז ב').

קדש קדשים הוא. הוא – מלמד שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות [כ"ב]. (תו"כ).

קדש קדשים הוא לו. לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת [כ"ג]. (תו"כ).

חק עולם. שני סדרים מעכבין זה את זה, שני בזיכין מעכבין זה את זה, הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה, מאי טעמא, חוקה כתיב [כ"ד]. (מנחות כ"ז א').

יא[edit]

ויקלל. יברך לא נאמר אלא ויקלל, מלמד שאין הורגים כשקלל בכנוי [כ"ה]. (תו"כ).

יב[edit]

לפרש להם. מלמד שלא היה יודע משה אם בן מיתה הוא כל עיקר אם לא [כ"ו]. (סנהד' ע"ח ב').

יד[edit]

אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות [כ"ז] (סנהדרין מ"ב ב').

וסמכו וגו'. וסמכו השומעים – אלו העדים, כל השומעים – אלו הדיינים [כ"ח], ידיהם – ידי כל אחד ואחד [כ"ט] ידיהם על ראשו – סומכים ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך [ל]. (תו"כ).

ורגמו אותו. האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, מאי טעמא, דכתיב ורגמו אותו, אותו בלא כסותו, הא אותה בכסותה [ל"א]. (סנהדרין מ"ה א').

כל העדה. וכי כל העדה דוגמתו, אלא אלו עדים במעמד כל העדה [ל"ב]. (תו"כ).

טו[edit]

איש איש. מה ת"ל איש איש – לרבות את הנכרים שמוזהרים על ברכת ה' כישראל [ל"ג]. (סנהדרין נ"ו א').

ונשא חטאו. מה ת"ל, והלא כבר נאמר ונוקב שם ה' מות יומת, אלא על שם המיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה [ל"ד]. (שם שם).

טז[edit]

ונוקב שם ה'. ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא, דכתיב ויקב ויקלל, ודילמא עד דעביד תרווייהו [ל"ה], לא ס"ד, דכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב ואת המקלל, ש"מ חדא היא [ל"ו]. (סנהדרין נ"ו א').

ירגמו בו כל העדה. יהיו כל העדה כבעלי דבבא לו [ל"ז]. (תו"כ).

כגר כאזרח. אמר ר' מיאשא, בן נח שבירך את השם בכנויין חייב, מאי טעמא, דאמר קרא כגר כאזרח בנקבו שם יומת, גר ואזרח הוא דבעינן בנקבו שם, אבל עובדי כוכבים אפילו בכנוי חייב [ל"ח]. (סנהדרין נ"ו א').

כגר כאזרח. גר זה הגר, כגר – לרבות נשי גרים, אזרח – זה אזרח, כאזרח – לרבות נשי אזרחים [ל"ט]. (תו"כ).

בנקבו שם. תניא, אינו חייב עד שיברך שם בשם [מ], מנה"מ, אמר שמואל, דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת [מ"א]. (סנהדרין נ"ו א').

בנקבו שם. המקלל אביו ואמו בכנויים ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין, מאן חכמים – ר' מנחם ב"ר יוסי, דאמר קרא בנקבו שם יומת, מה ת"ל שם, לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם [מ"ב]. (שם ס"ו א').

יז[edit]

ואיש כי יכה. יכול אפלו סטרו, ת"ל (פ' משפטים) מכה איש ומת מות יומת, מגיד שאינו חייב עד שתצא נפשו [מ"ג] [מכילתא פ' משפטים כ"א, י"ב].

ואיש כי יכה. יכול אפילו קטן שהכה חייב ת"ל ואיש כי יכה [מ"ד]. (שם שם).

כל נפש. ת"ר, הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין, מאי טעמא, ואיש כי יכה כל נפש אדם, עד דאיכא כל נפש [מ"ה]. (סנהדרין ע"ח א').

כל נפש. יכול אפילו נפל ובן שמונה ת"ל (פ' משפטים) מכה איש ומת מות יומת [מ"ו]. (שם פ"ד ב').

כל נפש. תינוק בן יום אחד ההורגו חייב, דכתיב ואיש כי יכה כל נפש – מכל מקום [מ"ז][נדה מ"ד ב'].

יח[edit]

ישלמנה. ת"ר, תשלומי נזק, מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה [מ"ח], מנה"מ, א"ר אמי, דאמר קרא מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרא ישלמנה אלא ישלימנה [מ"ט]. (ב"ק י' ב').

יט[edit]

ואיש וגו'. ויהא שור המזיק חייב בארבעה דברים [נ] מק"ו, ומה אדם שאינו חייב בכופר חייב בד' דברים, שור שחייב בכופר אינו דין שיהא חייב בארבעה דברים, אמר קרא ואיש כי יתן מום בעמיתו, איש בעמיתו ולא שור בעמיתו [נ"א]. (שם כ"ו א').

כי יתן מום. אין לי אלא מום, מניין צרם באזנו תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק והעביר טליתו ממנו ופרע ראש אשה בשוק, ת"ל כאשר עשה, ומניין אחזו והעמידו בחמה ונשתרב, בצינה ונצטנן, השיך בו את הכלב או את הנחש, ת"ל כאשר עשה [נ"ב]. (תו"כ).

כ[edit]

כן ינתן בו. אין נתינה זו אלא ממון, מאי טעמא, מכדי כתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן בו למה לי, ש"מ ממון [נ"ג]. (ב"ק פ"ד א').

כא[edit]

ומכה אדם. כתיב מכה אדם ומכה בהמה, מקיש מכה אדם למכה בהמה, מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין [נ"ד]. (שם פ"ג ב').

ומכה אדם. תנא דבי חזקיה, מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאינו מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עליה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם כן [נ"ה]. (סנהדרין ע"ט ב').

ומכה אדם. מכה אדם ומכה בהמה, מקיש מכה אדם למכה בהמה, מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה שהרי כתיב בה נפש [נ"ו] אף מכה אדם עד דעביד ביה חבורה [נ"ז]. (שם פ"ד ב').

ומכה אדם. מכה אדם ומכה בהמה, מקיש מכה אדם למכה בהמה, פה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור [נ"ח]. (סנהדרין פ"ד ב').

ומכה אדם. מכה אדם ומכה בהמה, מקיש מכה אדם למכה בהמה, מה מכה בהמה – בחייה, אף מכה אדם – בחייו [נ"ט]. (תו"כ).

ומכה אדם יומת. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (פ' משפטים) מכה אביו ואמו מות יומת, יכול לא יהיה חייב עד שיכה שניהם כאחד, ת"ל ומכה אדם – אפילו אחד מהם [ס]. (שם).

כב[edit]

משפט אחד יהיה לכם. משפט השוה לכולכם [ס"א]. (כתובות ל"ג א').

משפט אחד יהיה לכם. א"ר חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות צריכין דרישה וחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם [ס"ב], ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין [ס"ג]. (סנהדרין ג' א').

כג[edit]

הוצא את המקלל. מכאן שבית הסקילה היה חוץ לב"ד [ס"ד]. (שם מ"ב ב').

וירגמו אותו אבן. אותו ולא בכסותו [ס"ה], אבן – שאם מת באבן אחת יצא [ס"ו]. (שם מ"ג א').

ובני ישראל עשו. מה תלמוד לומר, אמר – שעשו כל שלסמיכה ולדחיה [ס"ז]. (שם שם).


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. והרי בהכרח נמשך זמן הדלקתה יותר משארי נרות ובכ"ז היה די מדת השמן. ועיקר טעם הדרשה נראה דקשה לו הלשון מחוץ לפרכת העדות ולא כתיב לפרוכת אשר על העדות כמו דכתיב בענין זה בפ' תצוה, ולכן דריש שמלת העדות נמשך אל שם אוהל מועד, וכמו שהכונה שהעדות באוהל מועד, ועל זה פריך מאי עדות, ועיין בפירש"י בסוגיא בארוכה.
  2. באור הענין דקשה לו למה כתיב יערך אותו אהרן ובר"פ תצוה כתיב יערך אותו אהרן ובניו, וגם קשה לו כיון דעיקר מצות התורה הוא שבעה נרות כדכתיב ר"פ בהעלותך אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, הול"ל יערך אותם, וכן הול"ל להעלות נרות בלשון רבים, ועל זה מפרש דהו"א דמותר לכהן לעשות הדלקה בנרות בפ"ע ולקבעם אח"כ במנורה, ולכן כתיב בלשון יחיד, דשם יחיד לא יוקבע רק אם בעת עריכתם כולם קבועים במנורה, ועדיין היה אפשר לומר שכל כהן יכנס בנר אחד ויהיה בס"ה ז' כהנים, ולפי"ז יוצדק לשון יחיד, וא"כ עדיין לא ידעינן שאסור לעשות ההדלקה בפ"ע ולקבעם אח"כ במנורה, על זה אמר דלכן כתיב בפ' תצוה יערך אותו אהרן ובניו דאין אהרן ובניו עורכים אלא אחד, ודו"ק. ודע דבמנחות צ"ח ב' איתא פלוגתא דתנאי בענין מקום הנחת הנרות, דרבי ס"ל מזרח ומערב היו מונחים, והיינו דכתיב אותו לפני ה' בנר מערבי דוקא, דכולהו לאו לפני ה', ואיזה הוא נר מערבי פירשו התוס' שם דנר שני משני המזרחיות קרוי נר מערבי, וכ"כ רש"י בשבת כ"ב ב', ולפי"ז הוי הגי' במשנה תמיד (פ"ג מ"ו) שתי נרות מזרחיות, ובמנחות שם פירש"י דנר מערבי היינו האחרון שבמערב, ולפי"ז יהיה הגירסא בתמיד שם שתי נרות מערביות, ועי"ש פ"ו ב', ודעת ר' אליעזר ב"ר שמעון דבצפון ודרום היו מונחים, והא דכתיב אותו היינו האמצעי, מקום המנורה בהבית מחצי ההיכל ולפנים דהיינו משליש הבית ולפנים עם הקה"ק, שבסך הכולל היה המשכן שלשים, ועשר אמות ממנו קודש קדשים.
  3. ר"ל מן השמים, ורומז למ"ש כאן בגמ' שהיה קשה למשה ציור מעשה המנורה, והראה לו הקב"ה מנורה של אש, כפי שיבא לפנינו אי"ה בר"פ בהעלותך. וטעם הדיוק הוא משום דלא מצינו תואר כזה בשאר הכלים [זולת בשולחן ויבא על זה דרשה מיוחדת בסמוך פסוק ו'].
  4. ר"ל אגופה של מנורה, שלא יפסיק דבר אחר. וכהאי גונא איתא הלשון ביומא נ"ט א' הזה על טהרו של מזבח, דפירושו על גוף המזבח, יעוי"ש, ובסמוך פ' ו' על טהרו של שולחן, ורש"י בפסוק זה פירש שמטהרה ומדשנה מן האפר.
  5. ר"ל שלא יוציא המנורה לחוץ ויתקנה ויכניסנה ערוכה, ומדייק זה מיתור לשון לפני ה'.
  6. נתבאר לפנינו ריש פ' תצוה.
  7. נראה דדריש דמה דכתיב ולקחת סולת שאין הקפידא על ההבאה רק על הלקיחה לשעה הדרושה, והיינו שאפשר להביא גם חטין רק שיקחו מהם סולת לאפות, וי"ל דמדייק כן מדלא כתיב. ויקחו אליך כמו דכתיב לעיל בשמן ובכ"מ, אלא משמע שהם יכולים להביא מה שירצו ואפי' חטין רק הוא יקח סולת לאפות, וחידוש על הרמב"ם בהלכות תמידין שהשמיט כל דין זה.
  8. ודרשינן אותה ניקחת בחטין ואין אחרת ניקחת בחטין. וטעם החילוק בין לחם הפנים לשאר מנחות לענין זה, מפרש בגמ' משום דלחם הפנים הם כ"ד עשרונות כמבואר בפרשה, ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולין לדבר גדול הותר לקנותו מן החטין כדי שיביא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סולת מן התגר, שהקונה סולת קונה אותה ביוקר והתורה חסה על ממונם של ישראל, אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כ"א סולת.
  9. יתכן דמדייק מדלא כתיב ואפית אותם חלות שתים עשרה עשרונים שנים כמו דכתיב בכ"מ פרים עשרה אילים שנים וכו', וכן כתיב בפרשה הקודמת פסוק י"ז לחם תנופה שתים, ואז היה במשמע שיאפה חלות מן איזה יחס גדלותם ביניהם, ומספרם יהיה שתים עשרה, ומדהקדים המספר משמע ליה שבא להורות שווי הנמנים. ועיין מש"כ בענין כיוצא בזה לעיל בפ' מצורע בפסוק ולקח שתי צפרים ובפ' אחרי בפ' ולקח את שני השעירים.
  10. נראה דקשה לו מה דכתיב יהיה בלשון זכר, אחרי דחלה הוא לשון נקבה, וא"כ הול"ל תהיה, ולכן דריש שבא להורות בשנוי לשון זה דכל לחמי קודש נלושות באופן כזה מלחה"פ, ולכן כתיב בלשון זכר כמו השם לחם.
  11. ולא אחת אחת כמו לישתן כמבואר בדרשה הקודמת.
  12. דהו"א כמו דילפינן שתי הלחם מלחה"פ לענין לישה כמבואר לעיל. והנה אע"פ דכבר אפיקתיה לאותם לענין שאפייתם שתים, אך אי משום הא לבד היה די שיאמר ושמתם, ומדכתיב ושמת אותם ש"מ תרתי.
  13. מפרש דאיצטריך לפרש כל השלשה מספרים, שתים עשרה חלות, שתים מערכות, שש המערכת, שאם לא יפרש מספר שש היה אפשר לומר שהשתים מערכות לא יהיו שוים ויכול להיות שמונה וארבע וכדומה, ואם לא פירש מספר שתים עשרה היה אפשר לומר שמ"ש שתים מערכות שש המערכת היינו כאומר ושש המערכת, והוא שיהיו שתי המערכות בפ"ע כפי שירצה, וחוץ מזה אחת של שש, ויש בזה גירסות שונות וכולן מכוונות לדבר אחד.
  14. כונת הדרשה דלשון השולחן הטהור משמע דאיכא טמא, ובאמת הלא שולחן הוא כלי עץ שעשוי לנחת ולא לטלטל וכל כלי עץ כזה אינו מטמא דדומיא דשק בעינן, דכתיב בפ' שמיני כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, מה שק מטלטל מלא וריקן אף כל המטלטל מלא וריקן, יצא שולחן שאע"פ שמטלטל ריקן אין מטלטל מלא, אלא מלמד שמגביהין אותו כשהוא עם לחה"פ ומראין אותו וכו' כמו שמפרש, ולכן הוא מטלטל גם כשהוא מלא ושייך אצלו טומאה, וממילא שייך לומר על השולחן הטהור. – והנה משמע מדרשת הגמ' שהלחם היה חם ממש בעת סלוקו כמו בשעת סדורו, אבל התוס' כתבו דהפי' כסדורו כך סלוקו ר"ל שהיה רך אבל חם ממש לא היה, דאיכא למ"ד במנחות שהיא נאפית מערב שבת וא"א שישמור חומו עד השבת וכו' עכ"ל. ולי קשה הדבר להבין אחרי דכפי המבואר בגמ' היה נס גדול נעשה בחמימות לחה"פ, א"כ הלא אפשר לומר כפשוטו ממש, דאין משיבין על מעשה נסים. אך כלל הדרשה הזאת אינו מבואר, דאיפה מרומז בלשון פסוק זה ענין זה דכסדורו כך סלוקו, שהיה חם ביום הלקחו. ואפשר לומר, כי הנה תחלת הפסוק כך הוא, ויתן לו הכהן קודש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חם ביום הלקחו, ובאור הענין, כי כשבא דוד לאחימלך הכהן וישאל ממנו לחם לאכול להשקיט רעבונו, מספר הכתוב שנתן לו קודש וכו', וא"כ כל אריכות הלשון לשום לחם חם ביום הלקחו מיותר, דהלא גם בהדברים "כי לא היה שם לחם כי אם לחה"פ המוסרים מלפני ה'" מבואר סבת הדבר שנתן לו קודש ולא חול. ולכן נראה שבא הכתוב להודיע גודל מעלת קדושת הלחם כדי להורות בזה גודל מעלת פקוח נפשות, שאע"פ שהיה הלחם עדיין בקדושתו הראשונה שהיה חם כבעת סדורו בכ"ז לא נמנע מליתן אותו לו מפני פקוח נפשות, והתיבות לשום לחם הם מאמר המוסגר, ויהיה שיעור הכתוב, כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' [לשום לחם] חם ביום הלקחו, והוו התיבות חם ביום הלקחו מוסבים כתואר להתיבות לחם הפנים המוסרים מלפני ה', וכמו שהיה כתוב כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' חם ביום הלקחו, ודו"ק. וכהאי גונא פירשנו הפסוק דס"פ שופטים רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, יעוי"ש לפנינו, ויש הרבה פסוקים כאלה בתנ"ך.
  15. עיין מש"כ לעיל בפסוק ד' אות ד'.
  16. ר"ל שהלבונה נותנים לא על המערכה ממש אלא בצדיה, וראיה מארון דהתם ע"כ א"א לפרש על ממש, שהרי הפרוכת היה בצד הארון. ועיין בתוס' סוטה ל"ז א' דלא בכל מקום ס"ל לרבי על בסמוך רק היכי דיש טעם וסברא, וכאן הוי הטעם משום דהוי דרך כבוד טפי כמש"כ לעיל בפ' כ"ג בפסוק והניף (פסוק כ').
  17. שעל כל מערכת יתן לבונה.
  18. מדייק מיתור המלה והיתה ללחם, דדי היה לומר לבונה זכה לאזכרה, ומלמד שהלבונה שייכה אל הלחם ואינה קרבן בפ"ע, ולכן אם חשב מחשבת פגול בלבונה פוסלת גם את הלחם, ואם נפסלה הלבונה נפסל גם הלחם. ומה שדריש חובה ללחם פשוט הוא דדריש מלשון והיתה, שבעלמא מורה על עכובא כמבואר במנחות כ"ז א' ולפנינו בכ"מ.
  19. ר"ל דביום השבת יקטיר הבזיכין וביום השבת יערכנו, ודריש חד ביום השבת אוהיתה ללחם לאזכרה, וחד ביום השבת איערכנו. ועיין בתוי"ט פ"ב מ"ב דמנחות הביא בשם פיה"מ להרמב"ם שם וז"ל, ולחה"פ אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד, כמו שביאר ביום השבת ביום השבת יערכנו, וכתב התוי"ט ולא הבינותי ראיה זו שהרי זה על הסידור נאמר, עכ"ל. והוא באמת דבר פלא לכאורה, אבל נראה שכיון לדרשה זו דביום השבת יקטיר, ואכילת הכהנים היא במקום הקטרה כמש"כ ואכלו אותם אשר כפר בהם (פ' תצוה) ודרשו בכ"מ בגמרא מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.
  20. ר"ל כשמניחין בין הלחמין הקנים בשבת אין עורך הקנים אלא שומטן מבין כל לחם ולחם ומניחן לארכו של שולחן ולמחר מסדר הלחם ולמוצאי שבת נותן הקנים בין כל לחם כמשפטן, ובא דין זה במשנה וגמרא דמנחות צ"ו א', לא סדור הקנים ולא נעילתן דוחה את השבת, וכאן דריש כן מדלא כתיב יערכו רק יערכנו דהוי כמו דכתיב יערוך אותו דמשמע רק אותו לבדו ולא הקנים עמו, ומשמע דהוי דאורייתא, אבל באמת הוי דרשה זו רק אסמכתא, כי אין בזה רק איסור שבות ואין שבות במקדש, או משום דמיחזי כבונה וסותר או משום איסור מוקצה, דבכל אלה אין איסור מוחלט מדאורייתא.
  21. משום דאל"ה הול"ל והיתה להכהנים והוי גם אהרן בכלל, ומכאן אנו למדין דכן הוא הכלל, דכשמזכיר יחיד אצל מרובין לענין מתנה נוטל כנגד המרובין, וכן ילפינן לכל דבר בדומה לזה כמבואר בב"ב קמ"ג א' ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך, אמר רב יוסף קנתה מחצה, וכן נ"מ לענין תשלומי מסים כגון אם הטיל המלך מס על בני העיר שיתנו העשירים ובני העיר סכום ידוע, צריכים העשירים ליתן מחצה, משום דאי לאו הכי היה צ"ל בסתם שבני העיר יתנו סכום כזה וממילא הוו גם העשירים בכלל, וע"ע ברמ"א ליו"ד סי' רט"ז ס"ז, ואין להאריך כאן.
  22. מדכלל לכל הלחם בלשון יחיד כאלו הוא כולו לחם אחד ואחד מעכב את חבירו, וממילא אם נפרסה אחת מהן כולן פסולות.
  23. מדייק דאחרי דפתח הכתוב בלשון רבים, לאהרן ולבניו, הול"ל גם כאן בלשון רבים קודש קדשים הוא להם, ולכן דריש לאהרן שלא במחלוקת היינו שהוא נוטל חלק בקדשים איזו שירצה ובורר לו מנה יפה, וזהו ענין כבוד וגדולה ע"ד הדרש והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו, וכבר בארנו ענין זה לעיל בפ' ויקרא (ב' ג'). ואמנם זה הוא רק בקדשי מזבח אבל בקדשי הגבול כמו תרומות ומעשרות שוה כה"ג לשאר הכהנים וחולקים בשוה.
  24. ובקדשים כל מקום שנאמר חקה מעכב כמש"כ כ"פ.
  25. הלשון ברך במובן קללה הוא לשון נקי' כמו מ"א כ"א ברך נבת אלהים ומלך, משא"כ הפעל קלל הוא לשון גס ומגונה, וכן הקללה בכנויין אינה מגונה כ"כ כמו קללה בשם המפורש, ולכן מדכתיב ויקלל משמע ליה שקלל בענין מגונה, וממילא מבואר שקלל בשם המפורש, והכנויין הם שמות שדי, צבאות, רחום וחנון וארך אפים [ולהרמב"ם הוי שם שדי מן השמות].
  26. ר"ל כי במקושש (ס"פ שלח) כתיב כי לא פורש מה יעשה לו, וזה הוא מפני שהיה יודע משה שבן מות הוא בודאי מפני שחלל שבת, ורק לא ידע באיזו מיתה יהרג, ולכן אמר מה יעשה לו, משא"כ הכא כתיב בכלל לפרוש להם, והיינו לפרוש להם דינו בכלל אם הוא בן מיתה בכלל או לא.
  27. בירושלים הוא דשייך לומר דאיכא עזרה מחנה שכינה, והר הבית מחנה לויה, וכל העיר – מחנה ישראל, ובכל עיר ועיר נמי הוי בית הסקילה חוץ לעיר דומיא דירושלים.
  28. העדים בודאי היו שומעים, דאל"ה אין עדות כלל, אבל זולתם אין הכרח שיהיו שומעים, והדיינים הם שומעים מפי העדים.
  29. ר"ל הב"ד והעדים סומכין כל אחד לבדו ולא כולם בבת אחת, וע"ל בפ' ויקרא בפסוק וסמכו זקני העיר, וכ"פ הרמב"ם בפ"ב ה"י מעבודת כוכבים, והכ"מ תפס הלשון ידי כל אחד ואחד מן כל העומדים שם בשעת הסקילה, ולכן הקשה על הרמב"ם שהשמיט זה.
  30. שהעדים ישמעו הגידוף ויזכרוהו לפני ב"ד והב"ד ישמעו, והוא התנצלות על הזכרת ענין הגידוף בפי העדים ובאזני הב"ד.
  31. מדייק מדלא כתיב ורגמוהו כמו דכתיב בפ' קדושים (כ' ב') עם הארץ ירגמוהו, וכתבו התוס' לאו מקרא דריש דהא ליכא מיעוט להכי דאותו איצטריך למידרש כן, אלא הטעם הוא משום הרהורא או משום בזיונא וסמכוהו אקרא.
  32. יתכן דרומז בקושיא זו וכי כל העדה רוגמתו למ"ד בפ' שופטים יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, וא"כ לכתחלה רק העדים הורגין אותו, וכן הביא רש"י דרשת התו"כ ומוסיף מכאן ששלוחו של אדם כמותו.
  33. ואע"פ דכבר ילפינן אזהרת ברכת השם בעובד כוכבים מפסוק דפ' בראשית ויצו ה' על האדם כמבואר שם לפנינו, איצטריכא גם דרשה זו לענין שחייב גם על הכנויים כמבואר בסמוך איתרבו כאן לכל יתר הפרטים שבדין זה בפרשה זו.
  34. מפרשי שיעור הכתוב איש איש כי יקלל אלהיו היינו בכנוים, ונשאו חטאו, והיינו באזהרה. אבל ונוקב שם ה' דהיינו שם המפורש מות יומת. וענין כנויין כתבנו לעיל בפסוק י"א, ועיין בסוגיית הגמ'.
  35. נראה הכונה משום דלשון נוקב אפשר לפרש מלשון ביאור ופירוש, וכמו אשר נקבו בשמות (פ' במדבר ובכ"מ) וא"כ אפשר לפרש ונוקב שם ה' מי שמפרש שם ה'.
  36. ואמנם בזה הוי נ"מ בין שם נוקב לשם מקלל, דבשם מקלל כלול גם נוקב משא"כ בשם נוקב אין כלול מקלל, יען כי שם מקלל הוא פעל כללי לכל מיני קללות, ונוקב הוא ענין קללה באופן מיוחד, וכהאי גונא ביארנו בשבועות ל"ה א' דאלה הוי בכלל שבועה ואין שבועה בכלל אלה.
  37. נראה דמדייק כאן כמו שדייק בפ' י"ד ורגמו אותו כל העדה, וכי כל העדה רוגמין אותו, והלא רק העדים רוגמין אותו, ולכן אמר שיהיה כל העדה באיבה ומשטמה לנקום נקמת ה' כאלו כולם משתתפים לרגמו.
  38. ענין כנויין עיין לעיל בפסוק י"א.
  39. עיין מש"כ בפ' אחרי בפ' האזרח והגר (ט"ז כ"ט) וצרף לכאן.
  40. כגון שיאמר יכה פלוני את פלוני או שם פלוני את שם פלוני.
  41. ר"ל להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם.
  42. ר"ל מה ת"ל בנקבו שם אחרי דכבר כתיב ונוקב שם ה' מות יומת. ורש"י פי' אם אינו ענין לנוקב שם ה' תנהו ענין למקלל אביו ואמו, עכ"ל. ונראה הענין עפ"י מ"ש בקדושין ל' ב' הוקשה ברכת אב ואם לברכת המקום, ואע"פ דבדרשה הקודמת מבאר דאיצטריך פסוק זה דאינו חייב עד שיברך שם בשם כתב רש"י דר' מנחם ב"ר יוסי לא ס"ל הדרשה דלעיל. והתוס' בשבועות ל"ו א' כתבו על דין זה, תימא, הא איצטריך לכדדרשינן בפ' ארבע מיתות דאינו חייב עד שיברך שם בשם, עכ"ל, ונשארו בתימא. וכנראה לא ניחא להו לפרש כרש"י דר' מנחם ב"ר יוסי לא ס"ל כהך דרשה, משום דעכ"פ קשה האיך אנו מקיימים שני דינים אלו הבאים מחד דרשה, כי בכאן הלא הלכה כחכמים, ואי קיימא הך דרשה לא קיימא הך. והכ"מ בפ"ב מעכו"ם תמה על הרמב"ם שפסק שני הדינים הבאים מדרשה אחת, וכתב אולי מקרא אחרינא דרשי חכמים, וכן התוי"ט כאן תמה על סתירת הפסקים לפי טעמי הדרשות, ונשאר בתימא. ואני תמה מה ראו להקשות ככה, כי הלא מפורש אמר ר' מנחם ב"ר יוסי, כי דיוקו לא מן כל המאמר בנקבו שם יומת רק ממלת שם לבדו, וכמו שאמר מפורש מה ת"ל שם, והכונה דהול"ל בנקבו יומת, דממילא הוי ידעינן דקאי על ניקוב השם כיון דמוסב על תחלת הפסוק ונוקב שם ה' וכמו שאינו חוזר במקלל, לומר הוצא את המקלל השם, ולפי"ז אין אנו צריכים כלל לומר דר' מנחם ב"ר יוסי לא ס"ל הדין והדרשה דאינו חייב עד שיברך שם בשם, דבאמת ס"ל כן מיתורא דכל המאמר בנקבו שם יומת, ודין זה שלפנינו מדייק מיתור המלה שם, ובזה הכל בא על מקומו לנכון, כי שתי הדרשות והדינים קיימים, כמבואר. וביותר תמה אני על רש"י שהוא בעצמו כתב בדרשה זו דר' מנחם ב"ר יוסי מה ת"ל שם הול"ל בנקבו יומת ומה ת"ל שם, עכ"ל. וזה מפורש כדברינו שגם הדרשות גם הפסקים עולים לנכון.
  43. אין הכוונה יכול אפי' סטרו שעל הסטירם לבד יהיה חייב, דהא מפורש כתיב בפרשה משפטים אם יקום והתהלך בחוץ ונקה המכה, אלא איירי שסטרו וע"י סטירה זו מת אח"כ, וכגון שמקודם הוכה ע"י אחרים ונחלש כ"כ עד שנהרג מסטירה זו, וקמ"ל דבעינן שע"י הכאה זו תצא כל נפשו, וזה הוא הדרשה הבאה דאינו חייב עד דאיכא כל נפש, יעוי"ש.
  44. עיין מש"כ הנוגע לדרשה זו בפ' משפטים בפסוק מכה איש.
  45. ודעת ר' יהודה בן בתירא דהאחרון חייב, דס"ל כל נפש אפי' מקצת נפש. וכפי הנראה פליגי בבאור המובן ממלת כל, דרבנן ס"ל כל כולו משמע, וריב"ב ס"ל כל פירושו – כל דהוא וכמש"כ (מ"ב ד') אין לשפחתך כל, וכהאי וגונא פליגי ר"י ורבנן במנחות י"א ב' גבי כל המנחה ובבכורות ג' א' בכור כוליה בכור משמע, כל בכור – אפילו מקצת בכור, וקיי"ל כרבנן.
  46. הכה נפל בן ט' חי משכחת לה כגון שראשו אטום או שיש לו שני גבין דלא חיי, ואמנם אם כתב מכה איש לבד הו"א דוקא איש בר מצוה אבל הכה את הקטן פטור לכך אצטריך גם הפ' כל נפש.
  47. אבל עובר לא, דאינו בכלל נפש, וכדתנן ספ"ז דאהלות אשה המקשה לילד חותך אבר אבר מהעובר, יצא ראשו אין נוגעין בו דהוי כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, וע' בתוס'.
