שו"ת מהרי"ק/פא

שו"ת מהרי"ק ‏ פא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הנה בשמים עדי ובמרומים סהדי אשר נשאתי את ידי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא הנה אנכי בא דאדרבה איפכא מסתברא חצבי לנהרא כגני לייא לית חלק לטלייא במקום בניא בני הנביאים הרואי' ומסתכלים באספקלריא בהם נתלו המאורות ויזהירו כזוהר הרקיע להם ראוי למלל גבורות שיכוליה להשמיע חקי האלהים ותורותיו ולהודיע לבני האלהים את גבורותיו ואם יאמר איש כמוני כי יבולע לדידי מלה בסלע. ומשתוקת' בשתים ואפילו במנה ומאתים פן יפגעו בי ידודון ידודון הרים גבנוני' ירצדום מתירא אני פן ירוצו את גלגלתי ואל אלהי אשיב דברתי שהוא בוחן לבבות ובעל מחשבות כי רוב הפצר האוהבים הביאו לחות דעי גם אני על אודות הילדה קטנה פחותה מי"ב שנים ויום אחד אשר יצא עליה קול שזנתה לרצונה ולפי הנשמע שחמיה אבי הבעל מאמת הענין גם חקר אותה בפני עדים בחקירות ובדיקות להוציא מפיה שכן הוא ויש אומרים שעד אחד מעיד שהודת' הילדה שנתפתת' ונתרצית' ועד האחד אומר שלא שמע בהודת' כלל ולפי הנשמע הילדה כופרת ומכחשת לאותו עד שמעיד על הודאתה ואמרה לא פעלתי און וגם לא הודיתי מעולם ויתר על זאת שמענו שהבעל אומר שמצאה עם אותו נטען ביחוד וראה דברים מכוערים ביותר ועל זה נפלה מריבה בין אבי הבן והבן ואבי הבת כאשר הבן רוצה להוציאה בלא כתובה כדין יוצאה משום שה רע. ועל זה נדרש נדרשתי מאד מאחיו וריעי החביבים עלי כגופי לכתוב להם הנלע"ד הקצרה עד כי לא יכלתי מלט משא הפצרה ובקשתם. ואף אמנם כי בעיקר הדין אם היא אסורה או מותרת לא אכניס ראשי ידעתי חסרוני ואניח זה לרבנן קשישי לקדושים אשר בארץ המה. ועל ענין (א) הכתוב חזרתי אני בעניותי על כל צדדים וצדי צדדים ולא מצאתי שום צד שבעולם שיוכל שום דיין להפסידה כתובתה מכמה טעמי' חדא דאין כאן אלא העדאת עד אחד ופשיטא דאין עד נאמן בהכחשה דפשיטא דאין לומר סמוך עד אחד אחזקת ממון דבעל ולא נוציא כתובה מהבעל ודאי כל האומר כן טועה בדבר משנה הוא שהרי שנינו בפרק כל הנשבעים (דף פו) וכן בפרק הכותב (כתובות דף פז) עד אחד מעידה שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה אבל בשבועה מיהא נפרעת ועוד אמרינן פרק הכותב (כתובות דף פה) גבי ההוא שטרא דאתי לקמיה דרבא ואמר ליה רב פפא ידענא ביה בהאי שטרא דפרוע הוא דלא הימניה רבא וא"ל רבא איכא סהדי אחרינא בהדי מר כו' כדאיתא התם ומי לנו בדור הזה אשר יהיה נאמן יותר מרב פפא לארועי שטרא דכתובה דדבר פשוט הוא דכח שטר הכתובה עדיף מכח שטרי הלוואה משום דהוה מעשה ב"ד וכן משום חינא כדמוכח בכמה מקומות בתלמוד. ועוד שהשיב מהר"ם בתשובה המתחלת נחנו נעבור חלוצים כו' וז"ל מכתובה אין לנו כח להפסידה עד שיהא עדי זנות או עדי כעור שאם באת לגבות כתובתה יכולה היא לומר להכחיש עד אחד הכשר המעיד ע"ד המכוער, וכהנה רבות בירושלמי דפ"ק דכתובות דאסורה לו משום ספק סוטה ולא מפסידנן לה כתובה עכ"ל והתם הוה אמתלאות רבות שהיה הדבר אמת גם הוה קלא דלא פסיק כדמוכח לשון השאלה כאשר אני עתיד להעתיק בעה"י ק"ו בן ק"ו הוא בנדון הזה שאנו עומדים עליו שאין כח בעד המעיד בהודאת' להפסידה כתובת' מאחר שהיא מכחישתו וכן כתב בהדיא בספר אבן העזר וז"ל לא קנא לה ובא עד אחד ואמר לו זנתה והוא שותק אם הוא נאמן עליו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת הרי לך בהדיא דאפילו בעד אחד נאמן חייב ליתן כתובה וזו אינה צריכה לפנים לפי הנלע"ד. ועוד נלע"ד דמאחר שהיתה קטנה פחותה מבת י"ב שנה ויום אחד דאפילו ראוה ב' עדים כשרים לרצונה אפילו הכי לא מפסדת אלא עיקר כתובה דוקא אבל לא מה שהכניסה לו ולא מבעיא לדברי הראב"ד שהשיג על רבינו משה על מה שכתב בפרק ב' דהלכות סוטה דקטנה שהשיאה אביה אם זנתה לרצונה שאסורה לבעלה וז"ל השגתו והלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה וכו' עד אלא ודאי אם זנתה אסורה לבעלה כהן עכ"ל. משמע מתוך לשונו דקטנה שזנתה אפילו לרצונה מותרת לבעלה ישראל וכ"ש שיש לה כתובה וכן יש לדקדק גם מלשון רש"י בפ"ק דכתובות (דף ט) בשמעתיה דפתח פתוח דמשני תלמודא אי נמי כגון שקבל אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד ופירש שם רש"י וז"ל פחות' מבת ג' שנים ויום א' ועכשיו היא גדול' ופיתוייה פיתוי ואינו אונס הלכך חד ספק איכא ספק אונס ספק רצוני עכ"ל משמע מתוך לשונו דדוקא גדולה פיתוי' פיתוי לאוסרה על בעלה אבל קטנה אין פיתוי' פיתוי לאוסרה אלא כאונס חשבינן ליה מדהוצרך להעמידה שהיא עכשיו גדולה וכן מדקאמר ועכשיו היא גדולה ופיתויי' פיתוי ולא אונס משמע הא קטנה אין פיתוי אלא אונס. וכן יש לדקדק גם מתוך מה שהקשו שם התוס' וז"ל אי נמי באשת ישראל כגון דקבל בה אביה וכו' וא"ת אכתי איכא ספק ספיק' ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף נט) וי"ל דשם אונס חדא הוא עכ"ל התוס' הרי לך מתלתי קראי רבינו שלמה ורבינו בעלי התוס' והראב"ד דקטנ' אינה נאסרת בהיותה מזנה תחת בעלה ואפי' לרצונ' דפתויי' אינו פיתוי ופשיטא שיש לה כתובה ואפילו מנה ומאתים מאחר שהיא מותרת עליו אלא אפילו לדברי ר' משה שכתב בפ"ב דהלכות סוטה וז"ל קטנה שהשיאה אביה אם זנתה לרצונה אסורה לבעלה לפיכך מקנאין לה ולא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה עכ"ל משמע לכאורה דקטנה שזנתה לרצונה נאסרה על בעלה וגם הפסידה כתובתה נראה לע"ד דדוקא עיקר כתובה הוא דמפסדא ושמא גם התוספת שהוא מוסיף ונותן לה דרך מתנה דלאו אדעתא שתזנה תחתיו יהיב לה אבל מה שהכניסה הדבר פשוט הוא שלא הפסיד דהא בגדולה נמי לא הפסידה את שלהן אלא מטעם קנס שקנסוה חכמים וקטנה לאו בת קנסא היא דהא אפילו בתשלומי ממון לא מצי רבנן לחיובי לקטן כדתנן חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה כולי. וכן ריש פרק הגוזל בתרא פריך ותו אכילת קטן מידי מששא אית ביה לא יהא אלא דאזיק אזוקי כולי. ואע"ג דחסרי ממון לנגזל ולנחבל וגם לגבי חבלה עבד איסורא ועבר על לאו דלא יוסיף אפילו הכי לא מחייבינן ליה כ"ש וכ"ש היכי דלא חסרי מידי לחבריה דליכא למקנסיה לקטן לאפסודי דידיה כגון בכיוצא בנדון הזה להפסיד נכסי צאן ברזל שלה מטעם קנס שהרי בכל מקום אנו מקילים יותר בתשלומי קנס מבתשלומי ממון ואפי' במקום תקנה לא רצו חכמים להפקיע ממון הקטנים אלא אוקמוה אדאורייתא כגון גבי זבורית ריש פרק הניזקין (גיטין דף נ) כל שכן שלא במקום תקנה שלא יפקיעו ממונם מדין קנס דפשיטא דקטן אינו בר עונשין וקנסות וכן יש להוכיח מהא דתנן פרק ד' וה' (דף לט) שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור פקח פטור ופי' רש"י וז"ל ואית דמפרשי טעמא משום דפלגא נזקא קנסא ויתמי לאו בני קנסא נינהו וקשה לי א"כ מאי לגבות מגופו דנקט עכ"ל. ומדברי המפרשים משום דפלגא נזקא קנסא למדנו שלא שייך קנס לגבי יתמי וגם רש"י היה מודה בכך אלא משום דקשיא ליה לישנא דלגבות מגופא כדמקשה שם אבל בעיקר הדין מודה ואין להביא ראיה לאידך גיסא מדרבנן בברייתא בגמרא דפליגי אסומכוס ואמרי מעמידין אפוטרופוס לגבות לתם מגופא וכדבריהם פסק רבינו משה פרק ו' דנזקי ממון דפשיטא דלא דמי דאיכא למימר מזיק שאני כדמתרץ בגמרא אקושייא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן וכן צריך לומר ע"כ גם בלא האי קושייא דאי לא תימא הכי יקשה לך ומה אפי' בנזקא גופא שחבלו הן באחרים ואפילו היכא שנהנו פטורים כיון שהם קטנים כדמוכח פרק החובל (בבא קמא דף פז) וכן ריש הגוזל (בבא קמא דף קיב) כאשר כתבתי לעיל היכא שלא הזיק אלא ממונם לא כל שכן שיפטרו והיאך מעמידים אפוטרופוס לגבות מעליית יתומי' אליבא דרבי יוחנן כדאית' התם אלא ע"כ צריך לומר דיותר יש להחמיר בתשלומי נזק דשור שדרכו לילך ולהזיק מתשלומי שאר נזיקים ומ"מ מדברי האומר אין מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופא משום דפלגא נזקא קנסא יש להוכיח דלא שייך קנס בקטנים אפילו לענין נזק דשור כל שכן בנדון הזה שאנו עומדים עליו לפי הנלע"ד ואפילו בלא שום ראיה נלע"ד דדבר פשוט הוא דאין הקטן בשום קנס ואונס דהא אין מעשה קטן כלום להענישו ולהפסידו בשום צד שבעולם כדפי' לעיל וא"כ למה תפסיד נכסי צאן ברזל שהכניסה לו ועוד נלע"ד דאפילו תוספת שליש שהוסיף הוא על המעות שהכניסה לו כנהוג בינינו שאנו מוסיפין לעשות ממאה פרחים מאה וחמשים שהוא חייב ליתן לה אם בא להוציאה ואפי' אם נאמר דתוספת שמוסיף לה דרך מתנה אינו חייב ליתן לה דלאו אדעתא דהכי כ' לה כמו שפוסק ר"ח גבי בא מחמת טענה וכן ריצב"א נסתפק בטוענת ישען על ביתו וכולו דשמא אין לה תוספת נלע"ד דלאו היינו בתו' שליש הנהוג' בינינו דההיא תוס' הנזכר בתלמוד ובפוסקים היינו שמוסיף לה לפי דעתו וחבתו עמה ואין לדבר קצב אלא כל איש אשר ידבנו לבו והיא התוספ' הנזכר בכל מקום בתלמוד כההיא דריש פרק אעפ"י (כתובות דף נד) דאם רוצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף ועלה קאמר רבי אליעזר בן עזריה דמן האירוסין אינו גובה אותם שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואבעיא לן בגמרא אי חבת ביאה קונה או חבת חופה קונה ופשט ליה מדתנא רב יוסף שלא כתב לה אלא על חבת לילה ראשונה וכיון שהוא כתב לה מחמת חבה ומאהבתו אותה שייך למימר בה דלאו אדעתא דהכי יהיב לה כמו שכתב ר"ח גבי באה מחמת טענה וכן ביוצאה משום שם רע איכא למימר הכי ואע"ג דלא דומה לבאה מחמת טענה דהא חיבת ביאה מיהא איכא מה שאין כן בבאה מחמת טענה מ"מ אפשר שיש לדמותה למה שכתב רב אלפס גבי מורדת דאין לה כתובה ותוספת דלאו אדעתיה למיפק כתב לה אבל בתוספת שליש הנהוגה בינינו פשיטא שאין לומר כן שהרי אינה באה מחמ' חבה כלל ולאו מתנה דבעל היא אלא דין גמור הוא על פי התלמוד ומשנה שלימה בפרק מציאת האשה (כתובות דף סו) פסקה להכניס לו אלף זוז הוא פוסק כנגדו ט"ו מנה וכן בסיפא הדר תנא מניינא זוטא והכי קתני פסקה להכניס לו סלעים נעשה ששה דנרים ופי' שם רש"י וז"ל הוא פוסק כנגדו ט"ו מנה שליש יותר יקבלם עליו לכתוב בכתובה לבד תוספת שהוא מוסיף לה לפי שישתכר בהם עכ"ל הרי לך בהדיא שאותה תוספת שליש היא לבד התוספת שהוא נותן לה ומפני שישתכר בהם ולא מפני חבה כלל והכי איתא בירושלמי בהדיא ורב אלפס הביאו בפרק מציאות האשה וז"ל מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשוה פחות חומש אומר ר' יוסי בר' חנינא שמו דעת האשה שרוצה לבלות בלאיה ולפחות חומש שמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותה אחד ומחצה עכ"ל הרי לך בהדיא שאותו תוספת שליש הנוהגת בינינו אינו התוספת הנזכר בכל מקום בתלמוד אלא היא מעיקר הדין ומנהג אבותינו שהנהיג' אותה בכל גלילותינו תורה היא ועל פי התלמוד ויש לה דין נכסי צאן ברזל שהוא הנדונייא ואע"ג שכתב רבינו משה פרק כ"ג דהלכות אישות וז"ל מנהגות רבות יש בנדונייא יש מקומות רבות שנהגו שיכתוב בכתובה הנדונייא ביתר על דמיה בשליש או בחומש או במחצה כגון שתהיה נדונייתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמשים כדי להרבות לפני העם וכשתבא לגבות לא תגבה אלא אותם המאה ויש מקומות כו' עד הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המקום וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר גדול ועל פיו דנים והוא שיהי' אותו מנהג פשוט בכל המדינה עכ"ל משמע שתולה כל בענין כמנהג המדינה ולכאורה אפי' בהכניסה לו כספים בנדונייא קאמר מדלא מפליג וס"ל דר"ש בן גמליאל דאומר הכל כפי מנהג המדינה אכולא מתניתין קאי ארישא וארישא דרישא מ"מ לכל הפחות היכא דנהוג נהוג והנה מנהג פשוט היא בכל גלילותינו להוסיף שליש על מה שהיא מכנסת וכן נהגו אבותינו ואבות אבותינו ולא דבר רק הוא מהם שאין בכל מדינה ומדינה שיהיה ראוי יותר מנהג זה מאשר הוא ראוי בכל גלילת צרפת אשר אנחנו מהם באשר דרכינו להלוות מעותינו ברבית לגוים ואומדנא רבה דמוכח הוא שדעת האיש לישא וליתן בכספים ולעשותם אחד ומחצה כדברי הירושלמי באשר לא יצטרך לפרוע כי אם בגירושין או במיתה שהרי בתוך ג' או ד' שנים לכל הפחות יעלו לו אחד לשנים וגמיר ומשעבד כאשר ישתעבד בנדונייא עצמה ואפילו יגרשנה לאלתר יתחייב הבעל לפרוע לה כל הסך ואפילו תוספת שליש כמו שכתב המרדכי פ' מציאת האשה עלה דהנהו שמביא רב אלפס מן הירושלמי שכתב לעיל וז"ל המרדכי שמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן פירוש הר"ר שמואל בן רבי ברוך מיהו לא הוי רבית כיון שאם היה מגרשה מיד היה צריך להוסיף שליש אבל כל אדם שמלוה ברבית לא היה נותן אלא אם כן היה מרחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ"ל. וכן שנינו בתוס' וז"ל הכניסה לו בין שום בין כספים ונתן עיניו לגרשה היא לא תאמר לו תן לי שומי וכן הוא לא יאמר לה טלי כספך אלא נוטלת מה שכתב לה עכ"ל התוספתא. ואחרי אשר הקדמתי לפי הנלע"ד דדבר פשוט הוא שאין להפסידה משלה כלום מאחר שהוא קטנה בשנים ואין לקונסה א"כ למה לא יצטרך הבעל לפרוע לה כל מה שהכניסה לו עם תוספת שליש אשר היא תולדת הנדונייא כיוצא בו כאשר הוכחתי לעיל לפי הנלע"ד לא מיבעיא אם הכניסה לו כספים אלא אפילו אם הכניסה לו מטלטלים העומדין למכור יתחייב הבעל לפרוע ולהוסיף גם עליהם שליש ולא מבעיא לפירוש הראב"ד אשר מכלל דבריו יוצא דכל דבר העומד למכור יש לו דין כספים שהרי על ההיא דמייתי רבינו אלפס דאמר רבי יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו כתב הוא וזה לשונו שאם היה אדם רשאי למכור כלי אשתו מה חלקו בין שום למעות עד כאן לשונו משמע שבמה שהוא רשאי למכור אין לחלק בין שום למעות ומוסיף עליו כעל המעות וכן כתב אח"כ וז"ל וסיפא דקתני שומא דידה וכו' עד והיא גופה קמ"ל שלא תאמר כיון שהתנה להכניס לו מעות יהיה רשאי למכור השום ויוסיף שליש על המעות אלא אינו רשאי למכור כלי אשתו כלל מפני שבח בית אביה הלכך פוסק פחות חומש עכ"ל הראב"ד מדתלה החדוש בשלא תאמר יהיה רשאי למכור השום ויוסיף שליש וכו' משמע דסבירא ליה דאם היה רשאי למכור היה מוסיף שליש דאל"כ לא הוי ליה למימר אלא שלא תאמר יהיה רשאי למכור ולא יפחות חומש וזה דבר פשוט ומובן למבין. והא דקאמר רבי יוחנן הכניסה לו זהב שמין אותו והרי הוא בשויו פירש הראב"ד דאין יכול למוכרה מפני שבח בית אביה שלא הכניסתו אלא שיהא לה אוצר וסגולה וסמך אחריות לכתובתה וא"כ פשיטא לפי דבריו שכל שמכנסת לבעלה ע"מ למוכרה או להשתכר בדמיו שגם עליו מוסיף שליש אלא אפילו לפי' רש"י שפי' במשנה וז"ל שום במנה הכניסה לו כולי הכניסה שום לקבלו עליו בשטר כתובה במנה והוא שוה בשוק מנה לכל אדם אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו כולי. עד ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראוים להשתכר מיד כו' עכ"ל משמע דוקא בכספים הראוים להשתכר מיד אבל במידי אחרינא לא ואפילו היה עומד להעשות דמים דומיא דכספים אפ"ה נלע"ד דבר פשוט דהיינו דוקא בסתם אבל היכא שהוסיף הבעל ועשאן כספים מאחר שהן עומדים למכור דדין כספים יש להם וכל דבר שבממון תנאו קיים וכל שכן בהיות המנהג פשוט בכל המדינה להוסיף על כל דבר העומד למכור כעל הכספים ובכל כיוצא בזה שוו כל הפוסקים שדנין על פי המנהג ופשיטא דמ"מ דין נדונייא יש לה לאותה תוספת ולא כאותה תוספת הנזכרת בתלמוד שהיא מחמת חיבת חופה או ביאה ונוהגת גם באשה שאינה מכנסת שום נדונייא לבעלה משא"כ ב"י שאינה נוהגת אלא במכנסת נדונייא לבעלה. ואין להשיב על דברי ממה שהשיב ריצב"א בתשובה וז"ל ואף על פי שכתבתי דבאינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה תוספת מיהו לא יתן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה איתוקם בריש אף על פי (כתובות דף נו) דשמא לא כתב לה אלא על חיבת ביאה וכו'. עד ומה שכתבתי דאם אינו יכול להתקשות וכו'. עד אבל נדונייא מ"מ יחזור ואין בידי להוציא ממנה אלא מה שידוע שהכניסה לו ואע"פ שכותבין נדוניות גדולות בשטר הכתובה קצת נראה בעיני דכעין תוספת היא אלא שכותבים כן לכבוד הכלה עכ"ל הרי שכ' שאין להוציא מידו אלא מה שהכניסה לו דוקא ולא מה שהוסיף ואע"ג דהתם לא שייך למקנסא כלל ואפי' בגדולה כמו הכא בקטנה נלע"ד שבימיו במדינתו לא היה לדבר קצבה אלא אחד היה מוסיף על חד תרין ואחד על חד תלת או יותר כדמשמע לישנא דנדוניות הגדולות דקאמר וכן שמעתי שעושים עוד היום באשכנז שיעשו ממאה ד' מאות או ו' לפעמים לכבוד הכלה גם בימי התלמוד היו רגילים בקצת מקומות לכפול הנדוניא כדמוכח בהדיא בריש המקבל (בבא מציעא דף קד) גבי ההוא דאמר הבו ד' מאות זוזי לברתאי בכתובתה וכיוצא בזה דבר הגאון ואפשר שגם היו בימיו שלא מוסיפים כלל ואפי' בכספים אלא היו כותבים בצמצום וכדתניא בתוספתא דכתובות וז"ל מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין לשנות ממנהג המדינה עכ"ל התוספתא וכיון שמנהג המקום היה לפעמים שלא להוסיף אפילו על הכספים ולפעמים להוסיף אפילו על המטלטלים שאינם עומדים למכור כדי להרבות בנדוניות גדולות לכבוד הכלה כמו שכתב הגאון ודאי ששם לא היה ראוי לדון ע"פ הירושלמי דלעיל שהרי לא נקבע מנהגא ע"פ אותה סברא דשמו דעת האיש וכולי כאשר לא היה לדבר קצבה ופעמים היו מוסיפים אפילו עד ארבעה וחמשה פעמים נגד הכתובה וזה לא מצינו שישומו דעת האיש להוסיף כ"כ מפני שכר המעות אלא שליש דוקא וכן היו מוסיפים לפעמים גם בכלים שלא היו עומדים לימכר ולפעמים אפילו בכספים לא היו מוסיפים וזה שלא כסברת הירושלמי מכל וכל והוי כמקום שנהגו שלא להוסיף על הכספים שאין מוסיפים כדהבאתי לעיל מתוך התוספתא אבל במקום שקצבו להם קצבת התלמוד דהיינו תוספת שליש בכספים וכן בכל דבר שהוא רשאי למכור לפי דברי הראב"ד כדכתבתי לעיל פשיטא דאין זה כעין תוספת הנזכר בריש פ' אעפ"י (כתובות דף נו) אשר ממנה דבר ריצב"א שהרי אינה לא משום חבת ביאה ולא משום חבת חופה כמו שהוכחתי לעיל ויש לה כל דין נכסי צאן ברזל וזה דבר ברור לכל מבין לפי הנלע"ד. עוד נלע"ד בלא כל הטעמים שכתבתי לעיל דדבר פשוט הוא דמאחר שהיא קטנה בשנים שאין בהודאתה כלום ופשיטא שלא תפסיד כתובתה מפני הודאת פיה דאין הודאות קטן כלום ולא קרינן בה הודאות בעל דין כדפריך תלמודא בכל דוכתא קטן מידי מששא אית ביה ואפילו לענין קבלת עדות לא חשיב בפניו כבפני בעל דין כדמוכח ריש פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיב) כ"ש שאין להחשיב הודאתה כהודאות בעל דין אלא דוקא היכא דאית ליה הנאה לקטן בהחשב הודאתו הודאה וכן כתב רבינו משה בפ' ה' דטוען ונטען וכן בסמ"ג בעשה צ"ה וז"ל קטן שטוענו הגדול אם טוענו בדבר שיש בו הנאה לקטן כגון עסקי משא ומתן והודה הקטן נפרעי' מנכסיו ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו וישלם הקטן ואם כופר הקטן ממתינין לו עד שיגדל וישבע היסת ואם טוענו לקטן בדבר שאין לקטן הנאה בו כגון נזיקין וחבלות אף על פי שמודה ואף על פי שיש לו ממה לשלם פטור ואפילו מלאחר שיגדיל וכן כתב ג"כ רבינו אשר בספרו בשם הר"ר יוסף וז"ל כתב הר"ר יוסף ז"ל הא דתנן אין נשבעים על טענת קטן כו' עד ואי במידי דלא מטי ליה הנאה קמבעי ליה כגון גזלות וחבלות ודדמי ליה אפילו מודה לא מחייב ואפי' לכשיגדיל דקטן פגיעתו רעה ודווקא בעבד ואשה הוא דתנן נשתחרר העבד נתגרשה האשה חייבים לשלם אבל קטן לאו בר עונשים הוא על מה שהוא עושה בקטנותו עכ"ל הרי לך בהדיא שאין בהודאתו שום ממש אפילו להועיל לאחר שיגדיל אלא היכא דשייך תקנה והנייה לקטן כגון עסקי משא ומתן אבל בענין אחר לא והנדון שלפנינו פשיטא שיש לדונו כהודאות נזיקים ולא כהודאות משא ומתן שהרי לא ימנע האיש מלישא את הקטנה משום שמא תזנה ולא תועיל הודאתה ובזה אין צריך אריכות. ועל אשר (ב) נשבע ליתן לבתו סך מה בנדון כמבואר באגרת תנאיהם ונשאר פרעון אחד אשר עדיין לא הגיע זמנו לפרוע ועתה טוען אבי הבת שאינו רוצה ליתן מעותיו בכדי כאשר האב והבן מרגילי' קטטה ושנא' עמה ומוציאים עליה ש"ר והרבו בחקירו' ובדיקות והשחידו הבת בדברים כדי שתודה בדבר באשר היא קטנה ואין לה דעת ומתוך כך יצא הקול ודמו עליה כאריה ארבא וירא הוא פן לאחר שיתן מעותיו שמא ירבו קטטה עמה ויאמר שהוא מאמין לדברי העד כאשר הקול נשמע שכבר אמר הרבה דברים המורים על זה וא"כ היה ח"ו היה מתקיים בו קללת ותם לריק וגומר נלע"ד דטענתיה טענה שאם אי אתה אומר כן לקתה מדת הדין ח"ו שיצטריך זה להניח מעותיו על קרן הצבי ויאכל הלה וחדי במעותיו של זה וישנא את אשתו ושלחה מביתו ושבה אל בית אבי ונמצא קרח מכאן ומכאן וחלילה לכל תופסי התורה אשר דרכיה דרכי נועם להחזיק ידי הבעל ואביו בזה ולפי ע"ד כבר קדמו אות' רבנן להפר מחשבות ערומים ילכדו בערמה ולא תעשנה ידיהם תושיה כמו שכתב רבינו אשר פ' קמא דבבא קמא עלה דההיא דראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות כו' וז"ל איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך לפי שכל העוררים אין זכים בדין ונראה דמיירי שלא נתברר עדיין הערעור אלא בא אדם וערער שדה זו גזל ראובן ממנו ואני רוצה להביא עדים או יש לי חוב על ראובן ואני רוצה להביא השטר ובשביל דברים בעלמא לא יבטל שמעון כחו של ראובן אבל אי חזו בית דין אמתלא בדברי המערער כגון שהביא שטר שאינו מקויים ואומר שרוצה לקיימו אם הוא אומר שיבא תוך ל' יום לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אלא ימתין עד שיעבור ל' יום דאפוכי מטרתא למה לי אבל אם המערער ירחיק זמן הבאת עדיו אי אית ליה לראובן מקרקעי או אמיד במטלטלי שיוכל שמעון לחזור עליו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו צריך ליתן לראובן מעותיו ולא לבטל כחו בשביל הערעור אבל אי לא אמיד ואין לו קרקע כיון שיש אמתלא בערעור אין לו לדיין להוציא המעות עד שיהא בטוח שלא יפסיד מעותיו אם יוציאו המערער הקרקע מתחת ידו של זה וכולי. עד וכן נמצא בתשובה לרב אלפס ז"ל דלא מצי למימר אחוי טירפך ואשלם לך אלא דווקא היכא דאית ליה נכסים דסמיך עלייה הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי אומר ליה אדהכי והכי אכל זוזאי וליכא לאשתלומי מינך עכ"ל. הרי לך בהדיא שאפילו שמחזיק שמעון בקרקע ונתחייב במעות לראובן אפ"ה מצי לעכב המעות מחמת ספק שמא יקיים זה שטרו ואפילו היכא שהמערער מרחיק זמן הבאת עדיו אי לא אמיד ולית ליה קרקע אע"ג דאפילו אי לא אמיד לא ברי הזיקא כל כך דאיכא למימר דמ"מ תשיג ידו לפרוע כדי דמים שנתן לו בשדה כל שכן הכא דברי הזיקא שהרי הם מאמתים השם רע שיצא על הבת ואינהו הוא דמפקי ליה לקלא וניכרת מחשבתם מתוך מעשיהם האב הרבה בבדיקות ואפילו בעוקצי תאנים לפי הנשמע גם הבן גלה דעתיה דניחא ליה בהוצאה ועל כיוצא בדברים אלו הולכים הדיינים אחר אומד הדעת כפי אשר יראו כוונת בעל הדין אם לעקל עקלקלות וראייה ברורה לפי הנלע"ד מהא דגרסינן בבא בתרא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמו) אמר רב יודא אמר רב מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתך תותרנית היא נכנס אחריה לחורבה אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל כולי. עד ונפל עליה חורבה ומתה ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה מתה אינה יורשה הכי גריס רבינו שמואל ופירוש וז"ל דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ובתוך כך היא מתה קודס שנתפייס עמה אינה זוכה בירושתה עכ"ל הרי לך בהדיא שמחמת שראו שכוונתו היתה לגרש אם ימצאנה בעלת מום הפקיעו ממנו ירושתו ואעפ"י שהיה יכול להשמט ולומר שאפילו היתה בעלת מום שלא היה רוצה לגרשה מ"מ כיון שהיו הדברי' מוכיחי' שדעתו היה לגרש עשאוהו כוודאי עד שהפקיעו ממנו ירושתה הכא נמי לא שנא ונדון זה כנותן עיניו לגרשה ואף על גב שנחלקו רבותינו בעלי התוס' על רבינו שמואל ואמרו שאין הירוש' נפקעת מהבעל משום נתינת עין לגרשה כדמוכח מפ"ב דגיטין (דף יח) דיש לבעל פירות עד שעת נתינה מ"מ לענין אומד דעתו אם נדון אותו בנותן עיניו לגרשה מזה לא נחלקו כלל ואין לנו להפליגם בזה אלא מודים הם לרבינו שמואל שנדון אותו בנותן עיניו לגרשה מאחר שהיו מעשיו מוכיחי' כן וא"כ פשיטא שלא יתחייב האב לפרוע אותו סך אשר עדיין לא פרע לנדוניית הבת דאפוכי מטרתא למה ליה כמו שכתב רבינו אשר כדכתבתי לשונו לעיל ולא מבעיא לפי מה שכתב לעיל דאפילו היה הדבר אמת ח"ו שאין יכול להוציאה אם לא יחזיר לה נדוניותה בשלימות גם אותו שאינו בעין מאחר שהיא קטנה ולא בת קנסה היא אלא אפילו היתה גדולה דאז הפסידה נדונייתה כי אם בלאותיה קיימין מ"מ אותו סך אשר עדיין לא גבה הבעל פשיטא שלא זכה בו דאדעתא שתהנה בתו פסק ולא על דעת שלא תהנה ויאכל הלה וחדי כמו שפסק רבינו תם וכמה גדולים עמו דהיכא שמתה הבת עד שלא גבה הבעל הנדונייא שלא זכה הבעל באותו נדונייא כלל ומדמה לה להא דר' אליעזר בן עזריה שלא כתב לה אלא ע"מ כולי דקי"ל הלכת' כוותיה כדפסק תלמודא ריש פרק אעפ"י (כתובות דף נו) ומפרש ההיא דפרק נערה (כתובות דף מז) כתב לה פירות כסות או כלים וכולי דפליגי רבנן ור' נתן וכו' במתה אחר הנישואין כמו שכתבו התוספת וכן המרדכי דפשיטא דאין לחלק בין היכא שנשתעבד אבי הבת לבתו כההיא דכתב לה פירות כסות או כלים כו' דמשמע שהקנייה עשוי לה להיכא שנשתעבד לחתן עצמו דאם לא כן יקשה לך מה מקשים התו' וכן המרדכי לפר"ת מההיא דהפוסק מעות לחתנו דמוקי לה הירושלמי בפוסק ע"מ לכנוס דמשמע הא אם כנס צריך לפרוע והוצרכו לתרן דהתם משום דבתו קיימת והיבם רוצה לכנוס. הוה להו לשנויי דהתם די הוא שאם כנס היו של אחיו שהרי השיעבוד נעשה על שם החתן כדמשמע לישנא דהפוסק מעות לחתנו אבל ההיא דכתב לה וכו' דעלה איירי ר"ת הלשון מוכיח שעל שמה נכתב ולא על שם הבעל אלא פשיטא שאין לחלק בכך אלא אפילו לרש"י שפי' לההיא דפ' נערה דווקא מתה מן האירוסין משמע דמן הנישואין זכה הבעל כמו שכתב המרדכי לפרש"י מ"מ אם עשו שטר חזרה שאם תעדר הבת תוך זמן מה בלי ולד של קיימא שיחזרו המעות מקצתם לאבי הבת כאשר אנו רגילים לעשות א"כ גלי דעתיה שאינו מקנה אותם מעות כי אם על דעת שתהנה בתו ופשיט' דהיכא דאיכא גילוי דעת דאפילו רש"י מודה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח דלא גרע היכא שהיא בחיים כאשר אינה נהנית מן הנדן מהיכא דמתה וראיה ממה שהשיב הר"ם וז"ל ושאלתם אם אין עדיין הנדונייא ביד הבעל והלך והתפיס' לבתו אי חשיב כתופס לבעל חוב במקו' שחב לאחרי' נראה דלא דמי כלל לתופס לב"ח דכבר פרישי' דדינ' מתיבת' למיתב לה נדוניית' אפי' אם כבר אתי ליד הבעל כל שכן הכא דלא אתי לידיה אלא לידה ועוד לפי מה שפסק ר"ת בנדוניית חתנים שלא גבו ומתה דאפילו נשאת אין מוציאין מן האב דאזלינן בתר אומדא דעתא דמוכח דלא עלה על דעתו לפסוק לה אלא על מנת שתהנה מהם בתו הכי נמי כיון דמרדה ומאיים עליה ולא מתקבל עלה הוא הדין עכ"ל. הרי לך שמהר"ם מדמה להו אהדדי וגם בלא שום ראיה פשיטא שאין לחלק ביניהם כי אם בטענה שאין בהם ממש. ואם יאמר האומר דאפילו אם יהיה הדין כך היכא שלא נשבע אלא בתנאי בעלמא. מכל מקום היכא שנשבע אלים כח השבועה וגמר ומקני ולא שייך להתיר מטעם רבינו אשר שכתב לעיל וגם לא שייך למיזל בתר אומדנא דדבר זה אין בו ממש דפשיטא שהשבועה אינה כי אם לזרז הפרעון ואם פרעון אין כאן שבועה אין כאן וכיון שיש לפטרו מטעם מה שכתב רבינו אשר כדכתב לעיל גם כי נשבע לא יתחייב משום כך שהרי השבועה מיתל' תליא בפרעון כל היכא שיש חיוב בפרעון מן הדין גם בלא שבועה אז אתי איסור שבועה וחייל אפרעון ועובר זה שאינו פורע משום גזל ומשום איסור שבועה אבל אם אין פרעון אין שבועה וראיה אשר נשאל להרשב"א וז"ל השאלה (ג) הנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיע שמיטה אם השביעית בזמן הזה משמטת ונאמר ממון אין כאן שבועה אין כאן או אם שבועה דאורייתא ונאמר שמיטה בזמן הזה דרבנן לא אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. תשובה יש לך לדעת שאם הגיע השמיטה תוך זמן ההלואה וכו' עד אבל אם אין לו פרוזבול ולא תנאי שביעית משמטתו אפילו בזמן הזה דהפקר ב"ד הפקר ולא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב שאילו מחל לו זה חובו אין חיוב שבועה חל עליו והרי הוא יכול להתיר שבועתו שלא על פי חכם בענין זה שהרי זה כאלו התקבל חובו דאפקעתא דמלכא הוא והפקר ב"ד הפקר דאורייתא כדילפינן בגטין פרק הניזקין עכ"ל. הרי לך שכתב בהדיא שלא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב ומשום כך כתב דשביעית פטרתו גם משבועתו ואע"ג דדבר פשוט הוא דהמלוה את חבירו ע"מ שלא ישמטנו שביעית אין שביעית משמטת כדאמר רב יודא אמר שמואל בפ"ק דמכות וכן פסקו רבינו משה והסמ"ג ולא אמרינן נעשה זה הנשבע לפרוע כמתנה שאין השביעית משמטת דאין השבועה מוספת כלום לענין חיוב הממון אלא מזרזת הפרעון באשר הוא שם. ועוד ראיה מאשר נמצא כתוב בתשובת ספרדית וכן כתב נמי הרשב"א בת"ש כי הנשבע לחבירו לפרעו ליום ידוע ובאותו יום לא היה המלוה בעיר שאין חייב להוליכו אחריו דלא אמרינן יוליכנו אחריו אפילו למדי אלא דוקא בגוזל חבירו ונשבע לו ואם כן צריך לומר דשבוע' אינה מוספת שום חיוב פרעון יותר משאם לא נשבע דאי לא תימא הכי למה לא יתחייב מכח שבועתו להוליכו אחריו אפילו למדי אטו מי שנשבע ללכת למדי לא יצטרך למדדי לסלתי' ולמיזל התם אלא צ"ל כיון שמן הדין אין המחוייב צריך לטרוח להוליך חובו למדי גם כי נשבע לא חלה השבועה כי אם בדרך חיוב הפרעון ועליו אין להוסיף בשביל השבועה ותדע דכן הוא שהרי פוסק רבינו אשר שהמלוה את חבירו ונשבע לו לפרעו לזמן מוגבל ועבר הזמן ולא תבעו שמ"מ חייב לפרעו אחר הזמן וע"ז כתב וז"ל ולא דמי לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכל שעבר השבועה ואין מחוייב עוד לאכול אותו דעיקר השבועה היתה על הזמן שיאכל ככר זה היום ואם לא אכלו עבר על שבועתו ואין לו עוד תקנה באכילתו אבל הכא מחוייב הוא לפרוע ממון זה ועל דעת כן נשבע לפרוע ממון זה ועיקר השבועה על פריעות החוב והזמן מזרז פריעת החוב מידי דהוה אמלוה בזמן אם לא יפרע לאותו זמן שחייב לפרוע אחר זמן עכ"ל. הרי לך בהדיא שאין השבועה חיוב מוחלט עליו כנשבע שיאכל ככר זה היום דאל"כ היה עובר באשר לא יפרענו תוך הזמן ולא יהיה לו תקנה בפרעו לאחר זמן אלא ודאי שהשבועה מיתלא תלייא בפרעון לזרזה במקום שישנו אבל במקום שאין פרעון אין שבועה כך נלע"ד דעת תורה ודעת נוטה ומכרעת. ומי יתן לנו לב לדעת ואזנים לראות בעדותיו פלאות ואזנים לשמוע בלמודים. נאם הקטן שבתלמידים.

יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.