משך חכמה/בראשית/כב
א[עריכה]
ויהי אחר וכו' נסה את אברהם. מה שתלה הכתוב הנסיון באברהם ולא ביצחק, הוא שכל מעשיהן של אבות הוא יחס אומתנו וקרבותה להשי"ת מכל משפחות האדמה, וכמו שכל משנה תורה מלא מזה ומהשמרו את השבועה כו' ומעשיהן המה לזכרון טוב לבניהם. והנה העקידה אשר עליה התפלל אברהם ד' יראה, הוא לזכרון טוב לישראל וכמו שאמרו למלך מואב אחרי ששאל מ"מ אלקיהן של אלו כו'. והנה אם זכר הכתוב נסיון של יצחק אז גם עשו בא לצוד ציד כי הוא זרעו של יצחק כמוש"כ הפוסקים ועיין שו"ת מהרימ"ט וריב"ש סימן ל"ח [אמנם עיין פרק הבונה ז"ץ ח"ק הללו זרעו של יצחק וכו' עיי"ש משמע דרק ישראל נקראו זרעו של יצחק ולא עשו] אבל על נסיון של אברהם הלא הנודר מזרעו של אברהם מותר באומות כי בזרעך יקרא לך זרע בזרעך ולא כל זרעך וא"כ אין זה זכות רק ליעקב ולא לעשו שבסיבתו מת אברהם חמשה שנים קודם שיצא לתרבות רעה, ולכן אינו זרעו כלל ולכן תלה המלאך בשם ד' יען אשר עשית כו' ולא חסכת בנך יחידך כו' את זרעך שזה אינו רק של יעקב וזה שתקנו קדמונינו בסדור והוא רחום ותראה לפניך עקדת יחיד למען ישראל ולא לזכות לעשו אשר החריב ביתו ושרף היכלו ועיין ירושלמי תענית פרק סדר תעניות ה"ד ולא יצחק נגאל כו' עיי"ש, והבן ודו"ק בכ"ז:
ב[עריכה]
והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך. כי כל תכלית העליה הוא שיהיה לזכרון כמו אשר יאמר היום בהר ד' יראה והר המוריה הוא מקום המזבח והירושלמי מקשה על אין לך כל הר וגבעה וכו' ומשני עפ"י דבור ונראה שקודם הקרבת יצחק לא עבדו ע"ז על ההר רק אחרי הקרבתו שאין לך כל הר וגבעה אבל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אך כיון דפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו וזה ההר הוא הקדש מאברהם ולא מהני ניחותא דישראל רק זה ניחא אם א"י מוחזקת מימות אברהם למפריע וע"ז יורה מאמרו של הקב"ה והעלהו על אחד ההרים [היינו להיות לזכרון להבא] אשר אומר שאומר עכשיו, אליך היינו שיהיה אליך מיד ויהיה שלך מוחזק תיכף ודו"ק:
ג[עריכה]
ויבקע עצי עולה. בתרגום וצלח אעי לעלתא היה לו לכתוב ויבקע עצים לעולה משום דאמרו במנחות דף כ"א דעצים שלא נשתמשו בהן הדיוט ואסור בעצי סתירה לכן אמר עצי עולה שמיוחדים לעולה ואליבא דפליג וסבר דלא בעי עצים חדתי אזיל לטעמו דסבר במעילה י"ט דעצים קרבן גמור ויש בהם מועל אחר מועל וקדושת מזבח עליהם ולכן הוו עצי עולה שהן קדושים בקדושת הגוף לא בה"ב ודו"ק:
ה[עריכה]
שבו לכם פה עם החמור. עם הדומה לחמור יתכן כי מפני שעוד לא נזדככו ליטהר מכל שמץ עו"ג אף אחרי שהיו מגודלים בבית אברהם שכל ימיו היה מזהיר על העו"ג בכ"ז היה ירא כי אחרי אשר יראו כי מלאך ד' שולח לו אל תשלח ידך כו' ונזדמן איל אחר תחתיו ויחשבוהו לענין אלקי ויתנו לו כבוד של מעלה לכן אמר שבו לכם עם החמור ורמז להם שהם עם הדומה לחמור אשר התפעלות קלה תוכל להיות לפעולה אצלם לבטל כל מה שמלאו אזנם לשמוע מאברהם ולכן חשד אותם ע"ז, וזה יתכן עפ"י דרך הדרש שנתנבאו ונשובה אליכם ודו"ק:
ז[עריכה]
הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. פירוש שקרבן תמיד בעי ביקור (פסחים צ"ה) רק כדי שלא יהיה בו מום, אבל בב"נ לא פסלי מומין רק מחוסר אבר (ע"ז ה') ולא בעי ביקור בהם אך אברהם יצא מכלל ב"נ ובבמה אינו טעון עצים ורק תמיד במזבח בעי שני גזרי עצים ואש קדוש ג"כ אינו טעון בבמה (מנחות כ"א) וזה ששאל הנה האש והעצים אלמא דין תמיד במזבח ואיה השה לעולה שטעון ביקור ולכן אמר יראה לו השה וכו' פירוש שכבר מבוקר ודו"ק:
האש והעצים וכו'. ולא הזכיר המאכלת מפני שגם שחיטה לחולין טעון דבר תלוש לא מחובר אבל אש ועצים אינו רק בעולה שיהיו חדתי מוכנים לגבוה ומזה ילפינן שגם חולין טעון דבר תלוש לשחיטה ועיין תוספות פ"ק דחולין דף ט"ז:
ובזבחים צ"ז ע"ב מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי מאי כלי כו' אלא דסכין ועולה גופיה מנלן דכתיב ויקח את המאכלת והתם עולה הוא כו', והנה מקרא מפורש כן ביחזקאל מ' פסוק מ"ב ויניחו את הכלים אשר ישחטו את העולה בם והזבח. הרי דלשחיטת קדשים טעון כלי ומשום דעולה אשכחן בהדיא גבי יצחק דטעון כלי, לכן כתב בם והזבח. דלפי משפטי הלשון הו"ל למיכתב אשר ישחטו בם את העולה והזבח רק דשאר קדשים אינו מפורש. אך ילפינן מעולה דהואי גבי יצחק ודו"ק:
יב[עריכה]
את בנך את יחידך ממני. מה דלא אמר אשר אהבת משום דמלאכי השרת מחשבה שבלב אינם יודעים כמוש"א כי אתה לבדך בוחן כליות ולב ואהבה היא מכוחות הנפש הנסתרים מהנבראים זולת הבורא יתברך:
יד[עריכה]
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה. הענין דאמרו ז"ל בישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה ובאומות אינו כן רק מחשבה רעה מצטרף למעשה ומחשבה טובה אינה מצטרפת למעשה והא הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו ולמה העמיד הקב"ה נביאים לאו"ה כדי שלא יאמרו אילו העמדת לנו נביאים כו'. אך הביאור כי בהמסרו יצחק את נפשו על קידוש שמו יתברך ומאז והלאה הוקבע לטבע קיים באומה הישראלית להימשך אחרי רצון ההשגחה מעומק הלב ולמסור נפשם ורוחם על קדוש שמו יתברך כאשר עשו אבותינו באלף החמישי ובשישי כידוע, עד כי כעת יוקשה על נפש הישראלי מה זה נסיון להאשל הגדול צור מחצבתינו אברהם ויצחק וכן כתב הרמב"ם בהלכות גירושין שמפני כן גט המעושה עפ"י דין הוי הואיל שנפש הישראלי חשוקה לרצון השם באמת לכן אם מחשב הישראלי לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מצטרפת למעשה כי המחשבה נתעצמה וחקוקה בנפש הישראלי ומצדו אין עיכוב כלל אבל חשב לעשות רעה היא רק כפורחת והבל נדף שעלה במחשבתו מאיזה סיבות שונות, אבל זה אינו מרצונו הטוב והאמתי. לא כן באומות העולם נפשם אותה רע ורשע תאות נפשו ואם יחשוב בטוב זה אינו חקוק אצלו רק עלה מאיזה סיבה אבל לא נתעצמה בנפשו כלל ולכן אמרו בסנהדרין ירושלמי אף הקב"ה אינו דן יחידי שנאמר וד' יושב על כסאו וצבא השמים כו' אעפ"י כו' חותם ביחידי שנאמר ויאמר ד' מי יפתה את אחאב היינו שמחשבה בלב אף המלאכים אינם יודעים כמו דכתיב אתה ד' לבדך בוחן כליות ולב [ודלא כתוספות פ"ק דשבת], לכן לגמר דין היו צריכים לידע מחשבתו לכן חותם יחידי ובאחאב היה מה שהסתו איזבל אשתו ולזאת היה דינו מי יפתה את אחאב מידה כנגד מידה. וא"כ כעת שכבר עקד את יצחק ונעשה נפשו כליל לד' ושוב בניו יהיו חושקים מטבעם לעשות רצון הקב"ה ויהיה מחשבה טובה מצטרפת למעשה ומחשבה רעה לא יהיה מאומה נחשב וזה אינו רואה שום נברא זולתי הבורא ית"ש, לכן אמר ד' יראה שהוא יביט למחשבותיהם ויראה למעלליהם כי עיניו פקוחות על כל דרכי איש לתת לאיש כדרכיו והנה עד העקידה נזכר אלקים ואחר כך הויה מפני שצדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים ובפרט ליודע סוד העקידה שעקד יצחק לאכללא אשה במייא כמד"א בזוה"ק ואכמ"ל ובהר השגחה הנסיית שזה הויה לכן שם נהגה באותיותיו וזה יראה ודו"ק היטב:
במדרש שם קרא אותו שלם כו' אברהם קרא אותה יראה כו' אלא הריני קורא אותה ירושלים כו'. והענין דשם היה בדור המבול והיה בתבה וזן ופרנס כל הנבראים שם בתבה והעיקר היה לתקן המדות והפעולות שהמה היו מושחתים שהשחית כל בשר דרכו ומלאה הארץ חמס וכל לימודו היה לתקן המדות והתכונות בכל החי. וזה מורה שלם שהוא מורה שכל המין האנושי הוא אדם אחד וכל אחד הוא אבר מאברי האדם הגדול וכל אחד נצרך לחבירו מושפע ומשפיע זה לזה וכולם כאחד נושאים קיום מין האנושי ונצחיותו. אמנם אברהם התפלסף מאוד בחכמה ולמד כל דרכי הטועים והתווכח עמהם וחקר בשכלו כי יש ד' אחד משגיח על הכל ולא מסר השגחתו להכוכבים כאמונת הצאב"ה ומשום זה צלי אברהם ד' יראה שאמרו בספרי כי צורם מכרם זה אברהם שבירר לו הגליות ולא גיהנם. ובגלות צריך להיות ההשגחה הפרטית יותר לקיומם כמו שאמרו גלו לבבל שכינה עמהם ואכמ"ל. וזה אשר יאמר היום בהר ד' יראה, ר"ל שיתגלה אלקותו בראות כל בשר כבוד ד' בנסיים פרטים והנה ירושלים בנויה על שני הדברים היינו לזכך המושכלות שעיקרן במוח ולתקן ולקשט המדות שעיקרן בלב. וזהו בכלל מאמרם ז"ל לעולם יכנס אדם שני פתחים ואח"כ יתפלל זהו המוח והלב ולכן ירושלים כלילת יופי משוש לכל הארץ ושם עלו שבטים להודות לשם ד' כי המדות והמושכלות שניהם נזדככו ונטהרו בירושלים ולכן קרא אותה ירושלים על שני הפעולות ולזאת בארץ חרן ששם היו המדות לא בהשחתה כי שם פעלו שם ועבר, לכן צוה אברהם ליקח אשה לבנו משם כדברי רבינו נסים בדרוש ה' שהמדות מושרשות בלב הבנים ג"כ ואכמ"ל ולכן נקרא ירושלים יראה על שם טהרת המושכלות ושלם על הזדככות התכונות והמדות אשר ע"ז נאמר כלילת יופי. ואמרו במד"ר פ' ע' הדא אמרה שאנשי מזרח גדורים מן העריות שעל זה פעלו שם ועבר לתקן המדות והתכונות אך לא הועילו לבני דורם לתקן המושכלות וכמוש"נ וזה שאמרו במד"ר פ' נ"ה המוריה שיצאה הוראה לעולם זה תיקון המושכלות ושיצאה יראה לעולם זה טהרת התכונות ועונש על השחתת המידות וכמוש"כ ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה הגוי לפניכם כי את כל אלה עשו הגוים כו' וכדברי ראב"ע כי בארץ ישראל גם העו"ג שלא נצטוו נענשו על העריות יעו"ש. ועיין תענית ט"ו ובתוספות שם ואכמ"ל וזה דרוש נכבד ודו"ק:
טז[עריכה]
בי נשבעתי כו'. השבע לי שאין אתה מנסה אותי כו' מד"ר. ובזה רמז לו עקב אשר שמעת שישמע עקב במנין שנותיו והוא כל שנותיו כמו שדרשו על עקב אשר שמע אברהם יעו"ש היטב:
יען אשר עשית את וכו' וירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך וכו'. הנה האכזריות הוא מדה נשחתה והיא מחלה המתדבקת כי אם יעשה האדם זה פעם אחת יקנה בו מדה הפחותה הזאת ויהי כחיתו טרף להשחית ולחבל גם לבלי תועלת והפליגו בזה עד כי השובר כלים בחמתו כו' אמרו בשבת כי הוא כעובד ע"ז ואף אם עושה האדם דין ומשפט במקום המועיל אבל אין דרך בני אדם להתברך בו אמנם עכשיו שאברהם השתמש במדת האכזריות לשחוט את בנו יחידו הנולד לו לזקנותו אשר הוא נגד הטבע ולא כוון רק לקיים רצון השי"ת ולפרסם אלקותו לכן מעתה ירש זרעך את שער אויביו שמעתה נתונים העמים הנשחתים הם הז' אומות שבארץ ישראל שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה ואסור לחמול אף על עולל ויונק שלזה צריך אכזריות לכאורה, ובכ"ז אני יודע כי והתברכו בזרעך כו' שלא יכוונו בהאכזריות רק לקיים מצות השי"ת וכמו שדרך יהושע על צוארי המלכים לקיים מצותו יתברך בלבד, אבל לא שיקנה בהם מדת האכזריות חלילה והבן:
יט[עריכה]
וישב אברהם אל נעריו. ובמדרש, ויצחק היכן הוא שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה משל לאשה שנתעשרה מפלכה אמרה הואיל ומן הפלך הזה נתעשרתי לא יהא זז מת"י לעולם כך אמר אברהם כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצות לפיכך איני רוצה שתזוז מזרעי לעולם. דע כי התורה היא משלמת את הישראלי ומכשרתו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו נר"ן ומעלתו אל תכלית השלמות האפשרי ובלעדה לא יוכל אדם לבא לידי כשרון הגמור מיום נתן ד' אותה לישראל. ומלבד שהיא משלמת את החיסרון ומונעה הפחיתות אשר בהאדם מצד חומריותיו וכוחות טבעו המשוקעים וטמועים בהבלי הזמן ועוגביו, עוד היא בעצמותה טוב ויקר אושר האמיתי ובה יתקרב האדם לאלקינו ובה יחזה פניו הוא השגת האלקות כי התורה היא מעונו של השי"ת ובה הוא שרוי וכמו שראינו במקדש שבלוחות העדות על הארון שם שרתה שכינה ומשם יצאה אורה לעולם (מנחות) והוא כנוי על שפע החכמה והשגה והשלימות ובמקדש שני שחסר הארון חסרה שכינה ובנסוע הארון ויאמר משה קומה ד' ולכן לעתיד לבא ג"כ אין מצות בטלות וכן מצאנו להצדיקים במתיבתא דרקיע עוסקים בהלכה כי אף בלא חומר ובלא יצר ובלא רע ג"כ התורה היא התכלית האמיתי והוא הדבקות הנשגבה לאלקים.
וזה שאמרו בשבת דף פ"ג לעולם אל ימנע אדם מבהמ"ד ומד"ת ואפילו בשעת מיתה כו' שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל אפילו בשעת מיתתו של אדם תהא עוסק בתורה פירוש דאמרו פ"ק דברכות אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כו' וא"ל יזכיר לו יום המיתה כו' הרי דיום המיתה מועיל להחליש הרע ולבלע היצר יותר מתורה וק"ש, ואם כן אם תאמר כי התורה אינו רק להסיר הפחיתות ולהדיח הרע ולהשלים החסרון א"כ בשעת מיתתו של אדם שאז נחלש ממנו היצר לגמרי אינו צריך לאחוז בתורה ע"ז אמרו שאינו כן, שעצם התורה היא תכלית השלמות אף במקום שנעדר הרע, לכן אף בשעת מיתתו של האדם יהא עוסק בתורה. ובכ"ז אינו דומה שלימות התורה להמצווה ועושה מצד מצוה למי שאינו מצווה ועושה מצד שלימות המושג מהתורה, כי להסיר הרע הוא כמעט בד"א וע"ז אמרו עו"ג שיושב ועוסק בתורה הוא ככה"ג שנכנס לפני ולפנים פירוש שכה"ג נכנס להסיר הרע לכפר ולשלוח העונות אל ארץ גזירה שזה ענין הסרת הרע בזה הוא גדר אחד מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה, אבל להשיג זוהר השלמות הרוחני ועוצם התקרבות לאלקים אין בזה סוג וערך כלל מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, שנועם העליון ודביקות האלקי אינו אלא רק למי שמצווה שעוסק בתורה ולכן נתקבלה תפלת משה שלא תשרה שכינה באומות כיון שאינם מצווים אף אם יהיו עושים לא ישיגו דביקות האלקים השוכן בתוך תורתו כמו שביארנו. וזה עומק מאמרם שאברהם שלח ליצחק ללמוד תורה כי התבונן במאמרם זה אשר העירו לנו כי להסרת הרע ולכלות החומר ומאהביו השטן ומדיחיו כבר הגיעו אברהם ויצחק בנסיון העקידה שהגיעו לתכלית מעלה האנושית אשר לבם היה חלל בקרבם לגמרי אבל בכ"ז לא הזניחו התורה כי היתה חביבה עליהם אף שלא היו מצווים ועושים ולא הוסיפה להם התורה בעצם שלימות לולא הסרת ההעדרים והפחיתות כאשר הוסיפה להשלמים המצווים ועושים בכ"ז לא הזניחו מאהבתם אותה שעל ידם הסירו הרע וסילקו הפחיתות ונעשו אורים גדולים ומזהירים מפיקים נוגה הכוכבים לעולם ועד:
כד[עריכה]
ופלגשו כו' ואת מעכה. ספר לנו הכתוב, כי לא נשתדל אברהם ליקח אשה לישמעאל ממשפחתו אע"ג שהיה לו ליקח אשה לישמעאל בן פלגשו את מעכה בת פלגש נחור, שכן היה דרכם להשתדך בני פלגשים עם בנות פלגשים בכ"ז לא היה איכפת לאברהם ולקחה לו אמו אשה ממצרים כי הוא לא מהברית שנכלל עליו דאמר ביבמות סו"פ נושאין להיות לך לאלקים כו' דלא תנסוב כו' ודו"ק: