הון עשיר/שביעית/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ שביעית י

ב

השוחט את הפרה. מדלא קתני סתם השוחט בהמה, אלא קתני פרה ובהא הידיעה. יש לומר דרמז לנו דכששוחט לצורך י"ט של ר"ה, יכוין לשחוט הפרה הידועה, והיא טומאת היצה"ר דנמשלה לפרה, כדכתיב (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה ישראל. ואל תתמה מדקדוק זה שהרי בשבת דף קמ"ו דתנן שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, דייקינן בש"ס מדלא קתני סתם לאכול הימנה פירות, הכולל כל מיני פירות, אלא קתני גרוגרות, דדוקא בדרוסות שצריך סכין להפרידם הוא דשרי, אבל במפורדות אסור, דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, ומתניתן ר' נחמיה היא ע"ש:

האונס והמפתה והמוציא שם רע. לפי סדר הכתוב היה לו להקדים מפתה לכלם (דנכתב שמות כב, טו-טז), ומוציא שם רע (דכ' דברים כב, יג-יט) לאונס (שם, כח-כט), אלא שאונס ומפתה שניהם חמשים שקלים, משא"כ מוציא שם רע, משום הכי סמכם לאהדדי. והקדים אונס למפתה, משום דמפתה יליף מנין השקלים מאונס (כתובות י.):

וכל מעשה ב"ד. פי' הר"ב ממון שכתבו עליו פסק דין חייב אתה ליתן לו, והוא מהירושלמי (ה"א כט.). והר"ש פי' א"נ בשטר כתובה, והדין עמו כי כל תנאי ב"ד נקרא מעשה ב"ד, כדאיתא בב"מ דף י"ז ע"ב בפירוש רש"י על המימרא דר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ובזה אתי שפיר תיבת וכל המיותרת, לרבות כל גווני מעשה ב"ד, וכיוצא בזה יש לפרש היכא דתנן כה"ג:

ג

פרוזבול. על שם עיקר התקנה שהיא לעשירים שלא יעברו על מה שכתוב בתורה, קראו כך, (ה"נ) [הכי נראה] מלשון המשנה, דלא כמ"ש התי"ט בשם הכ"מ (ה' ממרים ריש פ"ב) שעיקר התקנה לעשירים היא שלא יפסידו מעותיהם, וכדברי כתב הר"ב בפ"ג דמועד קטן, והכי מסתבר, דחש הלל לתקנת הנפש יותר מתקנת הגוף:

ד

הדיינים שבמקום פלוני. ירושלמי (ה"ב כט:) רבי חזקיה בשם ר' ירמיה ואפילו נתונים ברומי, ע"כ. ונ"ל דהכי פירושו דאפילו היו הדיינים עומדים במקום שטבעו יוצא וגלוי לכל מי הם הראשים והדיינים שבו, צריך שיזכיר שם המקום, ולא די בזכרון שם הדיינים. וטעמא נ"ל דמשום דאין כותבין פרוזבול אלא בב"ד חשוב, כדאיתא בגיטין דף ל"ו ע"ב ופסקו הרמב"ם בפ"ט מ"ה שמיטה, צריך לברר הדיינים בשמם ובמקומם, כדי שנדע מי הם אם הם חשובים או לא:

והדיינים חותמין למטה או העדים. בגיטין דף ל"ג (ע"א) גרסינן, למה לי למתנא דיינין למה לי למתנא עדים, הא קמ"לן דלא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים, ע"כ. ופי' רש"י כמ"ש התי"ט, דבין שהפרוזבול בלשון דיינים הוא כתוב, כגון בי דינא הווינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני וכו', וחתמי בלשון עדות, כגון איש פלוני עד, ל"ש כתוב בלשון עדות, כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפא וכו', וחתמי אני פלוני דיין, עכ"ל רש"י בפירושו. ולדבריו אלו נראה דאין הפרוזבול צריך עדים עם הדיינים כלל, ופי' הש"ס על פי דרכו כך הוא, לא שנא כתוב הפרוזבול בלשון דיינים וחתמי בלשון עדים וכו'. אבל התוספות (ד"ה לא שנא) פירשו ז"ל, לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, כגון שכתוב בפרוזבול בי דינא הוינא אנא פלוני ופלוני, ונזכרים שם הדיינים בתוך התורף, ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת, וקמ"לן דחשוב פרוזבול אע"פי שלא חתמו בו הדיינים עצמם, לא שנא כתוב בלשון עדים שאין דיינים נזכרים בתוך התורף של פרוזבול, דכתיב ביה הכי, בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים, וחותמים למטה הדיינים, עכ"ל. משמע מדבריהם דלעולם בעינן עדים ודיינים, אלא דלא קפדינן אם הדיינים נזכרים בתורף או בחתימה, וכן בעדים. ופי' לישנא דש"ס על פי דרכם כך הוא, לא שנא כתוב בלשון הפרוזבול דיינים, ופירושו שם הדיינים, וחתמי עדים ממש דהיינו שני אנשים אחרים שהם עדים, לא שנא כתוב וכו'. כלל העולה דלרש"י תיבת בלשון דבוק לדיינים, וצריך לומר תיבת הפרוזבול אחר כתוב, ולתוספות תיבת בלשון דבוק לכתוב, וצריך לומר תיבת הפרוזבול אחר בלשון ודוק:

ועתה צריכים אנו לראות מלישנא דמתניתין כמאן מוכח. והנראה לע"ד דברי התוספות הם עיקר, מדתנן הדיינים חותמים למטה או העדים, דמשמע דיינים ממש, או עדים ממש, דאם כדברי רש"י הל"ל וחותמים למטה דיינים או עדים, בלי הא ידיעה, דאז הוה אתי שפיר לפרש דהאי דיינים ועדים קאי אחתימה, דקא מפרש כאיזה לשון תהיה החתימה, והכי פירושו וחותמים הדיינים למטה שמם בלשון דיינים או בלשון עדים, אבל באמרו הדיינים חותמין למטה או העדים בהא הידיעה, בעל כרחנו צריכים אנו לומר דהאי הדיינים והעדים, אאנשים החותמים קאי, ולא קא נחית לפרש לשון החתימה, ומשום הכי אין ללמוד מכאן דין עד נעשה דיין כלל, כי כפי החותמים כך תהיה לשון חתימתם, שאם הם הדיינים יכתבו דיין, ואם העדים יכתבו עד:

ועוד יש לדקדק האי חותמין למטה, דמאי קמ"לן באמרו למטה, וכי עדיין לא ידעינן דהחתימה היא למטה, ואא"ב לדברי התוס' אתי שפיר, דקמ"לן דאיכא נמי חתימה למעלה, והיא שמות הדיינים או העדים אשר הם כתובים בתוך התורף, והכי קאמר מאלו השני מיני אנשים הצריכים להיות כתובים בפרוזבול הזה והם הדיינים והעדים, אחד בתורף ואחד בחתימה, שהיא עיקר קיום הפרוזבול, יכולים להיות באותה חתימה איזה מהם שירצה, וממילא יהיו האחרים כתובים בחתימה של מעלה והיא התורף, ולא אותם החתומים למטה, והיינו דקתני למטה, למעוטי למעלה, אבל לפי' רש"י מאי למטה:

ועוד יש להביא ראיה מהירושלמי (ה"ב כט:) דגרסינן התם על משנתנו רבי בא בשם רבנין דתמן, שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמין בשנים, ואמר אע"פ שחתמנו בשנים דננו בשלשה, אמר ר' חגיי מתניתין אמר כן, והדיינים חותמין למטה או העדים, ולמדין מדת הדין מפרוזבול, אשכח תני היא מדת הדין למד מפרוזבול, ע"כ. ובשלמא לפי' התוספות יש לפרשו הכי, דמצינו דשרי מתניתין לכתוב הפרוזבול בענין זה, בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים, וחותמים למטה הדיינים, כמו שהעתקתי לשונו לעיל, דנמצא לפי זה שאנו מאמינים לדיינים החתומים מלמטה שהיו העדים הצריכים לאותו ענין, שהרי אין שם חתימת העדים כלל, אלא הדיינים בחתימתם על אותו הפרוזבול מורים לנו שאמת הוא מה שכתוב בו שהיו שם פלוני ופלוני עדים, וכמו כן נאמין לשני הדיינים החתומים בפסק דין שהיו שם שלשה בעת שדנו אותו כפי הדין, אע"פי שאין שם חתימת השלישי כי מת הוא, דומיא דהכא שאין שם חתימת העדים כלל, ואנו מאמינים לדיינים שחתמו אותו פרוזבול שכתוב בו שאף העדים הצריכים לאותו ענין היו שם, אבל לפי' רש"י מה שייכות יש לו האי דהדיינים חותמין למטה וכו' עם אותו הדין דשלשה שדנו, אלא ודאי פי' התוספות הוא עיקר, ובעינן בפרוזבול דיינים ועדים. ואף כי התוספות לא הזכיר מקום הדיינים, כבר הוכחתי לעיל בשם הירושלמי שהוא צריך לכך:

ה

והמאוחר פסול. ומונה משעת הכתב, כן כתב התי"ט בתחילה בשם הירושלמי (ה"ג ל.), ואח"כ דחאו מהלכה, על כי הפוסקים רובם השמיטו הירושלמי זה, ועל כי סלה"ו דסתם מתניתין פליג אהא, ושפסול דפרוזבול הוא כפיסול דשטרות, שאינו טורף אפילו משעת ההלואה ואילך, ועל כי לא מצא התוספתא הזאת המובאת בירושלמי בין התוספתות, ועל כי בבבלי לא מצינו שחילקו חילוק זה, וגם שלא נזכרה ברייתא זאת בבבלי, וסוף דבר על כי הר"ן (שו"ת סי' עז) פסק בפירוש דכיון שלא נכתב כהלכתו אין לו דין שטר, אלו הם תו(כ)[ר]ף ראיותיו ז"ל לדחות הירושלמי הזה. ואני בעניי השיגוני עונותי ולא יכלתי לראות לדחות מימרא שלימה השנויה בירושלמי ולפסוק הלכתא דלא כותיה, בראיות רעועות בלתי מקובלות, שאם לא מצאה בתוספתא דשביעית אפשר שהמצא תמצא בין התוספתות או ברייתות אחרות, וה' יודע שאילו היו לי הספרים כלם הצריכים לכך, לא הייתי מונע עצמי מלטרוח בטרחא ואתנח לחפש אחריה בחפוש אחר חפוש, לראות אם אמצא מקום מושבם, אבל מה אעשה כי עוונותי גרמו שאני עני וגווע מנוער, שאפי' הספרים אשר אי אפשר מבלעדם לחבר חבור זה לא נמצאו אצלי כי אם בדוחק, אבל אף שיהיה אמת הדבר שלא נמצאת תוספתא זו בשום מקום, מה חטא לנו הירושלמי שלא נשגיח עליו ולא נאמין בו שיהיה תוספתא זו בעולם, הרי מוטב לנו לומר שבטעות נשמטה מן התוספתות, מלומר שבטעות נכתבה עם המשא ומתן שעליה בירושלמי, ואם הפוסקים השמיטוה מה אעשה להם, לא משום זה אמלא לבי לדחות הירושלמי המקובל איש מפי איש מהלכתא, ואדרבא ממנו אקשה לפוסקים זכרונם לברכה למה השמיטוהו, שהרי אף כי לבם פתוח לרוחה כפתחו של אולם, מ"מ לא עדיפא סברתם ז"ל לדחות בדבר קל דברי קבלה אלו, ואילו היה ענין זה תלוי בתיבה אחת או בשנים, ושהם ז"ל ברוחב שכלם הכירו שהוא טעות החרשתי, דטעות כזה אפשר שיפול בספרים, אבל ענין שלם כזה רחוק הוא מרעיוני הרבה שיהיה טעות על כי לא נמצא ענין זה במקום אחר הראוי לו, כ"ש דטעות ההשמטה הוה ורגיל הוא יותר מטעות ההעדפה, וסימניך שב ואל תעשה עדיף:

וגם לדחותו מן הטעם שבבבלי לא מצינו חילוק זה לא נהירא כלל, דכל היכא דלא מצינו בבבלי בפירוש להפך אין לנו כח לדחות הירושלמי, שהרי קי"לן דלעולם ילמד סתום מן המפורש, ולא טוב הדבר לפרש הסתום נגד המפורש, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וכמה דברים יש לנו שהם סתומים בבבלי ואנו עושים הלכה למעשה על פי הירושלמי, וכיוצא בזה כתב הרב ר' דוד כהן בתשובותיו בית ראשונה חדר י"ט ע"ש. והטעם שכתב לדחות הירושלמי משום דסתם מתניתין היא דלא כותיה, אין לו קייום כלל ועיקר, חדא שאף אם אמת הוא הדבר הזה דסתם משנה חולק על אותו הירושלמי, איך נרים יד לפסוק הלכה מתוך משנתנו הנדחית מהלכה מפי הירושלמי אשר ראה וחקרה ופירשה וחלק עליה, וכי זו היא משנה ראשונה סתמי' הנדחית מהלכה בתלמודא דידן ואין פוצה פה ומצפצף ח"ו לעשות הלכה למעשה כאותה משנה. ועוד דאין הדבר כן דבעל כרחנו צריכים אנו לומר דאף הסתם משנה ס"ל כההיא תוספתא דירושלמי, וכדי שלא תטעה הבט עיניך וראה הירושלמי אשר אני מעתיק, המוקדמים פסולים ר"י אמר פסולים ממש, רשב"ל אומר אינו מונה אלא משעת הכתב, והתני פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב, אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוזבול מה בין שטרי, ע"כ. והנה אנן ידעינן דר"י ס"ל דהלכה כסתם משנה, ואא"ב דסתם משנה נמי הכי ס"ל אתי שפיר, ולא הקשה לו ממתניתין אלא מאותה תוספתא משום דבה הדין מפורש יותר ממתניתין, ואתי שפיר נמי דלא השיב לו ר"ל אנא כסתם משנה ס"ל, דפוסל פרוזבול מאוחר מכל וכל, משא"כ מוקדם בשטרות לפי דעתי דמחמיר אני בפרוזבול יותר מבשטר, וזה הוא החילוק שביניהם, אלא אי אמרת דפיסול דפרוזבול דמתניתין הוא פיסול ממש, איך מקשה לו ר"י לר"ל מן התוספתא, דלפי סברתו דאית ליה דהלכה כסתם משנה היא דלא כהלכתא, ועוד למה לא השיב לו ר"ל לר"י ולדידך מי ניחא מן המשנה הזאת, דלדידיה פיסול דשטרי דמי לפיסול דפרוזבול שהוא פסול מכל וכל, א"כ הוא מה בין שטר לפרוזבול, דהשינוי שהפיסול דשטר הוא במוקדם ופרוזבול הוא במאוחר, אין זה שינוי של חמרא וקולא, כי זה טבע הקנוניא גורם אשר לא נעשה בפרוזבול כי אם ע"י איחור, הפך השטר שאינה נעשת אלא ע"י קדימה, וזו היא נמי סברת ר"י מדהקשה לר"ל מן התוספתא ולא חש לשינוי זה של מוקדם ומאוחר:

ועוד למה לא השיב לו ר"ל אנא כסתם משנה ס"ל, דפוסל בפרוזבול מכל וכל, מה שאין כן בשטר וכמ"ש לעיל:

ואם תאמר דסברא זו להחמיר בפרוזבול יותר מבשטר אינה נכונה, כאשר יראו עיניך מלתא בטעמא בע"ה בסוף דברי, ושמשום הכי ר"ל לא השיב לו הכי, א"כ אפוא צריך אתה להודות דלדידיה דפירוש פסולין דשטרות דמתניתין לקולא, דא"א שיהיה פסול דפרוזבול לחומרא, אלא לפחות דומיא דשטרות הכשרים משע' הכתב לפי דבריו אע"ג דמ"מ קשה מה בין פרוזבול לשטרות:

ומכח סברא זו בלתי נכונה צריכים אנו לומר דאף ר"י ס"ל דפסול דפרוזבול דמתניתין הוא לקולא, אע"ג דלדידיה פיסול דשטרות הוא לחומרא, דאי לא תימא הכי אדאקשא לו לר"ל מן התוספתא דלפי דבריו לא יהיה הפרש בין הפרוזבול לשטר, ליקשי לו ממתניתין בכח גדול מהתוספתא, שלפי דבריו נמצא שהפרוזבול חמור מן השטר, שהיא סברא בלתי נכונה אפילו לדעת ריש לקיש כמו שכתבתי לעיל, אלא ודאי מדלא הקשה לו הכי שמע מינה דאף הוא סבירא ליה דפיסול דפרוזבול דמתניתין היא לקולא כמפורש בתוספתא, והקשה לו מהתוספת' על כי מפורש בה ענין זה יותר ממתניתין כמ"ש לעיל:

הא קמן דהמשנה והתוספתא ור"י ור"ל כולם כאחד מודים בפיסול דפרוזבול שהוא כשר משעת הכתב, ואם כן הוא לא אלימא סברת הר"ן אשר הסביר ברוחב שכלו הזך לדחות דברי קבלה אלו, ולפסול פרוזבול זה מכל וכל, דהא קי"לן דאף כי לדין יש תשובה אם קבלה היא נקבל, כי גבהו מאד מחשבות רז"ל הקדושים אשר רוח ה' דבר בם ממחשבותינו, וכ"ש שיש לנו בע"ה די השיב על הסברא הזאת:

והוא דגרסינן בגיטין דף ל"ז ע"א, [דבי] רב אשי מסרי מיליהו לאהדדי, ר' יוחנן מסר מיליה לרבי חייא בר אבא, אמר ליה צריכנא מידי אחרינא, א"ל לא צריכת, ע"כ. ופי' רש"י ז"ל מסרי מיליהו בלא כתיבת פרוזבול, אלא כך אמר לחבריה הרי אתם ב"ד וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה, עכ"ל. ופסקו הרמב"ם בפ"ט מה' שמיטה, באמרו תלמידי חכמים שהלוו וכו' מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה היא מדבריהם, דבדברים בלבד היא נדחית, ע"כ. הרי מפורש דלא נתקן כתיבת הפרוזבול אלא לבלתי יודעים, דלת"ח היודעים בדבור בעלמא סגי להו:

א"כ אפוא בשלמא בשטרי חוב, כאשר נאמר סברת הר"ן שכיון שנכתב שלא כהלכתו אין לו דין שטר, אתי שפיר לפוסלם מכל וכל ושלא יגבה עמו אפילו משעת הכתב מן הלקוחו', שהרי היא כמלוה על פה שאינה גובה ממשועבדי', (אצל) [אבל] בפרוזבול אף אם נאמר דאין לו דין שטר, מ"מ דברים היו שם בשעה שכתבו אותו, ולמה לא יועילו דבריו לגבות מאותו היום ולמעלה ממ"נ, דהא עיקר הכתיבה לא נתקנה אלא לבלתי יודע, דלא יהיה סבור שאיסור תורה נדחה בדברים בעלמא ויבא להקל בו יותר מן הראוי, אבל באמת בדברים בעלמא נמלט מן האיסור, וא"כ הוא אם הוא ת"ח ויודע ששטר זה אינו שוה כלום, אם נגבה אותו בשביל הדברים לא אתי למטעי, שהרי גם הוא יודע שהדברים מועילים על כי השמטת כספים הוא מדבריהם, ואם אינו ת"ח כמו כן לא ידע ששטר זה הוא פסול מכל וכל, ולעולם יהיה סבור שבשביל השטר אנו מגבים לו ולא בשביל הדברים, על כי ראה שלעולם עשינו לו הפרוזבול ולא סמכנו על דבריו להיות שאין הוא מהת"ח, ושידע זה ולא זה רחוק הוא. ואפשר דהיינו טעמא ממש דהזכיר התנא פיסול בפרוזבול כמו בשטרי חוב, אע"ג דלא דמו, דבשטרי חוב אינו טורף עמהם, ובפרוזבול גובה משעת הכתב ולמעלה, משום דבאמת אינו גובה עם הפרוזבול מחמת הכשרו משעת הכתב, שהרי הוא כאילו אינו כמ"ש הר"ן, ופסול הוא, אלא מחמת הדברים אנו מניחים אותו שיגבה כמ"ש לעיל:

מחמשה. כלשון הזה העתיק הרמב"ם בחבורו, ואם הוא לאו דווק' בדוחק נוכל לומ' דהוא כנגד מנין הנמצאים שם בעת ההלואה שהם חמשה, המלוה והלוה הסופר והעדים. ורמז רמז לנו דלא ילוה אדם מעותיו בלא עדים, כי הוא צועק ואינו נענה כמשאז"ל (ב"מ עה:), ואם היא מלוה על פה נכנס הערב במקום הסופר:

ו

בעיר. אע"פ שבני העיר הם אמודים בנכסים יותר מיושבי כפרים, ויש לאל ידם להוסיף עוד מעות לממשכו, עד שישאר שדהו חלוטה להם, אפי' הכי כותבין עליו פרוזבול, ולא אמרינן דכשדה שאינה שלו דמי:

בשביעית. אפשר דקמ"לן באמרו בשביעי' דלפעמים צריך לשמט אע"ג דעדין הוא בשביעית, כגון ספק חשיכה דיום אחרון של שביעית, שהוא אור יום ראשון דמוצאי שביעית, שאם בא להחזיר לו החוב אז אינו רשאי לקבלו בתורת פרעון, אלא אמר לו וכו':

שביעית מתחיל בעין ומסיים בויו, שיש למעלה עין רואה הארץ ומלואה שהיא שלו, כי בראה בששה ימים, שבשביל זה אמרו רז"ל (עי' סנהדרין לט.) שגזר הקב"ה על השביעית, ושלכן לא תעבד את האדמה אלא ששה שנים. ועוד העין תרמוז לעין שנה של גלות בבל, שהם כנגד כ"כ שמיטין ויובלות שלא שבתה הארץ, כמ"ש רש"י בתוכחה (ויקרא כו, לה), והויו ירמוז שלא כלו בני יעקוב בגלות, על כי ה' לא שינה דבורו דומיא דויו שלא נשתנ' לעולם כמשאז"ל (עי' סנהדרין כב.) בפסוק (שמות כז) ווי העמודים, כדכתיב (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. ועוד דהויו נטלה יעקוב למשכון מאליהו כדי שיבא לבשר את בניו כמ"ש רז"ל (עי' רש"י ויקרא כו, מב) ואז יתקיים והיתה הארץ שבת לה':

סליק מסכת שביעית. אשר היא לבן צאן מרעית:

האל אותך ינצור לך ירעה בטוב מרעית.

אם שדך לא תקצור ביובל ובשביעית:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.