מראי מקומות/בראשית/כח

מראי מקומות בראשית כח

פסוק ט

וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה:

ברש"י: ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר י"ד שנה ואחר כך הלך לחרן. ובטעם הדבר שלא הלך תכף ומיד לחרן, כתב מהרי"ל דיסקין, שחשש שעשו ירדוף אחריו להורגו, כפי שאכן ארע לבסוף ששלח אחריו את אליפז.

ועוד כתב מהרי"ל דיסקין, שמכך שלא מצא עשו את יעקב בבית המדרש, מוכח שמעולם לא היה עשו בבית המדרש.

פסוק י

וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה:

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה

מהרי"ל דיסקין מבאר שישיבת שם ועבר היתה בבאר שבע, ולכן לבסוף כשיצא מבאר שבע אכן הלך לחרן. ורמוז זאת בתיבות 'מבאר שבע' אותיות: אב, שם, עבר, שכולם היו בבאר שבע.

וילך חרנה

באור החיים מפרש כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך 'חרונו' של עשו, והוא אומרו וילך 'חרנה'.

ברש"י להלן איתא שקפצה לו הדרך. וכתב מהרי"ל דיסקין שמהכתוב כאן מוכח כפירוש רש"י, שהרי מבואר במפרשים שיעקב ויצחק היו סבורים באותה עת שלבן בפדן ארם ולא בחרן, ואם כן כיצד הלך לחרן. אך לדברי חז"ל שקפצה לו הדרך אתי שפיר שכיון שנעשה לו נס משמים, מסתמא הלך למקום שהיה צריך ללכת לשם למקום שבתו של לבן בחרן.

פסוק יא

וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא:

ויפגע במקום

ברש"י להלן (פסוק יז) מבואר שירושלים באה לבית אל. וביאר מהר"ל שהכריחו כן מלשון 'במקום', ולא פירש איזה מקום, ולא קראו בשמו כיון שמקום אחד בא למקום אחר, וכיצד יכנהו, לכן כתיב 'במקום' היינו המקום הידוע.

ויקח מאבני המקום

וברש"י: התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו כו', מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו'. ומהרי"ל דיסקין הוסיף שהכריחו כן מדאמרינן במנחות (צב.) שדבר שנתתמש בו הדיוט אסור לגבוה, ואם היו כמה אבנים מדוע לקח את האבן ששם מראשותיו ונשתמש בה לעשותה מצבה, היה לו לקחת משאר האבנים. אלא על כרחך שנעשו כולם אבן אחת ולא היה לו כי אם את האבן הזו.

פסוק יב

וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ:

וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה.

רמז שלא יוכל לקפוץ אל הקדושה אלא לעלות בסולם דרגה אחר דרגה. מכתב מאליהו (ח"א יש קונה עולמו בשעה אחת עמוד 25).

שאחר שחטא לפי דרגתו וכשנתן דעתו לחזור קפצה לו הדרך, הראוהו שזה דווקא בתשובה מחטא אך דרך הצדיקים היא על ידי דרגות. מכתב מאליהו (ח"א יש קונה עולמו בשעה אחת עמוד 28).

סולם מוצב ארצה

מהרי"ל דיסקין מפרש שהיו כמה סולמות סביב גבולות ארץ ישראל, ויעקב חלם שהוא שוכב עליהם. ולכן כתוב 'עולים ויורדים בו' - בו ממש. ועפ"ז פירש מה שכתוב במדרש שקיפל הקב"ה א"י כולה תחתיו, שהוא כפשוטו שבחלומו ראה עצמו שוכב על כל גבולות א"י וא"י מתחתיו.

פסוק יג

וְהִנֵּ֨ה ה' נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י ה' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ:

אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק

ביאר מהרי"ל דיסקין הטעם שלא הזכיר 'אביך' אלא על אברהם, כיון שעיקר ההבטחה היתה לאברהם 'לך אתננה ולזרעך', והיינו זרעך המיוחסים לך ונוהגים בדרכיך.

הארץ אשר אתה שוכב עליה

וברש"י שקיפל תחתיו כל א"י. ובזוהר (פ' קדושים) הקשה איך שייך כן והלא א"י גדולה ת' פרסאות על ת' פרסאות, וביאר שהוא מקום עילאה קדישא ששמו א"י. ומזה דקדק מהרי"ל דיסקין שחלומו של יעקב היה נראה קרוב למציאות, ולכן שייך לדון החלום לפי המציאות הנגלית לעינינו. ובזה ביאר מה שהקשו המפרשים על המבואר בחז"ל שהסולם היה רחב שמונה אלף פרסאות, והלא כל העולם כולו אינו רחב שמונה אלף פרסאות.

פסוק טו

וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ:

כי לא אעזבך

פירש מהרי"ל דיסקין כי הוא נתינת טעם לכך ש'והנה אנכי עמך ושמרתיך', ואיך לך לירא, כי לא יוכל לבן לעשות לך כל רע כיון שצריך אני לקיים הבטחתי.

פסוק טז

וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה' בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי:

ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי

ואחר כך, וירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו'. ביאר מהרי"ל דיסקין, שיעקב הסתפק אם זכה לנבואה רק מחמת החלום וממילא אין לו להצטער על שהלך לישון, או שבלא"ה היה זוכה לנבואה. ואחר כך התבונן והכיר בכך שבלא"ה היה זוכה לנבואה ואז 'וירא ויאמר מה נורא המקום הזה', ולכן הקריב קרבן לכפר על שנתו.

פסוק כ

וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ:

לחם לאכול ובגד ללבוש

בכלי יקר מפרש שיעקב ביקש לחם כדי לאכול ובגד כדי ללבוש, דהיינו ההכרחי ולא יתן לו מותרות.

פסוק כא

וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה' לִ֖י לֵאלֹהִֽים:

ושבתי בשלום אל בית אבי

רק 'שלום' כזה שמביא לשוב לאבינו שבשמים יש לבקש (אמרי חיים).

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף