רש"י/ויקרא/יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ ויקרא יא

א

אל משה ואל אהרן. למשה אמר שיאמר לאהרן:

לאמר אלהם. אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר. או אינו אלא לאמר לישראל, כשהוא אומר דברו אל בני ישראל הרי דבור אמור לישראל, הא מה אני מקים לאמר אלהם, לבנים, לאלעזר ולאיתמר (ספרא):

ב

דברו אל בני ישראל. את כלם השוה להיות שלוחים בדבור זה, לפי שהשוו בדמימה וקבלו עליהם גזרת המקום מאהבה:

זאת החיה. לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטמאה וגזר עליהם מצות, ולאמות לא אסר כלום, משל לרופא שנכנס לבקר את החולה כו' כדאיתא במדרש רבי תנחומא:

זאת החיה. מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו (חולין מ"ב), את זה תאכלו וגו' (פסוק ט'), אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם, וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף (פסוק י"ג), וכן בשרצים וזה לכם הטמא (פסוק כ"ט):

זאת החיה, מכל הבהמה. מלמד שהבהמה בכלל חיה (ספרא. חולין ע'):

ג

מפרסת. כתרגומו סדיקא:

פרסה. פלנט"א בלעז:

ושסעת שסע. שמבדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין, כתרגומו ומטלפן טלפין, שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואין שסועות ומבדלות לגמרי, שמלמטה מחברות:

מעלת גרה. מעלה ומקיאה האכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק:

גרה. כך שמו. ויתכן להיות מגזרת מים הנגרים (שמואל ב י"ד), שהוא נגרר אחר הפה. ותרגומו פשרא, שעל ידי הגרה האכל נפשר ונמוח:

בבהמה. תיבה יתרה היא לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו (ספרא. חולין ס"ט):

אתה תאכלו. ולא בהמה טמאה, והלא באזהרה היא, אלא לעבר עליה בעשה ולא תעשה (ספרא. זבחים ל"ד):

ח

מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחמר, ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו' (ספרא):

מבשרם. על בשרם באזהרה ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים (שם):

ובנבלתם לא תגעו. יכול יהו ישראל מזהרים על מגע נבלה, ת"ל אמר אל הכהנים וגו', כהנים מזהרין ואין ישראל מזהרין, קל וחמר מעתה: ומה טמאת מת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן, ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל (שם. ראש השנה ט"ז):

ט

סנפיר. אלו ששט בהם (חולין נ"ט):

קשקשת. אלו קלפין הקבועים בו (כמו שנאמר (שמואל א י"ז), ושריון קשקשים הוא לבוש):

י

שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונד על הארץ:

יא

ושקץ יהיו. לאסר את ערוביהן אם יש בהם בנותן טעם (ספרא):

מבשרם. אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות (שם):

ואת נבלתם תשקצו. לרבות יבחושין שסננן. יבחושין מושיירונ"ש בלע"ז (חולין ס"ז):

יב

כל אשר אין לו וגו'. מה ת"ל, שיכול אין לי שיהא מתר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, השירן במים מנין, ת"ל כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעליתו מתר (ספרא):

יג

לא יאכלו. לחיב את המאכילן לקטנים, שכך משמעו לא יהו נאכלין על ידך, או אינו אלא לאסרן בהנאה, ת"ל לא תאכלום, באכילה אסורין בהנאה מתרין. כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם וכלן מין אחד:

טז

הנץ. אשפר"ויר:

יז

שלך. פרשו רבותינו זה השולה דגים מן הים, וזה שתרגם אנקלוס ושלי נונא (חולין ס"ג):

כוס וינשוף. הם צואי"טש הצועקים בלילה, ויש להם לסתות כאדם, ועוד אחר דומה לו שקורין יי"בו:

יח

תנשמת. היא קלב"א ש"וריץ, ודומה לעכבר הפורחת בלילה, ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה ואין לה עינים, וקורין לה טלפ"א:

יט

החסידה. זו דיה לבנה, ציגוני"א, ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה במזונות (שם):

האנפה. היא דיה רגזנית, ונראה לי שקורין אותו הי"רון:

הדוכיפת. תרנגול הבר, וכרבלתו כפולה, ובלעז הרופ"א, ולמה נקרא שמו דוכיפת, ש"הודו כפות" וזו היא כרבלתו, ונגר טורא נקרא על שם מעשיו, כמו שפרשו רבותינו במסכת גטין בפרק מי שאחזו (גיטין דף ס"ח):

כ

שרץ העוף. הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:

כא

על ארבע. על ארבע רגלים:

ממעל לרגליו. סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפץ מן הארץ מתחזק באותן שני כרעים ופורח, ויש הרבה, כאותן שקורין לנגו"שטא, אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין, אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רבו, וכל סימנין הללו מצויים באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארך ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהן:

כג

וכל שרץ העוף וגו'. בא ולמד שאם יש לו חמש טהור (ספרא):

כד

ולאלה. העתידין לאמר בענין למטה.

