אלשיך/בראשית/כב

אלשיך בראשית כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויהי כו'. ראוי לשית לב. (א) איך נמשך זה מהקודם שיאמר ויהי אחרי הדברים האלה כי ע"כ רז"ל (ב"ר פ' נה) פירשו על דברים שעל פה. ואמרו אחר דברי יצחק וישמעאל או אחר דברי מלאכי השרת שאמרו שלא הקריב שום קרבן על לידת בנו. והשיבם הוא ית' אפילו את בנו עצמו יקריב בשבילי והלא כמו זר נחשב יחזור על מה שאינו בכתוב. ומה גם באו' האלה כמורה באצבע. (ב) או' והאלהים נסה וכו' כי האם עתה היחל הוא ית' לנסותו. והלא זה נסיון עשירי הוא. (ג) כי הלא על זאת יתחמץ לבב אנוש באמור היפלא מה' קרב איש ולב עמוק. שיבא לנסות את איש תם יעשה ואם יחדל את אשר יצונו והלא מי כמוהו צופה ומביט כל מעשה אשר יעשה האדם מראש ועד סוף. (ד) למה ייחס הנסיון לאברהם ולא ליצחק. (ה) אומרו ויאמר אליו אברהם כי הלא מהראוי יאמר ויקרא אליו אברהם כי אין לשון אמיר' צודקת בקריאת שם בלבד. ואם הוא על אומרו קח נא הרי חזר ואמר ויאמר קח נא וכו'. (ו) אומרו קח נא כי הנה מה שאמרו לשון בקשה לא יצדק להיותו נאם ה'. ואם הוא כאומרו עתה הוא מיותר. (ז) אומרו את בנך את יחידך וכו' שאמרו רז"ל (שם) שבאו' את בנך א"ל שנים הם. א"ל את יחידך א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו א"ל אשר אהבת א"ל לב' אני אוהב א"ל את יצחק כי הלא יקשה כי מאז אמר לו את יחידך היה מובן כי על יצחק ידבר כי לא שכח מאמרו יתברך באומר אליו כי ביצחק יקרא לך זרע. (ח) מה ענין שם המוריה והרבה דברים פי' ז"ל אך בלתי מתיישבים במשמעות התיבה. (ט) אומרו והעלהו שם כי מלת שם מיותרת כי באומרו והעלהו לעולה על אחד ההרים יובן כי שם הוא:

והנה על זרות מציאות הנסיון כי רב הוא מאד. אחשבה להעלות ארוכתו במאמרם ז"ל בב"ר (פ' נ"ד) וז"ל ה' צדיק יבחן וכו' א"ר יונתן הפשתני הזה כשפשתנו לוקה אינו מקיש עליו ביותר מפני שהיא פוקעת וכשפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר למה שהיא משתבחת והולכת. כך הקב"ה אינו מנסה את הרשעים למה שאין יכולים לעמוד. ואת מי מנסה את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן. ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף. ויהי אחר הדברים האלה א"ר יונתן היוצר הזה כשהוא בודק את הכבשן שלו אינו בודק את הכלים המרועעים. למה שאינו מספיק להקיש עליו א' עד שהוא שוברו. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים. ה' צדיק יבחן א"ר אלעזר לבעל הבית שהיו לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע. על מי הוא נותן את העול לא על אותה שכחה יפה. כך אין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים ע"כ:

והנה מאמר זה הובא בב"ר גם בפ' ל"ב ומסיים בה במשל הפרות ה' צדיק יבחן זה נח. ובמשל היוצר מסיים בה והאלהים נסה את אברהם כאשר גם פה מתחיל בפסוק זה להביא משל היוצר. נמצא כי במשל הפשתני מביא מיוסף. ובמשל היוצר מביא מאברהם ובמשל הפרות מנח והלא יקשה שאם כוונת כל נסיון היא. א' מג' בחינות אלו בכל נסיון היה ראוי יהיה צודק כל א' מהמשלים וגם מה ענין המשלים האלה:

אמנם הנה אין ספק כי הקושי הגדול הזה הניעם להביא כל המשלים האלה. כי יתחמץ לבבם באמור האם ינסה ה' לדעת את מעשה המנוסה. אם יעשה ואם יחדל. אחרי כי ממנו יתברך לא יפלא דבר חלילה. והנה באברהם מצינו ברז"ל (שם) טעם מפורש שהוא כי כל האומות היו תמהים על כל הטובה אשר עשה ה' עם אברהם ואשר מגן צריו בידו. והיו חוששין להיות משא פנים בדבר חלילה ע"כ רצה לפרסם הוא ית' גודל שלמותו כי לא חשך את בנו יחידו ממנו. אך לא נתקררה דעת חז"ל בטעם זה בלבד כי הלא אם נתפרסם מעשה אברהם אחרי כן הלא בנסיון של יוסף לא יצדק טעם זה. שאדרבה חשדוהו באשת איש ושמו אותו בבור. וכן יש נסיון שהוא ע"י יסוריו. כי מנסה השם את הצדיק אם יסבול או יבעוט ולא יצדק בו לומר להודיע צדקו להמון שסובל יסורין שאדרבה יחשדוהו לחוטא כי יאמרו מי הוא נקי אבד וגו' ע"כ נשא משלו מפשתני הזה כו'. והוא כי יש ג' מיני נסיונות יש ינסה ה' למען הכשיר וקדש את הצדיק. ולהסיר ממנו חלאת עיני יצה"ר לטהר מהם כמטהר וכמצרף כסף והוא כי יביאנו לידי עבירה ואז יערכו מלחמה היצה"ט והיצה"ר והוא בצדקתו יגבר על יצרו. ויכבשנו תחתיו ביום הלחמו ביום קרב. ומן היום ההוא ומעלה. יצרו הרע יפול תחת רגליו עוד לא ירים ראש ואגבו גם כל סוגי מחשבות רעות או שיורי פורענות מדברי עונות או מדות בלתי טובות גם הם יפלו עמו עד קדוש יאמר לו. עוד יש בחינה שניה והוא למען הודיע צדקתו לזולתם שיתפרסם שלמותו והוא כענין אברהם שהיו בני העולם כמעט נוגעים בכבודו ית' שהייה בעיניהם כנושא לו פנים חלילה. ע"כ פרסם ית' גודל חבתו עם קונו. עוד יש בחינה שלישית והוא שינסה הוא ית' את הצדיק בהביא עליו יסורין לנסותו שיקבלם באהבה בעד הדור ושיעור הענין כי הבחינה. (א) היא תועלת המנוסה שיטהר ויכשיר בעצם בעבוד' קונו. (ב) תועלת המנסה ית' בפרסם את אהובו בל יחשד לנושא לו פנים חלילה (ג) תועלת הדור שיסבול ייסורין לכפר ולהגין עליהם כי חליים הוא נושא ומכאובם הוא סיבלם. ובכלל הדבר הוא כי (א) הוא נסיון בדבר עבירה (ב) במצות עשה (ג) ייסורין. ובראשון היחל ואמר הפשתני הזה וכו' כי כאשר בהכות את הפשתן הטוב הוא משתבח. כן בנסיון הצדיק והיא ענין יוסף ודומה לו וע"כ הביא לזה פסוק של יוסף. ועל הבחינה הב' שהוא להודיע כשרון הצדיק לזולת הביא מהיוצר כי כמו שהמכה בכלים שלמים אינו עושה רק למען ידעו הרואים כי שלמים הם ויחשיבום לקנותם. וזה היה ענין אברהם כאשר כתבנו מרז"ל וע"כ הביא על זה מויהי אחר הדברים של נסיון אברהם ובזה צריך יהיה הנסיון על מצות עשה שיראו עושה בפועל דבר מבהיל. כענין שוחט את בנו בקום עשה. אך בנסיון של מצות לא תעשה לא ישובח בעיני ההמון מה שימנע מעשות רע. ע"כ היה באברהם מצות עשה אך ביוסף שהוא להשתבח ע"י כבוש את יצרו עיקר הנסיון הוא במצות לא תעשה אשר יצרו של אדם חומדתן כענין יוסף ודומה לו. ועל הבחינה הג' הביא משל הפרות שלתועלת ההמון להוציא תנובת השדה. נותן העול על היותר חזקה כן לתועלת הדור נותן הוא יתב' עול אשמתם על אשר כח בו לסבול ולא יבעוט. וע"כ הביא מנח והוא מה שכתבנו במקומו כי עול ייסורין גדולים היו לנח בתבה. ולבא אל ענין הכתובים נזכירה שני מאמרי רז"ל. א' אומרם כי הקפיד הוא ית' על אברהם על כבדו את אבימלך והביא לו מנחה צאן ובקר כי אמר לו אלהים קרובים אליו. למה ילמד עליו אלופים לראש מעם אחר. והנה בזה הגביר כח החצונים והתיש כח ישראל ועל כן אמר אליו חייך כו' שמנה מלכים ימלוכו על האומות לפני מלוך מלך לבני ישראל. עוד ארז"ל (ב"ר פ' נ"ו) על פסוק כי עד סורים וכו' כי בשעה שהיה אברהם עוקד את יצחק היה הקב"ה ממרום עוקד את השרים שלמעלה ושע"כ היו סומכים ישראל בהנבא עליהם הנביא הגלות באמרם אליו הלא כפתם ה' ואז אמר להם הנביא אל תבטחו על זה. כי הלא אש עונותיכם בערה במאסריהם ותאכלם. הה"ד כי עד סירים סבכים. וכסבאם סבואים אכלו כקש יבש מלא. ונבא אל הענין והוא כי הוא ית' בראותו ילדיו עם בני ישראל כבושים תחת כחות הפלשתי' ע"י הגביר אברהם את כח אבימלך שהביא לו מנחה וכרות עמו הברית כמשז"ל (שם י"ד) שאמר הקב"ה אתה נתת לו שבע כבשות חייך שז' דורות אשהה מלכות בניך ושיהרגו ז' צדיקים מבניך. אז אלהינו מרחם תשב מחשבות להפך השיטה והוא לצוות את אברהם מה שלא בלבד יגביר בה כח ישראל. כי אם גם עקוד יעקוד את שרי האומות מ"ה. ואין זה רק ע"י עקוד את בנו באותן שיתקן את אשר עוותו וזהו אומרו אחר הדברים האלה. שהוא אחר ענין אבימלך שהגביר אברהם את כח האומות. אז והאלהים נסה את אברהם. וע"כ היה נסיון קשה מתייחס אל רוגז מדת הדין לשחוט את בנו בידו. וז"א והאלהים נסה את אברהם לומר הנה אין ספק כי גם עד כה נתנסה אברהם אך היו הנסיונות בלתי קשים כזה שהיה מקום ליחסם אל מדת הרחמים אך על זה יאמר היום כי האלהים הוא בחינת מדת הדין נסה את אברהם וזה יכוין בוי"ו לומר כ"א עד כה נתנסה בשם רחמים. כענין ויאמר ה' אל אברם לך לך שהוא א' מן הנסיונות וכן השאר. אך עתה והאלהים גם כן נסה וגו' כמדת רחמים שנסהו עד כה ואם לפרש הוי"ו ע"ד וה' שהוא הוא ובית דינו יתכן לפי דרכנו יאמר אם תראה נסיון קשה כזה. אל תתמה על החפץ כי הלא והאלהים הוא ובית דינו נתאחדו כלומר שאם יש בחינת רוגז גם יש בחינת רחמים בה לעקוד את שרי ע"ג ולזכרון טוב לישראל. וזה והאלהים כו' כמדובר ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל כפל אומרו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. והוא כי הנה השרים אשר היה צורך לכפות אותם הלא ארבעה המה. שרו של בבל ושרו של מדי ושרו של יון ושרו של אדום כי הן המה היו העתידין עורר לויתן כנודע. והם אשר הראה הוא ית' לאברהם שהם אימה חשיכה וגו' כמשז"ל. וא"כ איפה איככה יעצור כח זכות עקידה א' לעקוד בגינו ארבעה שרים. ע"כ היה דבר ה' אל אברם לאמר לו. הנה ד' בנים אני מעלה עליך שאתה מעלה עולה. כי ד' בחינות ימצאו בזה זו למעלה מזו. הא' היות בנך גם אם היו לך שבעה בנים כי הלא מי זה יתן אחד מבניו להריגה ומה גם עתה לשוחטו בידו. עוד בחינה שנית שעולה על הדרגה גדולה מזו והיא את יחידך כי גם אשר אפשר יתן בן בין הבנים וינחם עם יתר בניו אשר יותיר. אך אם יהיה בן יחיד לו לא יעצר כח להסכים ולהורגו כי יימר לו מנפש ועד בשר. כי אין שריד לאבלו לינחם בו נמצא כי בתתו את יחידו לבנים יחשב לו והנה עדין אפשר יהיה בן יחיד ובלתי אהוב לאביו כי לבו בל עמו בעצם ועם כל זה להיות כי אין לו זולתו יחוס ויחמול עליו ככל הכתוב. אך אם הוא אהוב לו הרבה תשתלש מדת רחמיו עליו לשום נפשו תחת נפשו ועל זה אמר אשר אהבת ואם על כל זה יטה שכמו לסבול להעלותו עולה לה' כמקריב שלשה בנים יתייחס על שלשת הבחינות העולות זו על זו והן כל אלה יהיו גם אם הבן הוא בלתי רשום ושלם. אך אם גם מצד עצמו היא אדם גדול שלם ורשום בעולם. הלא תעלה עוד מדרגה אחרת על כלנה כי כתר שם טוב עולה על גבי הכל. אז בעלות בן כזה אשר לו ד' מעלות טובות לשוחטו. מעלה ארבעה בנים על גבי המזבח יחשב. ועל זו אמר את יצחק. כי מצד עצמו היה רשום בעולם כנודע ובגלל הדבר הזה לא יקל גדר עקידת יצחק לעקוד היא ית' על ידה ארבעה שרים. כי גם בו ד' בחינות כאלו היה אחד שהיא ארבע. וע"כ לא אמר בנך יחידך שאהבת יצחק כאלו כל בחינות ארבעה בו בפני עצמו:

