העמק דבר/ויקרא/יא

העמק דבר ויקרא יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לאמר אלהם. לאלעזר ואיתמר. כ״ה ברבה ואע״ג דגם אל אהרן לא היה הדבור אלא למשה שיאמר לאהרן כפרש״י. וכמו שביארנו בס׳ שמות ז׳ ח׳ שאהרן לא היה שומע כלל אפילו הדבור שהיה עם משה בצדו. מ״ע ודאי היתה מועלת עמידת אהרן שמן הצד. ונמצא פי׳ ואל אהרן בשעה שהיה אהרן עומד בצדו והיה איזה הערה גם עליו אבל לבני אהרן לא נגע באותה שעה הדבור כלל. אלא היה המצוה שיאמרו להם ביחוד. והטעם נראה משום שבאלו הפרשיות תלוי עיקר ההוראה בישראל וכמש״כ להלן מקרא מ״ז יע״ש. ואי׳ בברכות דס״ג ב׳ ומיץ אף יוציא דם כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. וזהו להיות מורה הוראה בישראל. ובשביל שקצף משה על אלעזר ואיתמר ושתקו בשביל זה נתייחדו להורות בישראל. וע׳ בסמוך:

ב

דברו. משמע ארבעתם היו מצוים שכולם ידברו לישראל פ׳ זו. וזה השנוי אינו שייך למש״כ כסמוך. דזה הכבוד להגיד פ׳ שבכתב לישראל אינו נוגע להוראה. אלא עיקר הטעם כמבואר ברבה ע״ש אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. ובשביל ששמעו תוכחת משה ושתקו זכו לכבוד משה ואהרן:

זאת החיה. החיה מיותר ואי משום דרשה שהיה משה אוחז בחיה. ה״ה שהיה נדרש אי כתוב זאת הבהמה. אלא נרמז בזה אזהרה על טריפות. וכדאי׳ ר״פ א״ט חיה אכול ושאינו חיה לא תאכל. ופירושו לאפוקי שעומדת למות בתוך י״ב חודש. וכאן בא הל״מ כל הטריפות שאינה חיה. ולפי הפשט הוא משום דבמקרא ובשר בשדה טרפה וגו׳ לא נתבאר אלא דרוסה בא לרמז פה דכל שאינו חיה ה״ז בכלל אותה אזהרה. [אלא הגמ׳ דמקשה שם הא כתיב ובשר בשדה טרפה על כל טריפות. היינו לפי הדרש דבשדה אתי לדרשות אחרות] מיהו לשון זה שאינו חיה לא תאכל אינו אלא למ״ד טריפה אינה חיה י״ב חודש אבל למ״ד טריפה חיה ומסיק שם דלמד ג״כ מלשון המקרא ובין החיה אשר לא תאכל. ומכ״מ ודאי מודה דהל״מ דטריפות נרמז בזה המקרא אלא בכונה אחרת דהחיה משמעו בריאה כמש״כ התוס׳ עבודת כוכבים ד״ו על הא דכתיב מכל החי. והרבה פעמים משמעות חי בתכלית השלימות כמש״כ בס׳ שמות א׳ ט״ז. ומתפרש לפי הענין. וכאן למדנו מדכתיב ובין החיה אשר לא תאכל. דטריפה חיה. וא״כ ע״כ משמעות זאת החיה היינו בריאה יפה:

ג

ושסעת שסע פרסות. לאפוקי מי שמפריס אלא שאינו סדוק למעלה ולמטה. כמו גמל כמש״כ רש״י להלן כ״ו כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת. וע׳ בסמוך:

ד

ופרסה איננו מפריס. לא כתיב לא יפריס כמו בשפן וארנבת. היינו משום דלשון איננה אינה שלילה בהחלט כמו לשון לא. והוא משום דגמל אפשר לעשות בידי אדם פרסות ולשסע פרסה שלו אלא שעתה אינו מפריס. עוד צריך לפרש אינו מפריס כהכשר הקודם דהיינו שתי פרסות. אבל ודאי מפריס הוא אלא שאינו בהכשר. וג״ז נכלל בלשון איננו שאינו כ״כ כדבעי. וכיב״ז כתיב התעיף עיניך בו ואיננו דפירושו שאינו כראוי. וע׳ מש״כ בספר במדבר ז׳ ט׳:

ו

הארנבת וגו׳. כתיב בלשון נקבה כי כך נקראת ע״פ אדם הראשון זה המין ע״ש הנקבה. וכן כמה מיני עופות. והטעם משום שיבואר להלן דשמות שקרא אדם בלשה״ק הוא ע״ש הפעולה שהכיר בפנימיות אותה בריה ובאותו מין שפעולה זו חזקה יותר בנקבה נקרא ע״ש הנקבה:

ח

ובנבלתם לא תגעו. הדרש ידוע. ולפי הפשט עדיין לא נזכר בפ׳ ענין טומאת מגע כלל ולא מיירי אלא באיסור אכילה. וג״ז נכלל במשמעות טמא כמש״כ לעיל י׳ י״א. ואזהרת לא תגעו כ׳ הראב״ד בת״כ פ״ד ה״י שבא להרחקת אכילה כענין שנאמר בעץ הדעת לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. והמגע עצמו אפשר לומר כי הוא מגע איסור באוכל של היתר ובבולע כענין שנאמר כל אשר יגע בבשרה ומפרשים לה בבולע עכ״ל. היינו בפסחים דמ״ה ובכ״מ. וכתב רש״י אין לי אלא אלו שאר בהמה טמאה מנין אמרת ק״ו כו׳ וכתב הרמב״ן שאינו עולה כהוגן לפי סוגית התלמוד שא״כ לא יהא לוקה על בהמה טמאה שאין בה אלא מדין ק״ו שאין מזהירין מה״ד. אלא העלה הוא ז״ל שאין צורך לק״ו כלל. אבל שיטת רש״י כדעת הרמב״ם דבכ״מ שאסור בעשה אלא שאין הלאו מפורש שפיר מזהירין מה״ד למלקות וכאן הרי מבואר דרק כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע אותה תאכלו ולא אחרת. אלא שאין בזה לאו מש״ה מהני ק״ו. ודעת התוס׳ פסחים דמ״א א׳ ד״ה א״ב מבואר כדעת הרמב״ן ז״ל.

ט

במים בימים וגו׳. האי במים מיותר. ואין לומר ללמדנו אפי׳ נשר כשהוציאו כשר דזה מקרא מפורש להלן י״ב כפרש״י. אלא בא ללמדנו דוקא כשנוטלו האדם במים. לאפוקי יצא מעצמו על הארץ מיקרי שרץ הארץ כדאי׳ במכות ד״ז האי ביניתא דבי כרבי מלקינן עליה משום שרץ השורץ על הארץ וכפי׳ ר״ת שם:

י

שקץ הם לכם. בטבע וכדאי׳ ר״פ א״נ דישראל הוא נפש נקיה:

יא

ושקץ יהיו לכם. לבד שהטבע שלכם הוא לשקץ מאכל מאוס. עוד הנני מזהיר על כך. ומפרש המקרא הנ״מ בזה. היינו ואת נבלתם תשקצו. פי׳ עם נבלתם היינו מה שנבלע מנבלתם. וזה אינו משוקץ בטבע. אבל מצד אזהרת הקדוש ב״ה עלינו לשקץ אפילו כה״ג:

