משאת המלך/בראשית/כב
ה[עריכה | עריכת קוד מקור]
שבו לכם פה עם החמור (כב ה)
בדעת זקנים הביא מדרש כשראה אברהם את המקום מרחוק וענן קשור עליו, אמר ליצחק בנו מה אתה רואה, א"ל הר נאה וענן קשור עליו, חזר אצל נעריו וא"ל מה אתם רואים, א"ל אין אנו רואים שום דבר, א"ל אתם והחמור שוים שאינכם רואים כמוהו, א"כ שבו לכם עם החמור, ונ"ל דהיינו הך דאמרו חז"ל עם הדומה לחמור, ולפיכך עבד אין לו חייס כמו חמורו, ע"כ. ויש להבין וכי מזה שהם לא ראו שום דבר נלמד מכך שאין להם לעבדים יחס, וכי עד כדי כך הוא חומר הדבר וחיסרון הוא, עד שממילא בשר חמורים בשרם, אתמהא.
ונראה פשוט דהנה אליעזר היה מגדולי הדור, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים כדפרש"י לעיל (ט"ו ב'), ועם שהיה כ"כ גדול מ"מ לא ראה את הענן, וע"כ שאין זה מחוסר ומקוצר דעתו שהרי היה גדול כ"כ, אלא ע"כ שהגוף שלו שאני, והמניעה היא מצד חיסרון הגוף, שאין ראוי לראות זאת רק גוף ישראל, ונשתנה גוף עבד שה"ז כחמור ולכן מעוכב הוא מראית הענן, ושפיר למדו מהא דלגוף העבדים אין חייס.
ז[עריכה | עריכת קוד מקור]
ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה (כב ז)
שמעתי להעיר למה דוקא ביום השלישי התעורר יצחק לשאול איה השה לעולה. והנה למה שהביא הגרי"ז לבאר מאמר זה הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, ע"פ המבואר בפסחים (ס"ו:) דאסור להשתמש בקרבן אפילו בדברים שהם לצורך הקרבן, וא"כ עד עתה ידע יצחק שהוא עצמו יהיה העולה, אבל לאחר שהניח אברהם את האש והעצים עליו א"כ הרי מוכח שאינו עצמו העולה, וזהו ששאל הנה האש והעצים כלומר הנה שמת אותם עלי וא"כ ע"כ אני איני העולה וא"כ איה השה לעולה, ותשובת אברהם היתה אלקים יראה וגו', היינו כהלל (שם) שלא מעל אדם בעולתו לפי שהיה מקדישה בעזרה סמוך לשחיטה, וה"נ הקדשך לעולה יהא אח"כ סמוך לשחיטה. ומהשתא לדברי הגרי"ז הרי פשוט הדבר שלכן שאל יצחק רק עתה ביום השלישי.
אמנם נראה לבאר באופן אחר, דהנה יש לשאול על שאלת יצחק ואיה השה לעולה, מנ"ל ליצחק שיקריב שה, הרי ב"נ יכולין להקריב בבמה כל החיות הטהורות כדאיתא בזבחים (קט"ו:), ונראה לפמש"כ המשך חכמה בפרשת נח שבמקום המקדש אף בן נח אסור להקריב רק קרבנות הכשרים בביהמ"ק, ע"ש. ומהשתא מובן היטב שאלת יצחק איה השה, דכיון שראה המקום מרחוק שהוא מקום המקדש ע"כ הקרבן לא יהיה מחיות הטהורות אלא שה, ולפי"ז ניחא נמי מפני מה המתין ורק עתה שאל איה השה לעולה, והיינו שעד שלא ראה המקום הרי אפשר לצוד ציד ולהקריב, אבל לאחר שראה שזה מקום המקדש א"כ כבר א"א להביא ציד, ולכן שאל איה השה לעולה.
ות"ח העירני דמ"מ אכתי יש לבעל דין לשאול מנ"ל ליצחק שזה יהא שה, אולי יהיה הקרבן אחת מהבהמות הגסות. ויש לתרץ זאת בדרך רחוקה, דהנה כבר העיר הצפנת פענח על מה דאיתא בב"ר (פנ"ה י') שאמר אברהם להקב"ה הרי איני כהן [מזה מבואר ומוכח נמי כהמשך חכמה הנ"ל שבמקום המקדש צריך הקרבה הכשרה בביהמ"ק, בין במין הקרבן ובין שיהא בכהן ולא בזר] וא"ל הקב"ה כבר מניתי אותך לכהן, מיהו בפרקי דר"א (פל"א) איתא מניתי אותך לכה"ג, והק' למה הוצרך להיות כה"ג ואין די ככהן הדיוט, ותי' שהרי לאחר שישחוט את יצחק הרי יהיה אונן ויאסר להמשיך ההקרבה, ואך באם יהיה כה"ג אז יוכל להקריב כדין כה"ג שמקריב אונן. מיהו למד"ר שאמר מניתי אותך לכהן ולא אמרו כה"ג, צ"ל ע"כ שיוכל אברהם להקריב מיד בזמן שיצחק מפרכס קודם שימות, ואע"פ דקיי"ל בזבחים כ"ה. שהמקבל צריך שיקבל כל דמו של פר, והרי הוא לא יוכל להמתין לקבל כל דמו בעודו מפרכס, מ"מ הרי אין זה אלא לכתחילה.
ומעתה כבר ניחא מפני מה לא חשב יצחק על בהמה גסה אלא על שה, שהרי בפשטא כמו שלקח אברהם עמו אש ומאכלת ועצים, כמו"כ לקח עמו בודאי גם כלי לקבל הדם, אמנם לדעתו לא הכין כלי גדול שהרי לא חשב לקבל כל הדם וכנ"ל, ויצחק כשראה זה הכלי חשב שזה הקרבן יהיה שה דסגי לו בכלי קטן, אבל לא יתכן שהקרבן יהיה בהמה גסה שהרי לזה צריך כלי גדול.
יב[עריכה | עריכת קוד מקור]
אל תשלח ידך אל הנער (כב יב)
כבר ביארו שלא היה חסר עוד כלום להשחט, ואדרבה הוצרך להצלה מיוחדת כדי שלא ישחט [וע"ע בפרדר"א (פל"א) שכבר פרחה נשמתו של יצחק והחזירה הקב"ה], ומובן לפי"ז מה שאנו אומרים עננו כמו שענית ליצחק בנו כשנעקד ע"ג המזבח, דלכאורה יש להבין איזו עניה היתה כאן והרי מעולם לא עלה על לבו של הקב"ה להקריבו, אולם להנ"ל מובן מהי העניה לפי דאכן היה צריך להצלה מיוחדת.
ומה שיש עוד להעיר דהלא ענין עניה היא עניה לבקשה, והיכן מצאנו שביקש אברהם ויצחק על כך והרי אדרבה מבואר להיפך ששמחו בעקידה. אולם נראה שאין ענית הקב"ה כענית בשר ודם, דאילו ענית בשר ודם אכן היא עניה למשאלה, משא"כ הקב"ה הרי נאמר ביה טרם יקראו ואני אענה וגו' ופשוט.
אל תשלח ידך אל הנער (כב יב)
אמרו חז"ל שאמר לו הקב"ה לאברהם כלום אמרתי לך לשחטיה אסיקתיה אחתיה. ונראה דאין הכונה שכל ענין העלתו למזבח היה רק לשם נסיון ותו לא אלא שהיה ענין בעצם העלאה כשלעצמה, וזה המכוון בסליחות ליום ה' של עשי"ת (צב) בעקידה, כדת הטנא לפני להניחהו, שענין הקרבת יצחק היה כדת טנא, והוא דכוותיה אשכחן רק בביכורים שקיום ההקרבה הוא רק בהקרבה למזבח ע"י הגשה ותו לא ואח"כ מחזירו שכמו"כ היתה הקרבת יצחק כדת ביכורים, וכן נראה ממש"כ בילקוט משל למלך שנתאוה שיהיה תינוק קטן מונח על שולחנו בא אוהבו של מלך נטל בנו והניחו נטל את הסכין ורצה לשחטו כו' והרי דעצם שיהיה מונח על שולחנו היה מרצון המלך כדאמרו שנתאוה וכו'.
כ[עריכה | עריכת קוד מקור]
ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם וגו' (כב כ)
פרש"י בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר כו', וזהו הדברים האלה הרהורי דברים שהיו ע"י עקידה. וצ"ע דלעיל (כ"ב י"ב) על הכתוב כי עתה ידעתי וגו' הביא רש"י א"ר אבא א"ל אברהם אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה.
הרי דהשיבו הקב"ה לאברהם שלא יתכן שלא יתקיים הנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, וא"כ קשה מה שייך להרהר שצריך להשיאו אשה כדי שלא ימות יצחק בלא זרע, והרי בודאי לא יבוא לידי כך שהרי נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ואדרבה באם ישיאו אשה אזי כבר יתכן שימות יצחק ול"ל לזאת, וצ"ת.
[ונראה לפרש כפל הענין לא אחלל את בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, דלא אחלל את בריתי היינו את הברית הכרותה שיתקיים כי ביצחק יקרא לך זרע, והוסיף ומוצא שפתי לא אשנה שלא שיניתי וחזרתי ממוצא שפתי שאמרתי קח נא את בנך, שהרי לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א