והנה ניל יחסו ית' הנסיון לאברהם לאמר נסה את אברהם. עם היות כי גם גדול היה נסיון יצחק גם הוא. והיה מהראוי שיאמר נסה את אברהם ואת יצחק. הנה שמעתי בשם הרשב"א הלוי ז"ל כי זה כיוונו רז"ל (ב"ר פ' נ"ה) באומרם אחר הדברים האלה של יצחק עם ישמעאל. באומר אליו אני גדול כי אתה נמולת בן שמונת ימים ולא היה בך כח למאן ואני בן י"ג שנה שהייתי יכול לסרב ולא סרבתי. והשיב לו יצחק הנה זה היה לך בחלק אבר א' ואני אם היה הוא יתברך רוצה לשוחטני הייתי מקיים. אז אחר הדברים האלה והאלהים נסה וגו'. ע"כ ענין רז"ל. והיה למד הוא מזה כי על כן לא הוצרך לנסות את יצחק כי כבר היה מנוסה בתשובתו הרמתה. אך מה שצריך לנסות. הוא את אברהם אך קשה לי כי אם הדבור הוא נסיון. גם אם יודה אברהם לשחוט את בנו גם כן יחשש לו לנסיון מבלי יעשה בפועל. ועוד כי אלו היה הנסיון לדעת את לבו היה טוב לומר כבר גלה את לבו אך הכל גלוי לפניו יתב'. ואין הנסיון רק על א' משלש בחינות שהזכרנו למעלה באופן שאין התגלות לבו מספיק לשום אחד מהם:

ואחשבה כי הלא אין מדות אברהם ויצחק שוין כי זה חסד וזה דין. וע"כ מדת יצחק היא לבלתי חמול על עוברי מאמרו ית'. כמשז"ל (שם פ' ס"ז) שצוה את עשו אם יעברו בני יעקב על התורה גזור עליהם שמדות ולא תחמול אך לא כן אברהם כי חפץ חסד הוא ואפילו לאנשי סדום טרח לזכותם. וע"כ להיות מדת יצחק למות על קיום מאמרו יתברך כי יקוב הדין את ההר. ע"כ ודאי שבאמור הוא יתב' להקריבו על גבי המזבח כי לא יהרהר ואדרבה זה כל ישעו וכל חפץ אך אברהם כי חפץ חסד הוא לאמר לו שיהפך לדין ובידו יקח את המאכלת וישחוט את בנו. זה יחשב לנסיון גדול שמהפך טבעו ומדתו על בנו יחודו ואפי' לא יאמר הלא אמרת כי ביצחק יקרא וגו'. וזה יאמר והאלהיה שהוא מדת יצחק נסה את אברהם לעשות הפך מדתו אך נסות האלהים את יצחק אינו נסיון כי כך היא מדתו וטבעו להתאכזר נגד הכל לקיים מאמרו ית'. עוד היה אפשר לאמר כמשז"ל בב"ר (פ' מ"ו) על הולדת יצחק בהיות אברהם בן מאה שנה שאמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם משבוטל יצרו משבוטלה תאותו. משנצרר דמו משנקשר דמו וכו'. והוא כי למה שהיה עתיד יצחק להיות קדוש עולה תמימה ונפסלת במחשבה. ע"כ לא הוציאו הוא ית' לעולם אלא שלח ע"י יצה"ר כי כבר בוטל יצרו של אברהם ותאותו ודמו באופן לא ימצא מקום היצה"ר למשול בו וא"כ איפה אמור מעתה איזה הדרך ימשול היצה"ר ביצחק למאן אם גם בהולדתו נעשה גופו בלי יצה"ר בעבור כן. וא"כ איפה לא יתייחס הנסיון כ"א לאברהם ובבאו לדבר הוא ית' אתו. אמר אליו אברהם. והנה הערנו שמהראוי יאמר ויקרא אותו אברהם. אך הנה באמור אליו אברהם לא קריאת שם בלבד כיון כי אם אמירה. והוא כי הנה בתנחומא על אשר קראו ה' אברהם אמרו שאמר לו הוא יתברך הנה מרמ"ח איבריך לא נתקנו רק רמ"ג כמנין אברם. והנה צריך לתקן ה' אברים ע"י המילה ותקרא אברהם כמנין רמ"ח והם ה' אברים שנ' בהם ערלה. ב' אזנים שנא' הנה ערלת אזנם. השפתים שנא' ערל שפתים. וערלת הלב שנאמר ערלי לב וערלת הגוף. ויהיה הענין שבמצוה ההיא לא יהרהר בלב נגדה שאז יהיה לו ערלה בלב. וכן לא ימנע מלשומעה שהי' ערלת האזן וגם צא יבטא בשפתיו למאן בה. ועי"כ נמצא כי בקיום מילת הגוף בלי הרהור ויטה אזנו לעשות ולא ידבר דבר נגדה. נמצא מתוקן גם בחמשה אברים ויצדק יקרא אברהם. ובזה נבא אל הענין. כי בא הוא יתברך לאמר לו לשחוט את בנו לעולה. והיה אפשר לו להרהר. או לבלתי שמוע. או לדבר דבר. כענין אתה אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע. ע"כ הקדים הוא יתברך ואמר אליו אברהם. כלומר האם עודך מחזיק בשם אברהם. שעניינו שהחמש ערלות מתוקנות. באופן לא תהרהר בלב ותשמע ולא תדבר נגד צווי אז אמר לו הנני. מיד ויאמר אליו קח נא את בנך את יחידך וגו':

