תוספת שביעית

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

תוספת שביעית

תוספת שביעית
שמיטת כספים

תוכן העניינים

• פרוזבול והדברים המשמטים
• קיצור הדינים שאינם משמטים
• שמיטת כספים בזמן הזה
• נוסחי פרוזבול

פרוזבול והדברים המשמטים

אבאר בע"ה דין שמיטת כספים בשביעית כמו שנאמר שמוט כל בעל וכו' דהיינו מעות שהלוה לחבירו והגיע סוף שנת ז' אינו יכול לתובעו ואינו חייב הלוה לשלם כי קרא שמיטה לה' ובזמן הזה שאין היובל נוהג הוא מחלוקת בין הרמב"ם וסיעתו עם בעל העיטור וסיעתו אם שמיטת כספים בזמן הזה הוא מדאורייתא או מדרבנן ומשום שראה הלל ע"ה שהיו נמנעים להלות ולא היו מרחמים איש לחבירו כדי שלא יפסידנו שנת הז' והיו עוברין על מצוה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו' קרבה שנת השבע וכו' עמד ותקן פרוזבול ופי' של פרוזבול הוא פרוס בול דהיינו בו"ל, בוט"י פי' בו"ל הוא עשירים שנאמר ושברתי את גאון עזכם ותני רב יוסף אלו בולאות של יהודה שפי' עשירים שביהודה ופי' בוט"י הם העניים שנאמר העבט תעבטנו צ"ל פרוסבול תקנת עשירים ועניים שילוו העשירים וילוו העניים ולא ישמט בשביעית מדין הפקר למ"ד דאפילו בזמן הזה שמיטה היא מדאורייתא.

אמרינן בפ' האחרון של שביעית זהו גופו של פרוזבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים ועיין בטור ח"מ סי' ס"ז שכתב בין שכתבו בלשון דיינים כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני וכו' וחתמו בלשון עד כגון איש פלוני עד, בין כתבו בלשון עדות כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא וחתמו פלוני דיין וכו' ויש מפרשים לא שנא כתבו בלשון דיינים וחתימי בלשון דיינים לא שנא כתבו בלשון סהדי דמסהדי מאי דאמרי לדייני וחתימי סהדי ועיין שם להרב בית יוסף ואחרונים.

(ואכתוב בע"ה כל פרט ופרט בשורשו כדי שידע המעיין שורש הדין מתוך ספר זה בלי טורח ולא יכשל לעשות שלא כדין).

א

א) אין פרוזבול מועיל אלא אם כן יש לו ללוה קרקע ומיהו אפילו יש לו כל שהוא מהני אפילו יש לו עציץ נקוב מונח על גבי יתדות באויר ואין מקום היתדות שלו סגי ובלבד שיהא העציץ נקוב ואפילו אין ללוה כלל אלא שיש לחייב לו דהיינו לוה שחייב ללוה זה או לערב או למי שחייב לערב כותבין אותו ואפילו אין לו לא לזה ולא לזה ויש למלוה או למי שחייב למלוה דהיינו שיש לו למלוה לוה אחר שחייב לו מזכין אותו ללוה אפילו ע"י אחר שלא בפניו או משאילו מקום לתנור או לכירים וכותבין לו וכל זה יוצא ממה שאמרו בפ' יו"ד דשביעית ובפרק השולח דף ל"ז מדר' נתן וכו' וכפירוש רש"י יע"ש וכן הוא שיטת הטור בחושן משפט סי' ס"ז אבל הרמב"ם בפ"ט כתב אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין וכו'. היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע הואיל והוא תחת שעבודו כותב עליה ע"כ. ולא פירש חייב לו לגבי מלוה או לגבי ערב יע"ש. וראיתי להרשב"א דגיטין בפ"ד דכתב על דף ל"ז ב' וז"ל: אין לו קרקע אבל לערב יש לו קרקע כותבין. אין לו ולא לערב אבל לחייב לו יש לו קרקע כותבין מדרבי נתן דאמר מוציאין מזה וכו' וקיימא לן כר' נתן והרב אלפסי כתבה בהלכות. הרי דגם הרשב"א לא פירש לחייב לו אלא לגבי לוה ולא לגבי ערב ומלוה. וא"כ קשיא לי על מה שכתב הרב בית יוסף בסי' ס"ז דהרשב"א כתב נ"ל דחייב למלוה או לערב קאמר ורבינו מפרש דחייב למלוה נמי קאמר, כלומר היכא דיש למי שחייב למלוה דהוי כאילו יש למלוה ויכול לזכות ללוה ע"כ ומלבד שכפי זאת הנוסחא מהרשב"א שהביא צ"ל כן להרשב"א כמו כשכתב לדעת רבינו ואין חילוק ביניהם. זאת ועוד קשה לי שאפילו נאמר דטעות נפל בדפוס וצ"ל לסברת הרשב"א דחייב ללוה או לערב קאמר אפילו הכי אין לו מובן דהרשב"א חייב לערב לא קאמר אלא סתמא קאמר דהיינו ללוה לא לערב ולא למלוה וכמו שכתב רש"י וכן כתב הרמב"ם ומה לו להביא להרשב"א ולא להרמב"ם דכולם בחדא מחתא קיימי:

ב

ב) איך שיהיה כסברת הטור קיימא לן וכן פסק הרב הלבוש וכן פסק מרן בשלחן ערוך סי' ס"ז בחושן משפט דמהני אפילו שאין לו ללוה ולא לערב אלא למלוה מזכהו ע"י אחרים ללוה אפילו שלא בפניו כיון שזכות הוא לו שזוכה בקרקע שלא היה לו ואפילו שיוצא ללוה חובה ע"י זכיה זאת שחייב לשלם חובו אפילו הכי כיון שבשעת הזכיה על כל פנים זכות הוא לו מהנייא ולא אמרינן אין חבין לאדם שלא בפניו. וכתב הרא"ש שקולא היא זאת שהקילו גבי פרוזבול וכ"כ הר"ן וכ"כ הבית יוסף וכן כתב הסמ"ע ופרישה ומ"מ כתב הר"ן בפ' השולח שאם הלוה לפנינו וצוח איני רוצה לזכות בקרקע של אחרים אין מזכין לו. והביאו ההגה ועדיין אני מסופק אם אחר שלוה הלך המלוה שלא בפני הלוה וזיכה ע"י אחרים ללוה אם מהנייא אם לאו דיש צדדין לומר דלא מהניא לדעת הר"ן כיון שגילה דעתו דאינו רוצה בזיכוי זה ואין זכיה בע"כ. או נאמר שמא באותה שעה צוח אבל בשעה זאת לא צוח ונתחרט עכשיו על מה שאמר אינו רוצה ושמא רוצה.

ג

ג) וכתב הרשב"א דשיעור קרקע מה שהוא שאמרו אפילו שיעור נעיצת כדי מחט מהנייא ולאו דוקא קלח של כרוב. וכן הביא הרב בית יוסף יע"ש.

ד

ד) ואם יש למלוה קרקע שאינו שלו קנוי ולקוח לו אלא מושכר לו מיד גוי או ישראל ורוצה המלוה לזכות לו ללוה מה שהוא מקרקעו המושכר לו שיזכה הלוה בשיעור קרקע ומושכר לו לזכות ללוה שיזכה בו כדרך שכירותו באופן שזכות שיש למלוה ע"י כח השכירות רוצה לזכות ללוה מה שהוא אם מהניא או לאו עיין בבית יוסף סי' הנז' דכתב ומשמע לי דכיון דעל קרקע מושאל כותבין ה"ה שכותבין על קרקע שהוא מושכר בידו ולא מצאתי בשום אחד מן הפוסקים שדיבר בענין זה עד שזימן ה' לידי ומצאתי בעיטור מאמר ג' שדקדק מדתנן רבי עקיבא אומר קרקע כ"ש חייבת בפאה וכו'. ולכתוב עליו פרוזבול וכו' ש"מ דפרוזבול ואגב חד דינא אית להו. וכי היכי דאמרינן בפרוזבול מזכה לו בתוך שדהו ואמרינן נמי השאיל לו מקום לתנור וכירים כותב עליו פרוזבול הכי נמי לענין אגב בשאלה או בשכירות סגי וכו' ע"כ וכתב על זה הרב בית יוסף וכ"כ הרב בעל התרומות בשער מ"ג הרי שהשוה אגב ופרוזבול וכתב דבאגב בשכירות סגיא וא"כ ה"ה לפרוזבול תנן עכ"ל וכן הביא הפרישה ואפילו השאיל לו מקון לעציץ נקוב או אם מזכה לו מקום מן המושכר לו למלוה ומזכה ללוה להניח שם עציץ נקוב. וראיתי בלבוש שכתב אפילו השאיל לוה מקום להניח בו וכו' כותבין וכן אם השכיר לו עכ"ל. ובודאי שאינו ר"ל אם השכיר המלוה ללוה דמ"ש המלוה דוקא אלא ר"ל שאם השכירו ללוה קרקע יהיה מי שיהיה כותבין עליו כיון שיש קרקע בשכירות וה"ה אם אין ללוה ויש למלוה בשכירות מזכהו לו ללוה ע"י אחרים מ"ש וכותבין עליו ופשוט וכ"כ הרב ש"ע וכתב הרב הסמ"ע וה"ה אם השכירו לו פי' ול"ת דוקא בשאלה שהוא עומד ברשות השואל אפילו לענין אונסין מ"ה חשיב שלו מה שאין כן בשכירות.

ה

ה) כתב הטור כותבין על איש שלוה אם יש קרקע לאשתו וה"ה על האשה אם יש קרקע לבעלה וכ"כ בשו"ע והוסיף ועל היתומים על נכסי האפוטרופוס ועיין בסמ"ע דכתב דכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה אבל לפרש"י יש חילוק בין חוב אביהם לחוב שלוו היתומים עצמם יע"ש. ועיין כנה"ג אות נ"א על ב"י ובאות ל"ח על הטור ועיין אורים ותומים.

ו

ו) היתה לו ללוה שדה ממושכנת ביד אחרים אפילו שאין לו מעות לפדות וגם הוא באתרא דלא מסלקי אפילו הכי המלוה יכול לכתוב לו פרוזבול כאילו השדה היתה ביד הלוה עיין שולחן ערוך, ופרשו הסמ"ע ונראה דלא בא לאפוקי אם יש ללוה קרקע שאינו שלו אלא מאחרים בתורת משכנתא בידו שאין כותבין עליו כיון שאינו שלו זה א"א שהרי עכ"פ מושכרת בידו היא עד זמן קבלת מעותיו ובנכייתא זמן שכירות כעין משכנתא דסורא כידוע. ולמה לא יועיל לכתוב עליו אלא ר"ל שזה פשוט עפ"י האמור אלא עכשיו בא לומר ענין אחר דהיינו שיש ללוה שדה ממושכנת ביד אחרים וכו' עיין בחו"מ סי' ע"ב וביורה דעה סי' קע"ב יע"ש.

שוב ראיתי להרב אורים ותומים דכתב דברים נכוחין למבין בזה וישב למה הטור השמיט דין זה דהוא משנה ערוכה וכתב וז"ל ולי נראה דס"ל לטור דאי מיירי דהלוה השכיר הקרקע לאחר פשיטא מה קמ"ל הא גוף הקרקע שלו ויכול למוכרו וכיוצא רק עיקר הפי' הכי הוא דהיה לו למלוה שדה ממושכנת מאחרים הוי כיש למלוה קרקע ויכול לזכות ללוה ולא תימא איך יכול לזכות דבר שאינו שלו קמ"ל דמ"מ דהואיל וממושכן בידו יכול לזכותו וכו' דמכ"ש במשכנתא בידו דיוכל לכתוב. ולכך הטור דכתב דאם לחייב למלוה יש נכסים דכותבין פרוזבול ע"י זיכוי וכו' השמיט הך דינא דשדה ממושכן וזה פשוט ונכון עכ"ל לשון הזהב.

ז

ז) הנלקט מכל האמור שצריך שיהיה קרקע דוקא ללוה או למי שחייב לו וכו' כאמור ואם אין לו ויש למלוה מזכהו ע"י אחרים ללוה קרקע כ"ש ואפילו מעציץ נקוב ותלוי באויר ואפילו על קרקע מושכר או שאול או מושכן כאמור אבל על חלק קרקע שיש לכל אחד ואחד מישראל בארץ ישראל הקדושה אי אפשר לכתוב עליו פרוזבול ואפילו שמהני ד' אמות קרקע שיש לכל אחד מישראל בארץ ישראל או מקום קבורתו במקום שיהיה לענין הרשאה ולענין הקנאת מטלטלין כמו שיעויין בטור חושן משפט סי' קי"ג ובסי' קכ"ג מ"מ לענין פרוזבול לא מהניא.

ח

ח) וטעמא דמלתא דלא מהניא משום דמבואר שם בסי' קי"ג דאם אין לו ללוה קרקע וגם אין למלוה להשאילו או להשכירו יכתוב הקנתי לו ד' אמות קרקע בחצרי ואגבן הקנתי לו מטלטלי ואפילו שאין אנו יודעין אם יש לו קרקע הודאת בעל דין כמאה עדים דמי לחובתו וכו' ובסי' קכ"ג כתב לענין הרשאה ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שביד חבירו ואין לו קרקע שיקנו לו ד' אמות קרקע שיש לו בארץ ישראל ומקנה לו המעות אגבן ודברים אלו קלים מאוד שנאמר לו שיקנה לו ד' אמות קרקע של א"י והגאונים בעצמן כתבו שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר ואינו אלא כדי לאיים על הנתבע וכו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דשלוחין ושותפין ה"ז וז"ל מקנהו ארבע אמות מחלקו שבארץ ישראל וכו' ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד ורעועים שזה מי יאמר שיש לו חלק בארץ ישראל ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו והגאונים בעצמן כתבו התקנה והם אמרו שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר ואינו אלא כדי לאיים על הנתבע וכו' עכ"ל. ועיין בהגהות מיימוניות מייתיר ראיה מן הגמרא שיש אדם שאין לו קרקע בארץ ישראל ודמתרץ בפרק הזהב שאין לו קרקע וכו', וכן מכמה מקומות וכן עוד ועוד דאם כן האיך יעשה אדם שני שטרות הקנאה הרי הראשון קנה ד' אמות של א"י ומפרש ר"ת דטעמא דמועיל היא משום הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכו'. ועיין בדרישה בסי' קכ"ג מ"ש בדעת הטור באופן דמאי דמהניא ד' אמות של א"י הוא קל ורעוע ומטעם הודאתו דאיהו מפסיד על נפשיה והודאת ב"ד כמאה עדים דמי וכדכתיבנא ומשום זה כתב הרב הדרישה בסי' ס"ז וז"ל ומיהו אפילו יש לו קרקע כ"ש כותבין עליו פרוזבול וכו' נראה דמ"מ אין לסמוך אד' אמות קרקע שיש לו לקבורתו או לד' אמות קרקע שיש לו חלק בא"י כדאמרינן לענין אגב דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כל אדם יכתוב פרוזבול הקרקעות הללו אף על פי שלא סמך עליו בתחילה בשעת הלוואתו ועוד דלא אמרינן שם הכי אלא מכח שהוא נאמן בהודאתו לחובתו. וכמ"ש הרא"ש וזה לא שייך כאן ואפילו שם כתב הרמב"ם דאין לסמוך על זה וכמש"כ הטור בשמו בסי' קכ"ג.

ט

ט) ועפ"י כל הנז' אין לכתוב אין לכתוב בפרוזבול ד' אמות של א"י ואם כתב כך בד' אמות של א"י נראה שהוא פסול מטעם שלא סמך המלוה על קרקע זאת מעולם שהרי מי יאמר שיש לו ואפילו שיש לו כי כל ישראל יש להם חלק בא"י מ"מ אינן בידו ויותר טוב הוא שלא יכתוב זה משיכתוב שהרי גופו של פרוזבול האמור במשנה די וכיון שמסתמא כל אדם יש לו קרקע או שירש או שלקח בממון או במתנה או בשאלה או בשכירות אנו אומרים שבודאי יש לו קרקע או עציץ נקוב ואפילו תלוי וכיון שהוא מודה שיש לו קרקע או עציץ וזכהו ללוה די לו אם יבא בטענה הלוה שאין לו קרקע והודאת המלוה די לנו כדפרישית ובסתמא אמרינן דיש קרקע אבל אם כתב בפירוש שסמך אד' אמות של ארץ ישראל מגרעות נתן שאין כאן סמיכה כאמור ומן הדין בעינן קרקע וליכא.

י

י) אחר זמן ראיתי להרב המוסמך הרב המבי"ט בח"א סי' ש"א שהביא מעשה בנוסח פרוזבול שנכתב בפני בית דין שבדורות האלו מכמה בתי דינין. וזה נוסחו:

בפנינו עדים החתומים מטה בא פלוני בן פלוני ואמר לנו דעו לכם הדיינים שאני מקנה ומזכה ד' אמות קרקע שיש לי בארץ ישראל לכל בעל חוב שלי שאין לו קרקע וכל חובות שיש לי אצל כל אדם מוסרני לכם הדיינים כדי שאגבם כל זמן שארצה ואנחנא בי דינא דחתמין לתתא הוזקקנו לדבריו וכתבנו וחתמנו לו פרוזבול כדי שיגבם כל זמן שירצה והיה זה ביום פלוני כך לחודש פלוני משנת פלונית ליצירה וקיים.

והרב השואל להרב המבי"ט היה דעתו לפוסלו מטעם דלא מהניא ד' אמות של ארץ ישראל והרב המבי"ט כתב ואני הצעיר הנשאל נ"ל שלא נפסל כיון שכתוב בתוכו גוף הפרוזבול האמור במשנה וכבר נהגו בשמיטות שעברו לכתוב גוף פרוזבול בלא זיכוי ד' אמות כי סמכו על רוב העולם שיש להם קרקע כ"ש או לפחות עציץ נקוב וכו' וא"כ בפרוזבול זה יהיה כמי שלא כתוב זיכוי ד' אמות ואפילו הכי כשר הפרוזבול דמ"מ יהיה ללוה קרקע מ"ש או עציץ נקוב כמו שיש לרוב העולם וסבר לתת טעם לב"ד שכתבו נוסח זה. והמעייין יראה שם שביקש לתת טעם ולא עלה לדעתו יפה ואיני צריך להאריך בזה שכבר הוא בעצמו כתב אחר זה אבל מ"מ נ"ל שיותר טוב היה שלא יכתוב כמו שכתב הרב השואל שהרי נראה מכמה מקומות שאין ד' אמות של ארץ ישראל מועילות לשום דבר כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שלוחין בפרט בענין פרוזבול שנראה מן המשנה שאין מועיל ד' אמות של ארץ ישראל יע"ש ועיין להרב לחם שלמה דף י"ג סי' ל"ט.

יא

יא) ויעויין שם שמ"מ אם יהיה איזה קרקע ללוה דנין עפ"י פרוזבול זה אבל אם לא יש ללוה קרקע כ"ש נראה שאינו נאמן המלוה לומר שזיכה לו מקרקע מ"ש משלו שהרי כתוב בפרוזבול שהוא על קרקע של ארץ ישראל ואין סומכין עליהם ומ"מ אם לא היה כי כך היה נאמן המלוה לומר אני זכיתי לו מהקרקע שלי כ"ש כמו שנאמן לומר פרוזבול היה לי ונאבד וכו' יע"ש.

יב

יב) ומ"מ כפי כל מה שכתבתי אני הפחות מפי כל הספרים, קשה לי איך אפשר בעולם אדם שלא יהיה לו קרקע כלשהו כיון שקרקע לקוח או שאול או מושכר מהניא וכל בן אדם יהיה עכ"פ דירה לדור ולשכב בו לו ולאנשי ביתו וא"כ יש לכל לוה שבעולם קרקע מ"ש בשכירות וכיוצא לדור בו ואיך כתב הרב ואם לא יש ללוה קרקע וכו' אינו נאמן וכו' ולא ימצא בעולם אלא אחד בעולם שאינו דר בישוב וכיון שפרוזבול יש כאן הדין עם המלוה וגובה חובו דדל מהכא ד' אמות של ארץ ישראל.

יג

יג) ואחר שכתב דצריך עכ"פ קרקע לכתוב פרוזבול ולא אפשר בלאו הכי אכתוב בע"ה טעמא דמלתא וז"ל הבית יוסף שם בסי' ס"ז ואין פרוזבול מועיל וכו' משנה פ' בתרא דשביעית אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כ"ש ופרש"י בפרק השולח דף ל"ז דלא תקנו אלא על הקרקע שיהיה החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהוי מלתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמלתא דלא שכיחא לא עבדי רבנן תקנתא ואעפ"י שאינו שוה כל החוב הא אמרן מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי ע"כ. ור"ש כתב בפירוש המשנה משום דאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינן ביה לא יגוש והתוספות כתב פירוש ר' שמואל משום דקרקע כ"ש שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות יע"ש ועיין בר"ן חילוקי הדינים היוצאים מן הטעמים הנזכרים בין זה לזה ועיין ג"כ באחרונים ואין צריך להאריך יותר בזה.

יד

יד) כתב בעל התרומות בשער מ"ה דגרסינן בירושלמי שצריך שיהיה קרקע ללוה ומלוה ומפני זה הצריכו הראשונים לכתוב טופס פרוזבול בהקנאת קרקע אפילו שקנין שטרות בכתיבה ומסירה נקנה בלבד. וכתב הבית יוסף דמשמע להו לראשונים דהירושלמי סובר שצריך שיהיה למלוה קרקע כדי שיוכל להקנות שטרותיו אגב קרקע וכו' וכתב הבית יוסף דר' יוחנן פליג עליה דרב וסובר למלוה אפילו שאין ללוה, ללוה אפילו שאין למלוה, ולרווחא דמלתא כתבו הראשונים מלתא דלכולי עלמא יהיה כשר.

וזה נוסח שטר הרב יהודה אלברצלוני:

אנו בית דין החתומים כך היה שבא לפנינו פב"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהו ארשיתי יתכון למגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומע' תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מע' כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו בית דין כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כדאמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשבת פלוני הא שטרא דפרוזבולא כדנהיגנא מיומא דהלל הזקן וכדתקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאשתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כח דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר ובריר וקיים.

טו

טו) ולפי נוסח זה נראה דפרוזבול דתקן הלל הוא מוסר שטרותיו דהיינו חובותיו לבית דין ועיין תשובות הר"ן סימן ע"ז בסופו דכתב היפך מזה דמוסר שטרותיו וכו' היא מדאורייתא ולא תקנת הלל ותקנתו של הלל הוא במסירת מילי לבד ע"כ דבריו וכ"כ התוספות עיין בסמוך.

טז

ושורש דין זה דפרוזבול המבואר במשנה דשביעית ובפרק השולח דף ל"ב אמרו שם למה לי למתנא דיינים למה לי למתנא עדין הא הוה מצי למימר דל"ש כתב בלשון דיינים וחתמי עדים לא שנא כתבו בלשון עדים וחתמי דיינים ופירש"י בלשון דיינים כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני וכו' וחתמי עדים בלשון עדות כגון איש פלוני עד ולא שנא כתבו בלשון עדות כגון דוכרן פיתגמייא דהוה באנפנא וכו' וחתמי למטה אני פלוני דיין. ועיין בטור ויש מפרשים וכו' ועיין בתוספות בפ"ק דמכות דכתבו דמוסר שטרותיו לבית דין ופרוזבול תרי מילי נינהו פי' דמוסר שטרותיו היינו בתופס שטרותיו בידו ומוסרן לבית דין אבל פרוזבול אינו מוסר ממש רק שכותב בפרוזבול מוסרני לכם וכו' וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה ועיין להרב ב"ח דהר"ן הנז' הוה כתו' וכולי' ובסוף לשונו כתב ולא הוי פרוזבול אלא אם כן כתב מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים וכו' והדיינים או העדים חותמין למטה וראוי להחמיר וכו' דבעינן ג' דיינים עכ"ל.

יז

טו"ב) וכתב הרב בעל התרומות בשם הר"י אלברצלוני עניין שטר פרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל ג' עדים ויש אומרים אפילו לשנים, ואומר הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי ג' דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני וכו' ודי לו אם יחתמו אותם עדים באותו פרוזבול שהם ראו כי בפניהם מסרו בפני הדיינים ואף על פי שאין הדיינין חותמין בו מיהו אם חתימי דייני טפי מעלי ואין צריך עדים כלל והביאו הרב בית יוסף יע"ש ומלשון זה נראה שצריך שילך המלוה לפני הדיינים ויאמר מוסר אני וכו' ויראו העדין בעיניהם שאמר כן לב"ד המלוה ואז יכולין העדים לחתום כיון שראו בעיניהם, אבל מרן בית יוסף אחר שכתב פרוזבול בלשון דיינים בדין י"ט, כתב בדין כ"א: יש מי שכותב ענין שטר פרוזבול כך הוא הולך המלוה אצל ג' עדים וי"א אפילו לשנים, ואומר הוו עלי עדים וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי ג' דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני ודי לו אם יחחתמו בו חותם עדים וכו' ע"כ. ופירש הסמ"ע ס"ק מ' בסוף לשונו דהעדים יתנו לו כתוב וחתום איך שידוע להם שמסר פרוזבול לפני הדיינים עכ"ל ומתיבת שידוע משמע אפילו שלא ראו העדים שמסר לב"ד פרוזבול אלא שידוע להם שמסר כפי כל מה שאמר המלוה אבל מתיבת וחזו דכתב בעל התרומות ומרן הקדוש נראה שצריך שיראו בעיניהם העדים מסירת הפרוזבול לפני הדיינים.

והרב מוהר"ם מטראני זלה"ה בח"ב סי' רכ"ה כתב אבל כשכותב הפרוזבול בלשון עדים אז צריך לכתוב בפירוש הדיינים וכן אנו נוהגין ע"כ ולא פירש יותר שצריך ג"כ שיראו העבדים שעת מסירת הפרוזבול לב"ד ובח"א מהרב המבי"ט הנז' בסי' של"ז משמע שאם כתב הפרוזבול בלשון עד שצריך לכתוב בפנינו עדים חתומי מטה בא פלוני לפני הדיינים ואמר להם מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים וכו' יע"ש וכן נראה מלשון הטור ליש מפרשים ל"ש כתיבי בלשון דייני וכו' ל"ש כתיבי בלשון סהדי דמסהדי מאי דאמר להם דמסר לדייני פלוני ופלוני וכו'.

יח

יח) אמנם ראיתי במרדכי בפ"ד דגיטין פרק השולח דהביא לשון ירושלמי לתרץ על רבינו יחיאל שהקשה איך יהיה נאמן המלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד אם אנו יודעים שלא היה במקום המלוה ב"ד ותירץ נ"ל דלאו בריחוקא וקורבא תליא מילתא שהרי גרסינן בירושלמי דזרעים דר' חזקיה בשם ר' ירמיה אפילו נתונים ברומי פי' הדיינים כלומר יכול לומר מוסרני לפלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני אפילו רחוקים ממנו הרבה אפילו שאינם בפניו שפיר דמי עכ"ל. ולשון הטור הנז' לא משמע הכי ותמהתי על הרב ב"ח איך כתב י"מ ל"ש וכו' וזה עולה כפי דעת הירושלמי דבסמוך דפרוזבול יכול להיות בפני שני עדים אעפ"י שהם רחוקים מאוד מדיינים וצ"ע לגרסת רש"י וכו' יע"ש ועפ"י המבואר מניין לו שהיש מפרשים שמביא הטור הוא כירושלמי אדרבא איפכא נראה כמו שכתב ואעפ"י שכתב הטור בסמוך ואפילו לא נכתב וכו' לא קאמר הטור אלא לומר לדיינים עצמן בעל פה בלא כתיבה דמהנייא כיון שמסר לדיינים וכמו שמבואר בגמרא והביאה הרב ב"י שם אבל לומר לעדים שימסור החוב לדיינים פלוני ופלוני שבמקום פלוני ולא יראו העדים שמוסר הדברים לבית דין שמהניא, זה לא כתב הטור.

יט

יט) לפי דין המרדכי הזה אם נתגלה הדבר למפרע שאותו פלוני ופלוני שהזכיר שמוסר שטרותיו להם לא היו דיינים בזמן ההוא או לא היו בעיר ההיא שאמר אין פרוזבול זה מהני או לא, עיין להרב אדמת קדש ח"ב סי' ל"ג.

כ

כ) והרב בשו"ע בדין כ"א כתב יש מי שכתב דין פרוזבול כך הוא הולך המלוה אצל ג' עדים וי"א אפילו לשנים ואומר הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי ג' דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים עכ"ל. ודין זה מביאו בב"י משם בעל התרומות משם הר"י אלברצילוני וסיים שם ודי לו וכו' שהם ראו כי בפניהם מסרו בפני הדיינים ע"כ. הרי דדעתו הוא דוקא שראו העדים שמסר המלוה דברי פרוזבול לדיינים אבל בלא ראיית העדים זה לא קאמר מרן. והרב בעל המפה מביא דין המרדכי הנזכר בדין כ' אבל אין דעת מרן כן מדלא הביאו לא בבית יוסף ולא בשולחן ערוך ומעיקרא דדינא דין זה שכתב המרדכי לא ידעתי איך פירשו לפי דרכו הבנת הירושלמי והוליד ממנו דין, שהרי הירושלמי לא קאי שם על המשנה על דין פרוזבול אלא על השבטים שגלו וז"ל שם בפרק יו"ד דשביעית היו עליה אבל היו מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יכול יהו היובלות נוהגין ת"ל יושביה לכל יושביה נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות. ר' חזקיה בשם ר' ירמיה ואפילו נתונים ברומי ע"כ ופירושו שרצה להוכיח על מה שאמר מקודם שבזמן שהיובל נוהג היינו נוהגין שמיטה מן התורה אבל בזמן שאין יובל דין שמיטה הוא מדרבנן ואמר אימתי פסקו היובלות יושביעה עליה בזמן שיושביה עליה לא בזמן שגלו מתוכה היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה וכו' ונמצאת שאפילו מזמן שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשי שלא נטלו חלק בארץ אלא בעבר הירדן אפילו הכי מאותו זמן בטלו היובלות דבעינן כל יושהיה כל שבט בישובו בנחלתו הנתונה לו. ועל זה אמר ר' חזקיה בש םר' ירמיה ואפילו שנתונים ברומי במקום אחד בישוב ולא בדוחק דס"ד כיון שמעיקרא לא היו דרין בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה בארץ ישראל הקדושה עכשיו גם כן שנתונים שם ברומי במקום אחד ולא פזורים בד' כנפות הארץ מעט במקום אחד ומעט במקום אחד אימא שיהיה היובל נוהג כיון שכל ישראל עליה חוץ משבט בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה שנתונים ברומי ומה לי דרים ברומי ומה לי שנתונים בעבר הירדן אפילו הכי כיון שאינם דרים במקום נחלתן וישובן שמתחילה לא קרינן כל יושביה ואין יובל ונמצא שהשמיטה היא דרבנן וא"כ דברי המרדכי צריך עיון ועיין הר"ן דקאי לשטרות.

כא

כא) וחזינא להרב הגדול ח"ק שושנים לדוד בפרק י' דשביעית שכתב על משנה ד' זהו גופו של פרוזבול מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים שכתב וז"ל שבמקום פלוני מהכא דייק מ"ש המרדכי ופסקו מור"ם סי' פ"ז דאפילו אין המלוה בעיר הדיינים, יכול לומר בפני עדים הרני מוסר שטרותי לבית דין פלוני שבעיר פלוני ע"ש ובהון עשיר נדחק מאד לפרש הך שבמקום פלוני דקתני, וא"צ לדבריו כלל עכ"ל.

ותמהתי איך לא ראה הרב דברי הירושלמי בשורשן דאין משמעות משם דין המרדכי כאשר כתב זאת ועוד שרוצה הרב להוציא ג"כ דין זה מן המשנה שאמר שבמקום פלוני וכו' והלא לפי דבריו צריך לאוקומא המשנה שאמר לעדים הוו עלי עדים שמוסר אני כל חובותי לבית דין פלוני שבמקום פלוני והרי לשון המשנה הוא מוסר אני לכם איש פלוני הדיינים וכו' ותיבת לכם דייקא שמדבר עם הדיינים איך מרגיש מתיבת שבמקום פלוני שאינו כ"כ דקדוק ולא מרגיש ומתיבת לכם הנזכר במשנה שלפי פירושו אין לו שחר ומשנה זאת מובאה במקומות הרבה ובפרט בגיטין דף ל"ב ול"ג וכו' ולכל הפירושים שם מרש"י ותוספות פירושה שמדבר עם הדיינים ואפילו הכי צ"ל בתוך הפרוזבול מקום הדיינים כדין כל גיטין וכל שטרות דעלמא שנזכר שם בתוכם מקום עשייתם וכיון שעיקר וגוף פרוזבול תלוי בבית דין צריך להזכיר מקום הדיינים ד"מ דייני ירושלים או דייני חברון וכיוצא ולכן אמר המשנה דייני שבמקום פלוני ופירושו שנכתוב דייני ירושלם וכיוצא לא שבמקום וכו' שבא לצות שנכתוב דייני מקום פלוני כדי שנדע שנעשה כדין בכל מקום שיוליכו ואין כאן דקדוק גמור כדי שנוציא דין מחודש דלא יש ראייה מן המשנה ואפילו מן הירושלמי כאמור וצריך עיון. וכן כתב ריא"ז שהביא הרב שלטי הגבורים שצריך בפני ב"ד דוקא ויעידו העדים שראו כן.

כב

כב) ואחרי כותבי מצאתי קצת מנוחה לדברי המרדכי שהבין מן הירושלמי כפירושו מטעם ששנויה בבא זאת שמיום שגלו בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה בטלו היובלות ע"כ בבא בפני עצמו ואח"כ מתחיל בבא אחרת. ר' חזקיה בשם ר' ירמיה ואפילו שנתונים ברומי וכו' כן מצאתי בירושלמי ישן נושן קרוב לאלף שנים שנדפס. ובגמרא שלנו סוף ערכין מביא כל עניין זה שמיום שגלו וכו' בטלו היובלות ולא מביא זה של ר' חזקיה ומ"מ אפילו אם נאמר כדעת המרדכי דמהני אפילו שלא בפני בית דין כמו שנראה מתיבת שנתונים ברומי מ"מ היינו דוקא בזמן שלא יש בית דין במקום המלוה אבל בזמן שיש בית דין רצוי וחשוב למסור החוב ולא כן פרוזבול צריך לכתחילה שיראו העדים בעיניהם שמסר המלוה החוב לבית דין פלוני לכתוב פרוזבול כמו שנראה לשון הבית יוסף כאמור ולכן נראה לע"ד לכתבו לשון יותר מרוחב בפרוזבול, הוו עלי סהדי שאני מסרתי בפניכם כל חוב וכו' לב"ד הצדק וכו'. ועד"א שראינו כל הנז' ושמסר כל חובות לב"ד הנז' ח"ש וכו'. ועיין הר"ן. ותימא על הרב שושנים [לדוד] איך לא ראה דברי הרב דקאי אשטרות וכ"כ הרב כפתור ופרח בפרק מ"ט ועיין להרב המבי"ט ח"ב סי' כ"ז ודבריו לע"ד צ"ע וצריך לגמגם בהם ויש טעות דפוס ג"כ ואיך לא ראה דברי הר"ן הנזכרים.

כג

כג) אחר זה ראיתי בתומים שצריך דוקא בפני ב"ד כמו שכתבתי אני הפחות, וכן הוא דעת רבינו יחיאל במרדכי דאין מועיל שאפי' נתונים השטרות ברומי יכול לומר מוסרני. והניחו בצ"ע דין המרדכי, הרב אורים ותומים.

כד

כד) ועכשיו נפרש בע"ה אם צריך לפרש כל בעל חוב בפ"ע פלוני ופלוני וכו' או די שיאמר לכל אחד ואחד מבעלי חוב שחייבים לי סתמא בלי הזכרת שמותייהו.

והנה במסכת גיטין דף ל"ו ע"א נראה שצריך להזכיר שם הבעל חוב בפירוש שהרי אמרו שם וזהו גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו וכו'. וכ"כ הרא"ש הנוסחא. וכ"כ הרב ר"ע בפ"ד דגיטין מ"ד שכל חוב שיש לי אצל פלוני וכו' וכן באר הרב תוספות יום טוב וכן ראיתי להרב הלבוש סי' ס"ז ס' י"ט שהביא נוסח הפרוזבול מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני וכו' וכן נראה שהוא דעת הטור שכתב מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני וכו' וכ"כ ג"כ אחר זה בדין חמשה שלוו מאחד שדי לו וכו' וכותב כל חוב שיש לי אצל פלוני וכו' ואין כן דפוס שלנו ולא דפוס הרב רבנו עובדיה ולא תוספות יום טוב ולא הרמב"ם והיה לו לציין הגמרא דפרק השולח שמבואר שם כאמור וכן כתב הפרישה וכן כתב הר"ן על המשנה ועל הגמרא שהביא הרי"פ וכ"כ ריא"ז שהביא הרב שלטי הגיבורים וא"כ הכי נקטינן בין בעל חוב יחיד צריך להזכיר שם הבעל חוב בין ב' בעלי חובות יכתוב שמותיו בפירוש בתוך הפרוזבול ותמהתי על נוסח הפרוזבולים שראיתי פה ירושלם עיה"ק איך לא חששו לכתוב בפירוש אלא בסתם ובודאי שעל פי כל מה שהבאנו כן ראוי לעשות להזכיר שמות הבעלי חובות בפירוש וכן כתב הרב בעל התרומות שער מ"ה.

כה

כה) דין פרוזבול שצריך בית דין חשובים וגדולים, דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות שמיטה ויובל הלכה י"ז שאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של ר' אמי ור' אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בית דין אין כותבין. וכתב הר"ן שדעת הרי"פ הוא גם כן שצריך בית דין חשוב ולאו דוקא כר' אמי ור' אסי, מדכ' סתמא פרוזבול, וכן כתבו בתוספות שרבנו תם כתב פרוזבול מטעם זה וכן כתב הרא"ש בתשובותיו וכן כתב הריב"ש בשם הרשב"א וכן כתב הרב כ"מ שם כאמור, וכתב שכן נראה דעת הרמב"ם ממה שכתב אלא חכמים גדולים ביותר ולא סתם לומר כרבי אמי ורבי אסי כלישנא דגמרא, ועוד שכתב שהם ראויים להפקיע ממון וכיון דכל בית דין חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע דכל בית דין חשוב שבדור הוי כבית דינם של ר' אמי ור' אסי יע"ש עכ"ל.

וכ"כ הטור חושן משפט סי' ס"ז וז"ל בכל בית דין ובית דין יכולין לכותבו ולא כתב תיבת חשוב. וכתב הרב בית יוסף בשם הרא"ש בתשו' סוף כלל ע"ח וה"ה בכל דור ודור המופלא שבכל דור ודור והמופלג שבכל מדינה ומדינה יכול לכתוב פרוזבול וכיוצא בזה ראשי גליות ובית דין אביהם של יתומים וה"ה גדולי דור ודור כותבים וכ"כ בתוס' שר' יעקב כתב פרוזבול וכן כתב הריב"ש בסי' תצ"א בשם הרשב"א והביא הבית יוסף שם משם הנז' דכתב ור"ת כ' דיפתח בדורו כשמואל בדורו וכו'. ושוב הביא משם בעל התרומות בשער מ"ה איכא מ"ד דהאידנא לית לן בית דין הגדול ולית לן לכתוב פרוזבול ואי עבד לא מהני ומסתברא דכל ג' בקיאים בדינים ובענין פרוזבול, ויודעין מצות שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר שהם דרים בה, הרי הם באותה העיר ובאותו זמן כרב אמי ורב אסי וראויים להפקיע ממון בני עירם כתקנתם הנראה להם עכ"ל.

והרב ב"ח הביא משם הרמב"ם דהבין בדעת הרי"פ דלא בעינן בית דין מומחה אלא כל בית דין יכול לכתוב וכתב וכן הוא דעת הרא"ש בפסקיו דלא בעינן בית דין חשוב אלא כל בית דין ובית דין וכן הבין בדעת הרי"פ ושוב הביא משם הר"ם בתשובה שהבין בדעת הרמב"ם דדוקא ב"ד של ר' אמי ור' אסי אבל לא שאר ב"ד וכן הוא דעת ר"ת קודם חזרה וכמ"ש בספר הישר דאין לכתוב כלל בזמן הזה פרוזבול וכ"כ המרדכי שכן הוא ג"כ דעת הרי"פ ושוב הביא כל מה שהביא הרב ב"י כנז' וסיים שם ולעניין הלכה לקולא כהסכמת הרא"ש והרב בעל הטורים וכותבין אותו בכל בית דין אפילו אינו מומחה ולא המחום רבים עליהם עכ"ל ומשמע מן הדרישה דעכ"פ ראשי ישיבות בעינן.

וראיתי להרב כפתור ופרח בפרק ן' שהביא משם הבעל העיטור דלא מהני פרוזבול בזמן הזה וכן הביא הרב כפתור ופרח כדעת הרמב"מ ומ"מ כתב דתוקף הדין כדקאי קאי דמהנה למלוה שימסור דבריו לבית דין שבעירו וכמו שכתב הרי"פ יע"ש.

ומלבד כל הנזכרים לעיל שהסכימו שכותבין בזמן הזה ראיתי להרב כנסת הגדולה חושן משפט סי' ס"ז הגהת הטור אות כ"ט שהביא משם הרב המבי"ט ח"א סי' ש"א ומשם הרב הרש"ך ח"א סי' פ"ה ובמוהר"י קולון שרש א' ובמוהריב"ל ח"א דף קנ"ז וסי' ס"ה ובח"ב סי' מ"ד דכלם סוברים דכותבין בזמן הזה ובאות ל' שם כתב ורבינו בית יוסף בספרו הקצר כתב ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב דהיינו ג' בקיאים בדין פרוזבול ויודעין ענין שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר והרב מוהר"ם מטראני הנז' בח"ב סי' פ"א כתב ודוקא בב"ד חשוב שבעיר שאין גדולים מהם בעירם אבל אם יש גדולים מהם בעירם שהם בית דין קבוע ומומחה באותה העיר וכל שכן אם הם מופלגים בדורם אין בית דין אחר שבעיר יכולים לכתוב פרוזבול וקרוב אני לומר שאם כתבו אין החוב מופקר ושביעית משמטתו ובשנת ה'ש"ך שנת השמיטה שעברה בטלנו כמה פרוזבולים שלא נעשו בבית דין החשוב שבעיר וכתבנו אחרים תחתיהם בב"ד החשוב וכתב הרב המפה וי"א דכותבין פרוזבול בכל בית דין ונ"ל דיש להקל בזמן הזה וכמו שכתב הב"ח והרש"ך ח"א סי' פ"א.

כו

כו) ראיתי להרב מזבח אדמה (דף י"ז ע"ד) שכתב שהמנהג פה ירושלם עה"ק לכתוב שמות הרבנים היותר גדולים שבעה"ק ולכתוב הנוסח של פרוזבול בלשון עדים יע"ש.

כז

כז) כתב הרב המבי"ט ח"ב סי' פ"א מקום שאין בו ב"ד לפחות שנים שיודעים ובקיאים בדינים ובדיני פרוזבול ושביעית אין כותבין פרוזבול ויש להם תקנה לשלוח במקום בית דין חשוב על ידי עדים יע"ש ועיין להרב חיד"א בספר ברכי יוסף אורח חיים סי' תל"ד.

כח

כח) פרוזבול אם כתבו בלשון עדות צריך להזכיר שמות הדיינים בפירוש בתוך הפרוזבול אבל אם כתבו בלשון דיינים דהיינו מוסרני לכם הדיינים למטה כ"כ הרב כנסת הגדולה בשם מוהר"ם מטראני בח"ב בסי' רכ"ה וכתב וכן אנו נוהגין אפי' שלא נראה כן מן בעל הטורים ועיין בסמ"ע אות ל"ח שכתב שאפילו שחותמין הדיינים למטה כותבין הדיינים בתוך הפרוזבול שמותייהו במותב ג' וכו' ואמר לפנינו מוסרני לכם הדיינים פלוני ופלוני ופלוני וכו' ולא ידעתי למה צריך זה דלא נקט המשנה לשון זה אלא אם יחתמו העדים אבל אם הדיינים חותמין אינו צריך לשון זה והוא פי' באופן אחר הכל יע"ש וע"פ דברים אלו אין ראייה למ"ש הרב שושנים לדוד לדין המרדכי הנז' לעיל מן תיבת שבמקום פלוני שתיבות אלו אמורים אם כתבו הפרוזבול בלשון עדות בפנינו עדים חתומי מטה וכו' ואמר לנו הוו סהדי וכו' איך אני מוסר וכו' לב"ד פלוני ופלוני ופלוני והמשנה נקט לשון עיקר הפרוזבול ולפי העניין יכתב נוסח הפרוזבול מה ששייך יכתב אם יחתמו הדיינים ומה ששייך יכתב אם יחתמו העדים דיזכירו הדיינים בתוכו כאמור.

כט

כט) אם אין בעיר אלא ב"ד אחד ולא נזכרו שמות הדיינים בתוך הפרוזבול ולא חתמו הדיינים שכתב בלשון עדים לא נפסל הפרוזבול על זה והוא כשר כ"כ ה"ה כנה"ג משם הרב המבי"ט ח"ב סי' רכ"ה ויע"ש שכל טעמו של הרב הוא מפני כיון שנז' מקום העיר שנעשה ואין באותה העיר ב' ב"ד אלא אחד ידוע הוא שנעשה במקום החשוב מה שאין כן אם נעשה במקום שיש בו ב"ד יש ספק בו שמא לא נעשה במקום ב"ד החשוב דאז אינו כשר ואין השביעית משמטתו וא"כ פרוזבול זה הוא בספק אם כשר אם לאו ואפי' שאמרנו שבמקום שאין ב"ד אלא אחד הוא כשר הוא דוקא בדיעבד ואפי' שבדיעבד הוא כשר היינו דוקא אם נזכר לפחות שם המקום הנעשה בו אבל אם לא נזכר ג"כ שם המקום הוא פסול שמא נעשה במקום שאינם יודעים דיני פרוזבול והוא פסול לכ"ע וא"כ יוצא לנו מזה אם נזכר שם המקום ואין ידוע אם הדיינים שבמקום ההוא הם בקיאים יש להסתפק בו כאמור דמאי מהניא הזכרת המקום כיון שאין ידוע כנ"ל.

ל

ל) באיזה זמן צריך כתיבת הפרוזבול אם צריך בסוף שנת ששית בסוף אלול או בסוף שנת שביעית כיון שאין השביעית משמטת אלא בסופה שורש דין זה הוא בתוספתא בפרק ז' בסופו אימתי כותבין פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית כתבו ערב ר"ה של מוצאי שביעית אעפ"י שחוזר וקורעו לאחר מכן גובה עליו והולך אפי' לזמן מרובה רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מלוה שלאחר פרוזבול הרי זה אינו משמט ע"כ וכתב הרא"ש בפ' השולח דלא בא התוספתא למעט אלא בשנה השביעית דלא יכתוב אפי' שאינו משמטת אלא בסופה אבל אם יכתוב קודם ערב ר"ה של ז' ש"ד וכתב אחר זה טעמו מפני המקראות המורים מקץ ז' שנים וכו' וזה דבר השמיטה שמוט וכו' מודה שאינו משמט אלא בסוף אבל מיד כשהתחילו שנת השמיטה אין ב"ד בודקין לגבות שום חוב ואם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה שנאמר לא יגוש וכו' כי קרא שמיטה לה' מיד שנכנסה השמיטה לא יגוש אבל אם יפרע הלוה מעצמו אין צ"ל משמט אני וכיון שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה השביעית עכ"ל ודבריו לכאורה צריכין ביאור דפתח בתחילה להודיע טעם שאין כותבין בשביעית ואומר שהוא עפ"י המקראות ואחר זה מפרש המקראות להודיע שאינו משמטת אלא בסופה ולא יש לנו רמז על הכתיבה שלא יהיה אלא קודם התחלת שביעית אבל לע"ד כונתו פשוטה שבא לומר כיון שעפ"י המקראות נודע שאינה משמטת אלא בסופה ואפי' הכי מן המקראות מורה ג"כ שלא יוכל ליגוש המלוה ללוה מתחילת השנה השביעית אם לא פורע הלוה מעצמו א"כ ה"ה לכתיבת הפרוזבול אין אנו יכולין לכותבו שלא ישמטנו כיון שהתחיל שנת הז' אפי' שאינה משמטת אלא בסופה.

לא

לא) והנה שורש דין זה שאינו משמט אלא בסופה נראה מן לשון הרא"ש שמפשט הכתוב מורה כן ותמיה לי מלתא שהרי ביארו רז"ל והוצרכו עפ"י ג"ש ללמדנו שאינה משמטת אלא בסופה והוא מבואר בספרי בפרשת ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה יכול מתחילת השנה או בסופה הרי אתה דן נאמר כאן קץ ונאמר להלן קץ מה קץ האמור להלן פי' בפרשת וילך בסופה ולא בתחילתה אף כאן בסופה ולא בתחילתה וא"כ היה לו להרא"ש זל"ה להביא זה דאל"כ היינו יכולים לומר מזמן שמתחיל השביעית ועיין הרא"ם פ' מקץ וכתב עוד בספרי וזה דבר השמיטה שמוט כל זמן שיש לו שמיטה אתה משמט ע"כ. ועוד אחר זה כתב שם וזה דבר השמיטה מכאן אמרו המחזיר חוב בשביעית יאמר להם משמט אני במתנה וכו' ע"כ. ולע"ד פרושו שבא לומר כיון שאמרנו דאינו משמטת אלא בסופה א"כ יוכל המלוה ליגוש ללוה בתוך שנה שביעית אם לא יפרע הלוה מאליו לזה אמר וזה דבר השמיטה כל זמן שיש לו שמיטה אתה משמט דהיינו שאתה צריך להשמט ממנו שלא תגוש תנגשינו וכמו שכתב הרא"ש שאין ב"ד ולא המלוה יכולים לזקק ללוה בתוך שמינית מתחילתה ואילך ומ"מ אם החזיר הלוה למלוה מעותיו בתוך שנה של שביעית אין צריך לומר לו משמט אני שאינה משמטת אלא בסופה. ומבואר זה בספרי כאמור וג"כ במסכת ערכין דף כ"ח ע"ב א"ר נחמן בר יצחק אחד שביעית וכו' משמטת וכו' והשביעית אינה משמטת אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים ונראה לומר דהרא"ש שבא לו פשט הכ' שאינה משמטת אלא בסופה הוא מן הגמרא הזאת ולא מן הספרי. אמנם הרמב"ם הרחיב לשונו בפ"ו מהלכות שמיטה ויובל הלכה ד' וז"ל אין שביעית משמטת אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבד החוב ע"כ. וק"ק לי בדברי הרמב"ם שמן הגמרא הנז' מ' שבא פשוט לרז"ל שפי' מקץ הוא סוף שנה מדמקשה שם בשלמא מקץ שמיטת כספים היא בסופה דכתיב מקץ וכו' אלא יובל וכו' וא"כ למה הוצרך ר' להביא הא דספרי לג"ש.

איך שיהיה כתב הרב ב"י בכונת הרמב"ם הרי שכתב שחוב שהלוה בשביעית גובה כל השנה ומשמע אפילו על ידי בית דין עכ"ל.

לב

לב) הרי מבואר עפ"י האמור שבמחלוקת הוא שנוי אם יוכל המלוה ליגוש ולדחוק ולתבוע הלואתו מן הלוה ע"י עצמו או ע"י ב"ד מן הרמב"ם והרא"ש. שהרא"ש אוסר והרמב"ם מתיר. ולא ביאר הרמב"ם ג"כ זמן כתיבת הפרוזבול ולא הביא תוספתא הנזכרת שצריך לכתחילה לכותבו ערב ראש השנה של שביעית ולא בסופה שמשמע שבתוך השמיטה אין כותבין דומיא שלא יוכל ליגוש וכמו שכתב הרא"ש כנז' דכל זה לא סבירא ליה להרמב"ם כיון שאינו משמטת אלא בסופה כגזרת הכתוב וכתב הרב ב"י בשם תשובות הרמב"ם סי' צ"ה שהרב בעל העיטור שכתב אין כותבין פרוזבול משנכנסה שביעית גירסא משובשת נזדמנה לו בתוספתא בפרק בתרא דשביעית אך לפי הגירסא האמיתית כיון שאין שביעית משמטת אלא בסופה כל זמן שהוא גובה מוסר שטרותיו לבית דין, וכתב עוד אח"כ בדקתי אחר פירוש המשניות לר' שמשון שגם הוא הביא התוספתא כנוסחא שכתבתי עכ"ל. וכתב הרב ב"י וכ"כ הרשב"א בתשובה וכן המנהג פשוט בא"י וסביבותיה לכתוב פרוזבול בערב ראש השנה של מוצאי שביעית וכן נהג מורי הרב הגדול הר"י בירב עכ"ל.

לג

לג) ועפ"י כל הנזכר לא נשאר תמיה להרמב"ם ולא להרא"ש מה שתמה הרב המופלא ח"ק הרב חסדי דוד בסוף תוספתא דשביעית אימתי כותבין וכו' ער"ה וכו' וטעמא כתב הרא"ש וכו' אבל תימה אמאי לא מייתי הרב אסיפא דמתניתא דנראה בהדייא דההינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם כתבו אפילו בערב ראש השנה של מוצאי שביעית סגי ואינו משמט והרמב"ם לא הביא דבר זה כלל ולא ידענא טעמא עכ"ל ואנא בריה קלה מה שתמה על הראש לא ידענא שהרי הרא"ש לו הביא לשון התוספתא אלא הוא בא לתת טעם עפ"י מנהג שבזמנו או עפ"י התוספות שאין כותבין בתוך שנה של שמיטה שצריך באמת טעם כיון שאין משמט אלא בסופה על פי דינא דגמרא ומפשט הכתוב ובודאי שכתב פרוזבול בסופה מועיל שלא ישמט כיון שזמן שמיטת כספים הוא דוקא בין השמשות של ערב ראש השנה של מוצאי שביעית ומהיכא ס"ד שלא יועיל כתיבת הפרוזבול בערב ראש השנה שלא שקעה עדיין החמה וזה פשוט ולכן צריך טעם למה באמת אין כותבין לכתחילה בתוך שנה שביעית ולזה כתב טעם ונתן יתד שאין בית דין נזקקין על כל פנים כיון שנכנס שביעית וה"ה שאין שייך לכתוב לכתחילה דבר שאינו יכול ליגוש. אבל שישמט לא אמרו אדם מעולם אלא א"כ בסופה ובודאי שיועיל אם יכתב בערב ראש השנה של מוצאי שביעית ולא הביא ג"כ הרא"ש לשון התוס' כדי שנאמר למה לא הביא סופה ולא יש ג"כ בתו' שלא יכול ליגוש כיון שנכנס שביעית שהוא שורשו של טעם כתיבתו קודם שביעית ושורש זה הוא על פי הספרי כאשר כתב למעלה ופי' טעמו לפי דעתו ואין כאן תמיה כלל וכלל.

לד

לד) ולפי האמור מ"ש הבית יוסף משם הרמב"ן לא יש ג"כ תמיה על הרמב"ם כלל שגרסת התוס' הוא להיפך כיון שאין שביעית משמטת אלא בסופה כל זמן שהוא גובה מוסר שטרותיו לבית דין וכו' וכיון שכבר כתב הרמב"ם דין ההשמטה שאינו אלא בסופה כמבואר בפ"ט הלכה ד' וצריך שתשקע החמה וכו' וכל עוד שלא תשקע חמה גובה כל חובו בודאי שיועיל כתיבת הפרוזבול כל שנה שביעית אפילו בערב ראש השנה כל עוד שלא תשקע החמה.

וראיתי להרב כפתור ופרח בפרק ן' שכתב וצריך שיכתוב הפרוזבול קודם השמיטה כדתנן אימתי כותבין פרוזבול ערב ראש השנה שלפני שביעית, וכן כתב הרב בן מלכי צדק פרוזבול דינו להכתב עד שלא תכנס השמיטה דהיינו בשלהי אלול של שנה ששית עכ"ל. וכן ראיתי להרב פרישה ודרישה שהסכים כהרא"ש והטור דאין כותבין פרוזבול אלא ע"ס שנה ששית של וכו' נכנסה שנה שביעית אפילו שאינה משמטת אלא בסופה אין כותבין וכתב שכן הוא הגירסא הנכונה כדברי ר' והוא מהתוספתא וכו' לאפוקי מהרמב"ן בתשובתו סי' צ"ו. ובדרישה כתב ודע שהרי"פ והרמב"ם חולקין על הרא"ש עכ"ל והרב בית יוסף בשולחן ערוך פסק כהרמב"ם והרי"ף והרמב"ן דיכולין לכתוב פרוזבול עד סוף שנה של שמיטה מדכתב בדין ל"א כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול עכ"ל. וכמו שביאר הבית יוסף על פי גירסת הרמב"ן והוא לע"ד פשוט שכונתו לומר שאפי' אם נאמר שלא יוכל המלוה ליגוש ללוה לתבוע הלואתו משנכנס השמיטה מ"מ אינו אסור לגבות ממנו אם יפרע ואינו צ"ל משמט אני עד סוף שביעית וכיון שיכול ליגוש ואפילו על ידי בית דין בשביעית עצמו שבודאי יוכל לכתוב ולאפוקי סברת הרא"ש והטור וכמו שביאר בבית יוסף שכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה כאמור.

לה

לה) וראיתי להרב הסמ"ע בזה דכתב הרא"ש והטור כתב דאע"ג דאין השמיטה משמטת אלא בסופה מ"מ אין כותבין פרוזבול וכו' אבל גם הרא"ש מודה דאין ביד המלוה לתבוע חובו כל שנה שביעית וכו' ע"כ. ולע"ד לא ידעתי מה ס"ד היה בלשון הרא"ש עד שהוצרך לומר זה אבל גם הרא"ש מודה דאין ביד וכו' הרי מפורש וברור ועיקר ביאורו הוא לזה שבזה נתן טעם לתוספתא ומה שייך לומר גם הרא"ש וכו' עוד כתב הרב הסמ"ע אבל הרמב"ם ס"ל דיכול לתבוע וכו' נמצא דכ"ע ס"ל האי כללא דכל זמן שיכול לגבות חובו על ידי הדיינים כותבין וכו' אלא שמחולקין וכו' עכ"ל. ואחר המחילה מכבודו דין זה של מרן לאו לכ"ע דמי הגיד לו שפירוש כל זמן שיכול לגבות את חובות כותבין וכו' היא גבייה על פי בית דין או על פי שאלתו של מלוה הרי אפשר לומר שפירושו אפילו שיכול לגבות בזמן שפרע לו הלוה מאליו כמו בשנת שביעית דיש סברא לומר שלא יוכל לתבוע המלוה אבל אם יפרע הלוה מאליו אינו צ"ל משמט אני ובא השולחן ערוך ללמדנו חידוש זה שאפילו אם לא יוכל המלוה לתבוע כמו שכתב הרא"ש מ"מ לענין הכתיבה לא מעכב והוא הפך הרא"ש והטור דאל"כ מה בא ללמדנו למ"ד דלא יוכל לתבוע בשביעית כיון שהוא בשנה הששית שיכול לתבוע דוקא ולא אחר כך בודאי שיכול לכתוב ולא בא מרן אלא ללמדנו חידוש שאפי' בזמן שאינו יכול לתבוע יכול לכתוב ולאפוקי הטור והרא"ש וכמו שכתב בבית יוסף עפ"י דעת הרמב"ן ולפי התוספתא כאמור דלא נוהגין כותייהו ומיהו דעת הרב שולחן ערוך הוא שיוכל המלוה לתבוע ג"כ בשביעית או על פי בית דין.

לו

לו) וראיתי להרב ב"ח שהשיג על הרב בית יוסף דכתב דהוא מחלוקת הרא"ש והרמב"ם וכתב הוא שאינו כן וכלם שוין שמר אמר להלואה של ששית שאזי אינו יכול ליגוש כיון שנכנס שביעית ומר דיבר בהלואה של שביעית שאזי יכול להיות שאינו משמט אלא בסופה עכ"ד ולע"ד תמוה לי איך מלאו לבו לומר כן שאם כדבריו למה נקט הרמב"ם בלשון שלילה אין שביעית משמטת אלא בסופה וכו' הרי יש אופן דמשמטת בתחילתה דהיינו בהלואה של ששית והיה צ"ל שביעית משמטת בסופה והיינו דוקא בהלואה של שביעית אבל בהלואה של ששית משמטת מתחילתה שלא יוכל ליגוש עפ"י עצמו או עפ"י ב"ד ומדנקט בלשון זה של שלילה מוכרח להיות שכוונתו שאין מציאות בעולם שישמט מתחילתה בכל אופן שיהיה אלא בסופה בין בהלואה של ששית בין בהלואה של שביעית וכל שכן שהיה לו להרמב"ם לפרש חילוק דין כזה ומדסתם בודאי שהכל דין אחד וכמו שכתב הרב הגדול מרן מלכא בית יוסף זלה"ה ופי' תיבת שביעית דקאמר הרמב"ם פשוט שהוא אפילו בשביעית וכן מלשון הרא"ש ג"כ מוכרח להיות שדעתו שמשמט בהכנסת שביעית בין להלואה של ששית וכל שכן בהלואה של שביעית מדלא חילק חילוק וחידש דין גדול כזה והאמת יורה דרכו שדברי מרן מלכא בית יוסף ברורין וקיימין חזקים כראי מוצק.

לז

וראיתי להרב כנה"ג הגהב"י אות נ"ג שכתב נ"ב אמר המאסף מדברי רבינו מוכח דהרמב"ם והרא"ש לא פליגי וכ"כ וכו' יע"ש ופשוט שטעות נפל בדפוס וצ"ל פליגי וכן מ"ש וכ"כ הסמ"ע הוא בסוף לשונו שכתב דחולקין וכו' אמנם כתב הכנסת הגדולה אחר זה אבל הרדב"ז ח"א סי' פ' דלא פליגי הרמב"ם והרא"ש וכו' וכמו שכתב הרב ב"ח וכו' יע"ש ולפי מ"ש תמיהתי הוא ג"כ על הרדב"ז ושוב הביא הכנה"ג מהרמב"ן בפי' התורה בפרשת ראה ומשמע אפילו על ידי בית דין כמו שכתב הרב המחבר וכיון דחוב של שה שביעית נגבית על ידי בית דין כותבין עליה פרוזבול דהא בהא תלייא עכ"ל וקשה לי קצת דמשמע מלשונו דהרמב"ן על הלואה של ז' דוקא מיירי ולפי דברי הרמב"ן כמו שמביא בבית יוסף בכל עניין מיירי ולא חילק בין הלואה של ז' בין הלואה של ו'.

לח

לח) וראיתי להרב אורים ותומים שכתב אחר שהביא דברי הרא"ש דלא כתבינן פרוזבול משנכנס שביעית כתב ודעת הרדב"ז כפי מ"ש הכנסת הגדולה בשמו לעשות פשרה דממון הנלוה קודם שביעית אין לעשות פרוזבול בשביעית וצדקו דברי הרא"ש. והרמב"ם כתב בשביעית וכיון דהלואה גופה נעשית בשביעית יכול לעשותו בפרוזבול בשביעית ובזו הרא"ש מודה וכו' וכתב עוד אלא דלא ידעתי פשרה זאת מה טיבה ומנ"ל זה אם ציותה תורה כמ"ש הרא"ש בפי' הפסוק שלא יגוש בכל שנת שמיטה מה הבדל יש אם הלוה קודם או בשביעית, סוף כל סוף חל שמיטה עליו תיכף אחר ההלואה וכו' והקשה שם לב"ח ואח"כ כתב דיש ראיה מן התלמוד לדברי הרא"ש יע"ש ובסוף לשונו כתב ולכן יש להחמיר ולעשות פרוזבול בסוף שנה ששית וירא שמים יוצא ידי כלם עכ"ל וכ"כ באורים ותומים דיש להחמיר כאמור כמ"ש הרדב"ז והב"ח אפי' שלא ידעתי הטעם עכ"ל ואנא בריה קלה אמינא ולא מסתפינא כיון שידענו שבתוספתא יש חילוף גרסאות כמו שכתב הרמב"ן וגם הרמב"םעפ"י מ"ש מוכרח שסובר שאין חילוק וכותבין אפילו בערב ר"ה של ח' אפילו למלוה של שנת ששית וכמו שכתב ג"כ הרב ב"י ומי לנו גדול מיוסף הצדיק שמעיד שכן נהגו בכל ארץ ישראל וסביבותיה שהיו שם רבני וגאוני עולם ובפרט רבנים מופלגים וגאונים חסידים שבירושלם בודאי שעיינו הדק היטב ולא הניחו פינה וזוית להתברר הלכתא בטעמא ובודאי שאפילו ירא שמים יוצא ידי כלם די לנו שיהיה לנו יראת שמים כמותם וכותבין פרוזבול בערב ראש השנה של שמינית, על כל מין הלואות של ששית ושביעית בלי שום פקפוק.

לט

לט) ואח"כ ראיתי שכן הסכים ג"כ הרב הלבוש מדלא חילק ואלה דבריו ברורים ונכונים בסי' ס"ז אות ל' אע"ג דשאר דיני שמיטה מתחילין מתחילת השנה השביעית ונוהגין כל השנה כדמשמע פשטי דקראי מ"מ השמטת כספים אין שביעית משמטת אלא בסופה שכן הוא משמעות דקרא כפשוטו דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט וכו' דמשמע כל משה ידו אינו משמט אלא מקץ דהיינו בסופה לפיכך המלוה את חבריו אפילו בשביעית עצמו גובה חובו כל השנה אפילו בבית דין וכשתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב ונשמט וכל זמן שהוא יכול לגבות החוב אפילו בשביעית יכול לכתוב פרוזבול וכן הוא המנהג בארץ ישראל וסביבותיה לכתוב פרוזבול אפילו בערב ראש השנה של מוצאי שביעית קודם שתשקע החמה וכל שכן קודם לכן אפילו הוא תוך שנה שביעית עכ"ל וכן הוא המנהג עד עכשיו בירושלם עיה"ק ציון משכן כבודו יתברך.

מ

מ) פרוזבול המוקדם כשר דהיינו שנכתב באלול וכתב זמנו מאב אבל המאוחר שכתב באב וכתב זמנו מאלול פסול. והטעם שהמקודם כשר מפני דמגרע כח המלוה שאינו משמט אלא החובות שהיו לו חייבים קודם זמם הכתוב בפרוזבול אבל החובות שיש לו חייבים מזמן הכתיבה בפרוזבול ואילך הרי הם משמטות ונמצא גורע כחו ותע"ב. אבל המאוחרים פסולים מפני שמייפה כחו של מלוה שאינו משמט אפי' החובות שהלוה אחר כתיבת הפרוזבול מפני זמן המאוחר הכתוב בו שחושבים שנעשה אחר הזמן הכתוב בו וכן פסקו כל הפוסקים. ועיין בהר"ן שכתב שהמאוחר דפסול הוא אפילו לגמרי ואינו מועיל אפילו על הלואה שהיה לו מקודם הכתיבה דהשטר נפסל לגמרי והרב תוספות יום טוב הקשה במשנה שם להר"ן דאיך לא ראה הירושלמי וכו' ועיין באורים ותומים מ"ש בזה על התוס' יום טוב יע"ש. ועיין להרב ש"ך שכתב ועיין בתשובה מהר"א ששון סי' קמ"ה וכתב הרב גידולי תרומה ויש בזה הדין המוקדמים כשרים והמאוחרין פסולים בלבול מהתוספתא ועיין בפי' הרא"ש והרמב"ם במשנה עכ"ל. ועיין תוסיו"ט בפרק יו"ד דשביעית מ"ה פרוזבול המוקדם כשר וכו' דה"מ והמאוחר פסול מסתברא וכו' ומסיק שם בהר"ן וכמדומה לי שלא ראה הרב אורים ותומים זה הלשון של הרב תוספות יום טוב. ועל פי האמור צריך להזהר שלא לכתוב בפרוזבול זמן מאוחר כלל אפילו יום אחד, דנפסל בכך, וי"א דאין לו דין פרוזבול כאמור ומשמט בשביעית כיון שאין כאן פרוזבול.

מא

מא) כל חוב שיהיה למלוה אחר כתיבת הפרוזבול השביעית משמטת ולכן יותר טוב לכתוב הפרוזבול בערב ר"ה של שמינית דהיינו של מוצאי שביעית דאם יכתבנו מקודם על הלואות הקדומים שמא יצטרך להלוות ערב ראש השנה של שמינית ויאבד מעותיו מפני השמיטה כיון שהלוה אחר הפרוזבול וז"ל הלבוש פרוזבול אינו מועיל אלא לחוב שקדם לו ולא לחוב שנעשה אחר כתיבת הפרוזבול דהאיך ימסרנו לב"ד והוא עדיין אינו חייב לו וכ"כ הרמב"ם שם בהל' שמיטה ויובל הלכה כ"ב והלשון שם צריך ביאור והוא פשוט.

מב

מב) חמשה או עשרה שלוו מאחד די לו למלוה בפרוזבול אחד ולשון הטור שיכתוב מוסרני לכם וכו' כל חוב שיש לי על פלוני ופלוני ופלוני וכו' אבל חמשה שהלוו לאחד כל אחד צריך לו פרוזבול.

מג

גם) אם לא עשה המלוה פרוזבול ובא ערב ראש השנה של מוצאי שביעית ושקעה החמה אבד החוב ולא יוכל לתבוע כלום מן הלוה ואפילו אם יבא הלוה מאליו לפרוע לו צריך המלוה לומר לו ללוה משמט אני בין שיבא הלוה בעצמו לשללם לו בין ששלח ביד שלוחו לשלם לו צריך וחייב המלוה לומר להם משמט אני ולא אקבל כמו שיצונו הקב"ה וילך הלוה במעותיו שהתורה זיכתה לו שפטור מלשלם ואם המלוה יקבלם ישא עונו שעובר על מימרא דרחמנא כמו שנאמר שמוט כל בעל וכו'.

מד

מד) אבל אם יאמר לו הלוה קבל מעותי אלו שאני נותן לך במתנה יקבלם ואפילו אם לא יאמר לו כין מתחילה מותר למלוה לסבב עמו בדברים עד שאמר לו שלי הם ובמתנה אני נתתי לך וכן הוא הסכמת כל הפוסקים ופסקו מרן בדין ל"ו וסיים שם ואם לא אמר לו כן לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו עכ"ל. והלשון אינו מבואר שהרי לא נתן המעות לו למלוה שיאמר יטול מעותיו וילך לו ואם נאמר שמיירי שנתנם ביד המלוה ואמר לו משמט אני וכו' והלוה לא אמר לו ולא מידי ועל זה אוצר יטול מעותיו וכו' מ"מ לא היה לו למרן לומר לא יקבל ממנו אבל מ"מ נוכל לומר שלא יקבל ממנו פירושו לגמרי ומ"מ הם בידו שנתן לו הלוה וכיון שלא אמר במתנה יטול מעותיו מיד המלוה וילך לו או נאמר שפי' יטול הוא שיעכבה לו לעצמו ולא יתנם ופשוט.

מה

מה) אפילו שאמרנו שהלוה יטול מעותיו כאמור שהתורה פטרתו מלשלם מ"מ המחזיר חוב אחר שעברה שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. כן יוצא ממתניתין של פ' יו"ד משביעית וכ"כ הרמב"ם הל' שביעית בפ"ט דין כ"ח ולא ידעתי למה לא הביאה הטור וכן הרב בית יוסף לא ראיתי שכתבו, ונראה שמתורת חסידות היא ומשום כן לא כתבוהו וכמו שפרש"י בפרק ט' דבבא קמא (דף צ"ד ע"ב). אבל ראיתי להרב בית דוד פי' על המשניות דהקשה לרש"י דחכמה וחסידות מאן דכר שמייהו והביא מ"ש רש"י גופיה בפרק הזהב מ"ט דפרש"י אין רוח חכמים נוחה הימנו אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיהם של זה ואין דעתם נוחה עליהם הימנו על ידו ע"כ וזה עיקר עכ"ל ולפי פירוש זה אם לא יחזיר הלוה המעות למלוה בתורת מתנה אין רוח חכמים נוחה הימנו דמכלל הן אתה שומע לאו.

וקשה דהיה לרז"ל לומר מי שאינו מחזיר חוב שעברה עליו שביעית אין רוח חכמים נוחה וכו' ועוד דזה א"א לומר כיון שהתורה זיכתה לו למה אין חכמים נוחים מזה. ולע"ד נראה להיפך דפירושו רוח חכמים נוחה הימנו דראוי לשבחו שיש לו חכמה ודעת וחסידות שאינו רוצה שחבירו שעשה לו חסד יפסיד ממונו ואפי' שהתורה ציותה לו כן עושה למלוה הוא ג"כ חסד שנותן לו בתורת מתנה שיהנה חבירו ממנו כשם שנהנה הוא ממנו ונמצא שיש לו דעת וחכמה לעשות הדבר בלא שום איסור שלא יכשל חבירו שקבל וגם שלא יעצב חבירו שהפסיד ממונו כאמור בגמרא באותו מעשה שאמר לו משמט אני ולא קבל והלך הלוה במעותיו ונתעצב המלוה וכו' כמבואר בגיטין דף ל"ז ע"ב וא"כ עושה חכמה וחסידות ומיהו אם לא עשה אין אומרים עליו אין רוח חכמים נוחים מזה שהרי התורה זכתה לו אלא אין אומרים עליו שהוא חסיד וחכם ואין ספק אצלי שחכמים הוצרכו ללמדנו זה משום דהיה ס"ד לומר שהמחזיר חוב שעבר עליו שביעית פי' שנתנם למלוה במתנה לאו שפיר עושה דמחזי שע"י אופנים מבטל ציווי התורה שישמט הלואתו ונותן מכשול לפני חבירו שיקבלם בדרך ערמה שהרי מה שנותן לו במתנה הוא בשביל שילוה ממנו שאם לא היה לוה ממנו לא היה נותן לו מתנה זה הוא כדרך שאמרו בענין ריבית שאפילו שנותן לו במתנה אסרוהו ולזה הוצרכו חז"ל ללמדנו שאם יחזיר מלבד שהוא מותר אדרבה חסיד יתקרי.

מו

מו) וראיתי להרמב"ם ולהרא"ש ולר"ע ולהרב תוס' יו"ט שנדחקו בתיבת שביעית האמור במשנה המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים וכו' בין במשנה ט' בים במשנה ח' וכן רש"י בפ"ד דגיטין דף ל"ז ופירשו בסוף ז' וכו' א"נ בשמינית וכו'.

ולא ידעתי למה בא לו להרב תוסיו"ט דוחק לשון ר"ע שפי' בסוף ז' ולא בא לו דוחק לשון הר"ש ביום אחרון וכו' א"נ בח' וכו' ויותר קשה לומר כן שהרי יום אחרון אינו משמט אלא בין השמשות שעה אחרונה של היום וכן לא"נ איך מתיישב תיבת שמינית כיון שהמשנה אמר בשביעית.

ולע"ד לשון רבנו עובדיה מבואר וכונתו בשעה אחרונה של שביעית דהיינו בין השמשות של יום האחרון של אלול של שביעית ונכנס לראש השנה של שמינית שהוא שעת שמיטת כספים וכן במשנה ט' המחזיר חוב בשביעית פירושו כן ואמנם לפי' הרא"ש וכל סיעתו הנז' למעלה שבשביעית עצמו בתוך השנה אינו יכול המלוה ליגוש אלא אם יתן הלוה מאליו יקבל ואם לאו לא יגוש אתי שפיר לשון המשנה ט' המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו דהיינו בשביעית עצמו שמאליו יבא לפרוע בלא תביעת המלוה שאינו יכול ליגוש ואינו רוצה לממון חבירו שישמט שהרי לא יוכל ליגוש ולכן נקרא חסיד שמשתדל לפורעו מאליו אפילו שלא יש חיוב לו לרדוף שלא ישמט כיון שהלוה לו עד שיהיה לו ריוח הרבה וזה מצמצם במזונותיו כדי לפורעו ואינו רוצה שישמט לגמרי ועל פי דרך זו נוכל לפרש לכל החולקים על הרא"ש דהיינו שמבקש לפרוע בשביעית ומצמצם וכו' כדי שלא יבא עת השמיטה ויצטרך לומר משמט אני ואינו רוצה המלוה לקבל במתנה לקיים שונא מתנות יחיה אבל מכל מקום למשנה ח' המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני אין לו פירוש אלא בשעה אחרונה בין השמשות וכו' שהוא סוף שביעית כאמור ונכון.

מז

מז) שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול מוציאין השטר מהמלוה להחזירו ללוה וכן הסכימו כל הפוסקים וכתב הלבוש הואיל ונמחל שעבודו של שטר הרי גופו של שטר הוא של לוה שהוא נתן שכר הסופר ומוציאין השטר מהמלוה ומחזירו ללוה.

מח

מח) המוכר שטר חוב לחבירו ועברה עליו שמיטה לאחר המכירה אין הלוקח חוזר על המוכר שהרי הלוקח פשע בעצמו ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא עשה פרוזבול אבל אם בשעה שעבר השטר כבר עבר השמיטה טוענין ללוקח שהיה לו למוכר פרוזבול ואבד אבל אם מודה המוכר לא היה לו פרוזבול אם אין לו למוכר נכסים לשלם ללוקח אינו נאמן לחוב לאחרים בהודאתו אבל אם היה לו נכסים נאמן ונפטר הלוה והמוכר ישלם ללוקח.

מט

מט) וכתב הסמ"ע דהא דטוענים ללוקח שאמרנו היינו היכא שלקחו אחר שביעית אבל אם לקחו קודם שביעית אין טוענין דמסתמא עדיין לא היה ביד מוכר פרוזבול כיון שלא הגיע זמן השמיטה והוא פשוט ולא ידעתי מה בא לחדש כיון שזה מפורש במרן ואח"כ עברה עליו שביעית וכו'.

נ

נ) המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו הרי זה נשמט אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים. עיון מר"ן וכן הוא הסכמת כל הפוסקים. ובדין אונא המבואר בחושן משפט סי' רכ"ז סי' כ"א לא מהני לשון זה וכתב הרב ש"ך בשם הטור וסמ"ע דשאני התם דלא ידע דאית ביה אונאה משא"כ הכא וכו'.

נא

נא) כל דבר שהשביעית משמטת לשבועה ג"כ משמטת וילפינן מדכתיב וזה דבר השמיטה אפילו הדיבור והיינו השבועה ודוקא שבועה שאם היה מודה בה הייתה שמיטה משמטת אבל אם הוא חייב שבועת השומרים והשותפין וכיוצא בהם שאם היה מודה לא היה שמיטה משמטת לפי שהם פיקדו ולא מלוה אין שביעית משמטת כן כתבו הפוסקים ופסקו מר"ן.

וכתבו מוהרי"ק שורש פ"א והרמב"ן סי' רנ"ו שאם חייב אדם לחבירו ונשבע לשלם לו כיון שבא זמן השמיטה ועדיין לא שלם פטור מלשלם אפילו מכח השבועה דאמרינן שלא נתחייב זה לשלם בשבועה אלא בזמן שהוא חייב אבל בזמן שהוא פטור שהתורה פטרתו לא נשבע ועיין בסמ"ע מ"ש על זה.

נב

נב) מי שנתן לחבירו סחורה למחצית שכר ונותן לו שכר טורחו דקיימא לן דפלגא הוי דין פקדון ופלגא הוי הלואה דאחריות הפסד ושכר הוא על המקבל וכמבואר ביורה דעה סי' קע"ז השביעית משמטת הפלגא שהוא הלואה ומבואר במר"ן שם.

נג

נג) ערב שפרע בשביל הלוה קודם השמיטה ואח"כ הגיעה זמן השמיטה ועדיין לא פרע הלוה לערב משמטת כיון שמיד שפרע הערב למלוה נתחייב הלוה לפרוע לערב והרי זה הלואה ונשמטת כ"כ מר"ן וסמ"ע.

נד

נד) שביעית משמטת כל מין הלואה ואפילו מלוה שבשטר ויש בו אחריות וכל שכן מלוה בעל פה וכן המשכנתא במקום שדרכם לסלק המלוה בכל עת שיביא מעותיו עיין מר"ן ופי' משכנתא זאת הוא כשמלוה לחבירו על שדהו וכיוצא והמלוה אוכל פירות ממנו בנכייתא שמנכה לו מן הדמים דבר מועט בכל שנה מחובו וכמבואר ביורה דעה סי' קע"ב יע"ש.

נה

נה) מי שהלוה לחבירו וכפר לו ונשבע ואח"כ הודה או שבאו עדים קודם שביעית הרי זה משמטת כיון שנתברר שהוא חייב לו ולכן משמטת שהיה הבירור קודם שביעית ועבר השביעית משמטת. מרן שם וכל הפוסקים.

נו

נו) המגרש את אשתו ולא היה יכולת בידו לפרוע לה כתובתה וזקפתה עליו במלוה או אפילו לא זקפתה אלא שנתן לה איזה שיעור מקצת פרעון מן הסך של כתובתה והיה העניין קודם השמיטה ועברה השמיטה הרי זה משמטת דזה הוי כמלוה כיון שפגמה הסך של הכתובה. כ"כ מר"ן והוא מוסכם.

נז

ז"ן) מי שהוצרך לפרוע לגוי בשביל חבירו ע"י איזה סיבה קודם השמיטה ועכשיו תובע מחבירו מה שפרע לו לגוי בעבורו ובסיבתו נעשה מלוה ומשמט. עיין בעל המפה שם והרב סמ"ע.

· מעבר לתחילת הדף