משאת המלך/בראשית/יח
ב[עריכה]
והנה שלשה אנשים וגו' ויאמרו כן תעשה כאשר דברת (יח ב)
כתב הרמב"ם (בפי"ד מהל' אבל ה"ב) ז"ל, שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה וכו', עכ"ל. והנה דבר זה נלמד לכאורה מדלהלן (י"ח ט"ז) ואברהם הלך עמם לשלחם, ושם ברש"י ללוותם כסבור אורחים הם. ויש להעיר מנ"ל לרמב"ם שחקק אברהם חוק בהכנסת אורחים שצריך לויה, דילמא אברהם לפי רוב גדלו במצות הכנסת אורחים לכן הידר אף ללותם, אבל אכתי אין זה חוק בעצם מצות הכנסת אורחים.
והנה הרא"ם ביאר במש"כ רש"י ללותם כסבור אורחים הם, דאתא ליישב דלא תיקשי מה יש לשלחם, והלא לכאורה ע"י שבשרוהו על לידת יצחק כבר נודע לו שהם מלאכים, לזה הוסיף רש"י דאינו כן אלא אכתי כסבור אורחים הם נביאים שלוחים אליו.
אמנם נראה דגם אם נימא דלא כפרש"י אלא דאכן לאחר שבשרוהו על לידת יצחק כבר נודע לו שהם מלאכים, מ"מ שפיר יש ליישב הא דהוצרך אברהם לשלחם, וזה לפי דנראה ברור דלאחר שנתברר לו שהם מלאכים, הרי במה שאמרו לו בתחילה כן תעשה כאשר דברת, מעתה ה"ז מצוה עליו לקיים בהם הכנסת אורחים שהרי נצטווה כן ע"י מלאכים, [ויתכן שזה שציוהו בכך כדי שלא יצטער ויחשוב שכל טרחה שטרח בעה"ב היתה בכדי, ולא היה כאן קיום מצוה בדבר, והשתא שציווהו א"כ לכה"פ נמצא שטרח במצוה, ובפרט שהרי גם כיון להכנסת אורחים, וצ"ע].
ולפי"ז הרי ניחא היטב מה שאברהם הלך עמם לשלחם אע"פ שכבר ידע שהם מלאכים, שהרי זו מצוותו שנצטווה מפיהם לנהוג בהם מידת הכנסת אורחים, ואף שהם א"צ ללויה, אבל הרי חל כאן מצוה מיוחדת שעליו לנהוג בהם כדין הכנסת אורחים, וכיון דאף לויה בכלל הכנסת אורחים א"כ נתחייב ממאמר זה אף ללותם.
וא"כ נמצא שיש כאן מקור נאמן לדברי הרמב"ם שהכנסת אורחים זה החוק שחקקו אברהם אבינו, דאם אי"ז אלא מגודל חסידותו והידורו במצוה, א"כ לא היה לו ללוותם מאחר שהם מלאכים, וע"כ שהוא חוק בדין הכנסת אורחים, ולכן מאחר שנתחייב לנהוג בהם מנהג הכנסת אורחים, נתחייב מתוך כך אף ללותם
והנה שלשה אנשים נצבים עליו (יח ב)
אמרינן בב"מ (פו:) מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל, מיכאל שבא לבשר את שרה רפאל שבא לרפא את אברהם גבריאל אזל למהפכיה לסדום יעו"ש, ויל"ע מפני מה גבריאל דשליחותו להפוך את סדום בא תחילה אל אברהם ולא הלך במישור להפוך לסדום.
ואפ"ל דהנה איתא בברכות (ד:) תנא מיכאל באחת גבריאל בשתים וכו' ופרש"י מיכאל באחת בפריחה אחת, וביאר שם המהרש"א דמיכאל שליחותו לרחמים ורחמי שמים מרובים וניתן כח למיכאל לעשות שליחותו בפריחה אחת, וגבריאל דשליחותו לדין לא ניתן כח למהר שליחותו עד שתי פריחות, שירגיע בינתים אולי ישוב ונחם ה' יעו"ש.
וא"כ י"ל דאף כאן מה דבא גבריאל אצל אברהם זהו גדר שתי פריחות, דלאחר שנשלח להפוך לסדום המתין אצל אברהם שיבקש עליהם רחמים, וכדפרש"י לקמן (י"ט א') דמלאכי רחמים היו וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סנגוריא, ולאחר המתנתם לאברהם עד דגמר ללמד עליהם הסניגוריא אז הלכו לסדום והיינו פריחה שניה, ושו"ר ביותר בפרקי דר"א (פכ"ה) דאחד מן המלאכים הגיד לאברהם מעשה סדום ועמורה שנא' ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה וכו', וכ"כ הרשב"ם עה"כ וה' אמר המכסה אני מאברהם וכו' כ"ז מדברי המלאך, ולמבואר שמא מלאך זה הוא גבריאל (והרשב"ם העמידו במיכאל), וא"כ לא רק דהמתין לאברהם דיבקש רחמים אלא אף הוא המודיע לאברהם על שליחותו להפוך את סדום, וכדי דיבקש אברהם רחמים עליהם דזהו סיבת ביאתו לאברהם וכש"נ.
ח[עריכה]
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם (יח ח)
פרש"י ולחם לא הביא, לפי שפירסה שרה נדה שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאה העיסה. וצ"ע טובא הא נדה אין נוהג בבנות עכו"ם, ואף בישראל הרי כל זמן שלא ניתנה תורה ולא נתחדשה פרשת טומאת נדה אין נראה שחייל טומאה, ואף שקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה, מ"מ לכאורה לענין זה לא שייך שהרי אין כאן טומאה עדיין, ובשלמא לענין איסור ביאה של נדה דאשכחן שנהגו בזה (עיין ב"ר פ"ה ח'), ניחא שע"ז שייך שפיר לומר שקיימו כה"ת וכו', מאחר שאין זה ענין לטומאה וה"ז כשאר איסורין, אבל לענין טומאת נדה צ"ע כנ"ל, וגם אם נימא דאף לענין טומאה שייך לומר קיים אברהם אבינו כה"ת וכו', מ"מ יקשה וכי אף על אכילת האורחין הקפיד על כך שהם לא יאכלו לחם טמא, וצ"ע.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א