יד

למינה. בכמה עופות לא כתיב למינה אע״ג שיש כמה מינים באותו שם. כמו נשר שנקראים כמה מינים בזה השם גדולים וקטנים. ויש לדעת כי אדם הראשון בחכמת רוה״ק קרא שמות להברואים בלשה״ק לפי הבטתו באיזה פרט בפנימיות אותה בריה וקרא שמו ע״ש הפעולה. ונכלל כמה מינים משונים במראיהם ובכמה פרטים עד שבלשון אוה״ע וחכמי הטבע המה מינים נפרדים לגמרי בשם. ומכ״מ נכנסו בסוג א׳ בלשה״ק ע״ש אותה השתוות באותו דבר שנקראו משום זה אותו שם. ומש״ה באותה בריה שחלוקי המינים שבו המה תחת סוג א׳ גם בלשון ודעת חכמי הטבע לא כתיב בלשה״ק למינה. כמו שיש כמה מיני תרנגולים ונכנסים תחת שם א׳ ע״פ דעת חכמי הטבע. משא״כ במינים שע״פ חכמי הטבע המה נפרדים אלא בלשה״ק המה בסוג א׳ עפ״י הפרט שנקראו משום זה אותו שם. באלו כתיב למינו. ללמד דאע״ג שנראים לנו רחוקים מכ״מ כך שמו בלשה״ק. ויש ג״כ להיפך. שבלשה״ק המה נפרדים מחמת שמשונים באותו פרט וחכמי הטבע כוללים בסוג א׳. והיינו דאי׳ בחולין דס״ב תרננולא דאגמא אסירא דחזיני׳ דדריס. וא״כ ע״כ הוא נכלל בשם איזה עוף טמא שבתורה ולא בגדר תרנגול. אלא שחכמי הטבע חלקו את הפרטים לפי דעתם והכניסוהו תחת סוג תרנגול. עוד יש להבין שנוי הלשון למינו למינהו. והיה נראה לומר דלמינהו כולל שני סוגים נפרדים לעיני חכמי הטבע. והוא מרבה יותר מלשון למינו. וכן היה נראה לשון הברייתא שבת״כ והובא ברי״ף פא״ט. את כל ערב למינו. למינו זה הזרזיר. למינהו זה סנונית לבנה. אבל באמת ע״כ טה״ד הוא שהרי בעורב כתיב למינו. וכ״ה באמת בת״כ עם ק״א. למינו לרבות את הזרזיר למינו לרבות סנונית לבנה. אבל לא נתבאר איך נתרבו שני המינים מאותו רבוי. וע׳ מהרלב״ח שו״ת סי׳ ק״ה. ואני אומר דלמינהו משמע מיעוט ג״כ למינהו ולא אחר. כמו יאכלוהו ולא אחר. ובחולין דפ״ו א׳ וכסהו בעפר מיעוט הוא. מש״ה כל היכא דכתיב למינהו לא נתרבה בו אלא מין אחד. והיכא דכתיב למינו נתרבו שני מינים. אע״ג שלא נתבאר בת״כ בכל הכתובים אלא בעורב משום שהיה בקבלה דאלו שני מינים בכלל:

כ

כל שרץ העוף וגו׳. היינו חגבים לבד מינים המפורשים אח״כ להיתר ומכ״מ נכלל בזה גם זבובים ויתושים שנקראים שרץ העוף באזהרה דפ׳ ראה וטעם שנקראים שרץ משום שרצים בהילוכם יותר מבעלי שנים. וכ״כ הרמב״ן בפרשת בראשית ולא כמש״כ כאן:

כג

אשר לו ארבע רגלים. אע״ג שאינו הולך על ארבע ורק מעופפים בתמידות. אך אם יש לו ארבע רגלים הרי הם בכלל שרץ העוף ולא בכלל עוף סתם. זהו פשטו ש״מ וכ״כ הראב״ע:

כו

אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת וגרה איננה מעלה. פי׳ או גרה וגו׳. ומהראוי היה לכתוב אשר איננה מפרסת פרסה. ולא היה מן הצורך לכתוב עוד וכל הולך על כפיו. אלא ס״ד דאם מפרסת פרסה אלא שאיננה שוסעת כמו גמל יש לו דין טריפה שהשחיטה מטהרת מידי נבלה. מש״ה כתיב דמכ״מ כל נבלתם איך שהוא אפילו בשחיטה מטמאה. ומכ״מ הוצרך לפרש וכל הולך על כפיו וגו׳ ולא למדנו מק״ו דאפילו מפרסת פרסה שהוא קרובה לטהורה מטמאה כש״כ הולך על כפיו. הא ל״ק דלא שייך בזה ק״ו שהרי נחש אינו מטמא ושמונה שרצים מטמאים מש״ה צריך לפרש דכמו כן הולך על כפיו מטמא בנבילה. וע׳ עירובין די״ג ב׳:

לא

אלה הטמאים לכם בכל השרץ. דלא נימא דרק בשרץ הארץ דוקא הני שמונה ותו לא. אבל בשרץ המים והעוף אינו כן. מש״ה כתיב דבכל השרץ אינו מטמא אלא שמונה שרצים השורץ על הארץ ולא עכבר המים וכדומה:

לב

כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם. לאפוקי אם אינו אלא כסוי לכלי ואין המלאכה נעשה בו:

לג

ואותו תשבורו. והדר מבאר הכתוב מהו כל אשר בתוכו. היינו מכל האוכל וגו׳. ויותר היה לכתוב וכל כל״ח אשר יפול מהם אל תוכו תשבורו. וכל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל וגו׳ אבל משום שהיה במשמע תשבורו מצוה לשברו. וכמו שהוצרך הכתוב למעט בתנור וכירים יותץ שאין הכונה דמצוה לנתץ אלא טמאים יהיו לכם כפרש״י להלן בשם הת״כ. אבל בשאר כל״ח הייתי אומר שחובה לשבור מש״ה כתיב אחר טומאת אוכלים כדי לכתוב ואותו תשבורו. ויבא מזה דיוק הא דתניא בת״כ ואותו לאפוקי מדכתיב בזב וכל אשר יגע בו הזב ישבר. דגם שם היה ס״ד דמצוה שישבר. מש״ה כתיב בשרצים ואותו לאפוקי נגע בו הזב. ואח״כ למדים בשרץ הקל מק״ו מזב שאין בו מצוה כך הוא בת״כ. ולפי הפשט דייקינן משנוי לשון המקרא דה״פ דרק באוכל אין עצה ליטהר כלל אבל ואותו כל״ח יש עצה שתשבורו ויהי טהור:

לד

מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים. לפי הדרש מיירי בהכשר מים כידוע וכן מקרא ל״ח וכי יותן מים על זרע וגו׳ מיירי בדין הכשר מים ותרי קראי חד להכשר מים תלושים וחד למחוברים. אבל לפי הפשט המקראות מעורבבים ויש לפרשם באופן שיהא הדין אל נכון. וה״פ דמדכתיב אשר יאכל היה במשמע שראוי לאכילה עתה לאפוקי מה שיתוקן אח״כ לאכילה ע״י בישול. ועוד היה במשמע אפילו מאכל בהמה. שהוא בכלל מאכל מש״ה כתיב אשר יבוא עליו מים. היינו שעדיין אינו ראוי לאכילה אלא כשיבוא עליו מים לבשל או לאפות כ״ז בכלל אשר יאכל. ולאפוקי מאכל בהמה שא״צ מים לאכילתה ואינו בכלל מאכל. וכן וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. דוקא משקה אדם שנדרש לכלי לאפוקי משקה בהמה שא״צ לכלי:

לה

וכל אשר יפול מנבלתם עליו. ע״כ קאי על כלי חרס. דבשאר כלים כבר כתיב במקרא ל״ב. אלא בכל״ח וא״כ ק׳ הרי בעינן דוקא תוכו ולא עליו. מש״ה פירש הכתוב תנור וכירים. ויש להם תוך למעלה ממקום התשמיש שעשוי להוציא עשן ומיקרי עליו. ומכ״מ ה״ז בכלל תוכו:

לו

אך מעין וגו׳. לפי הפשט מיירי בטהרת עצמו. שהמים המחוברין אין מק״ט. אבל א״כ למאי חילק הכתוב בשלשה מעין ובור מקוה מים. הרי הכל בכלל מקוה מים אלא מדבר ג״כ בטהרת אחרים ובזה יש חילוקים ע״פ קבלה. דמעין מטהר בכ״ש. בור לאדם במ׳ סאה. ומקוה מים הוא פחות ממ׳ סאה מטהר למחטין וצינורות ברביעית:

לז

על כל זרע זרוע אשר יזרע. שני דברים הם. זרע אשר יזרע. זרוע אשר יזרע. וה״פ זרע היינו זרעוני גנה שאינם נאכלים בסתם. ופי׳ אשר יזרע. דסתמא יזרע. משא״כ אם מכ״מ הכינו למאכל כאשר יבואר:

זרוע. היינו זרעים שראוים לאכילה אבל זרעם ונעשו מחוברים לקרקע. ופי׳ אשר יזרע שנזרע ממש:

טהור הוא. דזריעה מטהרת. ונכלל בזה השקת מים שמטהרין מטעם זריעה כדאי׳ בפסחים דל״ד ב׳ מכדי זריעה נינהו כו׳ וכלשון המקרא יזל מים מדליו וזרעו במים רבים ע״ש:

לח

וכי יותן מים על זרע. היינו זרעוני גנה שא״נ אע״ג שסתמן לזריעה אבל אם יותן מים להכשירן למאכל נעשים אוכל ומק״ט זהו משמעות המקרא. וגם חז״ל פירשו הכי את הפשט. אלא מכ״מ מדלא כתיב הכנה אחרת אלא בנתינת מים מש״ה פי׳ דגם זה המקרא מיירי בהכשר מים:

לט

וכי ימות. לא כבהמה טמאה דכתיב סתם נבלתה. ל״ש מתה ל״ש נשחטה. אבל בהמה טהורה דוקא כי ימות ולא שנשחטה:

מג

ולא תטמאו בהם. לפרש״י בגמ׳ מכות ט״ו בסוגיא דאכל פוטיתא. ה״ז לאו בפ״ע. ולפי׳ הגאונים והרמב״ם ז״ל אינו אלא טעם האיסור. והכי מתפרש אזהרה דלא תטמאו בהם דפ׳ אחרי בעריות. וכן ולא יטמאו את מחניהם דס׳ במדבר ה׳ ג׳ יע״ש. ודעת רש״י דכאן א״א לפרש הכי שהרי כתיב ונטמתם בם. והוא לטעם

מד

והתקדשתם. שתרצו להתקדש מתאות מאכלות אסורות:

והייתם קדשים. הנני מבטיח שיהיה בסיעתא דשמיא הכי כדאיתא ביומא ספ״ג המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה היינו שלא יאונה לו כל און בשוגג מאכל טמא כמש״כ התוס׳ חולין ד״ה ב׳ ד״ה צדיקים דנאמר על מאכל איסור ביחוד. והוא ממקרא זה:

כי קדוש אני. ורוצה אני לקדש אתכם. וע׳ להלן כ׳ י״ז:

ולא תטמאו את נפשתיכם וגו׳. לפרש״י בסוגיא דאכל פוטיתא הוא עוד אזהרה לשרץ הארץ. אבל לדעת הגאונים והרמב״ם ז״ל הוא אזהרה מיוחדת על בריה הנולדת מעפוש. והנה לפי זה יבואר מקרא הסמוך טעם מיוחד לאזהרה זו כאשר יבואר. אבל א״כ היה ראוי להתחיל הפסוק ולא תטמאו את נפשתיכם וגו׳ וטעמו. וריש המקרא דילן יהי נמשך במקרא הקודם וטעם לו. ולמה זה עירב המקרא טעם האזהרה הקודמת ואזהרה אחרת יחד. ולאו דבר ריק הוא אלא בא ללמדנו דשייך אזהרה זו ג״כ לטעם אזהרה הקודמת. דמי שמטמא נפשו במאכלות אסורות מכח התורה יבא לשקץ טבעו כ״כ עד שיאכל גם דברים המתועבים לנפש נקיה בדעת אדם וכמו כל חומר וצורה שכל שצורתו גבוה ממה שלמטה ממנו. הרי חומרו חלש ממנו וכשנפסד צורתו גם החומר הולך תמס יותר מחומר הפחות. כך הוא בעניני הנפש. נפש ודעת האדם גבוה מנפש הבהמה וכאשר משחית נפשו מדעת האדם הרי נעשה גרוע מבהמה ומזיק ביותר. כמו שכתוב בספר בראשית ו׳ ג׳ ה׳ ע״ש. וכמו כן נפש הישראלי גבוה על פי דעת תורה שעליו וכשמשחית דעת תורה ממנו נעשה גרוע מנפש האדם שאין עליו דעת תורה ולא יפלא ממנו לאכול גם דברים המתועבים וכל השרץ הרומש על הארץ. וע׳ מש״כ להלן כ״ה י״ז. ואחר שכן סוף המקרא בא לטעם ג״כ. דלא תגרמו לטמא נפשתיכם בכל השרץ הרומש עה״א וע׳ מש״כ עוד בס׳ דברים בשירת האזינו עה״פ וישמן ישורון וגו׳:

מה

כי אני ה׳. הוא טעם על אזהרה שלפניו להתרחק מדברים המתועבים. שהרי העלה אתכם מארץ מצרים בשביל זה שאתם נקיי הדעת יותר מכל אוה״ע באותו זמן שהיו משועממים מן דעת אדם. וכדאי׳ ר״פ א״נ יצ״מ דכתיב בשרצים וכו׳. ע״כ והייתם קדשים. מוכשרים אתם ביותר משארי ב״א להיות גם קדושים שהוא עוד למעלה מנקיות הדעת לבד:

כי קדוש אני. מש״ה מסייע אני לזה להעלות נפש האדם שיהא קרוב אלי בכל האפשר והיינו קדושה:

מז

להבדיל בין הטמא ובין הטהור. הוא מ״ע לחקור ולבדוק כל שהוא ספק אם טמא או טהור ע״פ סימנים שאין ניכר לנו בברור כדאי׳ בחולין דנ״ט ב׳ היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק כו׳. ואפילו לדעת הרמב״ם דספק מה״ת מותר מה״ת מכ״מ כל שאפשר לברורי מ״ע מה״ת לבדוק ולברר. וכתיב בין הטמא ובין הטהור. ולא כתיב בין טמא לטהור. וכבר ביארנו כ״פ דשתי פעמים בין מלמדנו דיש הבדל בין ערכי הקצוות קרוב לזה ולזה כמש״כ בס׳ בראשית א׳ ובכ״מ. והיינו משום דלא כל הספיקות שוין. יש ספק קרוב לכשר מכ״מ צריך לברר לגמרי הכשרו אלא שאם לא בירר לא עשה איסור כ״כ. וגם לענין לכתחלה קיל כמו בחולין דס״ד גבי ביצים חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואמר לך נכרי של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עליו בסתמא לא תסמוך עליו וכן הרבה. ויש ספק קרוב לטמא. ועונשו בידי שמים מרובה מכ״מ אינו אלא ספק ואין לוקין עליו. והכל נקרא ספק. [כמו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין וכו׳. ולכאורה הוי למיתני ספק חשיכה או אינה חשיכה. ולכה״פ הוי למיתני ספק אינה חשיכה ברישא שהוא קודם בזמן מחשיכה. אלא ה״פ בין בזמן שקרוב ליום ורק מכ״מ הוא ספק חשיכה בין בזמן שקרוב ללילה אלא שמכ״מ ספק אינה חשיכה] ועכ״ז כתיב מ״ע להבדיל בין הטמא ובין הטהור שכל הספיקות שאפשר לברר בין היתרן בין איסורן מ״ע על ב״ד לברר. וכשם שאסור להקל בספק הקרוב להחמיר. או שלא לברר איזה ספק ולנהוג בו היתר כך אסור להחמיר במקום שאפשר לברר היתרו:

ובין החיה הנאכלת וגו׳. היינו בספק טריפה כפרש״י. דקמ״ל דאע״ג שהיא בחזקת כשר מכ״מ אם כבר נולד ספק וריעותא מחויב להבדיל ולבדוק כל האפשר. וגם בזה כתיב שתי פעמים בין דלא כל ספקי טריפות שוין. והבדיקה חובה על כל ספק ומלקות אינו בכל ספק. אבל בחומר האיסור יש הבדל בין כשרה ודאית ובין טריפה ודאית. ועיין בפרשת קדושים במקרא והבדלתם בין וגו׳:

---

הרחב דבר

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.