אדרת אליהו/ויקרא/יא

אדרת אליהו ויקרא יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לאמר אלהם. לאלעזר ולאיתמר. דברו. זו דיבור אל ישראל:

ב

החיה. עיין רש"י ז"ל ולאומו' לא אסר כלום וכן בהמה טמאה נבילה וטריפה ואבר מן החי וחלב ודם וגיד הנשה:

זאת החיה. מלמד שאחז משה כו' וכן בדגים ועופות ושרצים. ובש"ס ריש א"ט ארז"ל החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה אל תאכל. מכל הבהמה. מלמד שבהמה בכלל חיה ומניין שחיה בכלל בהמה ת"ל זאת הבהמה איל צבי כו':

מכל הבהמה. לרבות את הכלאי' אפי' מין בהמה וחיה שנא' החיה וכל בהמה:

אשר על הארץ. להוצי' את שבים שאין צריך סימני' אלו:

כל בבהמה. לרבות את השליא וכו' יכול אפי' יצא מקצתו ת"ל אך ולהלן נאמר בהמה בבהמה. ומניין אפי' הוציא את ידו ת"ל כל. יכול אפי' הוציא ראשו ת"ל אך. א"ל בן ט' חי בן ט' מת. בן ח' מת או חי בחולין ובמוקדשין ובמעשר מניין ת"ל כל מפרסת כו':

ג

אתה תאכלו. ולא בהמה טמאה: בל"ת מניין. ת"ל אך את זה לא תאכלו הגמל כו' ושאר בהמה טמאה מק"ו:

ד

ממעלי הגרה. יש לך מעלה גרה שאין אתה אוכל ואינו טמא וזהו טהור שנולד מטמא. יכול אף טמא שנולד מטהור ת"ל הגמל טמא הוא. הוא טמא בהווייתו ואין גמל שנולד מטהור טמא (בכורות דף ו') מניין לה' חטאות מתות ת"ל ממעלי הגרה טמא (בכורות ט"ז ע"א) מניין לתמורת פסולי המוקדשין ת"ל וממפרסי הפרסה טמא. מניין לחלב ה' חטאת מתות ת"ל להלן ממעלי הגרה טמאים. מניין לחלב פסולי המוקדשין ת"ל וממפריסי הפרסה השסועה טמאים. מניין לחלב בהמה טמאה ת"ל גמל גמל ב' פעמים אם אינו ענין לבשרה תנהו ענין לחלבה. מניין לטריפות ת"ל וממפריסי הפרסה. יכול אפילו אכלה הרדופנין ת"ל נבילה וטריפה כו' מה נבילה שאין כמוה חיה ואינה בת חיים אף טריפה שאין כמוה חייה ואינה בת חיים יצאה זו שכמוה חיה כו':

את זה. פרט לבשר מהלכי שתים שאין חייב בל"ת ולהלן נאמר. את זה פרט לחלב מהלכי שתים:

את הגמל כו' ואת החזיר כו'. אלו נאמר גמל כו':

ח

לא תגעו מה ת"ל לא תגעו ברגל וזה שארז"ל חייב אדם לטהר עצמו ברגל. אחרים אומרים יכול אם נגע אדם בנבילה ילקה את הארבעים. ת"ל ולאלה תטמאו כו':

ט

מכל אשר במים [מכאן עד בימים בחולין ס"ו ע"ב] מה ת"ל שיכול התיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים (דכתיב בימים במים ובנחלים במים כו' הוא דאית לי' אכול דלית לי' לא תאכלו הא בכלים אע"ג דלית לי') ומניין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ת"ל תאכלו מכל אשר במים אימא במים כלל. בימים ובנחלים פרט. אין בכלל אנא מה שבפרט מים ונחלים אין חריצין ונעיצין לא. במים חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים נובעין אף כל מים נובעין וריבה חריצין נעיצין לאיסורא ומיעט בורות שיחין ומערות להיתירא:

