משך חכמה/ויקרא/יא
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
וידבר ד' כו' לאמר אליהם. בתו"כ לאלעזר ואתמר, דהואיל דיני קרבנות פסולים נאמרו בפרשה זו דטמאים כמבואר בכורות ט"ז ובתו"כ חמש חטאות המתות ותמורת פסוהמ"ק, לכן אמר לכהנים ודו"ק.
ד[עריכה]
אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. בתו"כ גרסא אחרת בגמרא בכורות דף ט"ז הגירסא מנין לתמורת פסוהמ"ק שמתה ת"ל ממעלי הגרה כו' מנין לחמש חטאות מתות כו' ת"ל ממפריסי הפרסה כו'. הביאור דממעלי הגרה הלא סימן טומאה שלו שאינו מפריס פרסה והוא בחוץ ויליף מזה תמורת פסוהמ"ק שמומו ניכר, דעל מום שבסתר אינו נפדה, ובאידך קרא דממפריסי הפרסה, שסימן טומאה שלו שאינו מעלה גרה והוא סימן טומאה שבסתר, מרבה לחמש חטאות שמתו בעליהן או נמצאו לאחר כפרה או ולד תמורה שאינו ניכר. וז"ב.
דע דתנאי דפ"ק דבכורות ר"א ור"י דסברי דגמל בן פרה טמא, רק אם סימן אחד דומה לאמו והוא אפילו בשערו וכיו"ב טהור, מפני שאז חזינין שאינו אצלו רק מקריי לא בטבעית, יעו"ש היטב בתוספות. ולפ"ז יתכן מה דבשפן אמר ופרסה לא יפריס בעתיד, שמדבר על הזכר הנולד מן הנקבה טהורה, והוא פרסה לא יפריס, פירוש שאם דומה לגמרי לשפן שרואין אנו אצלו קליטת פרסותיו הוא ענין השתנות טבעיי לא מקרה, שהמקרה לא יתמיד, ויאות לומר עליו בעתיד לא יפריס, אבל אם מקצת דומה לאמו הטהורה, א"כ קליטת פרסותיו הוא ענין מקרי ואינו טמא, ובארנבת שהיא נקבה, יעוין ראב"ע, אמר, שאף אם תלד מין שגם פרסותיו סדוקות, וזה טהור הבא מן הטמא ג"כ טמא אעפ"י שהוא מפריס פרסה, מ"מ כיון שנולד ממין שפרסה לא הפריסה בעבר טמא. כן יתכן ודו"ק.
ח[עריכה]
מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו. פירוש כמו שנקרא עסק משלח יד, כן נקרא בשם מגע, ופירוש שלסחור אסור בנבלתם. ודוקא מחיים, שאינם עומדים לאכילה מותר כמבואר בירושלמי הביאוה תוספות בבא קמא (דף פ"ב ע"ב ד"ה לא יגדל אדם) יעו"ש. ועיין תורת כהנים.
ובנבלתם לא תגעו. דרשו מכאן דחייב אדם לטהר עצמו ברגל. ויתכן להיות הא דהאמינו ע"ה ברגל על טהרות, משום דהלכה כחכמים דאמרי איזהו ע"ה כל שאינו מניח תפילין (ברכות מז:) וברגל דאין שום אדם מניח תפילין [דגם חול המועד לאו זמן תפילין] אין כאן סימן מי הוא חבר, לכן האמינו וטהרו מגע ע"ה ברגל[1] וכמו בכלי חרס דנאמנין יעו"ש סוף חגיגה.
ובנבלתם לא תגעו כו' ברגל. יעוין בר"מ דאינו לוקה ע"ז. וכוונתו דאין זה לאו גמור רק כמו ניתן לחכמים בזמן שצריך טהרה. וראיה מהא דאשכחן בתוספתא דמע"ק והביאה ר"מ פ"ו מהל' יו"ט דשורפין הפרה ברגל בחוהמ"ע, והא מטמאי כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף, ואי משום טהרת ישראל, הלא טעונין הזיה ג' וז' ימים ורובם יכול הטהרה להיות בהם אחר הרגל ואיך מותרין להטמאות, ע"כ דניתן זה לחכמים ואינו רק רמז ואסמכתא הך דבנבלתם לא תגעו. אמנם בתוספתא דשבועות פ"ק אמר ר' נתן דרק על טומאת גויות חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, אבל השורף הפרה כו' שהן טומאות קדושות אין חייב על טומאת מו"ק, לכן אפשר דלית בהו אזהרה דבנבלתם לא תגעו, רק כטמאי נבלות דחייבין בהו על טומאות מו"ק ודו"ק.
כו[עריכה]
בתו"כ. כל הנוגע בהם יטמא להביא את בה"ט שלא תהיה שחיטה מטהרתה כו'. ויפלא לכאורה, דהא הך קרא דריש התו"כ על אבר מן החי כמבואר באורך פרשה ד', ואיך שייך כאן הך דאין שחיטה מטהרתה. ואולי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשטיה דקרא לכל בהמה אשר היא מפרסת פרסה כו' מיירי בנבלת בהמה טמאה, וקרא וכל הולך על כפיו מיירי בחיה טמאה, וקרא דוכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה מיירי בנבלת בהמה טהורה וכמו שפרשו הפשטנים. ואל זה כוון ר' יונתן בחולין דף ע' למדנו נבלת בהמה טהורה שמטמאה ונבלת בהט"מ שמטמאה, ונבלת חיה טמאה שמטמאה כו', שמפרש כפירוש הפשטנים. [ורש"י פירש באופן אחר].
אך האמת יורה דרכו עפ"י מה דאמרו חולין ע"ג, מיתה עושה ניפול [באבר המדולדל] והוי כאבר מן החי ומטמא משום אמה"ח, ושחיטה אינה עושה ניפול ואין בו רק מצות פירוש בלבד. ולכן בבהמה טמאה הוי שחיטה דילה כמיתה ועושה ניפול דכיון דאינה מטהרה מידי נבלה תו האבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי דהוי כניפול מחיים וקמ"ל כל הנוגע בהם יטמא, היינו באבר המדולדל לאחר שחיטת הטמאה וברור.
שם בתו"כ פ"ז פס' ו' כל הנוגע בהם יכול בכולם ת"ל מהם. צ"ע מאי רומיא, לקמן מיירי באבר מן השרץ ואברים אין להם שיעור כמפורש נדה דף מ"ג ע"ב. ואפשר דיתורא דמהם דריש, דכתיב וכל כ"ח אשר יפול מהם. אך לפי דברי התוס' חגיגה דף י"א ד"ה הא כיצד עיי"ש היטב לא א"ש ודו"ק.
כט[עריכה]
השורץ על הארץ וכו'. בתו"כ פרק ו' פסקא ו' אינו אלא השורץ יטמא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שאינו שורץ לא יטמא, ודין הוא טמא חולדה וטמא עכבר מה חולדה כמשמעו אף עכבר כמשמעו כו'. פירוש דאם הוה ממעטינין מחמת שאינו פרה ורבה הוי מטהרין אותו לגמרי ואם הוי מקשינין לחולדה הוי מטמאינין אותו לגמרי אף אם נגע באדמה שלו, לכן כתיב בשרץ, והוא כמו דדרשינן בכ"ד בשרץ עצמו יש טהור ויש טמא, בבשר טמא ואדמה שלו טהור. ומסולק קושיית התוספות שהביא הק"א ודו"ק.
לא[עריכה]
שם. הטמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה כו' דם בבשר כו' בין במין אחד בין משני מינים. הנה במסכת מעילה דף י"ד קאמר כאן בכולו כאן במקצתו, ופרש"י דאם פרשו משרצים שלמים אז מצטרפי, אבל אם פירשו ממקצתן אינו מטמא בצירוף יעו"ש. ולדעתי למדו זה מהכתוב, אלה הטמאים לכם בכל השרץ היינו שהשרץ שלם, שיהא כולו אז מצטרף אף משני מינים ולכן כללן בטומאה חדא ודו"ק.
לד[עריכה]
אשר יאכל. בתו"כ פרק ט' יכול כל אוכל ת"ל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח. עיין ק"א דפירש על המחשבה, וזה לשיטת הראב"ד אבל להרמב"ם כל אוכל סרוח אינו מקבל טומאה אף אם היה ראוי מעיקרא קודם שנסרח לאדם והיה מאוכלי אדם ג"כ אינו מקבל טומאה. וצ"ע להראב"ד הך דמשני הגמרא פסחים דף י"ח ורב אשי אמר לעולם בטלו במעיה לגמרי משום דהו"ל משקה סרוח, דהא מעיקרא היתה ראויה לשתיית אדם ואמאי אינה מטמאה בשר. וצ"ל לראב"ד דלטמא אחרים ודאי אם נפסלו מאכילת אדם או משתיית אדם תו אינה מטמאה אחרים וזה מוזר ודו"ק.
לה[עריכה]
יהיו לכם. בתו"כ יהיו לכם כל שהוא לצרכיכם לרבות ידות הכלים, מכאן אמרו האבן היוצאת מן התנור. מה מדוקדק לפ"ז לשון הפסוק טמאים הם וטמאים יהיו לכם, שלא מצאנו בכל הפרשה, רק שקץ הוא לכם. טמאים המה לכם, אבל כפילות המאמר לא מצאנו, ולפ"ז מדויק, דכבר פירשו תוס' דאינו שייך שהיד יטמא בכלי חרס, דלא עדיפא מגבו דכלי חרס, רק כשטומאה בתוך התנור נטמא גם היד, ואם נגעו אוכלין ביד הם טמאים, וכן פסק רמב"ם עיין משנה למלך, נמצא דלא תוכל הטומאה להתחיל מן היד, רק הטומאה תבוא מהכלי חרס אל היד, וזה שאמר טמאים הם, פירוש שהשרץ טמאתן קודם, ומזה טמאים יהיו לכם, היינו גם היד שהוא לצרכיכם אבל שתתחיל הטומאה מן היד בלתי אפשר. ולכן לעיל פרק ז' יליף לידות הכלים, היינו כלים של שטף וכמו דכתיב יטמא עד הערב. ולכך מהני היד שאם נגע היד מקבל טומאה כיון דמטמאין מגבן, ולכך דריש כל הנוגע בהם שאפילו אם נגעו ביד ג"כ טמאים. ועיין משל"מ ריש פרק י"ז בזה. ודו"ק.
שם בתו"כ פרשה ט'. ריהג"א ונוגע בנבלתם יטמא במגע הם מטמאים כו' מטמא במשא כו' א"ד שיטמא במשא. פירוש, ולפ"ז כי גמרינן מקו"ח דמטמא במשא הוי אמרינן דיו מה התם אינו מטמא רק בכזית, כן הכא אינו מטמא רק בכזית וא"ש דכתיב לעיל כל הנוגע בהם במותם יטמא, היינו דהתם מיירי בכעדשה וכמו דדריש לעיל בהם מהם ולכך אינו מטמא רק במגע, אבל הכא סד"א דבמשא ג"כ מטמא, היינו בכזית קמ"ל, ולכך כתיב בנבלתם, היינו כמו גבי חיה דכזית אינו מטמא במשא רק במגע ור' עקיבא דריש ונוגע למילי אוחרי, והא דאינו מטמא שרץ במשא יליף מאשר היא לקמן פרשה י' פסקא ג' עיי"ש דזה קאי לרע"ק ודו"ק.
לו[עריכה]
ונוגע בנבלתם יטמא. בתו"כ ר"ע אומר לרבות כלי עצם כו', א"כ למה נאמר עזים פרט לעופות. הנה בתוספתא והובא בר"ש כלים פי"ג חיבר להן חוט או משיחה מן דבר הגדל בארץ טמא כו' הרי דמדמה להעושה כלים מן הים דתנן פי"ז דחיבר להן חוט טמא ויעוין היטב בתוספתא ב"מ פ"ז. וטעמא דכל מה שבים וגדל במים אינו טמא. ולכן עופות דנבראו מן המים, יעוין חולין ריש פ"ב, אין בנבראים מן המים טומאה בכלים, וכי חיבר עליהם חוט או משיחה מן הגדל בארץ תו מקבל טומאה. ויעוין בתוספתא דנראה דכוונתו, דבכלים של גלל או אבנים ואדמה אם חיבר להן דבר המקבל טומאה הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, היינו כלי הגלל או של אבן טהור. ודוקא הבאים ממים וכמו דמפרש ר"י שם שע"י עילה טמא. ומפני זה מסולק קושיית תוספות בב"ק נ"ד אמאי לא ממעט דבר שאין במינו קרב למזבח יעו"ש, ולפ"ז לענין טומאה תלוי במה שהוא בברייתו מן המים ודו"ק.
לז[עריכה]
על כל זרע זרוע. בתרגום יונתן באורחא די יזדרע כו'. כוון אל דברי הגמרא בהעור והרוטב כדרך שמוציאין ב"א לזריעה חטה בקליפתה כו', דאיתרבי שומר לטומאה קלה יעו"ש ודו"ק.
לט[עריכה]
תו"כ פרשתא י' פסקא ד'. לכם להביא בהמה טמאה שמטמאה במשא. פליאה הא קרא כתיבא בהו לעיל לכל הבהמה ושוסעת שסע כו' וכל הולך על כפיו כו' והנושא את נבלתם יכבס בגדיו כו', הרי מפורש. שמטמאת במשא. אך התו"כ דריש לה לעיל על אבר מן החי, אבר מן המת, אבל על בשר נבילה שהיא מטמאת במשא צריך לרבות. אך לפ"ז מאי קאמר השרץ יוכיח כו' ואין שחיטתו מטהרתו ואין מטמא במשא, נימא מה לשרץ שכן אבר מן החי, אבר מן המת שלו ג"כ אינו מטמא במשא, תאמר לבהמה שאברים מן החי ומן המת שלו הם מטמאים במשא, לכן אף בשרה מטמאה במשא. וצ"ע כעת.
מ[עריכה]
והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו. אכילת נבלות הלא היא באיסור, ומי שעובר אינו שואל דין טומאה, והיה צ"ל ואם יאכל וכמו שאמר ואם שכב ישכב איש אותה כו', ועל כרחך דמיירי באוכל בהיתר שהוא חולה שיש בו סכנה או שאחזתו בולמוס דמאכילין אותו נבילות, ולזה אמר שלא תאמר, שמה שגזרה התורה טומאה על הנבלה היא גדר וזהירות שלא יבוא לאוכלה לכן מטמאה במגעה, אבל מי שאוכל בהיתר תו ליכא גם טומאה על הנגיעה והוא טהור, לכן אמר והאוכל אף בהיתר ג"כ יכבס בגדיו בשביל שהוא נוגע, וממילא מוכח דבכזית מטמאה ודו"ק.
מא[עריכה]
שקץ הוא לא יאכל. בתו"כ פרק י"ב ת"ל לא תאכלום. הא כיצד באכילה הם אסורין. בהנאה מותרין. בגמרא דילן קאמר דכתיב לכם, ופרש"י שקץ יהיו לכם, וז"א, דזה כתיבא בשרץ המים ולא בשרץ הארץ דבהו כתיבא קרא דלא יאכל, וע"כ דדריש קרא דזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ. אולם לעיל דריש דאינו מכשיר את הזרעים. אך איכא קראי טובא דלכם גבי שרץ הארץ, ומהם הך דאלה הטמאים לכם דלא מידרש. ועיין חולין פרק העור והרוטב (חולין דף קי"ח), ותמן דריש הך קרא לכם גבי תנור וכירים יותץ לידות האוכלים והתו"כ לעיל פרק י' פסקא י' דרש לידות הכלים. אולם גם לכם דאלה הטמאים לכם בכל השרץ דריש בתו"כ פרק ז' לידות הכלים עיי"ש ותרי קראי למה לי ועוד דלא מייתר חד לכם, וע"כ כגירסת הק"א פ"ז דמגיה ת"ל בהם עיי"ש ודו"ק.
ולפ"ז ניחא דהך דמרבה מלכם דגבי תנור וכירים יותץ ידות הכלים קאי לר"י בן נורי דפליג על ר"ע לעיל פ"ז הכתוב אומר במטמא ואת אומר במיטמא, אבל לר' עקיבא דמפיק להו מקרא דכל הנוגע בהם, ע"כ לכם דגבי תנור וכירים יותץ מיירי בידות אוכלין וא"ש, אבל הך לכם דוכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם דריש תו"כ לבהמה טמאה שמטמא במשא. אולם בזה איכא חלוקים הרבה בין דרשות תו"כ לדרשות הגמרא ודו"ק. ולעיל כתבתי דרך אחר בפירוש התו"כ עיי"ש.
מג[עריכה]
ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם. בתו"כ יכול אף דמם וחלבם כיו"ב ת"ל בם אתה מטמא וא"א מטמא בדמם וחלבם. יתכן דהתו"כ מפרש, דקאי על הנבראים מעיפושי הפירות וכפירושו שאז לוקה עליהן ואפילו פירשו לאחר מיתתן מן הפרי מספקא בגמרא אי לוקה, יעוין שיטת רמב"ם, לכן אמר דאם דמם וחלבם פירש מהם אז מותרים הדם וחלב כאילו היו תוך הפרי ודו"ק. ויתכן לדרוש בהם ולא בתערובתן כמו גבי בע"מ ביומא ובזבחים ע"ז וקמ"ל דלא חשבי ברי' ובטלי בתערובות כמוש"פ הפלתי, משום דאינן אסורים עד שיפרשו ולא הוו ברי' ודו"ק היטב.
מז[עריכה]
להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. בתו"כ, הובא ברש"י, בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט חציו של קנה לרובו של קנה, בין שנולד בה סימני טרפה כשרה לנולד בה סימני טרפה פסולה. הנה בשילהי נזיר דריש ספק נגעים טהור מנא לן כו' דאמר קרא לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחילה ללמדך שספק נגעים טהור, ולעולם יש לך בספק לטהר שאופן הטהרה מצוי ביותר שאף ספק טהור, לכן פתח בו הכתוב תחילה, ולכן ניחא גם כאן שהבהמה בחזקת שלא נשחטה עומדת וספק אם נשחטה או לא, אוקי בחזקת שלא נשחטה, ולכן כתיב הטמא קודם שרוב צדדין טמאים, ובין החיה הנאכלת קאי על טרפה ונשחטה בחזקת היתר עומדת, ואף ספק דרוסה דאתייליד רעותא מחיים שיטת רבנן קדמאי דמדרבנן חוששין לא מן התורה לכן כתיב הנאכלת ברישא שרוב צדדים הם נאכלים ודו"ק.
- ↑ ביפה מראה (סוטה כב.) העיר דלפ"ז למה לא האמינוהו גם בשבת, ויש לחלק, עכ"ד.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |