הטור הארוך/בראשית/כז

הטור הארוך בראשית כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויהי כי זקן יצחק. פי' הרמב"ן הי' בדעת יצחק לברך עשו שינחול הארץ ולהיות הוא בעל ברית לאלקי' כי הוא הבכור ורבקה לא הגידה לו מעולם הנבואה שנאמר לה ורב יעבד צעיר כי אלו הגידה לא הי' יצחק עובר על מצות השם ומחמת צניעות לא הגידה לו או שחשבה הוא נביא ויודע הכל ועתה ג"כ לא יצתה לומר לו כך נאמר לי בנבואה טרם לדתי כי חשבה באהבתו לעשו לא יברך ליעקב ויניח הכל בידי שמים והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב ובנפש חפצה. או היא סבה מאת השם כדי שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב ולו לבדו נתכנו עלילות. ור' יוסף קמחי פי' שלא הי' בדעתו לברך את יעקב כי אמר זהו צדיק ואינו צריך חזוק וזהו רשע וצריך ברכה אולי תועיל לו ואמר לעשות לו מטעמים כי אולי מתוך השמחה תשרה עליו שכינה לפי שנסתלקה ממנו רוה"ק כמו שמצינו באלישע ויהי כנגן המנגן וגו' והי' מסופק ביעקב כמו שאמר הקול קול יעקב ואע"פ שיש לילך אחר הקול מאחר המשוש דחקתו רוח הקודש שברכו ומה שחרד חרדה גדולה על שלא זכה עשו לברכה. וי"מ שהי' דעתו לברך שניהם אלא שרצה להתחיל בעשו כי הוא הבכור אלא שנכנס גן עדן עם יעקב ולכן ברכו לבדו:

ב

הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. ואם אמות תפסיד חלקך כי יעקב אחיך קנה הבכורה אחלק נכסי על פי ותנן ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם הבכור דבריו קיימין:

ג

תלייך. פירש"י החרב שתולין אותה. ור' אברהם פי' האשפה שנותנין בה החצים ואמר קח נא כליך ומה הם הכלים תליך וקשתך או כליך הם החרב ותליך וקשתך:

וצודה לי ציד. מכאן שיצחק לא הי' מכיר מעשיו של עשו שאלו הכירו לא הי' אוכל משחיטתו. מיהו תימה היאך הי' אוכל ממה שהי' הורג בחץ וי"מ כי בפיו הי' לוחש לחיות ולעופות וצדן וזהו כי ציד בפיו שצדן באמרי פיו:

ד

ועשה לי מטעמים וגו' ואוכלה כי על ידי אכילה הפסדת בכורתך וע"י אכילה תחזור לך:

ז

ואברככה לפני ה'. אע"פ שיצחק לא אמר אלא בעבור תברכך נפשי הזכירה השם לומר אני יודעת שתחול הברכה כי מאת ה' היא:

יב

אולי ימושני אבי. לא חשש שימוש כדי להכירו אלא אמ' ימושני אבי שיקרבני אליו לנשקני או ישים ידו על פני כדרך חיבת האב על בנו. תימא איך לא חשש שמא יכירהו בקולו ורוב בני אדם ניכרים בקולם ואולי היו שוים בקולם ומה שאמר הקול קול יעקב שהיה מדבר לשון רכה ומזכיר שם שמים או שהיה משנה קולו לדבר בקול אחיו כי יש בני אדם שיודעים לעשות כן:

יג

ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. כתרגמו לי יתאמר בנבואה שכך אמרו לי שם כשהלכתי לדרוש את ה' ורב יעבד צעיר. וי"מ לא יקללך אלא יקלל מי שנתן לך זאת העצה. וי"מ לשון חסרון כלו' עלי חסרונך שאם מתוך כעס ידירך הנאה מנכסיו אני אורישך כל כתובתי:

טו

את בגדי עשו בנה הגדול. מה שהזכיר עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן להפליג בענין הצדקת כי המנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ומתן והיא מתוך שמכרת צדקת הקטן ורשעת הגדול משתדלת בו כל הטורח הזה להעביר הברכה והכבוד מן הגדול לקטן וכן כתוב למטה ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותקרא ותשלח ליעקב בנה הקטן:

כב

הקול קול יעקב. פירש"י שאין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו. וכתב הרמב"ן ואיך היה עשו רשע בעיני יצחק ואולי חשב בעבור היותו איש שדה לא היה רגיל להזכיר שם שמים שהיה מפחד שמא יזכירנו במקום שאינו טהור או בלי כוונה וחשב לו זה לצדקה. ועל דרך הפשט היה זה בעבור טביעת הקול:

כה

ויבא לו יין וישת. מהיכן בא לו והלא לא נתנה לו אמו אלא לחם למטעמים ואיתא במדרש שגבריאל הביא לו יין מגן עדן ולא מצינו שתיית יין לטובה אלא הכא וגבי אברהם הביא לחם ויין:

כו

גשה נא ושקה לי בני. אמר הנה שני סימנין בקול דומה ליעקב במשוש דומה לעשו אראה עוד סימן ג' בבגדיו ויכריע בין ב' סימנים ועל כן כשקרב אליו והריח ריח בגדי עשו ברכו:

כז

ראה ריח בני כריח שדה. פי' ראה הוא הדבור במחשבת הלב שאמר בלבו ודאי עשו הוא זה שריח בגדיו מריחים כריח השדה פי' כציצי הפרחים שהוא איש שדה וקלטו בגדיו ריח השדה ועל כן ברכו. וי"מ שהיה בגדיו מגומרים בבשמים הגדלים בשדה:

כח

ויתן לך האלקים. פירש"י אמר אלקים מדת הדין שאם ראוי יתן ואם אינו ראוי לא יתן אבל לעשו אמר משמני הארץ יהי' מושבך בין צדיק בין רשע יתן לך אע"פ שהי' סבור שזה עשו מ"מ נתן בפיו הב"ה שהסכימה דעתו לדבר כאלו הי' מכוין:

ויתן לך האלקים מטל השמים. כתב הרמ"בן אין זה לשון ברכה שיתן לו השם מטל השמים כי הטל יורד בכל מקום ואלו אמר שיתן לו רבוי טל או שירד בעתו כעין ונתתי גשמיכ' בעתם אז יהי' לשון ברכה ע"כ צריך לפרש שחוזר למעלה שהזכיר בו ברכת השם שאמר כריח שדה אשר ברכו ה' פי' שהשם ברכו במלאכתו בשדה בענין הצידה שלא ימות ולא תבואהו רעה וכמו שברכך בזה יתן לך עוד ברכה מטל השמים ומשמני הארץ והברכה היא תוספת או רבוי. אי נמי וא"ו של וראש דגן ותירוש תוספת ופירושו יתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ רוב דגן ותירוש. אי נמי כי מתת אלקי' תמיד היא ואין לה הפסק לעולם ולכך אמר ויתן לך האלקים כל ימי חייך על אדמתך מטל השמים ויתן לך משמני הארץ כלומר השמנה שבכל הארצות ולעשו לא נתן במתת אלקים ולא ברכו אלא אמר גם לך אצלתי ברכה משמני הארץ ומטל השמים יהי' מושבך בעוד אשר אתה תשב שם ירמוז כי יכלה ויאבד כי לא יהי' לו זה לעולם אך בעודו יהיה לו טוב:

כט

יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. ונתקיים בגורן האטד שדרשו רבותינו ז"ל שהקיפו ארונו בכתרים של מלכים:

הוי גביר לאחיך. הי' סבור שהוא עשו וברכו שיגבר על אחיו א"כ ע"כ צ"ל שלא ידע מה שנא' לרבקה בנבואה ורב יעבד צעיר כדלעיל:

אורריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם אמר מברכיך ברוך ואורריך ארור הצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורים. ואע"ג דבאברהם כתיב ואברכה מברכיך ומקללך אאור שאני התם שחזר ואמר ונברכו בך והרי ברכה בתחלה ובסוף:

ל

ויהי אך יצא יצא. ב' יציאות למה מלמד כשראהו נכנס הטמין עצמו אחר הדלת וכשנכנס יצא משם והלך לו:

לב

מי אתה. חשב שהוא יעקב שבשביל שאכל מציד עשו וברכו הי' גם הוא מביא לו מטעמים כדי שיברך אותו ולכך שאל מי אתה לידע האמת:

לג

גם ברוך יהי'. וכי זה דרך לאחד שצעק לומר רימני לברך אותו שאחר כך יחזור ויאמר גם ברוך יהי' אדרבה הי' ראוי שיקללהו ועוד כיון שברכו פעם אחרת לפני עשו לא יאמין שברכה ראשונה היתה במרמה כיון שעתה מברכו ברצונו לכן פי' הרמב"ן שהוא לשון הווה מי איפה הצד ציד אשר היה יכול לרמות אותי שאברכהו וגם שיהי' ברוך עכ"פ ידעתי כי ברוך הוא. אי נמי שגם ברוך יהי' על כרחו שאי אפשר להעביר הברכה ממנו כי מאז שבירך אותו ידע ברוח הקדש שחלה עליו הברכה וזה טעם החרדה שידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם:

לה

בא אחיך במרמה. אע"פ שאמר תחלה מי איפה נתן דעתו והבין שיעקב היה שא"א שתחול ברכ' רק לזרעו:

לז

ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. אין זה ברכת הוי גביר לאחיך שכבר אמר לו הן גביר שמתיו לך ואפשר שיהי' גביר לאחיו ולא יהיו הם עבדים כענין כי יהודה גבר באחיו אבל אמר נתתי לו לעבדים על וישתחוו לך בני אמך שהוא השתחוואת עבד לאדוניו:

ואת כל אחיו. אע"פ שלא הי' לו אלא אחד אמר בלשון רבים לומר כל מרעו של עשו. וי"מ אחיו קרוביו פי' ישמעאל ובני קטורה כמו הכי אחי אתה:

לט

הנה משמני הארץ יהיה מושבך. פי' הרמב"ן לשון הנה פי' הנה אוכל לתת לך משמני הארץ ומטל השמים אבל הממשלה שלו תהי' כי אחיך תעבוד ולא נתן לו גם כן רוב דגן ותירוש כאחיו כי לשניהם יספיק שיהי' משמני הארץ ומטל השמים כי רצה לכבד המבורך ראשונה יותר ממנו ואמר ליעקב ויתן לך אלקים את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך להיות לו רוב דגן ותירוש בארץ כנען מתנת אברהם ולעשו יהיה מטל השמים ומשמני הארץ בארץ אחרת ובכאן לא הזכיר השם בברכתו לפי שעשו לא הזכיר לו השם והכא הקדים משמני הארץ לטל השמים וליעקב הקדים מטל השמים לפי שביעקב הזכיר האלקים הזכיר אצלו מטל השמים ולא אמר ביעקב מעל כמו שאמר בעשו לפי שביעקב הזכיר האלקים אין נכון לומר מעל לפי שהוא עליון על כל:

מ

ועל חרבך תחיה. כמו בחרבך אמר ידים שהאכילוני מציד חרבו ה' יצילהו בחרבו ולא שיהי' מחייתו משלל האויבים שכבר ברכו במשמני הארץ וטל השמים אלא ברכו שיצא במלחמותיו ולא יפול ביד אויביו ואמר מיד אחריו ואת אחיך תעבוד רק שלא תתגבר על אחיך. י"מ על שאמר לו ואת אחיך תעבוד פייסו לומר לא גזרתי עליך עבוד' עבד אלא שתעבדנו בחרבך כדרך הפרשים לאדוניהם: פי' רבינו סעדי' למה אמר לו בלשון הזה משמני הארץ ולא אמר לו בלשון ברכה יתן לך משמני הארץ שודאי לא בירך יצחק לעשו כלל אלא כך אמר לו אני לא אוכל לברכך שנתתיך עבד ליעקב ואמרתי לו ואורריך ארור נמצא שאם אברכך ואחסר שום דבר מברכתו אהיה בארור אבל בזה תתנחם כי במשמני הארץ יהיה מושביך דכיון שבירכתי ליעקב ונתתי לו משמני הארץ ומטל השמים ואתה עבדו הנה גם לך טובה בטובתו ועל חרבך תחיה שלא תעבדנו עבודת עבד אלא תהיה לו נושא כליו דרך כבוד:

והיה כאשר תריד. פי' כאשר תגבר ותמשול בו מלשון והוא רודה בכל עבר הנהר והוא בזמן שלא יקיימו בניו את התורה והמצות ופרקת עולו וגו' והיה במשמע זה שלא תחזור הממשלה עוד לבית יעקב ובא בלעם ואמר וירד מיעקב שבו בלשון שנתנה הממשלה לעשו תחזור לבית יעקב והאביד שריד מעיר פי' מעשו והוא רומז לימות המשיח במהרה בימינו שיאבד זכרו של עשו ולא יהיה לו עוד תקומה:

והיה כאשר תריד. כמו אריד בשיחי פי' אם יעבדו בך יותר מדאי תריד בשיחך ותתפלל לשם ויפרוק עולו מעל צואריך רמז לו שלא נתן לישראל לעבוד בו יותר מדאי. וי"מ ל' רדוי ומקרא חסר הוא כאשר אינך רוצה להיות תחתיו תרדה באומות ותכבוש מהם ארצם ופרקת עולו מעל צואריך:

מא

ויאמר עשו בלבו. אמר ר' אברהם אולי גלה סודו לאחד מאוהביו. והרמב"ן כתב אין צריך לזה כי ההסכמה שימלך אדם בלבו נקרא אמירה אע"פ שלא דבר בשפתים פי' שהסכים בלבו שיהרוג ליעקב ובזה יתנחם על מה שעשה לו:

יקרבו ימי אבל אבי. לפי הפשט שהיה מצפה למיתת אביו כי בחייו לא רצה לצערו או שהיה מפחד אם יהרגנו בחייו שיקללנו. וי"מ לא היה מצפה למיתת אביו אלא אמר אני אקרב אבל אבי שאהרוג לאחי ויתאבל אבי עליו:

מב

ותשלח ותקרא ליעקב. כי לא היה מצוי שם שהיה מתחבא מעשו מפני פחדו ממנו או מפני בושתו שהיה צועק עליו חמס:

מתנחם לך להרגך. פירש"י מתנחם על הברכות בהריגתך. א"נ כמו מתנחם לך או מתנחם עליך:

מה

למה אשכל גם שניכם יום אחד. לפי הפשט אמרה על יעקב ועשו. וי"מ על יצחק ויעקב שעשו אמר להרוג ליעקב ביום שימות יצחק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.