והנה ארז"ל ויאמר הנני. שאמר הנני לכהונה הנני למלכות. והלא כמו זר נחשב יובנו שתים אלה במלת הנני. וגם מה זה שייכות יש בזה לשתי אלו. אך הנה הוקשה לרז"ל אשר הקשינו מאומרו ויאמר ולא אמר ויקרא. ע"כ פירשו כי אמירה וענין אמר לו בזה. והוא כי הנה מאז הקדים מלכי צדק ברכת אברהם לברכתו של מקום. נשבע ה' ולא ינחם להעמיד את אברהם כהן במקומו. כמשז"ל בפסוק ההוא נשבע ה' על דברתי מלכי צדק. והנה לא הוכשר להיות כהן עד הסירו בשר ערלתו. כמאמרו ית' התהלך לפני והיה תמים וכו'. וכן ארז"ל בב"ר (פ' מ"ו) בשם ר' ישעעאל מהיכן ימול ויהיה כשר להקריב זו ערלות הגוף. וע"כ אז נקרא אברהם על תקון הערלה עם שאר הערלות הסמוכים אליה כמדובר. וגם ע"י הקרא אברהם נאמר לו והיה שמך אברהם וגו' ומלכים ממך יצאו. ובזה באמור לו הוא ית' אברהם. כיון. האם אתה מוכן למה שניתן לך. ע"י הקראך אברהם שהוא כהונה. ע"י תקון החמשה אברים הרמוזים בה"א. וגם במלכות אשר נתייעד לך ע"י שם זה. שהוא ומלכים ממך יצאו. אז ענה ואמר הנני לכהונה ולמלכות. אז אמר לו הוא ית' א"כ איפה קח נא וגו'. וחנוך הכהונה בעלות בנך לעולה ויתקיים בך. וגם המלכות כמו שכתבנו מרז"ל שעי"כ עקד הוא ית' השרים של מעלה למען יתקיים המלכות לישראל. ולא ארז"ל זה אלא במלת הנני שהשיב אברהם והענין כי רוב דרשות רז"ל דרך ג"ש לבקי בדבריהם. והנני נאמר כשנתכהן פנחס הנני נותן לו וגו' והיתה לו ברית כהונת עולם. וכן הנני נאמר כשחדש שמואל המלוכה לשאול. הננו ענו בי נגד ה' ונגד משיחו. הוא המלך:

ב

ויאמר קח נא וגו'. הנה אומר נא לא יצדק לשון בקשה. אך הנה היה מקום יאמר אברהם הלא לא פתאום יעשה הדבר הזה. כי גם שאני אחפוץ לעשותו אולי לא יאבה יצחק. כי מי נער במיטב ימיו יאמרו לו לשוחטו. ולא יתחמץ לבבו לפחות לסרב מעט. וע"כ טוב טוב הוא לאט לי לנער. לדבר אל לבו יום יום עד אקריב אותו לרצונו. לז"א קח נא כלומר עתה. בעת הזאת לבו שלם. והוא כמ"ש מרז"ל (ב"ר פ' נ"ה) כי בעת ההוא היה דבר יצחק אל ישמעאל. מה תתפאר שמלו אותך בן י"ג שנה ולא מאנת. הלא לא היה זה לך כ"א בקצת אבר א'. ואני אלו יצוה ה' לשוחטני לשמו הייתי עושה. ובזה יאמר קח נא כי לא יסרב ולא תצטרך לאמר לו דבר. כ"א קחנו עמך ולך לך וגו'. והעלהו מבלי שתודיע לו דבר מעתה. כי רוצה הוא ולא תצטרך לומר דבר. כ"א אליך ולא אליו. וז"א אליך. כי אשר אצטרך לו' הוא אליך בלבד. ומה שאצוה לאמר לך לך. ולא בכל מקום אשר תראה. הלא הוא כי שם היא ארץ המוריה. והענין כי אינו דומה הקרבן הנעשה שם לנעשה במקום אחר. כי הלא הוא שם שער השמים מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. והמקריב שם הוא כמקריב למעלה. וזה יאמר לך לך אל ארץ המוריה. כלומר אל מקום המורה שם יה. והוא כי ביה ה' צור עולמים. העה"ז בה"א והעה"ב ביו"ד. והנה היכן מתקשרים שתי אותיות אלו אם לא במקום המכוון כנגד העליון. כאלו הה"א של מטה והיו"ד של מעלה מתחברים שם. וזהו המוריה שהוא מקום המורה יה שהם כאלו שם יה מתחבר שם. ומה לנו אל היות במקום ההוא. הלא היא כי והעלהו שם. כלו' במקום של ב' האותיות כי גם במקום של היו"ד שם תעלהו לעולה על מקדש העליון. וכן ארז"ל (שם נ"ו) וישם אותו ממעל לעצים מכוון כנגד כסא הכבוד. כד"א (ישעי' ו') שרפים עומדים ממעל לו. ושיעור הכתוב והעלהו שם שהוא למעלה עם היותו על אחד ההרים וכל מה שאצטרך לאמר הוא אליך. וזהו אשר אומר אליך:

ג

וישבם אברהם כו'. לשלא ירגישו בדבר ויגיע לאזני שרה ולבלתי הניח להמקום לשאול אנה פניכם מועדות והנה האש והעצים ואיה השה לעולה. ע"כ מיהר בהשכמה ויחבוש בעצמו את חמורו טרם ירגישו אפי' נעריו. כ"א יחבשו הם החמור או הוא לפניהם לא יבצר מלשאול להם שרה מה זה ועל מה זה. לכן חבש הוא את חמורו. ואח"כ ויקח את ב' נעריו אתו מיד נגררים אחריו. ואח"כ כלאחר יד ואת יצחק בנו בל יראה כי יצחק נוגע בדבר כ"א הנערים. אלא שאגבן יצא גם יצחק. ואחשוב כי נכתוב חמרו חסר. לרמוז אל חומרו שחבש וכבש אותו. כי החמר נכתב חסר כד"א והחמר היה להם לחמר. וכן בחמר ובזפת. אבל אחרי כן באו' שבו לכם פה עם החמור נכתב מלא. כי הוא כמשמעו ואין שם רמז:

ה

ויאמר אברהם כו'. הנה ארז"ל (פרקי דר"א פ' ל"א) שהיו הנערים מדברים. זה אומר עתה ישחוט אברהם את יצחק. ואני אירש את אבא וזה אומר הנה אביך כבר גרשך. אך אני אירש שאני זקן ביתו. אמר להם אברהם שבו לכם פה שאינכם יורש. ואפשר לנו לבא אחריהם ולהשלים הפסוק לפי דרכם. שהוא ואני והנער מובטחני שנלכה עד כה הוא שיתקיים בנו כה יהיה זרעך. כי אולי יחנן ה' ויתרצה מבלי שישחט. באופן כי נשובה שנינו אליכם. ולא אני לבדי. והנה במסרה ונשובה ששה במקרא ונשובה אליכם ונשובה מצרימה. ונשובה אל עיר ה'. נחפשה וכו' ונשובה. השיבנו כו' ונשובה. לכו ונשובה אל ה'. ויהיה הענין ע"פ דרך רמזי מדרש הנעלם בפרשיות אלו. שהוא כי אברהם הוא רמז אל הנשמה העליונה שלמעלה מרוח ונפש. ובזה נבא אל הענין. אמר כי בבא האדם אל העה"ז. אומרת הנשמה אל האברים. שהם הנערים ומשרתים לעבוד את ה', שבו לכם פה בעה"ז ואני והנער הוא יצה"ט ילד מסכן נלכה עד כה למעלה עד הי"ג שנה למצער. ואחרי כן ונשובה אליכם כנודע. כי אין הנשמה באה מיד עד ימים ושנים. משיבים האברים אם תעזבני נתנה ראש את היצה"ר. ונשובה מצרימה אל גילולי התועבות. ואם רע בעיני ה' הדבר. נחטא ונשוב אל עיר ה' כי גם שלא נשוב בעצם עד ה'. נשוב עד עיר ה' העליונה. שנדבק אל הקדושה בצד מה. לא תשובה שלמה עד ה'. משיבה הנשמה ולמה זה לא תשובו עד ה' עצמו. וטוב נחפשה כו' ונשובה עד ה'. משיבים האברים לגדר זה צריך ישיבנו הוא יתי'. כי לא נוכל מעצמנו. וזהו השיבנו כו' וזהו נשובה עד ה'. אז תשיב היא אמריה. הנה אנכי אעזור לך עם היצ"ט. וזהו לכו ונשובה שיהיה עד ה':

ו

ויקח אברהם את עצי העולה וישם על וכו'. ארז"ל כצלוב שצלובו על כתפו ואפשר שעשה כן לשים העצים על יצחק. למען יתעורר כי אליו נוגע הדבר לראות מה בפיו. ושיבא לו הדבר לאט לאט ולא פתאום כמו רגע. וגם שיבין מעצמו ולא יצטרך לאמר אליו הדבר בפירוש. וטוב הוא שישאל יצחק איה השה. וישיב לו אלהים יראה לו השה כו'. כמשיב על דבר ולא כמתחיל לאומרו מאליו. כי לא יעצר כח פתאום להתחיל מעצמו. לאמר לבנו יחידו הנני בא לשוחטך מה שא"כ אם יצחק יבין מעצמו ומתחיל מאמריו. ויבא אביו אחריו וימלא את דבריו:

ז

ויאמר יצחק כו'. הנה או' אברהם הוא מיותר. כי מי לא ידע כי שמו אברהם. ועוד כי אומרו ויאמר מיותרת. כי הלא גזרת הויאמר הראשון נמשך אל מלת אבי. שאם לא כן אין שום גזירה בויאמר הראשון ועוד אומרו הנני בני. כי מלת בני היא מיותרת. וגם באומרו הנה האש, למה לא הזכיר גם המאכלת כ"א האש והעצים, ועוד אומרו אלהים יראה לו, כי מלת לו מיותרת:

אך הנה על שתי בחינות תמה בין על היותו אברהם גומל חסדים ומרחם לכל, אפי' על אנשי סדום רעים וחטאים ואיך לא ירחם עליו, ב' להיותו אביו, וזהו ויאמר יצחק אל אברהם אביו שכולל שני הדברים, אך ויאמר אבי, כי באמירה לא אמר רק בחינת היותו אביו כאומר אבי, אך לא היותו אברהם, כי אין היכן מזכיר שם אביו בפניו, לז"א ויאמר כי לא קריאה בלבד היתה כ"א אמירת ענין, אך בהשיב אביו השיב על שתי הבחינות וזהו הנני בני, כלומר הנני מצד עצמי, כי עודנו מחזיק במדת חסד ורחמים, וגם בבחינת היותך בני, ואמר הנה האש וגו', לומר הנה מהמאכלת לא יפלא, כי לא ימצא בהר, אך אש ועצים יותר נמצאים בהר שכלו עצים, וגם אש אפשר להוציא מרעפים וכיוצא שתביא עמך. אך ממה שהבאת מוכן הוא למהר מיד ואיך הכינות להביא מה שנמצא בהר. ולא השה הבלתי נמצא שם. וזהו ואיה השה לעולה. ויתכן כי יצחק העולה על רוחו היה כי אברהם מעצמו נתעורר לכבד את ה' בהעלות לעולה בנו. שאם ידע כי מה' יצא הדבר לא דבר מאומה. אז השיב לו אברהם אלהים יראה לו וגו'. והוא לו. כי לא כל דורון יאות אל המלך מלכי המלכים. אם לא נפש יקרה לפי כבודו ית'. ולא קרבן מן הבהמה וזהו ויאמר אלהים יראה. כי להיות הקרבן לו כי גדול כבודו כי יהיה לעולה בני כי אין ראוי לו ית' זולתך. עוד אפשר כי בכלל מאמר יצחק. היה ענין כי ביצחק יקרא לך זרע וז"א אבי כלומר האם אתה נקרא אב לישמעאל. לא כן הוא כ"א אבי בלבד. כלומר ואם כן איפה איך יתקיים הזרע בי. והשיב לו אביו אם שם הרחמים אמר אלי כי ביצחק וגו'. הנה אלהים הוא מדת הדין. יראה לו כי השה לעולה יהיה בני. כענין כמה פעמים שמצינו שמדת הדין מקטרגת ומהפכת. כענין (יחזקאל ט') והתוית תיו על מצחות וגו'. שקטרגה מדת הדין גם על הצדיקים שלא מיחו. עוד יתכן בשום לב אל אומרו השה ולא אמר הבהמה כי אולי היה שור ראוי ליקרב. אך הוא כי לא נעלם מיצחק שעתיד יעקב לצאת ממנו שנקרא שה. כמז"ל (ב"ר פ' צ"ו) כי ע"כ יעקב לא רצה לקבר במצרים כי אמר אני שה ומצרים חמורים. לא יפדו בי. כענין ופטר חמור תפדה בשה. ואפשר כי זה רמז הנה האש והעצים שיורה כי אלי נוגע הדבר. וא"כ איה השה העתיד כי איך יצא בהיותי לעולה. והשיב אלהים יראה לו השה. אך באשר היא שם הנה עתה לעולה בני. וחזר ואמר וילכו שניהם יחדו לומר כי מתחלה כשהיה בספק היה לבו כלב אביו לקבל עליו. אך אין להחזיק לו טובה כל כך כאשר עתה שפירש לו לעולה בני. ועם כל זה וילכו שניהם יחדו בלב אחד:

ט

ויבאו אל המקום וגו'. הנה אחר אומרו ויערוך את העצים שהוא על המזבח. אם כן היה די יאמר וישם אותו ממעל לעצים. וידע כי על המזבח היה וא"כ אומרו על המזבח הוא מיותר. אך לזה נזכיר מז"ל (שם כ"ו) באמרם ממעל לעצים מכוון כנגד כסא הכבוד כד"א שרפים עומדים ממעל לו והוא כי הוקשה למו שהיל"ל על העצים. אך היה לגזרה שוה. ועל דרך זה יתכן במה שידענו והזכרנוהו למעלה כי המקריב במזבח של מטה כאלו מקריב במזבח של ב"ה של מעלה כי נגדו הוא. וזה יאמר הנה ויבן שם אברהם את המזבח שם על ההר. אך דע איפה כי כאשר שם אותו לא בלבד על מזבח זה הושם. כ"א על אותו המזבח אשר הוא ממעל לעצים הוא המזבח שבמקדש של מעלה ולא בלבד על המזבח שתחת לעצים. ובזה מבלי הגזרה שוה יאמר הענין כפשוטו. כי שם אותו על המזבח שהוא ממעל לעצים ולא על אשר מתחת לעצים והטיב אשר דבר באומרו ממעל ולא על העצים לרמוז על מה שהוא ממעל ברחוק שהוא העליון:

י

וישלח אברהם כו'. להעלות עליו הוא ית' כאלו שחטו המתין עד הושלם המחשבה ובדבור ובמעשה. במחשבה כי לכך הלך. בדיבור באומר השה לעולה בני. במעשה כי וישלח אברהם את ידו ויקח כו'. ואמר שלא עשה על כי בה' בטח לבו. יחזור בו או ימירנו בשה. כי לא לבו הלך בזה כ"א לשחוט את בנו בכל לבו, מיד ויקרא אליו ה' וכו'. וטעמו וראו מה גדל חשק אברהם. כי בצווי המצות בקרא אותו שיקח את בנו וכו' בקריאת אברהם פעם א' הספיק אך בקרא אותו לשלא ישחטנו לא הספיקה קריאת פעם א' כי עדין היה עוסק במצוה בחשק נמרץ עד שהוצרך לקראו אברהם פעם ב':

יא

ויקרא אליו מלאך ה' כו'. הנה בכלל אומרו אל תשלח ידך. הוא שלא יעשה לו מאומה. ועוד למה לא אמר אל תשחטהו. ע"כ אמרו רז"ל (ב"ר פ' וירא) במדרש כי נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת ונשחת הסכין אמר אחנקהו. אמר אל תשלח ידך כו'. אוציא ממנו מעט דם. א"ל ואל תעש לו מאומה ע"כ. וראוי לשים לב איך הם דמעות המלאכים. כי לא בשר המה. ומה בכי נערוך למו. ועוד איך ע"י כך נפגם הסכין. ועוד איך היה עולה על לב ירצה ה' שיחנקהו שהוצרך לומר לו אל תשלח ידך:

אמנם לבא אל הענין נקדים שתי הקדמות. א' לבאר מה ענין הדמע האמורה בו ית'. או בשרפי קדש משוללי בשר. והוא כי הנה גדר דמעה הוא הוציא לחוץ הוראת יגון הפנימי כי כן באדם הדמעה תורה יגון הלב. וע"כ בעשות הוא ית' או מלאך הוראה לחוץ על מה שדואג עליו דמעה תקרא. עוד הקדמה ב' והוא מז"ל שבכלל אותם שמנו שהוא ית' ביטל טבע דבר טבעי בשבילם. כענין חרב פרעה למשה. ושיני עשו ליעקב. אריות לדניאל. מנו גם הסכין ליצחק הנה נראה שקהה הברזל מלחתוך בבשרו. ונבא אל הענין והוא כי הנה אמרו רז"ל (שם) כששלח אברהם את ידו לשמט את בנו. בכו מלאכי השרת ואמרו נשמו מסילות של עוברים ושבים. שבת זכות עובר אורח. כד"א חדל להיות לשרה אורח כנשים. היפר ברית ואת בריתי אקים את יצחק. מאס ערים וישב בין קדש ובין ברד לא חשב אנוש לא חשבת זכות לאברהם ע"כ. הנה כי בדאגת לבם הזכירו ג' זכיות זכות אברהם זכות שרה זכות יצחק. והנה בג' זכיות שהזכירו הורו דאגת לבם שבפנים. ע"כ יתייחסו לג' דמעות. שגדרן היא הוראות דאגות שבפנים. וע"כ ע"י שלש זכיות אלו שהזכירו נשחת הסכין ולא יכול לשלוט ביצחק. והוא מה שכתבנו מרז"ל (שם) שהשלים הקב"ה הסכין ליצחק. והנה בראות כן אברהם אמר אחנקנו. כי עלה על רוחו כי כאשר כלי ברזל פסול לעבודה כי הוא קטיגור וחצוני. ולא הוכשר לשחיטת הקרבנות אלא משום שאין קדושת הקרבן אלא לאחר השחיטה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. אד חשב אברהם כי יצחק שאני כי קדוש היה ומקודם השחיטה קדוש יאמר לו. לבלתי ישחט לעולה ע"י ברזל. ע"כ אמר אחנקנו. כלומר אם קהה הברזל על קדושת יצחק ככל עבודת בית המקדש. וכבנין המזבח הלא מאז צויתני ידעת כן. ועם כל זה צוית להעלותו לעולה. וע"כ אין ספק כי היתה הכוונה שיהיה על ידי כח. קדוש. ולא ע"י ברזל. לכן אחנקנו. אמר לו אל תשלח ידך. אוציא ממנו דם ליחשב כשחוט. אמר ליה ואל תעש לו מאומה. והנה באומרו כי עתה ידעתי. יתחמץ לבב אנוש איך אלהי עולם אשר לא נעלם ממנו קרב איש ולב עמוק. יאמר עתה ידעתי כי נתחדשה לו ידיעה חלילה וחס. והנה לפי אחד ממאמרי רבותינו ז"ל (שם) שנראה שהם דברי המלאך החרשנו והוא אומרם כי בשמוע אברהם אל תשלח ידך כו'. אמר לו מי אתה א"ל מלאך א"ל הקב"ה אמר לי שאשחטנו ואתה תבטל דבריו עד שאמר לו הקב"ה בי נשבעתי נאם ה'. כי נאם ה' הוא. והנה לכאורה היה נראה כי עד פה היו דברי המלאך. אך לא כן פשט הכתוב. וכן בפי' ארז"ל בתחלת ויקרא רבה (פ"א) כי זה היה יתרון למשה כי אברהם המלאך היה קורא אותו והקב"ה. מדבר עמו. אבל משה גם הקריאה היתה ע"י הקב"ה. הנה כי לא היו דברי המלאך רק הקריאה אברהם אברהם בלבד. אך אל תשלח ידך כו' הכל הם דבריו ית', וא"כ איפה מ"ש מי אתה וא"ל מלאך הוא שעלה על רוחו שהכל היו דברי המלאך ע"כ א"ל שהוא הפך מאמר הקב"ה. אך אח"כ א"ל הוא ית' בי נשבעתי. שמה שאמרתי לך אל תשלח ידך וכו' נאם ה' היה. ואח"כ התחיל בייעוד ואמר כי יען כו'. באופן שגם על פי מאמר זה נשארה הקושיא במקומה. ויתכן יאמר הנה עתה ומה שהוא עתה ידעתי מתחילה. וש"ת למה נסיתיך. הלא הוא למען תוסיף בכשרון ע"י בואך לידי נסיון. כי מתחלה הנה ירא אלהים אתה סתם. אך עד גדר זה לשחוט את בנך את יחידך לא היית עוצר כח בטבעך לשחטו בידך בפועל. כי רחמן וחפץ חסד אתה אך מה שלא חשכת את בנך את יחידך. ממני היה לך שעל שהודית בנסיון. סייעתי אותך שגם זה תעשה. עוד יתכן בשום לב אל אומרו ירא אלהים ולא אמר ירא ה'. אך יאמר אל תשלח ידך כו'. וש"ת האם תבטח בי שאגמור הדבר אם תניחני הנה גם מאז דברת אלי והודיתי ידעתי כי אעשנו. וא"כ למה לא צרפת המחשבה וההודאה למעשה מאז כי אם עתה כי גם מאז ידעת כן. והנה היינו יכולים להשיב. כי עשה כן לזכותו גם על דבור באומרו השה לעולה בני. ועל מעשה כי בנה המזבח וערך העצים ועקד אותו וישלח ידו ויקח את המאכלת. אך יותר מזה רצה הקב"ה לאמר לו והוא לאמר מה שמנעתיך עתה ולא מאז הודית. הלא הוא כי הרווחת ביני וביני כי הנה לא בלבד מה שהיה בלבך. מאז באתי לצוותך ידעתי. כ"א גם מה שנתחדש בך עתה. ידעתי מאז. והוא כי הן שתי מציאות. א' כי ירא אלהים אתה כי כאשר נאמר לך קח נא את בנך כו'. היתה ע"י מדת הדין כאומר והאלהים נסה כו' ויאמר קח נא את בנך כו'. מעצמך ירא אלהים אתה כי מיראת מדה"ד הודית. וע"י שהתחלת ועסקת במצוה העדפת. עד שמה שלא חשכת את בנך את יחידך. לא ממנו שהוא מהאלהים. שהוא ממדת הדין. כ"א ממני מדת רחמים הדובר בך. כאו' מלאך ה' כו'. כי המלאך קראו. והשם הנזכר דבר בו כי נשתנה דעתך לעשות מאהבה. ע"י עסק המצוה קנית קנין טוב שאפי' לא יעשה בך דין כ"א רחמים. לא תמנענו מלהעלותו. וכל זה מאז ידעתי. ע"כ הנחתיך לפעול עד תזכה להקנות בך קדושה זו. שתעשה מאהבה ולא מיראת הדין. או יאמר עתה ידעתי בתמיה לומר אל תתקשה לפרש לבל יראה כי לא מלבך היית עושה. כי האם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. בתמיה ע"י הפועל לא כן הוא כי הלא מה שלא חשכת את בנך ממנו יצא הדבר שגמרתי עם טוב רצונך. מה שלא היה בטבע תגמור הדבר בלי עזרתי. ואיך אפשר שנתחדש לי מה שמאז יצא ממני. או יהיה פי' ידעתי לשון רחמים כד"א וידע אלהים. ויאמר אל תשלח ידך כו'. וש"ת א"כ למה הבאתני עד הפועל. הלא הוא כי הרחמים שכוונתי לרחם על בניך ע"י העקידה. לא היה ע"י מה שהודית לעשות. עד בא הפועל. וזהו כי עתה ידעתי ורחמתי. כי הלא בהודאה ירא אלהים אתה. שהאלהים נסה אותך ויראת ממדת הדין. אך עתה שפעולה היא לשם הגדול הדובר בך. כי אין קרבן לשם אלהים כ"א קרבן לה' ואתה עתה לא חשכת את בנך כו' ממני. שלא אמרת הלא אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע. שבעת הקרבן הוא שם הרחמים. והיה אפשר לבטוח בשם הגדול ולדבר:

יג

וישא עיניו כו'. ראוי לשום לב מה ראה אברהם לדעת שחפץ ה' היה להמיר את יצחק באיל. שנשא עיניו ויראהו ויקחהו לעולה תחת בנו. וגם מה ענין או' אחר והראוי יאמר והנה איל נאחז וגו'. ועוד מה יתן ומה יוסיף כי נודע אם היה נאחז בסבך וגם שהי' בקרניו. ועוד למה עשה ה' ככה להביא תמורה תחת יצחק מה צורך אל תמורתו. ועוד למה בראו מבין השמשות של ע"ש של בריאה ולא בראו שנה או שנתים קודם לעקידה. והנה לא על הענין נזכירה מאמרם ז"ל (פרקי דר"א פ' ל"א) והוא אותו איל שנברא בין השמשות לא היה בו דבר לבטלה. גידיו הן י' מיתרי נבלי של דוד. עורו עור אזור במתניו של אליהו. קרניו של שמאל במתן תורה של ימין והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ע"כ. והלא יראו דברים תמוהים מי נתן לדוד גידי אילו של יצחק. והעור לאליהו ולמה שם אותו במתניו ולמה עזר עצמו בו הוא יותר מזולתו. וגם דוד למה נתייחדו לו גידיו מלזולתו וכן שתי קרניו היתכן כי קרן מתן תורה ושופר גדול יהיו של איל. והלא ארז"ל (ש"ר) ויהי קול השופר הולך וחזק קולו של הקב"ה אינו כקולו של ב"ו שהולך ונחלש. כ"א הולך וחזק. הנה כי קול שופר מתן תורה הוא קולו של הקב"ה ואיך יעלה על לב נותן קולו ית' תוך שופר של איל. ועוד כי אחר שמימינו אש דת למו. גם השופר יהיה קרן של ימין לא של שמאל וגם נדקדק בלשונו שלא אמר אילו של יצחק לא היה בו דבר לבטלה אלא איל שנברא בין השמשות.