  48. ר"ל הניזק נוטל את הנבילה בחשבון הכסף שחייב המזיק לשלם לו, ועיין במש"כ בפ' משפטים בפסוק והמת יהיה לו (כ"א ל"ו).
  49. לכאורה הדיוק פשוט מדלא כתיב ישלם ודריש ישלימנה שישלים אותה לסכום הכסף המזומן שחייב, אך לפי"ז כנראה היה צריך לומר ישלם עליה ולא ישלימנה והיינו שישלם הניזק על שויה, ואולי י"ל דמפרש הלשון ישלימנה לא מלשון תשלומין וסילוק אלא מלשון מסירה ונתינה, וכמו שתרגם אונקלוס על הפסוק וה' הסגירם (פ' האזינו) וה' אשלמינון, וכן על הפ' במשלי אם תקעת לזר כפיך אשלימתא לעובד כוכבים ידך, ועוד, ובדברי חז"ל יש ג"כ מלות כאלה בבאור מסירה ע' שבת קי"א א' ומשלים להו אצינורא דדשא, ובחגיגה ה' א' והדר משלימנא ליה לדומה, וא"כ י"ל גם הכא הפירוש ישלימנה ימסרנה להבעלים והיינו בעלים מטפלין בנבילה, ודו"ק.
  50. צער רפוי שבת ובושת, אבל נזק פשיטא דחייב.
  51. ר"ל איש בעמיתו הוי בדין נתינת ממון ולא שור בעמיתו של בעליו.
  52. כתב בס' התוה"מ, לשון מום כולל חסרון אבר וגם חסרון הגיוני ונטיה מדעת מיושבה של כל אדם, וכמ"ד (משלי ט׳:ז׳) ומוכיח לרשע מומו, ובבכורות מ"ה ב' מונה שיכור ושוטה בין המומין, והנה לשון נתינה יונח על מום ממש בפועל בחסרון אבר וזה כלול בלשון כאשר יתן מום, וכאן שאמר כאשר עשה מרבה כל מין מום מגדר השני כמש"כ. ובזה הדרשה מבוארת.
  53. ור"ל דשמין אותו כעבד כמה היה שוה בלא מום ובכמה נפחת עתה במומו. ועיין בכתובות ל"ג ב' דמשמע שם דעיקר הדיוק כאן אינו מיתור הלשון אלא רק מדשינה כאן לכתוב לשון נתינה תחת לשון עשיה שבראש הפסוק, ונתינה מורה על דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון, ושם מבואר דאפילו מ"ד כל היכי דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי וממונא לא משלם, אבל בחובל בחבירו מודה דממונא משלם ולא לקי, משום דבפירוש ריבתה תורה כאן לתשלומין כדמפרש מלשון כן ינתן בו, ורק היכי שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, כיון שאין בה חיוב ממון, וע' בחו"מ סי' ת"כ, וכלל דרשה זו נתבאר אצלנו בס"ד בפ' משפטים, יעו"ש.
  54. עיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן.
  55. דבמכה בהמה מרבינן בב"ק כ"ו א' כל נזקין מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון ומכה בהמה נזק הוא, ואף מכה אדם אין דין פטור תשלומין הכתוב בו חלוק לשום צד שיתחייב ממון אלא כל שעה פטור מממון בין בשוגג ואין מתכוין דפטור ממיתה בין במזיד ונתכוין דחייב מיתה, ולכן קיי"ל דהנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"פ שהיה שוגג הרי זה פטור מהתשלומין ואינו משלם כלום שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש ולא חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת ב"ד ופטור מן התשלומין בכל אופן, וכל זה מבואר לפנינו בפ' משפטים, כי שם מקום דינים אלו.
  56. ונפש משמע דם דהוי חבורה.
  57. ובגמרא פריך על היקש זה אלא מעתה הכחישה באבנים ה"נ דלא מחייבא, אלא אם אינו ענין לנפש בהמה דהא אי נמי הכחישה באבנים חייב תנהו ענין לנפש אדם. ודע דדרשה זו והבאות מביאה הגמ' לענין מכה אביו דחייב מיתה, יעו"ש. – אמנם בכלל קשה לי מ"ש מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה דכתיב בה נפש, והא בבהמה כתיב נפש רק בהורגה ולא במזיקה (פ' י"ח) ואינו שייך לנזקין, וראיה לזה דאינו שייך לנזקין, דאל"ה לא הול"ל לרבות מכה אדם ע"י ההיקש למכה בהמה, תיפק ליה דבאדם גופיה כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם בפסוק י"ז, אלא ודאי דמאותן הפסוקים אין ראיה ושייכות דאיירי במיתה, ופסוק שלפנינו איירי בנזקין וכאן הלא לא כתיב כלל נפש, וצע"ג. ודע דבתו"כ הובא ג"כ היקש זה, אבל שם ליתא להני תיבות, "דכתיב בה נפש", וי"ל הטעם פשוט לפי"ז דבבהמה אינו חייב בלא חבורה משום דבלא זה אין נזק כלל, ודו"ק.
  58. כגון המקיז דם אע"פ שעושה חבורה, ובגמרא מסיק דמותר לבן להקיז דם לאביו לרפואתו בדליכא אחר, אע"פ דחייב מיתה על עושה חבורה באביו. ופרטי דין זה וסוגית הגמרא כאן בארנו בארוכה בפ' משפטים בפ' ומכה אביו ובפ' קדושים בפסוק ואהבת לרעך כמוך.
  59. יש להעיר, כי בין כל הדרשות שבאו בגמרא ע"פ ההיקש מכה אדם ומכה בהמה [שבאו בדרשות הקודמות] נשמטה זו שלפנינו, וצריך טעם. וי"ל דכיון דקיי"ל בדרשה דלעיל דאינו חייב עד שיעשה בו חבורה ממילא נתמעט לאחר מיתה דלא שייך אז חבורה, וכ"מ מדברי רש"י סנהדרין פ"ה ב' שכתב המכה לאחר מיתה פטור דליכא חבורה, עכ"ל.
  60. נראה באור דרשה זו, כי סתם לשון הכאה אינו מורה על הכאת מיתה רק על הכאת חבורה ופצע או חבלה וכדומה, וא"כ קשה מה דכתיב ומכה אדם יומת, איך ס"ד דעל חבלה יומת [ואף דגם לעיל בפ' י"ז כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, אך שאני התם דכתיב נפש אדם דזה משמע שהרגו בנפש דהיינו שהמית אותו], ועל זה דריש שבא לרמז כאן ענין מכה אביו ואמו שעל הכאתם חייב מיתה, ואף דכבר כתיב בפ' משפטים ומכה אביו ואמו מות יומת, אך אי מהתם הו"א דדוקא אם הכה שניהם אז חייב מיתה ולא אחד, קמ"ל הכא בלשון אדם, דגם אם הכה אחד יומת.
  61. זה הובא בגמרא בסוגיות שונות לענינים שונים. כאן בכתובות הובא זה לענין הא דעדים זוממין א"צ התראה משום דאיס"ד דצריכין התראה ואי לא מתרינן בהו לא קטליני להו, ומי איכא מידי דאינהו בעי קטול בלא התראה ואינהו בעו התראה, הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והם זממו להרוג את זה בעדותן שלא היה ולא התרו בו ההתראה שהעידו עליה, ופריך אלא מעתה [דהא דלא בעו התראה משום כאשר זמם הוא] א"כ מלקות של עדות בן גרושה ובן חלוצה דלאו מכאשר זמם אתי [עונש דידהו, שהרי לא זממו להלקותו אלא לחללו] לבעי התראה, ומשני אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם, ור"ל כיון דרוב זוממין לאו בני התראה הם, הני נמי לא בעו התראה. וכן הובאה דרשה זו בסנהדרין כ"ח א' לענין דין פסולי עדות בקרובים, דמקור דין זה ילפינן מפסוק לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות דמוקמינן אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות, ופסוק זה כתיב בדיני נפשות, ופריך בגמרא אשכחן בדיני נפשות, בד"מ מנלן שהקרובים פסולים, אמר קרא משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם. ואמנם גדרי ההשואה שונים הם, דא"א לומר שאם הננס הרג את הענק או להיפך או שבעל עין קטנה סימא עין גדולה ולהיפך לא יענשו מטעם שאינם שוים בכמותם, יען כי עכ"פ נשמה שקיל מיניה, נהורא שקיל מיניה, ואין זה בכלל משפט השוה לכולכם, כך מפרש בגמרא ב"ק פ"ד א'.
  62. ובד"נ כתיב (פ' משפטים) ודרשת וחקרת היטב, ועיי"ש לפנינו מפרטי דין דרישה וחקירה.
  63. שימנע מלהלות מחשש שמא יכפור הלוה והעדים יטעו ולא תהיה עדותן מכוונת ויפסיד, ועיין בחו"מ סי' ל'. – ודע כי בסוף יבמות קכ"ב ב' באה מחלוקת תנאים אם בעדות אשה לבעלה צריך דו"ח, וגדר הספק הוא משום דיש בזה צד אחד הדומה לד"נ שאפשר להסתעף מהתרת א"א לעלמא, וצד אחד הדומה לד"מ משום כתובה, ודעת רוב הפוסקים דא"צ דרישה וחקירה, ולא נתבאר טעם הדבר שהכריעו שדומה ביותר לד"מ. וי"ל משום דבכ"מ מבואר דעדות ערוה ילפינן בפרטיות דבר דבר דכתיב בממון, ע"פ שנים עדים יקום דבר. ולפי זה יש להעיר במה שחידשו איזו מאחרונים דעדי גיטין וקדושין מכיון דאין בהו צד ממון צריך דו"ח, ולפי מש"כ דהנועם הוא דדמי לד"מ מטעם הגז"ש ישוו כל פרטי עדות עריות לד"מ, וצ"ע.
  64. וכתב הרמב"ם שהיה רחוק מב"ד כדי ששה מלין, ודבריו מכוונים למ"ש ביומא ע"ה ב' דמחנה ישראל היה י"ב מילין וב"ד של משה היה באמצע, ואמר הכתוב הוצא חוץ למחנה, הרי ו' מילין, וטעם הרחקה כזו הוא שמא בעוד שיוליכו אותו ימצאו לו ב"ד זכות.
  65. עיין מש"כ לעיל בפ' י"א.
  66. פעם כתיב בענין רגימה אבנים ופעם כתיב אבן, ודרשינן דהלשון אבן בא ללמד שאם מת באבן אחת א"צ לזרוק עליו עוד אבנים ושלכתחלה צריך להביא רק אבן אחת, ואפשר הטעם משום דצריך לברור לו מיתה יפה, כמו דדרשינן בפ' קדושים בפסוק ואהבת לרעך כמוך, והלשון אבנים מורה שאם לא מת יוסיף אבנים.
  67. פסוק זה מיותר הוא לענינא, ובא להורות שעשו כאשר צוה ה' בשאר דברים האמורים בענין נסקלים כמו לסמוך ידיהם שלא נזכר כאן [רק לעיל פ' י"ד], וכן לדחיה. ובתו"כ מסיים עוד אף לתליה, ר"ל ללאו דלא תלין נבלתו על העץ, יעו"ש.




שולי הגליון