רלב"ג - ביאור המילות/ויקרא/יא

רלב"ג - ביאור המילות ‏ ויקרא יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וידבר יי' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. להעיר שרוב התבודדות משה במושכלות היה סבת שגגתו במה שקצף על שריפת שעיר החטאת זכר בזה הדבור אהרן להעיר כי מזה הצד בעינו חייב שיהיה לו לאהרן למליץ לדבר הדברים לישראל בעבורו כמו שזכרנו:

ב

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. הנה היה הוא שם יאמר בכלל על החיה והבהמה וכן העניין בבהמה כמו שזכרנו במה שקדם:

ג

כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות. ר"ל במפרסת פרסה שלא יהיו לה אצבעות וצפורנים כמו הכלב והחתול והדומה להם ולהרחיק בעלי הפרסה העגולה כמו החמור והסוס אמר ושוסעת שסע פרסות רוצה לומר שתהינה ברגל אחד שתי פרסות כמו העניין בבקר ובצאן:

מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. התנה עוד בבהמה המותרת באכילה שתהיה מעלת גרה כמו הענין בבקר ובצאן לא תותר באכילה אם לא ישלמו בה שני אלו התנאים כמו שזכר אחר זה וכבר התבאר מהשרשים הכוללים שאמרו מפרסת פרסה ומעלת גרה אינם ענינים מצואים אבל הרצון בו שיהיה דרך הב"ח ההוא להיות טבע מינו להיות לו פרסה שסועה ולהעלות גרה ולזה יתבאר שהנולד מן המינים הטהורים אף על פי שאין לו פרסה שסועה ואינה מעלת גרה בפועל הוא מותר לפי שדרך מינו להמצא בו אלו הסמנין ושהנולד מן המינים הטמאים אף על פי שיש לו פרסה שסועה והיא מעלת גרה בפועל הוא אסור לפי שאין דרך מינו להמצא בו אלו הסמנים אבל היה זה ביצירתו שבוש משבושי החומר:

ד

אך את זה לא תאכלו וגומ'. הזכיר התורה לא תעשה באכילת המינין מהבהמה והיה הבאים בסימן אחד מסמני טהרה ושתקח מהמינין שאין להם סמן טהרה כלל כי הם יותר ראוים בזה הדין ולזה יתחיבו מלקות על אכילת כל בהמה היה שאין לה שני סמני טהרה:

טמא הוא לכם. אין הרצון בזה שיהיה טמא בעודו חי אבל ירצה שנבלתו טמאה כמו שביאר אחר זה או ירצה בזה שראוי שירחקו מאכילתו:

ח

מבשרם לא תאכלו. ר"ל אף על פי שנשחטו כי אין השחיטה מועילה בם:

ונבלתם לא תגעו טמאים הם לכם. ראוי שנדע שהנוגע בנבלתם לא יעבוד על לא תעשה שהרי מצאנו כי גם בטומאת מת לא נזהרו כי אם הכהנים והנזיר כמו שיתבאר במה שיבא ולזה יהיה הרצון בזה שאם יגעו בנבלת אלו המינים הטמאים נטמאו וכאלו אמר שיתרחקו מנגוע בנבלת כדי שלא יטמאו ולזה אמר אד זה ולאלה תטמאו ר"ל שאם תגעו בהם תטמאו והוא מבואר שאין אמרו ולאלה תטמאו מצות עשה אך ר"ל שאם תגעו בהם תטאו כמו שביארנו ולזה גם כן לא יהיה אמרו ובנבלתם לא תגעו מצות לא תעשה והנה התנה השם יתעלה בבהמה הנאכלת שיהיו בה שני אלו הסימנין שזכרנו כי היא היותר נאותה למזג האדם להזון ממנה כמו שנבאר וזה שהשם יתעלה לבחרו בישראל ורצותו שיהיה עם חכם ונבון הרחיק מהם המאכלים המעבים החומר ונותנים עבירות לשכל והרחיק מהן גם כן המאכלים המזיקים והבלתי נאותים ואולם שאלו המינים כשימצאו בהם ב' אלו הסמנים הם היותר משובחים הנה יתבאר זה ממה שאומר וזה שהפרסה עגולה הוא כלי מלחמה לבעלי הפרנסה היא וכן האצבעו' בחיה הם כלי כמו שהתבאר בספר ב"ח והנה ב"ח הנלחמים הם בלי נאותים המזג להזון מהם לפי שכבר תגבר עליהן בהכרח הליחה השחורית או האדומית עד שלאלו הב"ח תמצא על הרוב ליחה ארסתי. ואולם הפרסה שסועה איננה כלי להלחם ולזה היו אלו המינים יותר נאותים והתנה שיהיו מעלת גרה כי זה יורה על החומר הדק אשר הוא נאות להיזון ממנו האדם לפי שחמרו הוא בתכלית הדקות ביחס אל שאר המורכבות כי המזון כל מה שיהיה יותר דומה לעצם הנזון היה יותר נאות לו. וכבר התבאר בספר ב"ח כי כל מה שהיה הב"ח יותר נכבד הכין לו הטבע בטנים יותר אל העכול להיות המזון יותר רחוק מעצם הנזון ויצטרך לשנויים רבים קודם שובו לעצצם הניזון לדקות המרו ולזאת הסבה היה דרבוי הבטנים בב"ח הוראה על דקות החומר ולפי שבה עלות הגרה היה נשלם רבוי הבטנים ולזה הב"ח כי עם שלו בטנים רבים הנה הערים הטבע ושמהו מעלה גרה לכפול פועל קצת בטניו הנה הוא מבואר שהיות הב"ח ומעלה גרה מורה על דקות חמרו ולזה הוא מבואר כי אלו הסימנים מורים אל האותות הבעל חי למזנים האנושיים:

ט

את זה תאכלו מכל אשר וגו'. הנה מפני שהב"ח היותר נכבד הוא ההולך ואחריו המעופף. והב"ח היותר חסר הוא אשר במים כמו שזכרנו בפרשת בראשית והתבאר זה בספ' הב"ח. הנה היה הסדר נותן שיזכור אחר החיה והבהמה מיני העוף הטמאים והטהורים קודם שיזכור סימני הדגים אך מפני שלא מצאה התורה בעופות אותות נראים לחוש יספיקו לבאר הטהור מהטמא המשיכה התורה המאמר בדגים להמצא בהן סימנים מספיקין לבאר המותר מהאסור כמו הענין בבהמה:

כל אשר לו וגומ'. סנפיר הוא כמו כנף שפורה בו במים וקשקשת היא דבוקה בגופה:

במים בימים ובנחלים. הנה הימים הם המימות המלוחים כמו ים הגדול והנחלים הם המימות המתוקים ואמר במים תחלה כי הוא יכלול כל המימות המלוחים והמתוקין ואף על פי שלא יקרא משוה המים ההוא ים ולא נחל:

אותם תאכלו. ר"ל אותם שיש להם שני אלו הסמנין וראוי שנדע כי אף על פי שלא יהיה להם ב' אלו הסמנין בפעל אם היה מדרכם שימצאו להם הנה הם מותרים באכילה וזה יתבאר מהשרשים הכוללים וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים ר"ל במים המלוחים והמתוקים משרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים ר"ל במים הדומים לימים והנחלים שאינם בכלים ואמנם המים אשר הם בכלים או בשיחין ומערות אם נתעפשו והתליעו לא יאסר השרץ ההוא מזה הצד ואולם אם פרשו מהמים יאסרו מפני שרץ השורץ על הארץ כמו שיתבאר אחר זה והנה קרא שרץ ב"ח קטני הגוף אשר במים כי שרץ יאמר על מה שהוא קטן הגוף מהב"ח וקרא חיה הב"ח אשר במים שאינם קטני הגוף:

יא

ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וגומ'. הנה באר בזה הפסוק מה שנרצה באמרו שקץ הוא לכם והוא שהאוכל מהם עובר בלא תעשה ושראוי להתרחק מנבלתם אך לא תטמא כמו הענין בנבל' בהמה טמאה:

יב

כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם. הרצון באמרו במים מה שידמה למיני המים שזכר אבל לא ינהג זה הדין במה שיולד במים שבכלים מעפוש המים ההם כמו שזכרנו והנה התנה השם יתעלה בדגים הנאכלים שיהיו בהם שני אלו הסמנים שזכרנו כי הם היותר נאותים למזג האדם לדקות חמרן ביחס אל שאר הדגים וזה שהקשקש בבעלי הקשקשי' יורה על שלמות החום היסודי לברר החלק הארצי בהויה ולעשות ממנו אלו הקשקשים במקום שילקח בו תועלת לשמירת הב"ח ההוא עם שזה יורה על דקות החמר להתפעל בקלות מהדברים א'ר מחוץ ולזה הערים הטבע לעשות להם אלו המגינים ואין העניין כן בב"ח הקלפי כי הקליפה המקפת בו מורה על עובי החמר כמו שהתבאר בביאורנו לספר ב"ח וכן הסנפיר כלי עוזר לקלות התנועה לזה הדג ויעמוד זה גם כן להשים זה הדג נאות למזגים האנושיים כמו שיתבאר בעיון מעט במלאכת הרפואה כי שם התבאר שהאברים היותר רבי התנועה הם יותר נאותים למזון האדם כי התנועה מביאה שתדחה המותרות ותדקדק החמר:

שקץ הוא לכם. הנה לא אמר שיהיו טמאים כמו הענין בבהמה כי אין נבלתן מטמא אבל אף על פי הם משוקצים לנו עד שנתרחק מאכילתם תכלית הרחוק והנה נבאר בג"ה בסוף זה הסדר למה לא תנהג טומאה בדגים ושם נתן סבות ענין הטמאות והטהרות ביותר שלם שאפשר לנו:

יג

ואת אלה תשקצו מן העוף וגומ'. הנה הודיענו בזה הפסו' שלא תנהג טומאה בנבלת העוף הטמא כמו שלא תנהג בדגים אבל יהיו משוקצים ונתעבים באופן שנשמר מאכילתם:

את הנשר ואת הפרס ואת העזניה. אחשוב שהעזניה הוא שקורין אצטרז' ואוכל הברזל והזכוכית. ופרס גם כן היא עוף גדול בלתי נמצא ביישוב אמרו שהוא נקרא בערבי אלעק"ב:

יד

והדאה. היא הראה הנזכרת במשנה תורה ואחשוב שהוא נקרא וולטור"א שהוא שם העופפות ואולי נקרא כן לקלות עופותו אמר כאשר יראה הנשר ונקראה ראה לפי שיש לה ראות טוב ואלו הכלים הכין לה הטבע להשיג הטרף ההכרחי לה ר"ל קלות העופפות וטוב הראות:

ואת האיה. אמרו שהוא הנקרא אנסה' בלעז והיא גם כן הדיה הנזכר במשנה תורה ואם הזכיר שם שני אלו השמות כדי שלא יטעה האדם בזה המין כי יש שקורין אותו איה ויש שקורין אותו דיה והנה הפיר' זה המקובל בזה מחוייב שיהיה כן ככי מן השקר שנאמר שבזה המקום התיר הדיה ובמשנת תורה אסורה ואמר למינה להעיר שיש שם מין אחר מתיחס לזה והוא גם כן אסור כמוהו וזה כי מה שזכר הם מינים ולא אישי ולזה יהיה אמרו למינה או למינו או למינהו רבוי בענין זה המין כל עורב למינו אמרו שיש שם מין אחד מתיחס לו והוא הנקרא זרזיר אשטורניל"ו בלעז ונודע לנו זה בניסיון כי הוא שוכן עם העורב אמרו רז"ל לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו ואת בת היענה הוא עוף משמיע קול אבל ויללה והוא שוכן במדבר:

טז

ואת התחמס ואת השחף. הם עופו' לא נתבארו לנו ואפשר שנקרא תחמם מרוב הטרף כאלו יחמוס בזה שאר עופות ואפשר גם כן שנקרא שחף מרוב החום הנכרי אשר בו כאלו יהיה תמיד מוקדה:

ואת הנץ למינהו. אמרו בו שהוא אשפרווי"ר בלעז ואמר למינהו להעיר כי שם מין אחר מתיחס לו והוא אסור כמוהו ואמרו רז"ל שהוא שורנ"יקא ולא נתבאר לנו עניין זה המין:

יז

ואת הכוס. אמרו בו שהוא פלקו"ן:

ואת השלך. אמרו בו שהוא עוף השולה דגים מן הים:

ואת הינשוף. אמרו שהוא עוף שהוא עף בלילה ונקרא ינשוף מעניין נשף:

יח

ואת התנשמת. אמרו שהוא עוף הנקרא ציויטא:

ואת הקאת. אמרנו רז"ל שהוא עוף נמצא בכרכי הים הנקרא ג"כ קיק ולא נתבאר לנו עניין זה העוף כמו שלא נתבאר לנו רבי':

ואת הרחם. הוא עוף מרחם מאד על אפרוחיו:

יט

ואת החסידה. אמרו שהיא דיה לבנה ונקראת כן לפי שעושה חסידות עם חברותיה במזונותיה:

ואת האנפה. אמרו שהיא דיה רוגזנית ואמרו למינה לאסור מין אחר מתיחס לה:

הדוכיפת. אמרו שהוא תרנגול הבר ונקא כך לפי שיש לו סגולה לחרק הסלע כאלו אמר דוכיפת רצוני שהוא עושה שנים מן הסלע כי הסלעים וההרים נקראו כפים אמר ובכפים עלו:

והעטלף. ידוע והוא הנקרא קראט"א פאנדא:

הנה אלו המינים לבדם הם האסורים בעוף השאר טהורים והנה לא נתנו התורה סימנים בזה להבדיל בין הטמא ובין הטהור כי לא נמצאו שם סמנים מורגשים יתנו האמת בזה ולפי שאלו המינים בלתי ידועים וכל שכן לנו להעדר הבקיאות ממנו בלשון הקדש טרחו רז"ל המכירים אלו המינים ומצאו קצת סמני יתכן שיוכרו בהם אלו המינים הטמאים וזה שכבר נתבאר להם בתפוש שאין כאלו המינים זולתי פרס ועזניה מי שלא יהיה דורס ואוכל שיהיה לו זפק או אצבע יתרה או שהיה קרקבנו נקלף ביד ולזה יהיה הדרך בזה לראות אם העוף דורס ואוכל שאם היה אוכל ודורס הוא בלי ספק מאלו המינים האסורי' כי בהם נכללו כל העופות הדורסים לפי מה שנאמר שנתאמת להם ואם אינו דורס ואוכל אם היה לו אחד מהשלשה סימנין שזכרנו הנה הוה טהור אם לא פרס או עזניה שאינם נמצאים בישוב לפי מה שאמרו ז"ל והנה יעזור לזה החפוש שכבר מנה הכתוב מינים טהורים בעוף והם תורים ובני יונה והנה ימצאו להם אלו הסימנין כלם ר"ל שיש להם זפק ואצבע יתרה וקרקבן נקלף ואינם דורסים ואוכלין והנשר הוא נמנה בראש העופות הטמאים והוא דורס האוכל ואין לו זפק ולא אצבע יתרה ולא קרקבן נקלף וכאשר התישב לנו זה הנה אפשר לנו לעמוד על הסבה אשר בעבורה נאסרו אלו המינים הנבחרים בסימנים הנזכרים וזה שהדורס הוא אסור לפי שהוא טורף והב"ח הנלחמין הם בלתי נאותים להזון מהם האדם כמו שזכרנו בעניין הבהמות הטמאות ומציאות הזפק מורה על דקות החמר כי רבוי המבונים אשר בהם יהיה העיכול מורה על דקות החמר וכבר ביארנו במה שקדם כי כל מה שהיה חסר הנזון יותר דק הוא יותר נאות למזון למזנים האנושיים מצורף לזה שמה שהיה עב החמר הוא נותן עכירות בשכל ומכבה אורו וזה הפך מה שכונה התורה בזה כמו שזכרנו במה שקדם וכן נאמר שהיות הקרקבן נקלף יורה על האותות וזה הכלי להטיב עכולו כי יותר יתחזק על פעל העכול בהיות זה העור והקרום בתוכו ממה שיתחזק בזה כשלא היה שם כי אם הבטן הזה בשרי לפי שהחום הטבעי יהיה שם יותר נשמר כשהיה הבטן הבשרי מקיף בבטן האחד וכבר זכרנו כי מה שהכין לו הטבע מהכלים יותר להטיב בו העכול בזה הוראה על רוחק המזון מעצם הנזון ובזה הוראה מה על דקות החמר על שהשלם העכול בזה הבטן הבשרי מורה על עבי החמר עם שכבר ישמר חומו היסודי בזה הבטן הבשרי לעביו ואולם האצבע יתרה איך יתבאר שלה רושם על שזה העוף נאות להזון ממנו האדם הנה הוא מקום עיון ואחשוב שזה אמנם יורה על שמזון זה הב"ח אינו מהטרף ולזה הושמה לו אצבע יתרה לעוזר על ההליכה ללקט הזרעים מעל הארץ ומה שידמה לזה ואמנם העוף הטורף לפי שלא יצטרך ללכת ללקט אבל יעוף וידלג להשיג טרפו לא הושמה לו אצבע יתרה עם שכבר תזיק לו האצבע יתירה לפועל הטריפה כי תסבך תנועתו בטרף ותבלבלה וג"כ מפני שהצפורנים הן כלי המלחמה בעופות הטורפים לא הושם להן אצבע יתרה כי לא יספיק המותר הארצי בהם לעשות ממנו הצפרנים באצבעות הרגל גדולות כמו שיצטרך לפעל הטרפה ושתהיין עם זה חמשה ולזה לא היתה בהם אצבע יתרה כדי שיספיק זה המותר למה שיצטרך לזה הב"ח מחוזק הצפרנים וגדלן ואמנם הפרס והעזניה עם המצא בם קצת אלו הסמנים לא היו מותרים לפי שאלו הכלים היה בהם מצד הזונם במזונות הקשים הנמצאים במדבר לא לדקות חמרם כי כל מה שהיה נזון הב"ח במזון יותר עב התחזק ההוראה על עבי חמרו הנה זהו מה שנראה לנו בזה לפי מה שאפשר לנו השגתו ממה שהנידו רז"ל מענין המינין ואלו הושגו לנו בחוש היינו מבארים זה ביאור יות' רחב אלא שעכ"פ כבר נתננו בזה הסבות הכוללות שאפשר שיתנהו בזה לפי השגתו:

כ

כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם. קרא שרץ העוף קטני הגוף ממנו כגון הזבובין והיתושין והצרעה והדבורה ומה שידמה להן והנה היו אלו המינים אסורים באכילה כי נמצא בהן רבוי הרגלים וכבר נתבאר בספר ב"ח שזה הוראה על חלשת החום היסודי ורבוי החלק הארצי ומה שזה דרכו הוא עב החמר מאד והוא מפני זה בלתי נאות להזנת האדם כמו שזכרנו במה שקדם ואמנם נמצא בהן רבוי הרגלים לפי שכבר היה בהם עם זה כנפים שהם תמורת הידם ולזאת הסבה יהיה כל מרבה רגלים אסור וכן יאסר לזאת הסבה ההולך על גחונו כמו הנחש והתולעים שזה דרכ' כי ליתרון החלק הארצי וחלשת החם היסודי לא יתכן שיתחזקו הרגלים לשאת אותם ואע"פ שיהיו רבים ולזה לא ימצא הנחש כי אם בארץ החמה כי לא יוכל לחיות בזולת הארץ ההיא לחלשת החום היסודי וזה סבה שנית לאסור הדגים אשר אין לו סנפיר:

כא

אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו וגומ'. ר"ל שהן ידלגו על הארף ולא יעופו בכנפיהן ולפי שהדלוג ישלם בכפיפת הכרעים והתפשטותם הושמו להם אלו הכרעים ויעזרו להם כנפיהם בזה הדלוג כי הם ידביקום זה לזה כשירצה לדלג המו שיעשה האדם באופן מה מידיו כשירצה לדלג והנה מפני שאין אלו הכנפים לעוף בהם ולא יהיו להם כי אם ארבע רגלים ולזה לא ימנו אלו המינים בכלל מרבה רגלים כי הם לא ישאו גופם כי אם בדק' הרגלים והכנפים הושמו בהם להטיב תנועתם לא לתמורת הידים או נאמר כי אין רבוי הרגלים מהן מהכרח החמר לעביו אבל יה זה מפני יתרון השגחת הטבע באלו המינים כי מפני שתנועתם הוא בדלוג הנ מן ההכרח שיהיו להם הכלים שבהם ישלם הדלוג ביותר שלם שאפשר לפי המקבל:

כב

את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו. הורה בזה שיש שם מין שני מתייחס לו שהוא מותר וארז"ל שהוא צפרת כרמים:

ואת הסלעם למיניהו. הורה בזה שיש שם מין שני מתיחס לו הוא גם כן אותר ואמרו רז"ל הוא יוחנה ירושלמית:

ואת החרגול למינהו. אמר רז"ל שהמין המתיחס לו הוא גם כן מותר והוא עוצדניא:

ואת החגב למיניהו. ארז"ל שהמין המתיחס לו שהוא גם כן מותר הוא הדוכנית ולפי שאלו המינין יקשה הכרתם וכ"ש לנו להעדר הבקיאו' ממנו בלשון הקדש בה העת שאנחנו בו טרחו רבותינו המכירי' אלו המינין שהתירה התורה מהחגבי' ונתנו לנו סימניה' והם שיש להם ד' רגלי' וב' קרסולי ברגליהם האחרוני' ויש להם ד' כפנים חופים רוב ארך גופם ורוב הקפו ומה שזולת זה הם טמאים ומה שהיה מהם ראשו ארוך ויש לו זנב איננו טהור אם לא היה שמו חגב ולזה הוא מבואר שאלו הסימנים לא ישפטו עכ"פ שיהיה הב"ח ההוא נאות למזגים האנושיים ואמנם היה זה כן כי בקצת המינים היה מהכרח החמר לעביו ולזה הוכנו להם רגלים רבים לשאת גופם ובקצת המינים היה להטיב תנועתם כדי שישלם להם הדלוג בקלות ולא לעבי החומר וזה ידוע למי שראה אלו המינים והשיג טבעם יתברך האל היודע טבע הדברים בלבד בשלם שבפנים אשר מהידיעה היא נסתעפו אלו הדינים במיני הב"ח לברור מהן הנאות למזון האדם מהבלתי נאו' אם מצר החליאו הגוף אם לא מצד עבותו החמר באופן שיכבה אור השכל מהשיג מושכליו ולזה תמצא ביארה התור' שכבר נשקץ נפשותינו אם נאכל הב"ח שמנע ממנו וכבר יעיד החוש על אמתת זה במה שנמצא מאומתנו מחזק ההכנה לחכמה יותר משאר אומות כמו שהעיר' התורה באמרה רק עם חכם ונבון וגו'. והנה לזאת הסבה מנעה התו' אכילת פירות אילו ג' שנים כי על הרוב באלו הגק' שנים ישתמש האילן במה שיקחהו מהמזון לגודל גופו ולא יתחזק מפני זה עד שיהיה שם מותר במזון טוב הבשול וההצטמקות אשר יהיה ממנו הפרי כי הטבע לא יתחזק על כל אלו הפעולות יחד ולזה יהיה הפרי ההוא בזה הזמן חלוש החום היסודי ורב הלחות הנכרי ומפני זה בלתי נאות למזון לעניו ומפני זאת הסבה בעינה תמצא באדם שאינו ראוי כלל להוליד עד הגיעו לי"ג שנה ויום א' כי לא יתחזק על טוב בשול הזרע כראוי לרוב המזון שיצטרך לו לגדול גופו וגם כן לא תהיה הולדתו שלמה אחרי כן עד שהגיעו לעשרים שנה כי אז יתחזק באופן שלם על בשול הזרע למעוט הגדול הנמצא בו אז ושלמות טבעו בזה העת ולזה לא יכנס האדם בגדר פריה ורביה עד שהגיעו לעשרים שנה כמו שביארנו בפרשת בראשית:

כג

וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם. שב לזכור זה שנית להורות על שלא יטמאו כמו הענין בנבלת בהמה אבל הוא משוקץ ומתועב מלאכלו:

כד

ולזה סמך אמרו ולאלה תטמאו כאלו אמר שלאלו לא נטמא אם נגע עם שכבר כלל בזה המינים שלהם כרעים לנתר בהם על ארץ מלבד המינים שזכר מהם שהן מותרין באכילה ולאלה תטמאו בעבור שלא זכר טומאה במיני הבהמה כי אם בנבלת הגמל והשפן והארנבת והחזיר שב לבא' שנבלת שאר המינין שאין להם פרסה שסועה ואינה בעלי גרה היא גם כן טמאה:

כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. ובערב יטהר כשיטבול במים כמו שיתבאר במה שיבא וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב למדנו שמשא הנבלה חמר מהמגע שמנעה אינו מטמא בגדים ומשאה מטמא בגדים:

כו

לכל הבהמה אשר היא מפרסה פרסה ושסע איננה שוסעת. ר"ל שאין לה פרסה שסועה אבל יש לה פרסה עגולה כמו הענין בגמל ובחמור ובסוס וגרה איננה מעלה כמו הענין בחזיר ושאר המינים שאינן מעלין גרה מהמינים שיש להן פרסה או פרסות:

טמאים הן לכם כל הנוגע בהם יטמא וגומ'. ר"ל שנבלתן כמו שזכר בראש זה המאמר:

כז

וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ד'. הם אשר יש להן אצבעות ברגליהם כמו הכלב והחתול והזאב והשועל ומה שידמה להם ואמנם אמר בכל החיה ההולכת על ארבע להוציא מזה העופות הטהורים כי הם הולכים על כפיהם אך אינן הולכים על ארבע כי אין להם כי אם שתי רגלים ללכת בהם ובכנפיהם יעופו והנה ביאר שנבלתם מטמאה במגע ובמשא ואמר באחרונה טמאים הם לכם להורות שאסור לאכלם כמו שאר אחר זה בגמל ושפן וארנבת ובחזיר לזאת הכונה בעינה ולזה אמר אחר זה שם מבשרם לא תאכלו:

הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. כמו שהתבאר זדה מדין הנבלה והנה לא זכר בזו שתטמא במשא ואי אפשר שנאמר שתהיה טומאתה למטה לטמאת נבלת בהמה טמאה באופן שלא תטמא במשא כי היותר נכבד יותר ראוי בטמאה לפי מה שהקדמנו ולזה הוא מבואר שכבר רמז בטומאת המשא במה שאמר והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו והוציא זה בלשון אכילה ללמדנו שני עניינים. האחד שלא נחשוב אם חשב עליה לאכלה שיהיה דינה דין האוכלים והטמאים שנזכרו קודם זה שלא יטמאו אדם וכלים ולא אוכלין ומשקין שהן חולין. והשני ללמדנו השיעור אשר בו תטמא הנבלה הזאת במגע ובמשא והוא כזית שהוא שיעור אכילה ואמנם הוצרכה התורה לזה לפי שבנבלת הבהמה הטמאה למדנו מזה מפני שסמך עניין טומאתה לאסור אכילתה באמרו מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו וכבר מצאנו במקם אחר שאמר התורה זה הלשון ואין הרצון בו כי אם לשיעור אמרה בבית המנוגע. והאוכל בבית יכבס את בגדיו. והרצון בזה שישהה שם שיעור אכילה כמו שנבאר שם בגזרת השם וכן יהיה הרצון בזה המקום באמרו והאוכל מנבלתה שישא ממנה שיעור יתכן בו אכילה והוא כזית וכן מצאנו שהרצון באמרו ומזה מי הנדה יכבס בגדיו שישא מהן כשעור הזאה כי אם יזה מהן איננו טמא כמו שנבאר שם בגזרת הצור:

כט

וזה לכם הטמא וגו'. הנה אעפ"י שאלו השרצים הוא מסוג הבעל חי ההולך והיה ראוי פני זה שיקדים לשרץ העוף הנה לא זכרה התורה עניינם כי אם בסוף לפי שלא מצאנו בהם מין נאות למזון כמו העניין בשרץ העוף ולזה לא היה המאמר בזה להבדיל הנאכל מן הבלתי נאכל כמו הענין במה שזכרה קודם זה מענייני הבעל חי בזאת הפרשה אבל הבדילה המטמא ממנה מהבלתי מטמא ממנה עם היותם כלם אסורים באכילה כמו שזכר אחר זה וכל שרץ השורץ על האד' שקץ הוא לא יאכל:

החולד והעכבר והצב למינהו. הנה הצב לפי מה שאחשוב הוא השרץ הנקרא אורא"ן בלעז והוא מתנפח מאד בעת כעסו עד שיבקע וימות ואותו האיד היוצא ממנו ימית כל מה שיפגש מהבעל חי ולזה נקרא מעניין לצבות בטן והאנקה הוא שרץ איריצו"ן בלעז ונקרא כן בעבור שהוא צועק והכח הוא הנקרא לדיר"ט בלעז והוא רב הארס מאד והלטאה הוא לגר"מ וראדה בלע"ז והחמט אמרו בו שהוא הנקא ליאסה ולפי דעתי הוא הקרוי אלברינה והוא מהשרצים הארסיים הממיתים והתנשמת אמרו בו שהוא הנקרא בלעז טלפ"א ואחשוב שהוא שקורים לו דרבוץ בלעז שאין לו עינים ואוכל שרשי העשבי' תחת הקרקע:

לא

אלה הטמאים לכם בכל השרץ ר"ל ששאר השרצים לא יטמאו מה שיגעו בו כאלו תאמר הנחש והעקרב והעכביש והדומה להם ואמנם שאלו המינין בלתי נאותי' למזון הנה זה מבואר ממה שהיה מהן בעל ארס או ממית כמו החולדה והצב והכח והחמט ואולם שאר המינין יתבאר שהם עבי החמר מאד ולזה תמצא בעכבר שיזון מהקלף והבגד עם קשים והיותם בלתי ראויים למזון לרב ממשלת הטבע הארצי בהם כי המזון מתיחס ודומה לנזון כמו שהתבאר בטבעיות ותמצא בהלטאה שאם תחתוך זנבו תתנועע אחר זה זמן ארוך לקרבתה מטבע הצמחים כמו שנזכר בספר ב"ח והאנקה גם כן ירה על עבי חמרה היות השער ארש בעורה כדמות קוציות והתנשמת גם כן יורה על עבי חמרה היות משכנה תמיד תחת העפר והיות לזונה תמיד העפר ובמה שהיה מהצמחים יותר מתייחס לטבע העפר וכאשר ישאל שואל ויאמר אם היה שנתרחקו אלו השרצים מפני היותם בלתי נאותים למזון האדם מפני עבי חמרם או ארסיותיהם למה לא נמנו עמהם הנחש והעקרב והעכביש ודומיהם שיראה מעניינם שהם ארסיים והם עם זה עבי החמר מאד וזה יתבאר מהנחש שהוא הולך על גחונו לפי מה שזכר במה שקדם וביתר השרצים זכרנו מפני קרירותם ורבוי הרגלים אשר להם ונאמר שאם היתה בזה העניין לברור הבלתי נאותים מהנאותי היה זה הספק מחויב מזה הצד אלא שאתה לא תמצא שהתירה התורה הנשארים מהשרצים על הארץ באכילה אך מנעתה אותם כלם והנה בררה התורה היותר שלמי הבריאה באלו השרצים לזה הדין שזכרה רוצה לומר לטומאה והשאר אינם מטמאין להיותם חסרי הבריאה ולזה תמצא שכל אלו המינים הנזכרים פה מהשרצים הם הולכים על ארבע כמשפט הבעל חי השלם וכבר תמצא שכבר המשיכה התורה זה הענין בדבר הטומאה ר"ל שכל מה שהיה הב"ח יותר שלם היתה נבלתו יותר חזקת הטומאה מכל הנבלות ואחריה נבלת הבהמה והחיה ואחריה נבלת השרץ השורץ על הארץ והנה בעופות הטמאים ובדגים ובחגבים לא זכרה התורה וטומאה לחסרון יצירתם וכן הענין בזה המקום רוצה לומר של חסרון יצירת שאר השרצים לא זכרה התורה בהם טומאה ולא נשתתפו כל השרצים השורצים על הארץ בעניין האסור באכילה להיותם כלם בלי מנאותים למזון:

כל הנוגע בהם יטמא עד הערב אמר במותם לפי שהם לא יטמאו אלא בהיותם לחים אבל אם יבשו באופן שאין בהם כח לשוב לחים לא יטמאו ולזאת הסבה לא יטמאו עצמות השרץ וצפורניו וגידיו ועורו במה שהיה מהם שימצא לו עור יבש והנה אלו השרצים אינם מטמאים במשא ובזה האופן היתה נבלתם למטה מנבלת בהמה וכל אשר יפול מהם עליו במותם יטמא לפי מה שאמר ממנו למדנו שאבר מן החי הפורש מהם הוא יהיה טמא גם כן אלא שהוא יהיה טמא כשיהיה כליי רוצה לומר שיהיה בו בשר גידים ועצמות כמו העניין בכללות השרץ וזה הדין גם כן ינהג בנבלת בהמה כי אמר מנבלתם ובכלל הנה האבר שבזה התאר מתיחס לכללות הבעל חי כי יש בו רבוי המתדמי החלקים ובו כח שומר מציאותו ולזה אם לא היה בשר כדי להעלות בשר ארוכה לחי אינו מטמא והוא מבואר שהבשר הפרוש מן החי אינו ראוי שיקרא נבלת החי ההוא משני צדדין הצר האחד שכבר יתכן שיחליף הבע' חי הבשר ההוא ולא יחסר אבר בעבורו ולזה לא יתכן שיקרא נבלתו והצד השני שאינו דומה לכללות הבע' חי ההוא כשהיה בו רבוי המתדמי החלקים כאלו תאמר בשר וגידים ועצמות והנה שיעור נבלת הבהמה הוא כזית לפי שסמך טומאתה לאכילתה אמר מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו וכבר התבאר בשרשים הכוללים ששעור האכילה הוא כזית לא יבלעו יחד בבית הבליעה יותר מכזית לפי הנהוג באכילת אדם ואמנם בשרצים לא סמך טומאתם לאכילתם כי אין בהם דבר יהיה ממנהג האדם לאוכלו ואף אם לא היה בעל דת ולזה יהיה שיעור טומאתו שוה לשיעור אבר היותר קטן שבהם והוא כעדשה לפי מה שהתבא' בחפוש ר"ל באבר שהיה בו בשר וגידים ועצמת באופן שיהיה ראוי שיקרא לבדו וזה האבר הוא מקצת השרץ שהוא ככלו וגם כן הנה מפני שהיו אלו השרצים הנאכלים לחיות קטנות הגוף מן האדם כאלו תאמר שהעכבר יאכלהו החתול הנה אולי הנהוג מאכילת אותו הבעל חי יחד בבית הבליעה אינו יותר מבעדשה כי אולי יחס גודל העדשה אל גודל הזית הוא יחס קטן הגוף ההוא לאדם וגם כן אפשר שלמדנו זה השיעור מיחס זה השרץ אל הבהמה והחיה ממוצעת הגוף כי הוא אולי הוא כיחס עדשה אל הזית והנה זה השיעור מקובל איש מפי איש עד משה רבינו ולפי שסמך דין טומאת הנבלה לאכילתה למדנו מזה שכאשר נפסלה מלאכול והבאישה ביותר אינה מטמאה וכן הענין בשרץ כי טמאתו יותר קלה:

לב

מכל כלי עץ או בגד אנו עור או שק. למדנו שאלו הכלים כלם יש להם בית קבול כמו השק העשוי לשאת בו הדברים ולהשימם בו אלא שזה הכלי קבול יהיה מער או מבגד והוא הנעשה מצמר או פשתים או משי או קנבץ ופעם מעור ופעם משער העזים והחזיר וזנב הפרה ומה שידמה להם והוא הנקרא שק ולמדנו מזה שראוי שיהיה זה הכלי מטלטל מלא וריקן כמו הענין בשק ואז ינהג בו זה הדין וגם כן מפני שהבגד והעור והשק עשויים לפי הנהוג מהבעל חי הגדלים ביבשה למדנו מזה שאין זה הדין נוהג אלא כשיהיו מהבעל חי הגדלים ביבשה לא מסוג המעופף והשח וגם כן מפני שהבגד והעור והשק הם כלים עשויים ממותר הארצי אשר בבעל חי ההולך שישתמש בו הטבע לתועלת הנה נלמד מזה שכן הדין בכלים העשויים מעצמות הבעל חי ההולך והקרנים והטלפים כי היותם בבעל חי הוא מזה המותר גם כן וכבר ישתמש בהן הטבע לתועלת מבואר. ויתחייב מאמרו כלי עץ או בגד או כל כלי חרש וגומר שתהיה מלאכתו נגמרת קודם שיקבל טומאה כי לא ישתמשו בו לפי הנהוג עד שתגמר מלאכתו ולזה לא יקרא כלי קודם זה וכן יתבאר מזה שמה שנתחבר לכלי שאין לכלי צורך בו ולפי הנהוג לא יטמא הכלי בעבורו ולא יטמא הוא בעצמו כי איננו כלי ולא מהכלי ואולם ידות הכלי ומה שידמה להם מהמחובר לכלים אשר יש לכלי תועלת בהם דינם דין שאר חלקי הכלי וכן ראוי שנבין מעניין הכלים האלה שיהיה כלי לשמש האדם כי זה הנהוג מענין הכלים לא שיהיו כלים לשמש הכלים וג"כ הנה המכון בכלי הוא שיהיו כלי לאדם ובכלל הנה בענין הטמאות לא נלמד הפחות מהנכבד כי היותר נכבד הוא היותר ראוי בטומא' לפי מה שיתבאר ממה שזכרנו בענין הטמאו' וממה שנזכר בזה המקום בכלים וזה שהכלים הנעשים מהצומח והחי הם היותר מקבלים הטומאות מהכלי הנעשה מהעפר והוא כלי חדש כי הוא אינו מקבל טומאה אלא מתוכו כמו שיתבאר אחר זה ומזה המקום יתבאר שהדרך בטמאות שלא ילמד הפחות מהנכבד:

כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם. ר"ל אשר ישתמשו בהם בעצמם ולמדנו מזה שהכלים המחופים כלם ממתכת או מדבר אחר אין מקבלים טומאה כלל כי לא יעשה בהם בעצמם מלאכה אבל בהפוייהם וההפוי איננו בעצמו כלי ולזה לא יטמא:

במים יובא וטמא עד הערב וטהר. רוצה לומר שיובא בכללותו במים ויהיה טהור אחר שיעריב שמשו והוא מבואר שאלו המים שיובא בהם ראוי שלא יהיו מקבלים טומאה שאם היו מקבלים טומאה הנה יטמאם הכלי והנה המים שאינ' מקבלים טומאה הם מיני מעיין ובור ומקוה המים אשר בקרק' כמו שאמר אחר זה אך מעיין ובור ומקוה מים יהיה טהור:

לג

וכל כלי חרש אשר יפול אל תוכו. למדנו מזה שאין כלי חרש מטמא אלא מתוכו לא מגבו ושהוא מטמא כשהגיע השרץ לאויר תוכו אף על פי שלא נגעה בו והוא מבואר מזה שאם היה כלי אחר בתוכו ונכנסה הטומאה באויר הכלי הוא שלא יטמא הכלי חד ההוא כי הטומאה היא תוך תוכו ולא בתוכו המיוחד והתורה אמרה כל אשר בתוכו ולא בתוך תוכו כמו שנ' במה שיבא וכן למדנו מזה שהכלי חרש שאין לו תוך אינו מקבל טומאה ושראוי גם כן שיהיה לו תוך עשוי לקבלה שנאמר כל אשר בתוכו יטמא מכלל שדרך הכלי הזה להשתמש בקבולו כל אשר בתוכו יטמא למדנו מזה שהכלי חרש הטמא מטמא האוכלים והמשקין אשר באוירו אף על פי שאינן נוגעין בו והוא שלא יהיו תוך כלי אחר שנאמר בתוכו ולא בתוך תוכו ולמדנו עוד שאינו מטמא הכלים שבתוכו שנאמר מכל האכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמא ואינו מטמא כלים ואולם יתבאר שהאוכלין ומשקין יותר ראוין בטומאה מכלי' לפי שהם יותר נכבדים ממה שיקח האדם בהם מהתועלת יותר ממה שיקח מהתועלת בכלים כי מהמזונות יחיה וישובו חלק ממנו ואין ספק ששאר הכלין שנטמאו במגע השרץ יהיו גם כן מטמאין אוכלין ומשקין במגע ואמנם זכרה התורה זה בכלי חרש הקל בעניין טומאה וכן נבין שכן הענין בנבלת הבהמה בכל מה שנזכר בזה המקום מטומאת השרץ בכלים ובאוכלין ובמשקין ואולם זכרה התורה זה בטומאת שרץ הקלה כדי שנלמד ממנו טומאת נבלת בהמה. וראוי שנדע שאיך שהיה מצב הכלי חרש כיון שהוטמאה באוירו נטמא או כיון שהאוכלים והמשקין באוירו נטמא ואם היה הכלי חרש טמא וזה יתבאר מלשון זה הכתוב לפי מה שהתבאר. וראוי שלא יעלם ממנו שהכלים אינן מקבלין טמאה אלא ממה שיטמא האדם ולזה תמצא בנבלת השרצים שמטמאה האדם במגע ומטמאה כלים ואולם האדם שיטמא במגעה לזה יטמא הכלים ולזה אין טעון כבוס בגדים וכן העניין בגבלת הבהמה ר"ל שכאשר נגע האדם בה לא יטמא כלים ולזה אין טעון כבוס בגדים ואולם במשא הנבלה יהיה טעון ככוס בגדים כי הוא ובגדיו תטמאין יחד מטומאת הנבלה כאלו נשאות יחד ומזה המקום יתבאר שהטומאה כל מה שתרחק מהמקרה תחלש כי אין טומאה הנוגע בה במדרגת טומאתה ולזה לא יטמא האדם הנוגע בה הכלים כמו שתטמא היא כלים ולזה יתבאר שכל מה שתרחק ממקרה תרד המדרגה ותהיה הנבלה אב הטומאה והיא תטמא האדם וכלים לא מה שלמטה ממנה בטומאה והנה האדם או הכלי הנוגע בה הוא ולד הטמאה הראשון והנה יה שיגיעו בו הוא שני לטומאה ולפי שלא זכרה התורה שיהיו אלו האוכלי' מטמאין מה שיגיעו בו למדנו שאליהם תכלה זאת הטומאה ומזה המקום נתבאר שאין שני עושה שלישי בחולין ואולם בקדשים מדרגות אחרות כמו שיתבאר במה שיבא וראוי היה להיות כן כי הם יותר נכבדים וכל מה שהיה הדבר יותר נכבד הינה יהיה קבולו הטומא' יותר חזק כמו שנתבאר מדברנו וראוי שתדע שהכלי הוא ראשון אחר שטבל נשאר טמא עד הערב כמו שאמר במים יובא וטמא עד הערב וטהר והנה על כל פני' טהור בטבילתו מהטומאה שהיה בה ונתרחקה הטומא' ההיא מדרגה אחת ולזה ישוב הראשון שני כשטבל עד שיעריב השמש ואז יטהר וזה יתבאר ביאור שלם במה שיבא:

ואותו תשבורו. למדנו מזה שאין לכלי חרש טהרה בטבילה אבל יטהר כשיבטלו אותו ויבטלו תשמישו וכן מצינו בכלי חרש שבשלו בו את החטאת שאין לו תקנה אלא שבירה וזה לחזק בליעת הכלי חרש מה שיבושל בו וראוי שיובן מזה שכן הדין בשאר הכלים רוצה לומר שכאשר נשברו טהרו כי הם כלי':

לד

מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. ירצה בזה כי מה שאמר כל אשר בתוכו הרצון בו שיהיה מיוחד לאכילת אדם שאם לא היה העניין כן הנה יהיה אמרו אשר יאכל לבטלה כי מה שהוא אכל הוא בלי ספק נאכל מפני שיאכלוה ב"ח מה ואמרו אשר יבא עליו מים למדנו שאין האכל מקבל טומאה אם לא יבא עליו מים וכן זכר זה שנית' בזרעים מפני היותם אבל אמר וכי יותן מים על זרע ונפל הנבלתם עליו טמא הוא לכם ולפי שאמר מים בזולת הידיעה הנה כל מים במשמע ולזה יהיו שאר המשקין אשר יזון בהם האדם ומציאות מאדיי גם כן מכשירין לקבל טומאת כמו הטל והיין והשמן והחלב והדבש והדם ולא יהיו מכשירין מי פירות אחרים זולתם לפי שאין מציאותם מאדיי ולא נזון בהם האדם לפי הנהוג ולזה אין להם שם מים כי אם בקשור הפרות ההם להם כאלו תאמר שהם יקראו מי תותים מי רמונים ואולם ששם מים יתכן שאמר על אלו המינין הוא מבואר ממה שזכרנו בפרשת בראשית כי הגשם הבלתי שומר תמונתו וחלקנו עליו שם מים ולזה תמצא שקראו רז"ל מיין הפרות מי פירות וראוי שנדע שההכשר לאוכל באחד מאלו המשקין לא יהיה כשהיה האכל מחובר לקרקע שאם היה הדבר כן לא היה צריך להתנות וכי יותן מים על זרע בעודו מחובר וכן לא יוכשר האכל במים אשר בקרקע כל זמן שלא נתלשו משם שנאמר אשר יבא עליו מים וכי יותן מים וראוי שתדע שהאכל לא יוכשר לקבל טומאה אם יבא עליו משקה סרוח ונבאש כי הוא יות' ראוי שיבטלהו מתורת אכל למיאוסו לא יקבל טומאה כלל משיכניסוהו בגדר קבול הטומאה ועוד שנאמר אשר יאכל ואין דרך לאכול אוכל בלול במשקה נבאש ומוסרח ואולם שהדם מזון נמצא לאדם הנה זה מבואר מאד שהאכל לא יוזן ממנו האדם אלא באמצעות התהפכו לדם וכבר התבאר שאלו המשקין שיהיו מכשירין האוכלין הם נאותים להזון במה שנתן מהסבה בזה אצל נתינתנו הסבות באלו הטמאות וראוי שנדע שהאכל יקבל טומאה בכל שהוא שנאמר מכל האוכל אשר יאכל. כל זרע אפילו גרגיר זרע וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. וירצה בזה כל משקה שיהיה דרך האדם לשתותו והוציא בזה מזה דין המשקה הנבאש והמשקה שמציאותו מעטי כגון מי פרות שאלו אינם מקבלין טומאה ואמר בכל כלי שהמים שלא היו בכלי כמו מי מקוה ומי מעיין אף על פי שנגע בהם הכלי הטמא או הנבלה והשרץ לא יטמאו כמו שאמר אחר זה אך מעיין ובור ומקוה מים יהיה טהור וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא ר"ל כל אוכל מוכשר לקבל טומאה ומשקה מהמשקין שכלל בפסוק הקודם אם יפול עליו מגבלת השרצים האלו יטמא ולמדנו מזה שאינם מטמאין אחרים אף על פי שנטמאו בנבלה עצמה אך דינם כשנטמאו בנבלה עצמה כמו דינן שנטמאו בולד הטומאה או ירצה בזה והוא יותר נאות שאע"פ שנתבאר במשקין שמחובר לקרקע לא יקבל טומאה אין העניין כן בכלי חרש כי התנור והכירים שהם מחרס אף על פי שהם דבקים לקרקע הם טמאים מאוירם בנבלת השרץ כמו הענין בשאר כלי חרס ואיך שהיה הנה הדין שהוצאנו מהפירוש הראשון שהוא צודק והוא יתבאר ממה שאמר אחר זה וכי יותן מים על זרה ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם ולא זכרה התורה שיהיה זה הזרע הטמא מטמא אחרים ולזה יתבאר שאליו תכלה הטמאה וכן העניין במשקין כי טומאתם שוה לפי מה שהתבאר בזה המקום:

לה

תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם. רוצה לומר שהתנור והכירים שהם מחרס או ממה שהתייחס לו הנה אף על פי שהם מחוברים לקרקע אם נפל בתוכם השרץ יטמאו ולא יצאו מטומאתם כי אם בשבירה כמו העניין בשבירה בכלי חרש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור רוצה לומר אך לא יהיה זה הדין נוהג במשקין אלו כי המעיין והבור אשר בו מקרה מים הוא טהור אף על פי שנפל מנבלתם בו שלא יטמא המקום ההוא ולא המים אם לא נתלשו ממנו כמו שקדם:

לו

ונוגע בנבלתם יטמא. למדנו שאף על פי שהנבלה לא תטמא המים שם לא תטהר הנבלה בבאה במעיין או במקוה אבל הנוגע בנבלתה שם מהדברים שיקבלו טמאה ממנה יטמאו או כפל המאמר בזה להורות שנבלתם מטמאה במגע לבד לא במשא כמו העניין בנבלת הבהמה שמטמאה במשא:

לז

וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. הטעם בזה לפי שלא הוכשר לקבל טומאה ואמר אשר יזרע להרבות שומר האכל ויד האכל לטמאה והכשר וזה שבזריעת הזרעים ימצאו קלפותיהם השומרות אותם עמהם וכן ימצאו קצתם בזרעם עם ידותיהם ולזה אמר שאין יותן מים על הזרע שזכר אז יקבל טומאה בכללו עם השומר והיד מנבלת השרץ וראוי שתדע שזה הזרע ראוי שיהיה נאכל לאדם ואז יקבל טמאה כשהוכשר כמו שהתבאר קודם ולפי שאמר וכי יותן מים על זרע שיורה על שלא בא שם במקרה אבל נתנוהו שם בכונה למדנו שלא יכשירו המים האוכלים לקבל טמאה אם לא באו שם ברצון הבעלים ולא יחוייב שיתנוהו הם בעצמם על הזרע שהרי אמר וכי יותן ומזה יתחייב גם כן שיהיו המים אם היו בקרקע נתלשין ברצון הבעלים כי הנתינה תורה על תלישתן מזה ועל עניין מכוון וכבר יתבאר לך שהשני עושה שלישי בקדש שנאמר בפרשת צו והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ולפי שכבר נקרא טמא בזאת הפרשה האכל והמשקה שהיה שני למדנו שהשני עושה שלישי בקדשים והנה נבאר בגזרת השם במה שיבא לפי מה שאפשר לנו למה לא יטמאו האוכלין והמשקין כי אם בזה האופן. רוצה לומר 'שתכלה אליהם הטומאה בחולין ואף על פי שכבר נגע בהם אב הטומאה:

לט

וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה. רוצה לומר אשר לה פרסה שוסעת והיא עם זה מעלת גרה אם תמות בזולת הזביחה הנזכרת בתורה כי לא נוכל לומר שתהיה בזביחה טמאה שהרי היא נאכלת לכהנים הנזהרים מהטומאות ולמדנו מזה שאם נזבחה אף על פי שנמצאת טרפה אינה מטמאה ולפי שכבר חלק בבהמה הטהורה לבד במיתה בין הזבוחה לשאינה זבוחה למדנו מזה מן הבהמה הטמאה לא יהיה הבדל בנבלתה בין הזבוחה לשאינה זבוחה:

הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. כמו שהתבאר זדה מדין הנבלה והנה לא זכר בזו שתטמא במשא ואי אפשר שנאמר שתהיה טומאתה למטה לטמאת נבלת בהמה טמאה באופן שלא תטמא במשא כי היותר נכבד יותר ראוי בטמאה לפי מה שהקדמנו ולזה הוא מבואר שכבר רמז בטומאת המשא במה שאמר והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו והוציא זה בלשון אכילה ללמדנו שני עניינים. האחד שלא נחשוב אם חשב עליה לאכלה שיהיה דינה דין האוכלים והטמאים שנזכרו קודם זה שלא יטמאו אדם וכלים ולא אוכלין ומשקין שהן חולין. והשני ללמדנו השיעור אשר בו תטמא הנבלה הזאת במגע ובמשא והוא כזית שהוא שיעור אכילה ואמנם הוצרכה התורה לזה לפי שבנבלת הבהמה הטמאה למדנו מזה מפני שסמך עניין טומאתה לאסור אכילתה באמרו מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו וכבר מצאנו במקם אחר שאמר התורה זה הלשון ואין הרצון בו כי אם לשיעור אמרה בבית המנוגע. והאוכל בבית יכבס את בגדיו. והרצון בזה שישהה שם שיעור אכילה כמו שנבאר שם בגזרת השם וכן יהיה הרצון בזה המקום באמרו והאוכל מנבלתה שישא ממנה שיעור יתכן בו אכילה והוא כזית וכן מצאנו שהרצון באמרו ומזה מי הנדה יכבס בגדיו שישא מהן כשעור הזאה כי אם יזה מהן איננו טמא כמו שנבאר שם בגזרת הצור:

מא

וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. כלל בזה שמנה שרצים שזכר ושאר השרצים וביאר שהאוכל אותם עובר בלא תעשה ואחר כך זכר סוגיהן ואמר כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים כי מהן הולך על גחון כמו הנחש ומה שידמה לו מהתולעים השורצים על הארץ ההולכים על גחונם ומהם הולך על ארבע כמו השמנה שרצים הנזכרים ועקרב ושאר השרצים ההולך על ארבע ומהם מרבה רגלים כמו הנדל והעכביש ומה שינהג מנהגם:

מב

לא תאכלו כי שקץ הם. ראוי שתדע שכל שנאסר באכילה בזה המקום הוא מותר בהנאה כבר תמצא זה בנבלה לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וממנה נקח ראיה על השאר וראוי שתדע שהשרצים ההוים מהעפוש באוכלים אינן אסורים באכילה בכל עת שלא יהיו שורצים על הארץ כי לא אסרה התורה מאלו השרצים אשר ביבשה כי אם השרץ השורץ על הארץ:

מג

אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ. למדנו בזה שכבר הרחיקתנו התורה מאכילת אלו השרצים כדי שלא נשקץ נפשותינו בעבי ובעכירות שיקרה לנו מהם אשר יהיו סבה לכבות אור השכל:

ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם. אין הרצון בזה לצוות שלא נטמא בהם כי אין בני ישראל מוזהרים על הטומאה כמו שביארנו במה שקדם ואין הכונה גם כן בזה טומאת הגוף שאין כל השרצים מטמאין אבל יטמאו מהם השמנה הנזכרים לבד ואמנם הרצון בזאת הטומאה טומאת נפש כאלו תאמר שאם ישקצו את נפשותם בהם ימצאו טמאים במה שעתיד ולא ימשול שכלם להשיג המושכלות אשר ישלם בהם:

מד

כי אני השם אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושי' כי קדוש אני. רצוני בבזה כי אני השם המנהיג אתכם ולזה יחוייב לכם ללכת בדרכי להדמות אלי כפי היכולת ולפי שאני קדוש ופרוש מחמר ראוי לכם שתהיו פרושים ומובדלים מהחומר כפי מה שאפשר ולזה לא תאכלו המאכלים המעבים החמר והמונעים השכל מהשגת שלמותו אשר בו יתקדש וישאר נבדל מהחומר:

ולא תטמאו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ על הארץ. כפל המאמר בזה לחזק האזהרה ולהעמידנו על הכונה אשר בעבורה היתה זאת האזהרה כי אני השם המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני רוצה לומר שכבר העלתי אתכם מארץ מצרים לכונה שאהיה לכם לאלהים ותאמינו בי ותדבק השגחתי בכם ולזה העליתי אתכם משם עם אלו המופתים הנפלאים לקרב אתכם לעבודתי והשגתי ולזאת הסבה נתתי לכם אלו המצות אשר בהם תשלם לכם הקדושה והפרישו' מעניני החמר ותשתדלו בשלמו' השכל כי קדוש ונבדל מהחמר אני ורציתי שתקנו מהשלמות מה שתדמו בו אלי לפי מה שאפשר:

מו

זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים. רוצה לומר להבדיל מהם הנאכל מהבלתי נאכל ובבהמה הבדיל עם זה בין הטומאה ובין הטהור:

ולכל נפש השורצת על הארץ. רוצה לומר והתורה אשר לכל נפש השורצת על הארץ והוא להבדיל מהם בין הטמא ובין מה שאיננו טמא והנה הטמא מהם הם השמנה שרצים שזכר ובכאן נשלם הביאור בזאת הפרשה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.