אמנם כל כוונת רז"ל הוא להשיב על מה שהקשינו למה בראו ית' בין השמשות ולא שנה או שתים קודם לעקידה. או יצוה על אברהם יקח שה מהעדר שלו. או יקנה ממקום קרוב מזולתו. ולא שיקריב מן הבא לידו בלא כסף ובלא מחיר ע"כ היחל ואמר איל שנברא בין השמשות. תדע מה יתרון היה לו משא"כ אם היה נברא ממקום אחר בזמן אחר הלא הוא כי לא היה בו דבר לבטלה כי בהבראו בזמן ההוא היה לו איכות אל כל הכבוד ההוא. והוא כי למה שע"י קלקול אדם ואשתו מצא מקום היצר הרע לשלוט בעולם בכח אמיץ. והנה ע"כ בכל העשרים דור שמאדם ועד אברהם היו כל הדורות מכעיסין ובאין. כי ע"כ לא יצא זרע ישראל כ"א מאז והלאה. ועדיין כל זה איננו שוה נגד היצה"ר שלא תשש כחו מאז ועודנו מחזיק בטומאתו דור דור. והנה תקון קלקול אדם איננו עד לעתיד לבא. ואיך יבא התקון לידי גמר אם עד עבור הזמן הרב שמאדם ועד ימות משיחנו ירבו לפשוע וכאדם יעברו ברית וישוב הרע אל קלקולו הראשוו ואיך יתוקן. ע"כ הוצרך יעקוד אברהם את יצחק למען תהיה עקידתו זכרון לבני ישראל ביום סליחה. כי אז היתה עקידתו כמשז"ל. וע"י כן ימשך שהעולם יהיה הולך ונתקן עד הסוף. והוא משז"ל (ב"ר פ' נ"ו) שאמר אברהם יהי רצון שכל מה שמסתבכים ישראל בעבירות כל השנה תזכור להם עקידת יצחק וכו'. והנה אם היתה עקידתו יוצאה אל הפועל היו נתקנים על ידה כל יתר הדברים המסתעפים בחטאו. אך כאשר עלה במחשבה להשאירו לאביו הוצרך להשאיר תמורתו איל לעולה למען ישאר דבר מסויים להיות תמיד נגד המנגדים על ישראל כאלו רואים אפרו של יצחק. והנה עדיין אפשר לומר יהי נא איל אחר נולד סמוך לעקידה ע"כ אמר שהיה בין השמשות למען יוכן לתקן על ידו ג' דברים. אחד בגידיו ואחד בעורו ואחד בב' קרניו כל א' בזמן המיוחד לו. והנה לבא אל הביאור נקדים ב' הקדמות אחד כי הנה פגיעות אשר נפגם העולם יוכללו בג' תחת ג' גופי עבירות. אחד כי מלבד המות נתקללו אדם ואשתו י' קללות כמ"ש בספר הזוהר (פ' תולדות דף קמ"ג) שע"כ לעומתן נתברך יעקב י' ברכות. כי מין היה או למ"ד כופר בעיקר היה. ובחינותיו ית' הם י' כנודע ליודעי חן. שנית להיותו משוך בערלתו כי מזה נמשך שטוף זמה ליוצאי ירכו. ומזה יצא וקלקולי המשפחות עד יבא מלאך הברית הוא אליהו להשיב לב אבות על בנים וגו' ולטהר אותם כצרוף את הכסף. שלישית המות היה לו ולזרעו לדורותם שהיה זה על שאכל מן העץ ההוא כי גם לכל הסברות לא יבצר שהיתה גם אכילה ממש. כמש"ל (ב"ר פ' י"ט) כי כל הב"ח אכלו ומתים זולת החול (פ' שם עוף) וחי לעולם שנאמר וכחול ארבה ימים. וע"כ יתכן שעל הא' נוטל זיוו הוא זיו השכינה שכפר בה. כמז"ל כי בעצמו לקה בג' דברים שניטלו ממנו זיוו קומתו חייו. ועל הב' ניטלה קומתו שהיה מגיע השמימה כי השומר בריתו תוארו צדיק כדעת חכמי האמת והוא יסוד עולם. כך היה יסודו מגיע השמימה מקיים ומחבר הב' עולמות. ובמשוך ערלתו נגדעה קומתו מהגיע איכותה השמימה י ועל הג' נעכר חומרו וניטלו חייו כי בטלה תקנת השראת שכינה על האדם עד ימות מפאת זוהמת הנחש וישוב בתחיה זך ע"י טל אורות וחי לעולם. עוד הקדמה ב' והיא משרז"ל (ב"ר פ' כ"ב) כי לולי בא שבת סמוך לחטאו של אדם היה מת ביומו אלא ששבת הגין עליו. ועמד וזימר מזמור שיר ליום השבת. עוד הקדמה ג' והיא כל מה שנברא בין השמשות איכותו רם ונשא מכל יצורי עולם והוא מה שכתבנו למעלה בפ' ויכלו השמים וגו'. כי עד בא שבת היה כל העולם שמים וארץ וכל צבאם כגוף בלי נשמה. וכבא השבת באה רוח קדושה לעולם ויהי כנופח בו נשמה. וכמו שכתב על פ' וביום השביעי שבת וינפש כי ניתן נפש לעולם. וא"כ איפה אין ספק כי כל מה שנברא בעת ההיא אינו מאיכות כל הנברא בעולם עודנו מתייחס לגוף בלי נשמה. ליברא בעת שפע הנשמה. וע"כ כל הי' דברים שנבראו בע"ש בין השמשות אינן כאיכות הדומים למו מהנברא תחלה. והוא פי הארץ אינו כאשר כי יכרה איש בור או כי יפתח איש בור כי יפול הנופל בתוכה כי יעבור על פיו. אך אם רחוק יהיה מפיו לא ימשיכנו פי הבור עדיו ויבלענו כי אין בו רוח חיים. אך פי הארץ היה מושכם מרחוק ובולעם כבלע פי איש בכורה בתאנה בראשיתה'. ומה גם לרז"ל שאמרו שאפי' אם אשת אחד מהם השאילה כברה לאשה שבקצה המחנה היה פי הארץ ממשיכו אליו ובולעו. וכן פי הבאר היה רוחני הולך עם ישראל בכל מסעיהם וממשיכים ממנו נהרות במשענות'. ושוטח הע"ג האמוריים לפני מחנה ישראל איברים איברים. וכן פי האתון אינו כיתר אתונות כ"א בו כח רוחני על הבראה בין השמשות. וכן הב' לוחות שהיו רוחניות באמת וכשחז"ל כי במתן תורה היו כל א' מי' הדברות הולך ונחקק על הלוח שנא' (תהלים כ"ט) קול ה' חוצב להבות אש. הנה כי קראו אל הלוחות להבות ייש. וגם איך היו בידי ית' בתת אותם ביד משה אם גשם היו אלא שאחרי כן הלבישם ה' ליתפש בידי בני אדם. וההיקש בכל שאר העשרה דברים כאשר יתבאר במקומו בס"ד. והנה על דרך הזה יהי' ענין אילו של יצחק שלא על חנם נחשב אפרו לפניו ית' כאפרו של יצחק עצמו. והוא קיים עדיין ולא על חנם חיה אלפים ומאת שנה מאז עד זמן העקידה. וגם היה בג"ע כל אותו הזמן תחת עץ החיים שבתוך גן כאשר נזכיר מאמרם ז"ל בסמוך בס"ד. והנה תחת עץ החיים הוא מקום לנשמות הצדיקים כמאמרם ז"ל. ואיך שם ירעה איל מבהמות ארץ בגוף ונפש. האם למצא כזה אפי' למין האדם בלעדי אשר נמנו שנכנסו חיים לג"ע ואיך בהמות הבקעה בצלו תחיה. אך אין ספק כי לא כיתר כל בהמה חיה ועוף אשר על פני כל הארץ היו אשר הוציאה האדמה ואשר שרצו המים הגשמיים. היה האיל ההוא כי אם גבוה מעל גבוה מאיכותן ומרוח אבר נשב הוא ית' על הארץ לתת לעולם חיות וקיום. שהי' מהתפשטות קדושת שבת היה רוח של האיל אשר לא בכל נפש בהמה וחיה. ונבא אל הענין והוא כי זה דרכיו ית' כי בעת בא המכה מאז תצמח ישועת רפואתה. והענין כי מאז קלקל אדם הציץ ופרח קדושת שבת לתקן את אשר עותו. ובמקום עצמו אשר קלקל שם בג"ע הצמיח ישועת תרופתו. כי מאז ברא איל אחד ושם מתחת עץ החיים היה רועה ומן המים שתחת עץ החיים היה שותה כמאמרם ז"ל והיה מעין המקום שנברא בו זך האיכות למען קדושת שבת אשר נברא בה. וזולת גופו אשר יבא תמורת יצחק. גם כל הדברים הנמצאים בו יועילו שע"י הקרבתו יהיה זכות כל דבר מעלה ארוכת כל הדברים אשר נתקללו סמוך לבין השמשות אשר נברא מאז. והוא כי לעומת העשר קללות זכה דוד שהוא אדם כנודע לתקן ע"י נבל עשור כי יהלל ישבח ויברך יה לתקן על ידו לעתיד מה שמין או כופר בה' היה. ולבטל העשר קללות שנתקלל אדם. כמפורש אצלנו שאמר אדם טוב להודות כו'. כי יבא תקונו בהודות עלי עשור כו'. וע"כ היה בשלילת שינה כי לא ישן שיתין נשמי יחד לבל יכנס בכלל מות וכמאמר ספר הזוהר כי על כן נאמר עליו חי וקים. ויהי' לפי דרכנו להיותו מתקן בעד אשר הביא את המות למען יועילו הודאותיו לה' לתקן הוצרך להיות ע"י מי שלא יטעום טעמה. ובאיזה זכות זכה להעשות התקון ההוא על ידו בזכות גידי האיל שהוקרב תחת יצחק. ועל כן היה הרוח צפונית שהוא מבחינת יצחק מנשב במיתרי הנבל לעוררו להלל את ה' כי כל זה ע"י יצחק כמאמר חכמי האמת. האומרים כי עקידת יצחק היתה לכפר בעד אדם. כי בו הי' צד גלגול אדם על כן באילו של יצחק היה תקון לאדם ובזכות העור מהאיל ההוא שהוקרב גם כנגד עורו כי גם בו היה איכות כנודע ניתן כח וזירוז מתנים למלאך הברית הוא אליהו לתקן אשר משכו עור ערלתם בטמאם מילתם. שיהיה לו זכות עור בעד עור שע"י יטהר ויזקק כל פיסול הבא מטומאת הברית. ועל השלישית הנה נתקן פעם אחת שפסקה זוהמתן. והיה להם חירות ממלאך המות במתן תורה כי היה השופר להיות חירות ממלאך המות ולא הועיל כי חזרו וקלקלו בעגל כי היה של שמאל. ולא נמשכה תקנתו עד בא זכות קרן של ימין ובמהרה בימינו כי אז יבולע המות לנצח. וענין השמאל והימין הוא כי הנה במדרש חזית ארז"ל כי כששמעו ישראל דברותיו ית'. אמרו למשה אמור לפני הקב"ה ויסיר ממנו יצר הרע אמר להם אין זה עתה אלא לע"ל. וזה יאמר כי קרן החירות של מתן תורה היה של שמאל כי צד שמאל כי הוא יצר הרע היה עדין. ועל כן עשו את העגל וחזר הקלקול למקומו. אך לעתיד יהיה של ימין משולל סיטרא דשמאלא שיוסר לב האבן ואז יבולע המות לנצח. באופן כי בזכות הקרבת אותו איל למה שנברא בין השמשות הועיל זכות כל פרטיו אפילו הטפלים לגופו. והוא מצד איכותו והיות רוחו מצד שפע השבת שהגין על אדם כמדובר. והנה לפ"ז יראה כי צורך גדול היה האיל כמדובר. ע"כ העיר את אברהם ישית לב לבקש את האיל ויקרבנו והוא כי אמר אלהים אל תשלח ידך כו' ואל תעש כו' כי הנה מלת הנער ומלת לו מיותר. אף כיון אל הנער אל תשלח יד כ"א לזולתו. וכן אל תעש לו כו' כלומר לו אל תעש כ"א לזולתו. אז נתעורר אברהם לבקש מה זה האחר. וישא עיניו לראות וירא והנה איל ואחר שראהו בלתי מסובך ראהו מיד נאחז בסבך בקרניו. וזהו אחר שהוא סמוך נאחז ולא מתחלה. אז אמר מה זה שנאחז אם מאתו ית' הוא זה שאקרבנו איך מתאחז אח"כ. אך בהסתכלו כי מה שנאחז בסבך היה בקרניו אז אמר כי אין זה כ"א שאיל זה יועיל לדברים הנזכרי'. שבכללם הקרנות להיות חירות ממלאך המות הוא שטן כנודע. וע"כ השטן מאחז אותו בקרניו כי על שופר מתן תורה ושלעתיד לבא שיבלע המות לנצח מקפיד ומיצר. ע"ד מה שמתערבב בשופר בר"ה. ע"כ אז נחרץ וילך וכו' ויהי מאתו ית' תחת בנו ממש והוא מהטעמים הנאמרים:

יד

ויקרא אברהם כו'. הנה דברים אלה קשים להולמם ובלתי מיושבים על טבע הל' ואפשר בהזכיר מאמר ספר הזוהר על דרכי ציון אבלות כי בכל מקום שנעשה מצוה שם ינוח המלאך בנעשה המצוה ומה גם אם היא בהתמדה או מצוה רבה כזאת. ואמר כי המלאכים אשר נבראו בדרכיהם ההם ע"י עולי רגלים הם המתאבלים בחרבן. ועליהם אמר דרכי ציון אבלות. והנה ע"ד זה בהעשות מצוה רבה ייזאת הזאת בהר ה'. אין ספק כי שם נמצא ושם היה מלאך הנעשה מהמצות מהלל ומשבת לה' ומליץ טובה על אברהם כי לא חשך את בנו יחידו. וזה מלבד משז"ל (ב"ר פ' נ"ו) שהיו שם מלאכים בוכים שג' דמעות שנשרו מהם פגמו הסכין. ונבא אל הענין והוא כי הלא היה אברהם במבוכה גדולה. באמת באמור או מי יצילני מריב לשונות. למה יאמרו הגוים איה גדולת אברהם ומעשהו כי היעלה על רוחנו שבלב שלם הלך לשחוט את בנו והנה שב עמו ואין זה כ"א גנב דעתנו. עכ"א כמתפלל ואומר ה' יראה וישגיח. והוא כי כאשר יאמר היום בהר ה' מפי המלאך הנעשה במצוה. הוא אשר יראה בעולם שיתפרסם ויתגלה בעולם. והיא ע"ד ויהללוה בשערים מעשיה. כי המעשים עצמם הם המלאכים הנעשים בם המה יפרסמוהו וישימוהו בלב הכל מעשיה אשר עשתה בסתר. והנה סייע לזה היות גם רוח האיל מכח רוחניית טהור. כי המצוה הנעשית בו התפרסם ע"י המלאך הנעשה בה. וזה אחשוב בכוונת מאמרם ז"ל וז"ל האיל שנברא בין השמשות מתחת עץ החיים היה רועה וממים שתחת העץ החיים היה שותה והיה ריחו נודף מסוף העולם ועד סופו ע"כ. ואפשר כיוונו לתת טעם איך יצאת האמנה זו בכל העולם ולא היה איש משים שום ספק בדבר עם שובו עם בנו. לז"א אל תתמה כי הלא תקשה לך קושיא אחרת. כי הלא נברא בין השמשות ואיך חיה אלפים וק' שנה. אך הוא כי תחת עץ החיים היה רועה וממים שתחת עץ החיים היה שותה. וא"כ לא יפלא מה שהיה ריחו נודף שיצא שומעו בכל הארץ כי מלאך ריח ניחוחו נודף בכל העולם למה שאיכותו גדול. גם מלאך הנעשה בו יעלה עמו. מה שלה היה כך אם תחבולה היתה מאברהם לבלתי עקוד את בנו. גם אפשר כונת מאמר זה כענין המאמר הקודם והוא מה שכתבנו למעלה כי זכות האיל ההוא למה שנברא בין השמשות שהיה גדרו גדול. ע"כ הספיק זכות הקרבתו להגין מאדם עד לע"ל שיהי' הולך פגם אדם ונתקן עד סוף. ולא יתבטל בנתים על כל מיני הפגימות. שהזכרנו שבא לטהרם כמדובר. וזה יאמר הנה איל שנברא בין השמשות זך האיכות היה כי ע"כ מתחת עץ החיים היה רועה וממים שתחת עץ החיים היה שותה שע"כ התקיים. ואין זה כ"א שרב איכותו שלא היה ניתן במקום שאר חיה ובהמה כ"א במקום שצדיקים עומדים. וע"כ אל תתמה שהספיק. ריח ניחוחו להיות נודף מסוף העולם וכו'. שהוא מאדם עד לעתיד לבא להיות הולך ומתקן ומכל כל העולם מפגימותו הנאמרים באמת:

או יאמר ויקרא אברהם וגו' והוא כי הנה נאמר ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרי שמה אלא שמה כי המקום עצמו יקרא ה'. וכמו שכתבנו ע"פ כי שמך נקרא על עירך ועל עמך. וראוי לשים לב מהו אומרו מיום מאיזה יום הוא. ואפשר שהוא מיום העקידה הוא יום הנזכר פה באמור אשר יאמר היום. והוא שאמר ויקרא אברהם את שם המקום ה' כי קרא למקום ה'. וש"ת איך תכנה שם ה' על הר דומם לז"א יראה כי המקום ההוא יראה כי יהיה לו רוחניות עד גדר שהמקום עצמו יהי לו ראות ורוחניות מופלג. אך אין זה עתה. כ"א לעתיד כי אשר יאמר היום אינו גדר זה רק שבהר ה' הנזכר. אך לא שהמקוה עצמו יראה. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל המקרא ואל המסורת. שהוצרך לו' אל תקרי שמה אלא שמה כי באשר הוא שם ה' שמה כי שם הוא ודאי ושם יראה. אך לעתיד ה' יקרא שמה:

או יאמר ויקרא שם המקום ה' יראה. שיראה אותו תמיד שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים. ועוד אוחילה לאל כי אשר יאמר היום בזכות זה בשמים יהיה כי בהר ה' שהוא הר עתה יבא זמן יראה בו יה' הנזכר. והוא כד"א ונגלה כבוד ה' ואו' ועליך יזרח ה'. ולפי מה שכתבנו על משז"ל אברהם קראו הר כי בית ראשון שנבנה בזכות אברהם היה עתיד ליחרב וליעשות הר. יאמר עד"ז יהי רצון כי בהעשות הר ה' שלא ישאר כ"א שישוב ויבנה שה' הנזכר יראה שם. או יאמר במה שכתבנו על דע מה למעלה ממך עין רואה. כי עין האדם אינה רואה באמת רק שמקבלת מאור העולם שע"כ לא תראה באפלה. אך עין ה' רואה באמת שע"כ ידע מה בחשוכה ורואה ללבב. ונבא אל הענין אמר אברהם ירא אני פן יאמרו כי מעצמי הנחתיו חי. כי כך היה לבו מתחלה להשיבו. לכן או' כי ה' ודאי יראה שהוא ללבב ולא בני אדם ואוחילה כי מה שיאמר היום פה בהר ה'. שתהיה גוזרת לפני ה' השוכן בו יהיה כי יראה בעולם מה שה' יראה שהוא הלבב כי שלם היה:

טו

ויקרא מלאך ה' שנית וגו'. ראוי לשום לב מה צורך אל השבועה הזאת ואל אומרו נאם ה'. ועוד אומרו הדבר הזה ולא חשכת וגו' כי הלא הדבר הזה הוא שלא חשך את בנו. אך הנה ידענו כי החשיב הוא יתב' אפרו של האיל כאפרו של יצחק. והלא אם אמור יאמר לו הוא יתב' כי חשב קרבן האיל כאלו נקרב יצחק הלא כמו זר יחשב בעיניו ע"כ. אמר הנה בי נשבעתי ואל תחשוב שהם דברי מלאך כ"א נאם ה' שאינו מדבר כמגזים רק דברים צדיקים. כי הנה הב' דברים שקולים בעיני שאני מחשיב הקרבת האיל ומה שלא חשכת את בנך. וזהו יען אשר עשית את הדבר הזה הוא הקרבת האיל וגם לא חשכת את בנך. ובמה תראה כי שקולים הם הלא הוא כי ברך אברכך ברך על הא' אברכך על הב'. והרבה על הא' ארבה על הב'. ככוכבי השמים על הא' וכחול על הב'. ויירש זרעך את שער אויביו על הא' והתברכו על הב'. וש"ת הלא מתחלה היה גלוי שאעשנו ואיך קבל שכר על הנסיון. לז"א עקב אשר שמעת בקולי. ולא אמרת הלא אמרת לי ואעשך לגוי גדול. וכי ביצחק יקרא לך זרע ואיך אשחטהו. וגם שברכת הכוכבים נאמרה בין הבתרים. וברכת והתברכו בזרעך נאמרה למעלה והתברכו בך וגו' ובזרעך וגו'. הוא כי שם נאמרו הייעודים. ופה נאמר בזכות מה יהיו והנה באומרו שנית ראוי לשי' לב כי יראה מיותר. ולבא אל הענין נשים לב גם אל אומרו תחת בנו. ועוד אל או' עשית את הדבר הזה ולא חשכת וגו' שהיה לו להפך ולומר שלא חשכת את בנך ועשית את הדבר הזה. אך רז"ל (שם) שהיה אומר אברהם יהי' רצון שתחשיב אפרו של איל כאלו הוא של יצחק. ויהי' כי ז"א תחת בנו. כלומר הנני מעלהו אם תקבלהו תחת בני שאם לאו הנה בני אקרבנו. נמצא כי גם עתה היה חפץ להקריבו אחר האיל אם לא יקבלהו תחת בנו. ובא ית' למונעו כאשר בפעם הראשון. וזהו אומרו שנית כלו' כי גם זאת הפעם הוא כראשונה למנוע הקרבת יצחק וזהו יען כי עשית את הדבר הזה של האיל. ועל זה לא חשכת את בנך את יחידך שאלו לא החשבת את האיל כבנך היית מעלה את בנך גם הוא:

יט

וישב אברהם וגו'. הנה ארז"ל (פרקי דר"א פ' ל"א) כי יש אמרו כי יצחק הלך לג"ע להתרפאת מאשר היחלה הסכין לחתוך בו ויש אמרו למקום אחר. ובזה נבא אל הענין והוא כי הלא כתבנו למעלה כי אברהם בטח בה'. ישוב עליהם עם יצחק כאומרו ונשובה אליכם ולא אמר ואשובה. ועל כן אמר בלבו הנה אמרתי להם שנשוב שנינו. והנה אם ישוב עמי הלא יאמרו נא על חנם אמר ונשובה לשון רבים. כי אם שמאז היה זה בדעתו מורה כי ילך לשוחטו אך לא כן לבו רק להשיבו עמו כאשר אמר והנה כן עשה ע"כ וישב אברהם אל נעריו הוא לבדו. ולא יצחק עמו עד שובו ממקום שהלך להרפא. ואז ידעו כי התחיל לשוחטו כי הנה בא מהתרפא מהשחיטה. ואחרי כן אמר אם אלך לי אל חברון כי שם ביתו. הלא שם שרה ותשאל מה היה לנער ויוכרח לספר הענין ותתפעל ותמות כאשר ע"י זולתו. שאפילו באמור אליה שלא נשחט אלא שכמעט כפשע היה בינו ובין המות פרחה נשמתה. על כן חש אברהם פן יהי' הוא גורם מיתתה שתהי' על ידו ע"כ וילכו וגו'. וישב אברהם בבאר שבע ישיבה קבע עד יראה מה תהיה משרה כי תדע ע"י אחר. ויהי לה כן שמעת. ואם נדקדק אומרו וישב אברהם ולא נאמר וישב בבאר שבע. כי בזה רמז מי היו המגידים לשרה באמור שעם לכתם יחד אברהם לבדו ישב בבאר שבע כלומר אך הם הלכו חברונה להגיד לה שע"י כן מתה ואחרי כן ויבא אברהם לספוד לשרה כי מתה:

כ

ויהי אחר וגו'. הנה ארז"ל ויהי אחר הדברים שהיה אברהם מהרהר בלבו ואומר לא יפה עשיתי שלא לקחתי אשה ליצחק זה כמה שנים כי הלא לעת כזאת היו לו כמה בנים ואילו היה נשחט ע"י העקידה הייתי מתנחם בזרעו. אך עתה אלו היה נשחט איך הייתי נשאר בלא נין ונכד. ע"כ מיד ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם וגו' ובתואל ילד את רבקה וגו'. אמר לו הקב"ה הנה עדין לא נולדה בת זוגו של יצחק עד עתה. ובזה נבא אל ענין אומרו לאמר כי הלא לא יתיישב כי למי יתעתד לאמר אברהם הענין. אך הוא לתת טעם מה יתן ומה יוסיף לאברהם מה שהוגד לו כי ילדה מלכה בנים את עוץ ואת בוז כו'. ע"כ אמר מה שהוגד לאברהם אינו בשביל עוץ ובוז כו' מצד עצמם. כי אם למה שנמשך מאלה מה שבתואל ילד את רבקה. שיהיה ככובר בכברא עד מצוא המרגליות ואז זורק את החול ונוטלה. והוא כי היה בשורתו שהיא בת זוגו של יצחק וזה אומרו לאמר. כלומר. מה שיוגד וגו'. הוא כדי לאמר הנמשך שהוא ובתואל ילד את רבקה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף