תורה תמימה/בראשית/כז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png כז

א[עריכה]

כי זקן יצחק. א"ר חמא ב"ר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, יצחק זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ויהי כי זקן יצחק [א]. (יומא כ"ח ב').

ותכהין עיניו. א"ר אלעזר, כל המסתכל בצלם דמות אדם רשע עיניו כהות, שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, משום דאסתכל בעשו הרשע [ב]. (מגילה כ"ח א').

ד[עריכה]

ואכלה בעבור וגו'. ואכלה בעבור תברכך נפשי, מכאן שהמברך צריך להיות בשמחה [ג] [שו"ת מהר"ם סי' שנ"ד]

ט[עריכה]

גדיי עזים. מדכתיב לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים, שמע מינה, דעזים נמי אקרי צאן [ד]. (חולין קל"ז א' בתוס').

יב[עריכה]

אולי ימשני. דרש רבי שמלאי, מאי דכתיב (תהילים ט״ו:ב׳-ג׳) ה' סי יגור באהלך וגו' הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו, לא רגל על לשונו – זה יעקב אבינו שאמר אולי ימושני אבי [ה]. (מכות כ"ד א').

כמתעתע. א"ר אלעזר, כל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע וכתיב התם (ירמי' י') הבל המה מעשה תעתועים [ו]. (סנהדרין צ"ב א').

טו[עריכה]

בגדי עשו וגו' החמודות. מהו החמודות – שהי' משמש בהן בכהונה גדולה [ז]. [ירושלמי מגילה פ"א הי"א].

טז[עריכה]

גדיי העזים. מדפריש גדיי העזים שמע מינה כאן גדיי העזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע [ח]. [חולין קי"ג ב'].

כב[עריכה]

הקול וגו'. הקול זה אנדריינוס קיסר שהרג באלכסנדרי של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים, קול יעקב – זה אספסיינוס קיסר שהרג בכרך ביתר ת' רבוא ואמרי לה ד' אלפים רבוא. והידים ידי עשו – זו מלכות רומי שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו [ט]. (גיטין נ"ז ב').

הקול וגו'. הקול קול יעקב – אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב, והידים ידי עשו – אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו [י]. (שם שם).

הקול וגו'. תניא, רבי היה דורש, הקול קול יעקב והידים ידי עשו, קולו של יעקב צוח ממה שעשו לו ידי עשו בביתר [י"א]. (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה).

כז[עריכה]

ריח בגדיו. אמר רבי זירא, אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו [י"ב]. (סנהדרין ל"ז א').

ראה ריח וגו'. מלמד שראה יצחק את ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי, ראה ריח בני – הרי בנוי, כמ"ש לריח ניחח, כריח שדה – הרי חרב, כמ"ש (ירמיה כ"ו) ציון שדה תחרש, אשר ברכו ה' – הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמ"ש (תהלים קל"ג) כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם [י"ג]. (ספרי דברים סי' שנ"ב).

כריח שדה. אמר רב יהודה משמי' דרב, כריח שדה של תפוחים [י"ד]. (תענית כ"ט ב').

כח[עריכה]

ויתן לך האלהים. [אמר לו יצחק, מה שנתן אלהים לאברהם בדייתיקי נתון לך [ט"ו]. (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב).

ותירש. רב כהנא רמי, כתיב תירש וקרינן תירוש, זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש [ט"ז]. (יומא ע"ו ב').

כט[עריכה]

ארריך ארור וגו'. עובד כוכבים אחד פגע בר' ישמעאל וברכו, אמר ליה כבר מלתך אמורה, פגע בו עובד כוכבים אחר וקללו, אמר לי', כבר מלתך אמורה, אמרו לי' תלמידיו, רבי, כמה דאמרת לדין אמרת להדין, אמר להו, וכן כתיב, ארריך ארור ומברכיך ברוך [י"ז] [ירושלמי ברכות פ"ח ה"ח]

לג[עריכה]

ואכל מכל. ת"ר, יצחק הטעימו הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא ולא שלט בי' יצה"ר ומלאך המות ורמה ותולעה – מפני שנאמר בו מכל [י"ח]. (ב"ב י"ז א').

לח[עריכה]

הברכה אחת. ת"ר, עשו בא בעלילה, שנאמר הברכה אחת היא לך אבי [י"ט]. (סנהדרין ק"א ב').

מא[עריכה]

וישטם עשו. סטרנורא יום אידם של עובדי כוכבים הוא, ומהו סטרנורא, שנאה טמונה שונא נוקם ונוטר, כמ"ש וישטם עשו את יעקב, וברומי צווחין לי' סנטוריא דעשו [כ]. (ירושלמי ע"ז פ"א ה"ב).

מה[עריכה]

יום אחד. [בשעה שהביאו את יעקב להקבר במערת המכפלה] אתא עשו וקא מעכב. נטל חושים בן דן קולפא ומחיי' ארישי', נתרין עיני' דעשו ונפלו אכרעי' דיעקב, באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה למה אשכל גם שניכם יום אחד [כ"א]. (סוטה י"ג א').


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. כבר באה דרשא כזו לפנינו לעיל בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן ושם פרשנוה ובארנוה די צרכה, וראויים הדברים להצטרף לכאן, ולכאורה צ"ע שמוציא כאן המלה זקן מפשטה והלא כתיב אח"כ ותכהין עיניו מראות, משמע דבזקנה מרוב ימים איירי, וצ"ל דסמיך בדרשא זו על עוד דרשא, והיא דרשא הבאה, דסבת כהוי העינים היתה מפני שהסתכל בעשו ולא מחמת הזקנה, ולכן אפשר לו לפרש הלשון זקן ע"פ הדרשא הידועה אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וכמו שבארנו בארוכה לעיל בפ' חיי בפ' ואברהם זקן, יעו"ש וצרף לכאן.
  2. וע' לעיל בפ' וירא (כ' ט"ז) שאבימלך קלל את שרה שיהיו לה בנים כסויי עינים ונתקיים זה ביצחק שנאמר ותכהין עיניו, ופריך בגמרא ממ"ש כאן דההסתכלות בעשו גרמה לו, ומשני הא והא גרמה. ומקודם לזה אמרו בסוגיא כאן אסור להסתכל בפני אדם רשע, וצ"ל דהלשון אסור לאו דוקא הוא, אלא ר"ל מדה נכונה היא, וראי' לזה, שהרי מבואר בגמרא שאלו לר' יהושע בן קרחה במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא הסתכלתי בדמות אדם רשע, ואם הי' אסור ממש מצד הדין – מאי רבותי'. ולא קשה לפי"ז הלשון אסור, שכן מצינו הרבה באשיגרא דלישנא, וכמש"כ הר"ן ספ"ק דע"ז במ"ש בריש בכורות אסור לעשות שותפות עם העובד כוכבים דאין בזה אפילו איסור דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא, וע' בתוס' בכורות שם, ב' ב'. – ובכלל צ"ל דהלשון הסתכלות מורה רק על עיון והרגש עמוק ולא ראי' שטחית, וראי' לזה ממה דקיי"ל הרואה את הקשת מברך וכו', ואיך אפשר לומר כן, והלא קיי"ל כל המסתכל בקשת עיניו כהות. (חגיגה ט"ז א'(, אלא ע"כ דראי' והסתכלות שני ענינים הם, וכ"מ ממ"ש בחגיגה שם המסתכל בנשיא עיניו כהות, אע"פ דקיי"ל שצריך לקיים והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיהו ל׳:כ׳) כמבואר בהוריות י"ב א'. ואמנם יש קצת לדון בזה ממה שהביאו בגמרא לראי' לאיסור הסתכלות מפסוק דמלכים ב' ג' שאמר אלישע ליהורם לולי פני יהושפט וגו' אני נושא אם אבינו אליך ואם אראך, בכל זאת יש ליישב דביחד עם לשון הבטה רומז הסתכלות גם במלה ראיה, וכ"מ במ"ר איכה בפסוק הביטה וראה. וצ"ע טובא בסמ"ע סי' קנ"ד ס"ק י"ד בענין היזק ראיה שלא העיר מכל מה שכתבנו, יעו"ש, ואין להאריך עוד.
  3. דקודם שאכל אדם אין רוחו נכון בו ואין לבו טוב עליו וכמש"כ ואיש נבוב ילבב, וע' בב"ב י"ב ב', וכן הביא דרשא זו בב"י לאו"ח ס"ס קכ"ח בשם הראשונים, והוסיף עוד להביא מפסוק דמלכים א' ח' וילכו לאהליהם שמתים וטובי לב ויברכו את המלך, סמך ברכה לשמחה וטוב לב ומהאי טעמא קיי"ל דכהן אבל לא יעלה לדוכן, וכן כהן פנוי, מפני שאמרו (יבמות ס"ג ב') השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, אמנם בדבר זה אין המנהג כן, וע' באו"ח סי' קכ"ח. – ועיין בשו"ת בית אפרים לאו"ח סי' ו' הביא מירושלמי דין חדש ונפלא, דכהן שאשתו נדה לא יעלה לדוכן לברך, ותמה מאד מה טעם בדבר, ופר"ח כתב שאין מפרסמין הדבר ומוטב שיהיו שוגגין וכו', וכגר"צ חיות חקר ג"כ בזה, וכתב כי לא מצא זה בירושלמי, ואיך שהוא כמה נפלא הדבר וטעמו. ויש להביא סמך לחדוש דין זה עפ"י המבואר דכהן המברך צריך להיות בשמחה, ואיתא בנדה ל"א ב', מפני מה אמרה תורה מילה בשמיני כדי שלא יהיו כלם שמחים ואביו ואמו עצביה, ופירש"י ניצבים שאסורים בתשמיש הרי שמניעת היתר זה גורם לעצבות, וכש"כ שאינו שרוי אז בשמחה. אמנם מה שמביא מירושלמי כזה גם באחותו ואמו זה בודאי פלא, אך מצאתי בפי' הראב"ד סוף מס' תמיד דהטעם הוא משום טומאה שמא נגע במה שנגעה היא, אכן זה ודאי אינו אלא במקדש שמזכירין השה כהלכתו וצריך פרישות יתירה, משא"כ בזה"ז, ויש להאריך בזה ואכ"מ.
  4. נ"ע בזה לענין ראשית הגז דכתיב (פ' שופפים) ראשית גז צאנך תתן לו, וא"כ הוי גם גז עזים בכלל, אלא דילפינן בדרשה מיוחדת לפטור גם עזים מדכתיב בראשית הגז וראשית גז צאנך תתן לו [לכהן] כי בו בחר ה' לעמוד לשרת (פ' שופטים) ודרשינן דבר הראוי לשירות, כלומר לתכלית בגדי כהונה, ובהם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים ולא של עזים וכפי שיתבאר אי"ה לפנינו במקומו בפ' שופטים שם.
  5. מפרש הלשון לא רגל מלשון רגן ומענין רכילות, וכן ת"י וירגלו אותה (דברים א', כ"ד) ותרגינו יתה, ויש לפרש כונת כלל הדרשא שלא עלה ברעיונו של יעקב להצדיק נפשו לפני יצחק לכשירגיש בו לומר שע"פ מצות אמו עשה כן, ואף כי היא אמרה לו מפורש עלי קללתך בני, שזה הוי כמו רשות לגלות הדבר לכשיהי' צריך, וזה הוא מפני כי לא רגל על לשונו, ודרש מענין רכילות כמו לא רכל על לשונו
  6. נראה הבאור דקשה לי' הלשון כמתעתע דלא שייך. כאן כלל, דלפי הענין הול"ל והייתי בעיכיו כגנב או כרמאי וכדומה, ולכן דריש ע"ד רמז כמתעתע – כאותו שכתוב בו שעושה מעשה תעתועים דהיינו עובד ע"ז דבזה איירי אותו הפסוק. וענין הדמיון זל"ז הוא משום דכיון דקל בעיניו לשנות בדבורו ממילא לא קשה לו גם לשנות דבורו של הקב"ה לא יהי' לך וגו', וגם שקר בחותמו של הקב"ה שהיא אמת.
  7. רומז למ"ש בזבחים קי"ב ב' דעד שהוקדשו הכהנים לעבודת מקדש בימי משה היו הבכורים עובדים בקדשים, ולכן הי' להבכורים בגדים מיוחדים לעבודת קודש כמו שהיו לכהנים בשעתם, וכן היו לעשו שהי' בכור בגדים מיוחדים לתכלית זו, ונקראו בשם החבה והכבוד – החמודות, ומדייק כל זה מיתור הלשון בנה הגדול שאינו שייך כאן לענין זה, כי האם אין אנו יודעין שעשו הוא בנה הגדול, אלא מרמז שמפני שהי' בנה הגדול, דהיינו בכור, היו לו בגדים לתכלית עבודת הקודש כמבואר, ומה שלא כנהו הכתוב מפורש הבכור י"ל מפני שמכר בכורתו, ורק לא שמר מכירתו והניח בגדיו אלה אצלו.
  8. נ"מ בזה לענין הלאו דלא תבשל גדי בחלב אמו דאסור לא רק חלב גדי אלא גם חלב פרה ורחל. ומפרש בגמרא דליכא למילף מכאן דכל מקום שנאמר גדי סתם הוא גדי עזים, מפני דכתיב עוד הפעם כלשון זה בפ' וישב וישלח יהודה את גדי העזים, וא"כ הו"ל שני כתובים הבאים כאחד להורות ענין אחד, ולכן אין מלמדין מהם לזולתם, כנודע. – והנה מה שנוגע בכלל ענין זה לדינא נבאר אי"ה. במקומו בפ' משפטים בפסוק לא תבשל גדי וגו', וכאן נעיר רק דבר חדוש למה מביא הגמרא בענין זה פסוק זה ולא את הפסוק הקודם (ט) לך נא וקח לי משם שני גדיי עזים, וכן בפ' וישב הביאו לענין זה הפסוק וישלח יהודה את גדי העזים ולא הפסוק הקודם לו שם, ויאמר יהודה אנכי אשלח גדי עזים, והלא דבר הוא, ובחדושי הרש"ש העיר בזה וטרח הרבה ליישב ולא העלה ארוכה, יעו"ש. אבל לדעתי נראה ברור דרוצה הגמרא להביא ראי' מלשון התורה עצמה ולא מלשון בני אדם, ואף על פי שכתובים בתורה, ולכן אינו מביא הפסוקים הקודמים שהם דברי רבקה ויהודה, משא"כ אלו שמביא הם מלשון התורה עצמה, עיין בזה. וכהאי גונא כתבנו בפ' דברים (דברים א כה הערה לה) בפסוק ערים גדולות ובצורות בשמים בדרשת הספרי שם, יעו"ש.
  9. פירש"י שראה יצחק בנבואה את נפילת ביתר, וקצת צ"ע במ"ש זה אספסיינוס, בעוד שכנודע היה הוא בעת חרבן ירושלים, וחרבן ביתר הי' נ"ב שנים אחר חרבן ירושלים, וראיתי להגר"ץ חיות שהגיה זה אנדריינוס, וצ"ע.
  10. ר"ל סימן הוא לבני יעקב ועשו שזה יסתייע בתפלותיו דהיינו בקולו, כמו שיעקב דבר עם יצחק בלשון רכה כמבואר במדרשים, ועשו יסתייע בידו.
  11. כפי שנתבאר בדרשה הקודמת.
  12. זה הובא בגמרא בענין הוכוח של אותו צדוקי שאמר לרב כהנא, אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, ואמר לי' רב כהנא, התורה העידה לנו סוגה בשושנים (שה"ש ז' ) שאפילו סוגה של שושנים לא יפרצו בה פרצות, ור"ל אפילו גדורים בהבדלה מועטת הם ג"כ נפרדין מעבירה ולא יפרצו הגדר ואין צריכין הבדלה גסה כגדר אבנים, ועל זה מוסיף ר' זירא להביא ראי' מפ' זה דאפי' הבוגדים ראויים לברכה מפני שמריחים ביראת ה', כמש"כ ויברכהו ויאמר וגו'. וכונת הראי' לכאן דכל אדם מישראל עלול להתגבר על יצרו במקום איסור, והמפרשים לא בארו מאומה דרשה זו, ועי' בתוס' ולפי מש"כ הענין מבואר. ומה שראה הדורש בכלל להוציא הפסוק מפשטיה, י"ל דקשה לי' קושית המדרש, והלא אין ריח רע יותר משטף העזים [שמהם היו הבגדים], ולכן מצא מקום להסמיך דרשתו ע"ד רמז ואסמכתא. ובמ"ר מתרץ שנכנס עמו ריח גן עדן.
  13. תוכן דרשא זו מתבאר בתרגום יב"ע פסוק זה בזה"ל, ואמר, חמון ריחא דברי כריחא דקטרת בוסמייא דעתידא מתקרבא בטור בי מקדשא דאתקרי חקל דבריך יתי' ואתרעי לאשראה שכינתי' תמן, עכ"ל. ובלשון חיים עד העולם י"ל דרומז לזה שהמקדש שלעתיד לבא שוב לא יהי' חרב עוד, אלא יהי' עומד וקיים עד העולם כנודע במדרשים [עיין תנדב"א פי"ח ופל"א], וע"ע דרשא כזו באברהם לעיל ס"פ וירא וביעקב לקמן ר"פ ויצא.
  14. ומקור הדרשא הוא כי אחרי דכתיב אשר ברכו ד' דמשמע דקאי אשדה המלא ברכת ה', לכן מפרש שדה של תפוחים הידועים בריחם הנודף, ומצינו כהאי גונא (דקרי לגן ולכרם שדה) במלאכי ג' ולא תשכל לכם הגפן בשדה. ובתוס' כתבו דתפוח דכאן הוא אתרוג, ויתכן לומר דכונו בזה להפסוק דשה"ש ז' וריח אפך כתפוחים דמתרגמינן כריחא דאתרוגא, וע' תוס' שבת פ"ח א'. – וע' באו"ח סי' תקפ"ג בבאורי הגר"א ס"ק ח' וז"ל, וכמ"ש כריח שדה ומתרגמינן חקל תפוחין והי' בראש השנה כידוע, עכ"ל, ולא ידעתי איפה נמצא כזה בתרגום, ולפנינו בכל התרגומים ליתא, ואולי ט"ס בדבריו, ובמקום ומתרגמינן צ"ל ודרשינן, ומכוין לדרשא זו שלפנינו. ומ"ש דבר"ה היתה קבלת הברכות – כן הוא ברע"מ פ' אמור צ"ט ב', אבל במ"ר פ' בא פט"ו סי' י"א מפורש שבפסח קיבל יעקב הברכות, וסמך לדברי המ"ר יש מהא דאנו מתפללין על טל בפסח, שאז עת רצון להשפעת ברכת טל מסבת ברכת יצחק ליעקב בטל.
  15. פירשו המפרשים דמדייק הלשון ויתן, דהול"ל יתן, כיון דהוא התחלת הענין, ולכן דריש דאותן הברכות שהבטיח הקב"ה לאברהם בדייתיקי, כלומר מקויימת לזרעו לעולם, אותן יתן לך, וזה יתבאר ע"פ אגדה אחרת שנשבע הקב"ה לאברהם שאינו מזיז טל מבניו לעולם, ע' באגדות ומדרשים. ואמנם יש לפרש דמדייק ה' הידיעה דהאלהים, והוי כמו שאומר האלהים שנתן לאברהם. או דמדייק דהו"ו דויתן מורה דהיו כאן עוד דברים שלא באו מפורש, ומפני דנתינת הארץ היתה להם בכלל מהענינים החביבים, לכן סמכו לדרוש דלא מנע גם יצחק בברכותיו כאן להזכיר ברכה זו.
  16. ר"ל אם זכה להשתמש בו לשתות לפי המדה נעשה ראש שמפקח לבו בחכמה וכמבואר בגמרא שאמר רבא חמרי וריחני עשאוני פקח, ואם לא זכה לזה אלא שתה יתר על המדה נעשה רש, וכמש"כ במשלי כ"ג, למי אוי למי אבוי למי מדנים למי פצעים חנם – למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך.
  17. ועי' מש"כ השייך לענין זה בפ' נשא בפסוק ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.
  18. ר"ל שלא חסר כל טובה. ובבאור פרטי מדרשא זו ועוד דרשות בלשון מכל הבאנו ובארנו לעיל בפ' חיי בפ' וה' ברך את אברהם בכל, יעו"ש וצרף לכאן.
  19. פירש"י בדברים של נצחון שאין עליהם תשובה, עכ"ל, וכמדומה לי שלא מצינו בעלמא לשון עלילה במובן כזה אלא על שם רע ומעשה בדאית, ואולי גם כאן הפי' שהוציא טענה בדאית על יצחק לומר הברכה אחת היא לך בעוד שבאמת נתן יצחק כל ברכותיו ליעקב. – ובמ"ר פרשה זו (פ' ס"ה) דריש הפסוק דמשלי י"ג יש נספה בלא משפט – זה עשו שאמר יקום אבי [לשון עז וחצוף] ונענש על זה יעו"ש, ועמלו מאד המפרשים לבאר מה שייכות כלל ענין זה לפסוק יש נספה בלא משפט, וי"ל פשוט ע"פ מ"ש בסנהדרין נ"ו ב' דבמרה נצטוו ישראל על דינין ושבת וכבוד אב, ויליף זה מפ' דפרשת בשלח שם שם לו חק ומשפט, ומפרש במכילתא שם, חק זה דינין ומשפט זה כבוד אב ואם, וכאן מפרש המ"ר שאמר עשו יקום אבי, שהוא לשון עז וחצוף, ולא חש לכבוד אב, ונענש על זה, לכן דרשו בו יש נספה בלא משפט – בלא כבוד אב, ודו"ק. – ויש להעיר בלשון הפסוק (ל"ט) הנה משמני הארץ יהיה מושבך, איך זה יהי' כן, והלא אינו מבואר שברכו בזה, ואדרבה ברכה זו הלא כבר נתונה ליעקב, כמ"ש ויתן לך וכו', ובמ"ר כאן איתא ולכה אפוא מה אעשה בני, ברם פתך אפויה, וגם זה אינו מבואר, וכן צריך באור הלשון הנה משמני הארץ וגו', מה זה הנה. וקרוב לומר דהפירוש הוא ע"פ מה דקיי"ל בדין העבד דכתיב כי טוב לו עמך ודרשינן עמך במאכל עמך במשתה וכו' (ע' לפנינו בפ' ראה), וזהו שאמר, אחרי שנתתיך לו לעבד א"כ הרי פתך אפויה ומשמני הארץ הלא יהי' מושבך, אחרי שתאכל ממה שהוא אוכל ותשב במקום שהוא יושב, במשמני הארץ, וכל הדקדוקים מתבארים ברחבה, ודו"ק.
  20. ר"ל ליום חגם זה קורין סנטוריא דעשו, ולשון נוטריקון במלה וישטם דריש. ועם דרשא זו יתבאר היטב לשון המ"ר וילקוט כאן בזה"ל, וישטם עשו, א"ר אליעזר, סנטורי ונעשה לו שונא נוקם ונוטר, עד כדון [ר"ל עד היום] קורין סנטורי דרומי, ע"כ, והיא היא כונת הירושלמי, וצריך רק להגיה במקום דרומי – ברומי, בבי"ת, והמפרשים במ"ר לא נחתו לזה, ולכן כתבו מה שכתבו בדוחק גדול, יעו"ש.
  21. טעם שעכב עשו הוא מפני שהי' לו טענה על זכות מערת המכפלה [ע' לפנינו ס"פ ויחי, נ' ה'] ונראה דמ"ש נתקיימה נבואתה – לאו דוקא נבואתה ממש, דהא לא נתנבאה זה כלל, ורק התאוננה שלא יהי' כן, אלא הפי' הוא ע"פ מ"ש במו"ק י"ח א' שהברית כרותה לשפתים, והכונה שנתקיימו דבריה כמו נבואה. ויש לצרף לזה מאמר חז"ל במכות י' א' קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. והנה אע"פ דבאמת לא שכלה שניהם ביום אחד, שהרי יעקב מת מכבר, מפרש בגמרא דכיון דקבורתם היתה ביום אחד שייך בזה לומר יום אחד, יעו"ש, ועוד יתבאר מענין כלל דרשא זו לקמן בפ' ויחי בפסוק ידך בעורף אויביך, יעו"ש. –




שולי הגליון