טעמא דקרא/ויקרא/יא
ג[עריכה]
מעלה גרה בבהמה אותה תאכלו. וברש"י מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק וכו' שע"י הגרה האוכל נפשר ונמוח. והנה העצלן לא יעשה כן ויל"פ דלכן סימן טהרה הוא. ועי' פסחים ס"ה א' תנא היא נקראת כת עצלנית ומפרש"י שנתעצלה להיות אחרונה, ופריך והא לא סגי דלאו הכי מאי הוי להו למיעבד שהרי המצוה היא בג' כתות, ומשני אפילו הכי איבעי להו לזרוזי נפשייהו להיות מן הראשונים כדתניא וכו', ועמש"כ בארחות יושר פ"ט.
ד, ה[עריכה]
גבי גמל כתיב ופרסה איננו מפריס לשון הוה וגבי שפן כתיב ופרסה לא יפריס ל' עתיד וגבי ארנבת כתיב ופרסה לא הפריסה ל' עבר ועי' בביאור הגאון מלבי"ם מש"כ בזה, ועי"ל ע"פ המדרש כאן (בסוף הפרשה) ואת הגמל זו בבל כי מעלה גרה הוא שגררה מלכות אחרי' ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה הוא שגררה מלכות אחרי' ואת הארנבת זו יון כי מעלת גרה היא שגררה מלכות אחרי' ואת החזיר זו אדום והוא גרה לא יגר שאינה גוררת מלכות אחרי' כו' (וע"ש לעיל דדריש כולהו מקראי), והנה מלכות בבל לא מלכה רק לשעתה כמ"ש בישעי' כ"ג הן ארץ כשדים זה העם לא הי' אשור יסדה לציים וגו' ע"ש ברש"י ובביאור הג' מלבי"ם שקודם שעתה לא היתה מלוכה כלל (וכ"מ בב"ב ט"ו ב' איוב בימי כשדים הי' שנאמר כשדים שמו שלשה ראשים פירש"י בימי נבוכדנצר והיינו משום דס"ל דמתחלה לא היתה מלכות כלל ולא מסתבר שנלחמו) וגם אחר שעברה שעתה נחרבה לגמרי כמבואר בישעי' י"ג והיתה בבל וגו' לא תשב לנצח וגו' וכן בירמי' נ"א ע"ש ולכן כתיב ל' הוה שרק בשעתה מלכה, ומלכות יון מצינו שהיתה מלוכה גם בימי קדם כמ"ש ביואל ד' ובישעי' ס"ו וביחזקאל כ"ז אבל אחר שעברה שעתה בטלה ממלוכה כמ"ש בדניאל ח' ובאחרית מלכותם כהתם הפושעים וגו' ופירש"י ז"ל דבשעת החורבן בימי טיטוס היתה אחרית מלכותם של יונים וכ"מ בע"ז ח' ב' עיי"ש ולכך כתיב ל' עבר, אבל מלכות מדי אמרי' בע"ז ב' ב' דמשכי מלכותייהו עד דאתי משיחא (ומדי ופרס אחת היא כמ"ש במגילה י"ב א') ולכן כתיב ל' עתיד.
ח[עריכה]
ובנבלתם לא תגעו אמרי' בגמרא ברגל. וקשה למה כתיב קרא דוקא בנבלת בהמה טמאה. ואולי משום דתנן פ"ז דשקלים בשעת הרגל אברים הנמצאים מותרים משום נבלה נמצא דא"צ לחוש אא"כ ניכר שהוא מבהמה טמאה [ונבלה ודאית לא שכיחא כ"כ] ולכך כתיב בבהמה טמאה.
י, יא[עריכה]
וכל אשר אין לו סנפיר וגו' מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. צ"ב מה שייך נבלתם בדגים שאין בהם שחיטה כלל, ובת"י אי' ומן הנייתהון תתרחקון והיינו סחורה דדגים טמאים אין אסורין בהנאה וג"ז צ"ב למה דוקא נבלתם. וי"ל דמבואר בירו' פ"ז דשביעית דדוקא בדבר העומד לאכילה אסור בסחורה ולא העומד לגדל והנה תנן בפ"ג דעוקצין מ"ט דדגים טמאים צריכין מחשבה לטו"א דסתמא אין עומדין לאכילה (ורק בכרכים מצוי אוכלין גם לזה ע"ש) וא"כ הקונה דגים טמאים חיים מסתמא קונה אותן לגדלן לנוי ומותרין בסחורה ורק נבלתם דל"ש לגדלן וע"כ קונה אותן לאכילה לכן אסור למכרן. ובתו"כ דרשו ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן כדפירש"י וג"ז צ"ב למה כתיב נבלתם. וי"ל דחיים בלא"ה אסור משום בל תשקצו כמ"ש בשבת צ' ב' וקמ"ל דגם נבלתם אסורה.
טז[עריכה]
ואת בת היענה. אמרו בחולין ס"ד מנין לביצת טמאה שהיא אסורה מה"ת שנא' ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא איזו זו ביצת טמאה. ויל"ע למה התורה כתבה זה גבי בת היענה ולא גבי שאר עופות טמאים. וי"ל ע"פ מש"כ הגאון מלבי"ם באיוב ל"ט בשם המפרשים [ל"י לאיזה מפרשים כיון] דכנף רננים שמוזכר שם שאמרו בבכורות נ"ז ב' שהוא בר יוכני הוא בת היענה ויש לה ביצים גדולות מאד שאמרו שם בגמ' פ"א נפלה ביצת בר יוכני במקומינו וטבעה ששים כרכים וא"כ הביצה הזו גדולה מאד וחשובה ואפשר לאכל ממנה הרבה ולכן כתבתה התורה כאן.
לב[עריכה]
בגד בגימטריא ט' ששיעורו ג' על ג' דהיינו ט' מרובעים. ואאמו"ר שליט"א הוסיף שק שיעורו ד' טפחים וכל טפח ד' בגודלין וחמשה בתילתא [היינו באצבע] כדאי' במנחות דמ"א נמצא שארבעה טפחים הם עשרים אצבעות על עשרים אצבעות והם ארבע מאות אצבעות מרובעים בגימ' שק. והעור חמשה טפחים על חמשה טפחים שהוא עשרים וחמשה רבועין של טפח על טפח, עור, ר"ת עשרים וחמשה רבועים. עור, בגימטריא כמו אמה קטנה (היינו אמה בת חמשה טפחים). מפץ, בגימ' והוא אמה על אמה (היינו אמה בת ששה).
לג[עריכה]
וכל כלי חרש וגו'. טהור בכ"ח טמא בכל הכלים טמא כו' חולין כ"ד ב'. י"ל טעם למה כ"ח טמא מאוירו ולא מגבו ובשאר הכלים להיפך. וגם מצינו שבכ"ח גם מחובר לקרקע טמא כגון תנור כמ"ש בשבת קכ"ה א' ולא מצינו כן בשאר כלים (ועי' רפי"ב דאהלות) גם כ"ח אין לו טהרה במקוה. והענין דשאר כלים יש להם חשיבות מצד החומר שלהן ולכן הכלי טמא אבל כשמשמש עם הקרקע אז גם הקרקע חלק מהכלי וקרקע א"א לטמאות דהוא קרקע עולם ולכן גם הכלי טהור שהוא לבד אין ראוי, אבל כ"ח אין לו שום חשיבות מצד עצמו שהוא עפר ורק מצד התוך שלו שהוא משמש ולכן רק תוכו טמא אבל גבו טהור שרק התוך הוא חשיבותו ולכך ל"ש טהרה במקוה שהרי אין טמא אלא תוכו [ומה שמוציא טומאה מגבו הוא כמו יד] וא"א להטביל תוכו ורק נתיצה שמבטל התוך מטהרתו ולכן גם מחובר לקרקע טמא שהרי התוך לבד ל"ש אצלו מחובר לקרקע ודו"ק.
לד[עריכה]
מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא. כתיב יבוא מלא וי"ו וברוב התורה הוא חסר, וי"ל שבא לרמז שיש עוד ו' משקין שמכשירין מלבד מים.
הפטרת שמיני[עריכה]
הפטרת שמיני. עי' בשמואל ב' פ"ו.
 |
ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות) |