בכור שור/ויקרא/יא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

בכור שור TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[עריכה]

זאת החיה אשר תאכלו. כלומר, זאת הבהמה, חיה לאכל, שונ"א בל"ע[ז], אבל האחרות, אנפרימ"ש; חיה כמו והיתה המכה, כאדם שאומר לעבדו: אתה רגיל אצלי, אל תמאס עצמך במאכלים מאוסים ומזוהמים; כי כל מקם שנאמר טמא, מאוס ומזוהם הוא, כדכתיב: בגללי צאת האדם... ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, מאוס, ואדם מזוהם אינו ראוי לבא לפני המקום. ועתה מפרש והולך מי מזוהם ומאוס ואינו ראוי להתקרב לפני המקום, אוכל בהמות טמאות ודגים טמאים ועופות טמאים ושקצים ורמשים, והנוגע בהם, והנושא נבלתם, וזבים, ומצורעים, נדות ויולדות, וטמאי מתים, ובעלי קרי, והנוגע בהם, ובגד, ושתי וערב ובתים מנוגעים, ושוכב עם הטמאות, כמדפרש בזה [ה]ספר; אבל חלב ודם אסור קדושה יש להם, שכל כך הם קדושים ונקרבים על גבי המזבח, שאין ההדיוט רשאי לאכלם, כי מנת המלך הם, ערלה וכלאי הכרם טעם אחר [ל]הם, ובמקומם אפרש מה שעם לבי:

ג[עריכה]

כל מפרסת פרסה. שיש להם פרסה והיא שסועה, אבל מי שאין להם פרסה כלל, כגון כלב וחתול וכיוצא בהם, שיש להם פושט וצפרנים וכן ארנבת ושפן ואפילו יש להם פרסה ואינה שסועה כגון חמור וסוס, אסורים:

ד[עריכה]

את הגמל כי מעלה גרה... ואת השפן... ואת הארנבת כי (מעלי גרה המה)... ואת החזיר כי מפריס פרסה. כל אלו כי משמשין בלשון אם, כמו אם, כלומר, אם יש להם סימן אחד, כיון שאין להם האחר אסורים, והוא כגון אע"פ ואפילו הבא בסימן אחד טמא, כגון חזיר וגמל ושפן וארנבת טמא[ים]. ואפילו הגוים אין רגילין לאכל אלא אותם הבאים בסימן אחד, שהאחרים מזוהמים יותר מדאי, ובזה יש להוכיח לגוים ממנהגם, שמי שאין לו סימן מזוהם:

ח[עריכה]

מבשרם לא תאכלו. הנהרגים והנשחטים קורא בשר, והמתים קורא נבלה, ומ"מ זה וזה נבלה, אלא לישב לשון הפסוק, לא תגעו, עצה טובה ואינה אזהרה כמו שפירשו רבותינו: קל וחומר ממת שיש לו טומאה, ואין מוזהר[ין] עליו אלא כהנים. ואם תאמר: שאני מת שצריך לקברו ול[הת]עסק בו (כל, הזהיר עליו), נבלה נמי, צריך להוציאה מביתו ולהרחיק (ה)סרחון (זו) זוהמא מעליו, כי איך יוכל לסבל הריח הרע, כי כל עיקר אלו הטומאות אינו מזהיר אלא שלא יהיו מזוהמים וטמאים, ואם לא יוכלו להוציא [את] הנבלות והשרצים מביתם, הרי הם מזוהמים ומשוקצים וטמאים, ועוד אם הזהיר על הנגיעה, למה הוצרך להזהיר על האכילה, כיון דלא יגע מהיכן יאכל, ועוד דכתיב: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ונתינה משמע מיד ליד, ורבותינו סמכו מכאן לנוגע ברגל, שאדם חיב לטהר עצמו ברגל, לפי שהוא חיב בראיה ולכנס בעזרה, ובפרשת ראה אנכי פירשתי, דלא תגעו כדי לאכל והוכחתי כן:

י[עריכה]

וכל אשר אין לו... לא תאכלו. אע"פ שמפסוק ראשון יש לדקדק, כי כתב זה לעבר עליהם בלאו ועשה, וקרא אחרינא להתיר אותו שעתיד להשיר, כמו שמפורש בת"כ, והכי קאמר: כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת אפילו במים, לא תאכלו, אבל אם יש לו במים, אע"פ שאין לו ביבשה, שנושרין בשעה שעולה מן המים, ואם תאמר: מאחר שבא להתיר, אמאי לא אמר: כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים תאכלו, לעבר עליהם בשני לאוין ועשה, ובשחיטת חולין שלהי אלו טרפות, דרש להאי קרא:

טז[עריכה]

בת היענה. ופעמים קורא אותה הכתוב יענה, כדכתיב: כיענים במדבר, אלא כשהיא קטנה דרך לאכלה ואסרה הכתוב, אבל כשהיא גדולה, בשרה קשה ואין בריה יכולה לאכלה ואין צריך לאסרה, ורבותינו דרשו מכאן שביצת עוף טמא אסורה:

כד[עריכה]

ולאלה תטמאו. גם זה נראה שלכך הוציאו בלשון היתר שאחר: ולאלה תטמאו, לומר שאינו מוזהר עליהם:

כח[עריכה]

והנשא את נבלתם. אע"פ שאינו נוגע:

כט[עריכה]

וזה לכם הטמא. אינו צריך להזהיר על אכילתם, שאינם בני אכילה אלא (אותם) שהם מטמאים ולפי שיש להם עורות, כמו שמפורש בשמנה שרצים, ואדם עשוי לטפל בשקצים בנבלות, שהוא דבר מאוס וישראל קדושים וטהורים, אבל שאר שרצים שאין להם עורות ולא אתי לטפל בהם, לא הוצרך לטמאם. הגה"ה. מיהו הרי הם בכלל לא תאכלום כי שקץ הם. כל מקום שאמר: טמאים הם לכם, טמא הוא לכם, לשון שבח לישראל הוא, כלומר, לכם הוא טמא, שאתם עם קדוש, אבל לשאר אומות שהם משוקצים, ראוים הם. ורבותינו דרשו מלכם, שלכם יהא, שהוא מותר בהנאה:

לד[עריכה]

מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא. דכיון שנתלכלך והמאוס והטומאה נוגעת בו, נטמא ונמאס, כי דבר לח ממאוס יותר מדבר יבש, ומיהו שבא עליו מים וחזר ונתיבש מה שהוא כשר לקבל טומאה, טמא. ומיהו רבותינו דרשו, שאם בא עליו מים שלא ברצון הבעלים טהור, מכדתיב: כי יתן וקרינן כי יותן:

מה[עריכה]

והייתם קדושים כי קדוש אני. נאה לקדוש[ו] שיהיו משרתיו קדושים ומובדלים מן הטמאות וטהורים:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.