תטמאו. כלומר בנגיעתם יש טמאה:

כה

וכל הנשא מנבלתם. כל מקום שנאמרה טמאת משא, חמורה מטמאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים (ספרא):

כו

מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת. כגון גמל, שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחברת, כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה פרש על בהמה טהורה:

כז

על כפיו. כגון כלב ודב וחתול:

טמאים הם לכם. למגע:

כט

וזה לכם הטמא. כל טמאות הללו אינן לאסור אכילה אלא לטמאה ממש, להיות טמא במגען, ונאסר לאכל תרומה וקדשים ולכנס במקדש:

החלד. מוש"טילא:

והצב. פויי"ט שדומה לצפרדע:

ל

אנקה. הרי"ון:

הלטאה. לישרד"ה:

חמט. לימצ"א:

תנשמת. טל"פא:

לב

במים יובא. ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה:

עד הערב. ואח"כ וטהר בהערב השמש:

לג

אל תוכו. אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו (חולין כ"ד):

כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו:

ואתו תשברו. למד שאין לו טהרה במקוה:

לד

מכל האכל אשר יאכל. מוסב על מקרא העליון: "כל אשר בתוכו יטמא מכל האכל אשר יאכל" אשר באו עליו מים והוא בתוך כלי חרס הטמא יטמא (וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי והוא בתוך כלי חרס הטמא יטמא). למדנו מכאן דברים הרבה, למדנו שאין אכל מכשר ומתקן לקבל טמאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טמאה לעולם ואפלו נגוב, והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטמאה כמים, שכך יש לדרש המקרא: אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי, יטמא האכל, ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטמאה מטמא כלים שכך שנינו (פסחים פ'), יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא מכל האכל, אכל (ומשקה) מטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטמאה והכלי שנטמא ממנו ולד הטמאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו, ולמדנו עוד שהשרץ שנפל לאויר התנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שניה, ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טמאה ותהא הפת תחלה, שאם אתה אומר כן, לא נתמעטו כל הכלים מלטמא מאויר כלי חרס, שהרי טמאה עצמה נגעה בהן מגבן, ולמדנו עוד על ביאת מים שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחבר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר יבא עליו מים, ולמדנו עוד שאין אכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה, שנאמר אשר "יאכל", אכל הנאכל בבת אחת, ושערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגלת (ספרא. יומא פ'):

לה

תנור וכירים. כלים המטלטלין הם, והן של חרס ויש להן תוך, ושופת על נקב החלל את הקדרה, ושניהם פיהם למעלה:

יתץ. שאין לכלי חרס טהרה בטבילה:

וטמאים יהיו לכם. שלא תאמר מצוה אני לנתצם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקימן בטמאתן רשאי:

לו

אך מעין ובור מקוה מים. המחברים לקרקע אין מקבלין טמאה, ועוד יש לך ללמד, יהיה טהור , הטובל בהם מטמאתו:

ונגע בנבלתם יטמא. אפלו הוא בתוך מעין ובור ונוגע בטמאתם יטמא. שלא תאמר קל וחמר: אם מטהר את הטמאים מטמאתם קל וחמר שיציל את הטהור מלטמא לכך נאמר ונגע בנבלתם יטמא (נדרים ע"ה):

לז

זרע זרוע. זריעה של מיני זרעונין. זרוע שם דבר הוא, כמו ויתנו לנו מן הזרעים (דניאל א'):

טהור הוא. למדך הכתוב שלא הכשר ונתקן לקרות אכל לקבל טמאה עד שיבאו עליו מים:

לח

וכי יתן מים על זרע. לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחבר, אין לך זרע שלא הכשר (חולין קי"ח):

מים על זרע. בין מים בין שאר משקין, בין הם על הזרע בין זרע נופל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים:

ונפל מנבלתם עליו. אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אכל, ומשירד לו הכשר קבלת טמאה פעם אחת, שוב אינו נעקר הימנו:

לט

בנבלתה. ולא בעצמות וגידין ולא בקרנים וטלפים ולא בעור (ספרא):

מ

והנשא את נבלתה. חמורה טמאת משא מטמאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו:

והאכל מנבלתה. יכול תטמאנו אכילתו, כשהוא אומר בנבלת עוף טהור (ויקרא כב) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה", בה, אותה מטמא בגדים באכילתה ואין נבלת בהמה מטמא בגדים באכילתה בלא משא, כגון אם תחבה לו חברו בבית הבליעה, אם כן מה ת"ל האכל, לתן שעור לנושא ולנוגע כדי אכילה, והוא כזית (ספרא. נדה מ"ב):

וטמא עד הערב. אף על פי שטבל צריך הערב שמש:

מא

השרץ על הארץ. להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין, ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו (ספרא. חולין ס"ז):

לא יאכל. לחיב על המאכיל כאוכל. ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך, קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד:

מב

הולך על גחון. זה נחש, ולשון גחון שחיה, שהולך שח ונופל על מעיו:

כל הולך. להביא השלשולין ואת הדומה לדומה:

הולך על ארבע. זה עקרב:

כל. להביא את החפושית, אשקר"בוט בלעז, ואת הדומה לדומה:

מרבה רגלים. זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין צינטפי"דש (ספרא):

מג

אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב נפשתיכם ואין שקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתם:

ונטמתם בם. אם אתם מטמאין בהם בארץ, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה (יומא ל"ט):

מד

כי אני ה' אלהיכם. כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם, קדשו עצמכם למטה:

והייתם קדשים. לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא:

ולא תטמאו וגו'. לעבר עליהם בלאוין הרבה, וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בתלמוד (מכות ט"ז:), אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש:

מה

כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. דבר אחר, כי אני ה' המעלה אתכם: בכלן כתיב "הוצאתי" וכאן כתיב "המעלה", תנא דבי ר' ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אמות דים, ומעליותא היא גביהו, זהו לשון מעלה:

מז

להבדיל. לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן (ספרא):

בין הטמא ובין הטהר. צריך לומר בין חמור לפרה, והלא כבר מפרשים הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רבו:

ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד והלא כבר מפרשים הם, אלא בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה (ספרא):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.