בימים. זה ים הגדול שנאמר ולמקוה המים קרא ימים. ובנחלים. אלו נהרות שנאמר ונהר יוצא כו' אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים. מניין לרבות שארי מים המושכין בימות החמה ואין מושכין בימות הגשמים עד שאתה מרבה את הביברין ת"ל בימים ובנחלים לג"ש. אין לי אלא בעלי עצמות ופרה ורבה מניין לרבות בעלי עצמות ואין פרה ורבה. פרה ורבה ואין בעלי עצמות עד שאתה מרבה הגלים והצפרדעים הגדלים במים וביבשה ת"ל כל מכל ומכל. מניין שאפילו אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת ת"ל סנפיר וקשקשת:

בימים ובנחלים אתם תאכלו. תאכלו לרבות טהור שבמעי טמא יכול אף טמא שבמעי טהור ת"ל אותם. תאכלו. לרבות טהור שנכבש עם הטמא יכול אף שנימוק ת"ל אותם:

י

נפש החיה אשר במים. חיה זו חית הים. נפש החיה להביא את הסרני (פי' מוסף הערוך בלשון יוני ורומי מין חית הים מחציה ולמעלה מין אשה. ומחציה ולמטה דג עכ"ל עיין שם באריכות ובספר הישר דף ע"ב ב' אצל מכת ערוב):

יא

ושקץ יהיו לכם. שקץ לרבות רוטבן וצירן וקיפה שלהם. ושקץ יהיו. לאסור עירובן כמה יהיה בו ויהי' אסור משקל עשר זוז ביהודה כו' בגרב שמחזיק סאתים דג טמא צירו אסור. רי"א רביעית בסאתים. ר' יוסי אומר א' בששה עשר בו:

יג

שקץ הם. אם אין בהם בנותן טעם מותר.

את הנשר. מה נשר יש לו ד' סימני טומאה דורס ואוכל. ואין לו אצבע יתירה ואין לו זפק. ואין קורקבן נקלף אף כל כיוצא בו טמא:

למינו. ד' פעמי' לרבות כיוצא בהם [ילמד מנשר שנאמר את כו']

יד

ואת הדאה כו'. ר' ישמעאל אומר נאמר כאן איה ונאמר להלן כו' מה להלן עשה את הראה מין איה אף כאן עשה את הדאה מין איה:

למינה. לרבות מיני איה או דיה:

טו

את כל ערב למינו. ערב זה עורב שחור. כל ערב להביא עורב עמקי. ועורב הבא בראש יונה [עמקי פי' לבן כמראה חמה העמוקה כו'.]. למינו להביא זרזיר [פי' הערוך מין ערב קטן] ואת הסנוני' (בל"א שוואלב):

טז

ואת בת היענה. [חולין ס"ד ע"ב] וכי בת יש לה ליענה אלא זה ביצתה:

נץ זה הנץ. למינהו. להביא בר חריא [הערוך גורס בר הדיא והמוסיף גורם בר חיריא ובויקרא רבה פ' אחרי מות הדין בר חיריא צופה מאכלו בי"ט מילין].

יז

ואת הכוס ואת הינשוף. [עד שלינונא הוא בתרגו' ועיין בנדה כ"ג ע"א] זו קריא וקפופא [הערוך גורס קדיא וקפופא בדלי"ת ופי' שעיניה' ופניהם כשל אדם אבל של שאר עופות עיניהם בצידי הראש.

ואת השלך. זו שלינונא ששולה דגים מן הים:

יח

ואת התנשמת. זו בואת שבעופות ובתרגו' בותא ותנשמת שבשרצים הוא בואת שבשרצי' עכ"ל ר"ל ברי' שאין לה עינים ועיניה חשיכות כצ"ל בלשון ארמי בואה. ואת הקאת (חולין ס"ג ע"א) זו קוק [מין עוף שיושב בימים. ואת הרחם (חולין שם) זו שרקרק:

יט

ואת החסידה. (עיין ברש"י) זו דיה לבנה. האנפה (חולין שם) זו דיה רגזני' ואת הדוכיפת. זו תרנגול הבר שהודו כפות (חולין שם) ואת העטלף זו ברי' שאין לה עינים:

כ

ועיין ברש"י (ביצה ז' ע"א) כל שרץ העוף. יכול אף הכל בכלל ת"ל את זה תאכלו כו' יכול הכל יהא מותר ת"ל ארבה כו':

שקץ. לאסור צירן ורוטבן:

כא

אשר לא כרעי'. ראב"י או' אעפ"י שאין לו עכשיו ועתיד לגדלן אחר זמן:

ממעל לרגליו לנתר כו'. זו קרסולין:

(עד שיהא שמו חגב הכל בחולין ס"ה ע"א וע"ב) ארבה זו גובאי סלע' זה רישון חרגול זה ניפול חגב זו נדיין. למינו למינהו ד' פעמים להביא ציפורת כרמי' ויוחנא ירושלמי' והערצובא והרזבני' ר' ישמעא' או' ארבה זו כו' אין לי אלא הבא ואין לו גבחת. הבא ויש לו גבחת מניין ת"ל סלעם אין לי הבא ואין לו זנב הבא ויש לו זנב מניין ת"ל חרגול אין לי הבא וכו' הבא וראשו ארוך מניין. כו' סלעם דכתב רחמנא ל"ל תיתי מארבה וחרגול מה לארבה שכן אין לו גבחת הרי חרגול דיש לו גבחת מה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה דאין לו זנב סלעה ל"ל אם אינו ענין לגופו ת"ע לראשו ארוך. חגב שיהא שמו חגב:

כג

אשר לו ארבע. הא אם יש לו חמש הרי זה טהור.

שקץ הוא. לרבות עירובן ופרט לצירן (ר"ל מדלא כתיב הם כאשר כתיב בכלם וכתיב הוא משמע בעצמו דוקא לרבות עירובן ולא צירן:

כד

ולאלה תטמאו. יכול לכל האמור בענין כו' ת"ל בהמה להוציא את הדגי':

כו

לכל הבהמה. לרבות את השליל שיהא אבר מן החי ממנו טמא. מפרסת. להוציא את החגבים. פרסה. להוציא עוף טמא (כל הענין אינו מדבר רק לענין טומאת אבר מן החי אבל איסורו נוהג בעוף ועיין בחולין דף ק"ב ע"א) ושסע. להוציא עוף טהור אין לי אלא בהמה טהורה טמאה מנין ת"ל לכל הבהמה. חיה טהורה מנין ת"ל מפרסת. חיה טמאה מניין ת"ל פרסה. שסוע מניין ת"ל שסע. מעלה גרה מניין ת"ל מעלה. כל הנגע כו'. במה הכתוב מדבר אם במיתתן או באבר מן המת הרי אמור אלא באבר מן החי יכול אף בשר הפורש מן החי טמא ת"ל בנבלתם מה נבילה גידין ועצמות אף אבר מן החי כו' ועוד ז' פעמים (הדין פיסק' אינו בת"כ כאן רק לקמן בהך סידרא פ' יו"ד פ' וי"ו) בנבלתם ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלים לכזית או רוטב או קיפה כו' יכול שאני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד העור מאחוריו לא יהא טמא ת"ל יטמא. בנבלתם. ולא בעצמות וגידין וקרנים וטלפים. יכול אפי' בחיבורן ת"ל יטמא:

כז

בנבלתם. ולא בקוליא סתומה יכול אפי' נקובה ת"ל יטמא:

בנבלתם. ולא באלל המפוזר. יכול אע"פ שהוא מכונס ת"ל יטמא. בנבלתם. ולא בעור המפשיט בשטיח כדי אחיזה. יכול שאני מוציא פחות מכשיעו' ת"ל יטמא. בנבלתם. ולא בכשני חצאי זתים שע"ג עור שאינה מטמא לא במגע ולא במשא דר"ע ר' ישמעאל אומר כו':

יטמא. ואינו מטמא בגדים:

כח

והנש'. מלמד שהנוש' מטמא בגדים. בגד להוציא את הציפא יכול בגד גדול לבן שמטמא בנגעים ובזב. גדול צבוע לבן קטן מניין כו' ת"ל בגדיו ריבה. מניין לעשו' שאר כלים כבגדי' ת"ל יכבס א"כ למה נאמר בגד. בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס. [ור"ל דכתי' יכבס פרט לכלי חרס בגדיו פרט לאדם]. טמאים. מלמד שמצטרפים זה עם זה. יכול נבילה עם מת ת"ל הם. כל הנגע בהם כו'. להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה (ר"ל מטומא' נבילה) הולך. זה הקוף. כל הולך. לרבות את הקופד וחולדת הסנאים ואדני השדה וכלב הים. בכל לרבות את הפיל [ר"ל כמו בית בבית כו' נראה שכונתו על בית הידיעה וכן בית של בכל על הפיל הגדול שבחיות והוא ידוע בעבור גדלו]. החיה זו חיה טהורה. ההולכת על ארבע זו חיה טמאה. טמאים. כדלעיל שמצטרפין זע"ז לענין טומא' יכול עם מת ושרץ ת"ל הם. יכול לא יטמאו מחמת עצמם במגע (ר"ל אם נגעו הבגדים בנבילה) ת"ל כל הנגע כו' בין אדם בין כלים. יכול יטמאו מחמת עצמן במשא (ר"ל אם הבגדים נשאו את הנבילה) ת"ל טמאים המה לכם ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקין ולא כלים במשא. והנושא ולא הנישא:

כט

וזה. זה מג' דברים שנתקשה משה עד שהראה לו כו' (מנחות כ"ט ע"א):

וזה. להביא דמו שמטמא כבשרו. יכול שהוא מכשיר את הזרעים ת"ל לכם. הטמאים. לאסור צירן ורוטבן (חולין קי"ב ע"ב). בשרץ. להביא את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה שמטמא. על הארץ. להוציא את שבים. השורץ. לרביא ירד לים שמטמא. דבר אחר השורץ להביא ספק טומאה ביבשה שהוא טמא. על הארץ. להוציא ספק טומאה בים שהוא טהור (אינו בת"כ רק בנזיר דף ס"ד ע"א) והצב למינהו. להביא חברבר ונפלים וסלמנדריא. וכשהי' ר"ע מגיע לפסוק זה הי' אומר מה רבו מעשיך ה'. יש בחיות כו':

ל

האנקה. זו יילא כתרגומו. תנשמת זו אוות (גי' הערוך באות או בואת) שבשרצים:

לא

אלה הטמאים לכם בכל השרץ. אין לכם טמאים בכל השרצים רק אלו לפי שכתב ולא תטמאו בהם לטומאת הגויה יכול אין לי אלא בעלי העצמות כו' הטמאים לרבות את עורותיהן כבשרן יכול של כלן ת"ל אלה. האנקה כו' למינהו. הפסיק הענין [ור"ל דג' תיבות אלו. לכם. בכל. השרץ דרש הטמאים עם כל א'. לכם על עורותיהן דאין להשתמש בשרץ רק בעור כמשרז"ל שמונה שרצים כו'. בכל שמצטרפים כו' השרץ. לרבות ביצה) טמאים שמצטרפים זע"ז בשר עם בשר דם עם דם דם עם בשר בין מין א' בין ב' מינים. טמא לרבות ביצת השרץ. יכול אפי' שלא רקמה ת"ל השרץ מה שרץ משרקמה אף ביצה משרקמה. יכול אפי' סתומה ת"ל הנוגע את שאפשר ליגע וכמה תינקב כשעורה שאפשר ליגע כשעורה. כל הנגע בהם במתם. להוציא בחייהם. בהם אפי' שחוטין. בהם יכול בכולן ת"ל מהם יכול במקצתן ת"ל בהם. כיצד במקצתו שהוא ככלו בכעדשה שכן חומט בתחלתו כעדשה ד"א בהם מהם (אינו בת"כ רק בנדה נ"ו ע"א וע"ש) בלחין מטמאין מקצתם אבל יבשים או נשרפו צריך להיות כלו:

לב

וכל אשר יפל עליו מהם. במה הכתוב מדבר אם במיתתן או באבר מן המת הרי אמור אלא באבר מן החי יכול אפי' תלוי בו כשערה ת"ל אשר יפול כשיפול. יכול בשר מן החי מטמא ת"ל במותם מה מיתה גידין ועצמות אף אבר כו' ובש"ס יליף מכל הנוגע בהם במותם מיתה עושה ניפול. ומכל אשר כו' במותם כעין מיתה שמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין [חולין ע"ד ע"א וע"ש בתוספ'] ואעפ"י דבש"ס משמע להיפך היינו לפי ס"ד אבל לפי המסקנא אינו כן) כל כלי. כל לרבות דרור העגלה וקוסטת המלכים. מכל. להוציא כלי שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש. כל כלי עץ. להביא שולחן וטבלא ודולבקי. מכל כלי עץ:

להוצי' סולם וקולב ומנורה ומה ראי' ת"ל או שק מה שק מיוחד שמשמש את האדם ואת משמשי האדם אף אני מרבה כו' ומוציא כו' (הך פיסקא עד או עור אינו בת"כ רק בשבת כ"ז ע"א וס"ד ע"א) או בגד. בגד אין לי אלא צמר ופשתים. שאר בגדים מנין ת"ל או בגד. אין לי אלא בגד שלם. בגד ג' על ג' מניין ת"ל או בגד. אריג כל שהוא מניין ת"ל או בגד. או עור יכול אף עורות שבי' ת"ל בגד מה בגד מין הגדל בארץ אף עורות כו' ומניין כשחיבר לו מן הגדל ביבשה שהוא מקבל טומאה ת"ל או עור. או שק. מה שק טווי ואריג להוציא חבלים ומשיחות יכול שאני מוציא אף קלקלי וחבק ת"ל במת וכל מעשה עזים להביא קלקלי וחבק אין לי אלא מעשה עזים מניין מזנב הסוס ומזנב הפרה ת"ל או שק. ומניין ליתן את של זה בזה ת"ל בגד או עור לגז"ש. כל לרבות עורות אהלים. כלי פרט לרצועות עורות וסנדלין. אשר יעשה. לרבות הקלע והקמיע והתפילה. מלאכה. פרט לעור מצה וחיפויו. בהם. פרט לחפויי כלים. מלאכה בהם. ולא העושה מלאכה באחרים להוציא עול ועבות. במים כו'. ולהלן הוא אומר ובא השמש וטהר מה ביאת השמש כאחת אף ביאת הכלים כאחת. וטמא. יכול לכל ת"ל וטהר יכול לכל ת"ל וטמא הא כיצד טהור לחולין מבע"י ולתרומה משתחשך:

לג

כלי חרס. מניין לשברי כלי חרס ת"ל כל כלי מניין לרבות כלי נתר ת"ל וכל כלי כו':

אשר יפל מהם כו'. להוציא תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור שהוא טהור:

אל תוכו. תוכו מטמא ולא אחוריו. יכול אף כלי שטף מטמא באוירו ת"ל כלי חרס אל תוכו ולא כלי שטף:

כל אשר בתוכו יטמא. מכאן שמטמ' באוירו מניין שנטמא מאוירו ת"ל תוכו תוכו לגז"ש:

תוכו. ולא תוך תוכו מכאן אמרו חביות כו' יכול אפי' נקבה ת"ל כל אשר כו'. יטמא. ר"ע אומר טמא לא נאמר אלא יטמא לימד על שני שעושה שלישי בחולין:

ואתו תשברו. מלמד שאין לו טהרה אלא שבירה ד"א אותו אתה שובר ואין אתה שובר לא אוכלין ולא משקין על טהרתן:

לד

כל האכל. להביא מוקף צמיד פתיל בכלי שטף. מכל האכל. פרט למוקף צמיד בכ"ח ונתון לתוך התנור. האכל. אוכל מטמא באוירו של כלי חרס ולא כלים. האכל. אוכל אדם ולא אוכלי בהמה. כל האכל. להביא שחישב עליהן למאכל האדם. אוכל כו' יטמא. מלמד שמיטמא בכ"ש יכול שיטמא לאחרים בכ"ש ת"ל אשר יאכל בכביצה. אשר יאכל. פרט לאוכל סרוח. אשר ישתה. פרט למשקה סרוח. אשר יבוא עליו מים. אין לי אלא מים שארי משקין מנין ת"ל וכל משק' כו' מה ת"ל מים מה מים שאין לו שם לווי והן ז' כו'. אין לי אלא שמילאן מניין אפי' ירדו מאליהן ת"ל אשר יבוא עליו יכול אפילו שלא חישב עליהן ת"ל אשר ישתה מניין אפי' חישב עליהן לגבל בהן את הטיט ולהדיח בהן את הכלי' ת"ל אשר יבוא עליו יכול אפי' שחישב שירדו לבורו' שיחין ומערו' ת"ל אשר ישתה:

בכל כלי. מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע. עליו. על מקצתו. יטמ'. שאין אוכל מטמ' אוכל (פסחים י"ד ע"א):

לה

מנבלתם. ולא עצמות ושניים וצפרנים ושער שלהם. תנור וכירים. מה כירי' שלם אף כו' [ור"ל דנקרא כירים ע"ש שפיתת ב' קדרות וזהו דוקא כשהוא שלם. (עיין בפירוש הרמב"ם פ"ה דכלי' משנה ז') מכאן אמרו תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו כו' חלקו לשנים כו' והן שווים כו' תנור שבא מחותך כו'. תנור. יכול אפי' חדש ת"ל כלי חרם מה כ"ח משתגמור מלאכתו כו'. יתץ. פרט לשאין לו נתיצה כגון תנור וכירה של אבן ושל מתכו' מכאן אמרו כו'. יתץ. יכול יותץ וודאי ת"ל וטמאים יהיו לכם מקיים בטומאתן אם רוצה. טמאים אפי' בצואר גמל (שבת קכ"ה ע"א). לכם. כל שהוא לצרכיכם לרבות ידות הכלים מכאן אמרו אבן היוצא כו' יכול שאני מרבה יותר מכשיעור ת"ל הם:

לו

מעין כו' מקוה יכול אפי' מילא בכתפו ת"ל מעין. אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מים ת"ל ובור יכול אף בור שבספינ' ת"ל מקוה מה מקוה שעקרו בקרקע כו' מעין מקוה מיעוט ובור ריבה. יכול מה מעין בכ"ש ובזוחלין אף מקוה בכ"ש ובזוחלין ת"ל אך. ומניין אם טמא יטהרנו ת"ל ומקוה מים יהי' טהור. ומניין שאין מקבל טומאה ת"ל ובור יהי' טהור. ומניין שמקוה מטהר את המקוה בור את הבור בור את המקוה מקוה את הבור ת"ל מעין יהי' טהור כו'. ומניין שהוויתו בטהרה ת"ל יהי' טהור הוויתו בטהרה. (אינו בת"כ רק בזבחים כ"ה ע"ב). ונגע בנבלתם יטמא. אפי' נוגע בתוך המים. ונגע. במגע הם מטמאים ולא במשא:

לז

וכי יפל מנבלתם. דומיא דנבלתם פרט ליבש שאין מטמא (נדה נ"ו ע"א) (ובש"ס יליף ליבש מבמות' כו' (ומנבלתם ריבה לאבר מן החי שיהא עליו בשר גידין ועצמות) מנבלתם לרבות כלי עצם. ר"י בנו של ריב"ב או' וכל מעשה עזים לרבות כל העשוי מן העזים אפי' מן הקרניים וטלפי' ועצמות ומנבלתם יליף שאין מטמא מחיים) על כל זרע כו' (אינו בת"כ רק בחולין קכ"א ע"א) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כו' פרט לעוף טהור שסופו לטמא טומאה חמורה שאין צריך הכשר. (חולין קי"ט ע"ב) זרוע כדרך שמוציא לזריעה:

מניין לזרעים טמאים שזרען שטהרו ת"ל אשר יזרע טהור. יכול אעפ"י שלא השרישו ת"ל הוא :

לח

וכי יתן כו' הרי זה בא ללמד שאין השרץ מטמא הזרעים אלא לאחר הכשר. וכי יתן. יותן דומיא דיתן מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא לי'. מים מניין לעשות שאר משקין כמים ומחשבה כנתינה נאמר כאן מים ונאמר בכלי חרס מים מה להלן כו'. מים על זרע. אין לי אלא בזמן שמים ע"ג זרע נתנגב מניין ת"ל ונפל כו' טמא. ונפל מנבלתם. פרט ליבשה שאין יכולה להשרות. לכם. כל שהוא לצרכיכם לרבות הידות מכאן אמרו יד הפרכול כו' יכו' אעפ"י שבססן בגורן ת"ל הוא:

לט

וכי ימות. מיתה ודאי. מן הבהמה. פרט לטריפה ששחטה. אשר היא לכם. להביא בהמה טמאה שמטמאה במשא:

לאכלה. להביא בן שמנה שלא תהא שחיטתו מטהרתו. הנגע בנבלתה כו':

מ

והאכל מנבלתה כו'. עיי' רש"י ז"ל:

מא

שקץ הוא לא יאכל. עיין רש"י ז"ל:

מב

עד כו'. להבי' הדומה לדומה. לכל השרץ כו' להביא התולעי' שבעיקרי הזיתים והאילנות. ד"א לרבות אפרוח שלא נפתחו עיניה (ביצה דף וי"ו ע"ב):

מג

אל תשקצו כו' בכל השרץ כו'. לרבות את שבפירות אם פירשו לארץ וחזרו שאסורין:

ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. מכאן רמז לטומאת הגויה. אין לי אלא טומאה חמורה. טומאה קלה מניין שפוסלת הגויה ת"ל ונטמתם בם. בהם ולא בחלבן כצ"ל בת"כ [ור"ל דלאו ולא תטמאו קאי אנבלת בהמה טהורה דהוא לאו שבכללו' כמ"ש רש"י ורמז שנטמא באכילתן וקאמר ונטמתם לימד על אופלין ומשקין שנטמאו בנבילה שמטמאין את האדם ור"ל דז"ש בם דבר הנוגע בנבילה וז"ש בגמרא. (יומא דף פ' ע"ב) ונטמתם בם מכאן רמז לטומאת הגויה ופשטא דקרא על טומאת הנפש ואמר בהם פרט לדמן וחלבן דטהורין מטומאת נבילה ואוכלין הנוגעין בהן טהורין]. ולא תטמאו בהם ונטמתם בם ולא תטמאו את כו'. ג' טומאות. (יומא דף ל"ט ע"א) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה. מלמט' מטמאין אותו מלמעלה. בעוה"ז מטמאין אותו בעה"ב. וכן ג' קדושות כאן והתקדשתם. והייתם קדושים. כי קדוש אני. אדם מקדש עצמו מעט. מקדשין אותו הרבה. מלמטה. מקדשין אותו מלמעלה. בעה"ז. מקדשין אותו לעוה"ב:

מד

כי אני ה'. כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם. כך והתקדשתם קדשו עצמיכם מלמטה. כשם שאני פרוש כו'. (ברכות נ"ג ע"ב) והתקדשתם זו מים ראשוני'. והייתם קדושים זו מים אחרונים. כי קדוש זו שמן. אני זו ברכה. ולא תטמאו כו' בכל השרץ הרמש על הארץ. אעפ"י שאינו פרה ורבה:

מה

כי אני ה' המעלה כו'. על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים. שכל המודה בעול מצותי מודה בי"מ וכל הכופר בעול מצותי כופר ביציאת מצרים:

בד' מצות א' בעשה וג' בל"ת. בציצית. ובמשקולת. ובריבית. ובשרצים. נאמר יציאת מצרים ר"ל אני הוא שהבחנתי בטפה של בכור כו'. אני הוא שמבחין בתולה קלא אילן בבגדו ובטומן משקולת במלח. ובתולה מעותיו בנכרי. ובמערב קרבי דגים טמאים עם קרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל:

להיות לכם לאלהים. בע"כ. והייתם קדשים כנ"ל:

מו

(מכאן עד הכשירו בסי' אחד עיין בחולין כ"ז ע"ב): זאת תורת הבהמ' והעוף כו'. באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה מה בהמה בשחיטה אף כו' אי מה עוף ממול ערפו כו'. אף בהמה כו'. ת"ל ראשו. ראשו של עוף ממול ערפו ואין ראשה של בהמה ממול ערפה. אי מה עוף בסימן אחד דכתיב בחטאת ומלק ולא יבדיל אף בהמה בסימן אחד ת"ל זאת. בר קפרא תני זאת תורת הבהמה והעוף כו'. הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים לחייבו בב' סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום א"א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשירו בסימן אחד:

וכל נפש החיה. אלו הדגים. ולכל נפש כו'. אלו החגבים:

מז

להבדיל בין הטמא ובין הטהר כו'. כל הפסוק עיין רש"י ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.