הכתב והקבלה/בראשית/כח

הכתב והקבלה בראשית כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יא

ויקח מאבני המקום. לדעת מפרשי הפשט טעמו אבן אחת מאבני המקום, ורוו"ה השיב עליהם כי מלבד שהיה לו לכתוב לפירושם ויקח אבן וישם מראשותיו דוגמת ויקחו אבן וישימו תחתיו (שמות י״ז:י״ב), גם תיבת מראשותיו לא יסבול פירושם כלל, שלפי דעתם מראשותיו תאר אל הכסת או אל כל דבר הנתון מתחת לראש להניח הראש עליו, והמעיין בכתובים ימצא שאין זאת מענינו, אבל הוא שם תאר נופל על הדברים הנתונים סביבות הראש לא תחתיו, והעד ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשותי שאול (שמואל א כ״ו:י״ב), את חנית המלך ואת צפחת המים אשר מראשותיו (שם), היתכן שהניח שאול את ראשו על החנית וצפחת המים, ועוד כתיב גבי אליהו (מלכים א י״ט:ו׳) ויבט והנה מראשותיו עגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת, מכל זה נראה ברור כי טעם מראשותיו הדברים הנתונים סביבות הראש, לכן הנכון כדעת רבותינו שלקח רבים מאבני המקום ועשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות (ערש"י), ומטעם זה לא תמצא מראשותיו כ"א בלשון רבים לעולם (מהיחיד שלא נמצא מְרֶאשֶת), ונראה כי כמוהו מרגלותיו (מֵרְגֶלֶת) מה שסביב הרגלים, ולדעת המפרשים מראשותיו מה שתחת הראש א"כ גם טעם מרגלותיו מה שתחת הרגלים, א"כ מה טעם גלוי מרגלותיו האמור ברות ולא היה שם גלוי, גם מה שאמר בדניאל (יו"ד) ומרגלותיו כעין נחשת קלל, נראה שטעמו מה שסביב לרגליו ודלא כראב"ע שם. וכ"א במכדרשב"י (קמ"ז ב') מאי מראשותיו אי תימא כמאן דשוי תחות רישיה לא, אלא מראשותיו לארבע סטרין דעלמא. אמנם במדרש הנעלם דעת ר' אלעזר ב"ע כמפרשי הפשט, מאבני, אחת מאבני המקום. וכן אר"י שם אבן אחת ממש היתה, משמע דכתיב מאבני ולא אבני כד"א לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אחת מהן:

יג

נצב עליו. לשון עמידה ונציבה לא ישמשו דוקא על העמידה בזקיפת קומה הפך השכיבה והישיבה, אבל ישמש גם על מעמד התעלותי (בייאשטאנד), בין תועלת השירות והשמוש, כמו ועמדה לפני המלך (מלכים א א׳:ב׳), היו עומדים לפני שלמה (שם יו"ד), והוא עומד עליהם דאברהם, שכולם תועליות השירות והשמוש, בין תועליות העזר והישועה, יעמוד לימין אביון, אף חכמתי עמדה לי, שענינם תועלת העזר והישועה, וכן לשון נציבה ישמש גם למעמד התועלותי, הנער הנצב על הקוצרים (רות ב׳:ו׳), שהוא לתועלת סדור ענין הקצירה, שיתעסק כ"א בריחוק הראוי מחברו כדי שלא ידחוק איש את אחיו ותתבטל המלאכה, וכדומה מן תועליות המשגיח על עושי המלאכה, וכן ושמואל עומד נצב עליהם (שמואל א י״ט:כ׳) הוא ג"כ עמידה לתועלת הלמודיים הנצרכים להשגת הנבואה, לכן ת"י שמואל קאים מליף עלויהון, ולכן ישמש שורש נציב על פקידי המדינה אשר עינם תמיד בהשגחת התועליות והרחקת ההפסד והנזק למדינה (לאנדשטאֶנדע), כמו שנים עשר נציבים (מלכים א ד׳:ז׳); ויעקב שהיה כעת נדחה מפני עשו אחיו, וגם נלקחו ממנו כל נכסיו, כפי שקבלו רז"ל ובס' הישר, והיה נפרד מאבותיו, מתרחק מקדושת א"י להתנודד לח"ל, שאין ספק שכל אלה היו מצערות את לבבו, ונראה לו במראה הנבואה מאת ה' שהמקום יהיה בעזרתו וישמרנו בכל אשר ילך וכדומה מן ההבטחות הטובות זמניות ונצחיות כמוזכר במאמר הש"י אליו, לכן אמר מקודם בדרך כלל והנה ה' נצב עליו כלומר המקום ב"ה עומד לימין עזרתו, ולפי"ז מ"ש רש"י נצב עליו לשמרו, אין מלת לשמרו תוספת על לשון המקרא, אבל הוא נכלל בלשון נצב שהוראתו מעמד התועלותי, ומלת עליו אינו שב על הסולם כ"א על יעקב וכדאיתא במדרש. ויתורגם נצב עליו (שטאנד איהם בייא), ואונקלס ויב"ע שתרגמו נצב מעתד, יראה שהוא מן ועתדה בשדה לך (משלי כ״ד:כ״ז), שענינו הכנה וזמון לסדר הכל כראוי (בערייטען, אָרדנען), וכן כאן נצב עליו ה' היה מוכן ומזומן לפניו לסדר כל עניניו לטובתו (פעראָרדענטע איבער איהן), והכל הולך אל כוונה אחת להרחיק ההגשמה, והמתרגמו כמו אנכי נצב על עין המים, מגשם את הבלתי ראוי להגשימו:

שכב עליה. כמו שוכב בקרבה או בתוכה, כי יש על במקום בתוך, כל העובר על הפקודים, נהפך עלי לבי, שהוא כמו נהפך לבי בקרבי (איכה א׳:כ׳), אמנם אמר עליה להורות בכוונה שניה על הדרש שהזכיר רש"י:

יד

כעפר הארץ. אונקלס ויב"ע תרגמו סגיאין כעפרא דארעא, לדבריהם תהיה ההבטחה בזה דרך גוזמא לבד כענין שנאמר בצורות בשמים, כי א"א להיותם כעפר הארץ ברבוים הלא כל איש יש לו עכ"פ צורך לארבע אמות בארץ למעמדו ולמצבו, א"כ אינו אלא הפלגה בעלמא. אמנם הארץ לעולם עומדת בקיומה ואינה נפסדת, וז"ל (בראשית רבה) מה עפר הארץ מבלה את כל כלי מתכות והוא קיים לעולם כך בניך מבלים את כל העולם והם קיימים לעולם, ובמכדרשב"י (משפטים ק"ה) והיה זרעך כעפר הארץ מה ההוא עפר עלמא מתברך בגיניה אף הכי והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ע"כ. המשילום לעפר הארץ לענין תכלית היוצא מן האדמה אל כל יושבי ארץ להחיותם חיות הגשמי בצאצאיה ופרחיה ככה יצא מהם תועלת כללי להחיותם חיות הרוחני להכירם אלוה האמתי, (עמ"ש בלך לך בפ' למנות את עפר הארץ):

טו

אכן. מתורגם בקושטא, ולרשב"ם הוא מורכב משתי מלות אך כן, וטעמו איננו כמו שהייתי סובר אך כן הוא. ול"נ עיקר המלה הוא כן שענינו אמת, כמו כן בנות צלפחד דוברות, כן באו אלי האנשים דתרגומו בקושטא והאל"ף מחוברת למלה להורות על המ"ב, ודומה למלת אפונה (תהלים פ"ח) שהיא גזורה ממלת פן, והאל"ף היא למ"ב, שטעמו אני מסתפק תמיד פן יקרני כך וכך (איך פערצווייפלע), ע"ש ר"ש ב"מ, ככה מלת אכן עיקר המלה כן והאל"ף למ"ב מאותיות אית"ן וטעמו אני מאמת (איך פערגעוויעססרע, האלטע פיר וואהר):

טז

יש ה' במקום הזה. כבוד שכינתו נראה במקום זה אל הראויים אליו, כי מקום נבחר יש לגלוי שכינה, כמ"ש והיה המקום אשר יבחר ה' בו לשכן שמו שם, ואם הייתי יודע שהוא מקום קדוש כזה לא ישנתי, כ"כ המפרשים, וכבר טען הרא"ש ע"ז, כי איך יתחרט על השכיבה, שהרי הכתוב מעיד שנמשכה לו ברכה משכבו שם, והנבואה אמרה הארץ אשר אתה שוכב עליה. ומלבד זה מוכח מסדור מלות המאמר שאינו מדבר מקדושת המקום, דא"כ היה לו להקדים המקום להשם ולומר "במקום הזה יש ה"', ואז היה מורה על מקום זולת מקום, כי עיקר כוונת האומר נודע ע"י סדר התיבות במאמרו, כענין תפשום חיים חיים תפשום וכמבואר באחרי מות בוכסהו בעפר, ומדהקדים "יש ה"' מבואר שזה הוא העיקר המכוון ממנו. לכן נ"ל אף שהיתה מציאות ה' נודע אליו בקבלה מאבותיו, וגם בלי ספק היה לו בענין נשגב זה ידיעות מושכליות, בכל זאת כשזכה פעם ראשונה למראה נבואה זו שנתגלתה השכינה ולומר אליו, "אני ה'" שנתאמתה לו מציאות האמתי במראה, שהיא בלי ספק מעלה יתירה לבלי תכלית על קבלתו וידיעתו הקודמת לו בזה, הנה מרוב חבה היתרה שנודעת לו ענין נכבד זה, הסיח דעתו מכל ההבטחות הגדולות שהובטח עליהם בה, ובשמחה גדולה התפלא לאמר "אכן יש ה' במקום הזה", ירצה נתאמת אצלי בהשגה נפלאה מציאות ה' במקום זה (דאס דאזיין גאָטטעס איזט מיר געוויסס געוואָרדען אן דיעזעם אָרטע): ואחר שמתנאי הנבואה שאינה חלה רקעל חכם גדול בחכמה כשנכנס לפרדס ונמשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג (ע' רמב"ם יסודי התורה פ"ה ובשביעי לח' פרקיו), ואין ספק שנתעלה יעקב אבינו אל השגות הנכבדות האלה בבית אביו ובבית מדרשו של שם ועבר, עד שמצדה לא היתה לו מחיצה המבדלת אותו מן הנבואה, בכל זאת מדרך הולכי תמים להקטין מעלתם, לכן נדמה בעיניו שחסרים לו עוד מדעות שכליות, עד שמצד חסרון ידיעתו בהם עדן אינו ראוי לנבואה לכן אמר ואנכי לא ידעתי (נאָך מאנגעלט עס מיר אן וויססענשאפטען), ירצה עדיין לא הגעתי אל הידיעות הראוית למעלה זו. ויש בלשון ידע ענין הכרה והשגה, כי המשיג דבר ידע אותו, כמ"ש (ש"א ג') ושמואל טרם ידע את ה' דתרגומו לא אלף למידע אולפן מן קדם ה'. ובמכדרשב"י כאן, ואנכי לא ידעתי אמר וכי כל האי אתגלי לי ולא אסתכלת למנדע אנכי ולמיעל תחות גדפא דשכינתא למהוי שלים, והדברים קרובים למ"ש, ותיבת יש עיקר הנחתו לקיום מציאות ענין מה, הפך ממלת אין שהוראתו שלילה מוחלטת, ועיקר מלת יש היא לשם דבר (כמ"ש במכלל יש) ואע"פ שהוא שם פעמים פירושו בענין הן, ולפעמים יוסיפו אל"ף בראשו ואמרו איש, והוא שם דבר נופל על כל עצמי נמצא, כמו ויתן איש בתרו, ועיקר יסודו יש, וכן בעל המסורת מונה ג' איש דסבורין יש, אם אש להמין (ש"ב י"ד) האש בית רשע (מיכה ו') איש רעים להתרועע (משלי י"ח) ובלשון ארמי לעולם אית בתוספת אל"ף בראש תמורת יש שבלשון עברי:

יז

ויירא. לדעתי אין זה דומה למה שאמר (לקמן ל"ג ל"ח) ויירא יעקב שהוא יראת העונש ופורעניות, כי מה לו לירא הלא הובטח מפי הנבואה בכל הטובות הגדולות האלה, אבל לשון ויירא כאן הוא יראת הכבוד והרוממות (עהרפורכט), כענין וממקדשי תיראו, שאין הכוונה בו יראת הנזק אבל היראה לבלי פגוע בכבודו ובערכו; כי מדרגות רבות ישנן ביראת ה' כפי כח בינת האדם וכפי כח מעלת השכליות שבו, ויבדלו בה בני אדם בין רב למעט, כמו שנאמר על עובדיהו היה ירא את ה' מאד (מלכים א י״ח:ג׳) ויירא את אלהים מרבים, וכן יעקב אף שהיה לו עד הנה ג"כ ציור יראת ה', והיה ירא את האלהים באורח השכל והקבלה, הנה כעת זכה למעלה גדולה ויקרה מאד בענין יראת ה', כי נתגלה לו במראה ציורי כבוד אל וגדלו בהרגש הדעת ע"ד האמת כאלו הוא עומד לפני ה', ונדמה לו יראת ה' ליראת מלך המוטלת על האדם העומד לפניו, שעיניו רואות את המלך ולבו יירא יראת הכבוד והרוממות:

מה נורא. אחר שמצד ענותנותו היה קטן בעיניו להחזיק עצמו אינו ראוי לנבואה, לכן גמר בדעתו שמצד עצמו לא זכה לכך רק מצד קדושת המקום, ויגזור ויאמר "מה נורא המקום הזה", ר"ל המקום הזה מצד קדושתו מוכנת להופיע בו אור הנבואה אף למי שאינם ראויים אלי' כ"כ, מלת מה נורא מענין אור נר ומנורה כמבואר בבשלח בנורא תהלות, יעו"ש. (ערלייכטעט, ליכטפערברייטענד), ובמכדרשב"י (יתרו ע"ט) מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא, חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אקרי נורא, ע"ש:

בית אלהים. ר"ל המקום הזה יש בו קדושה, שמצדו יוכן האדם לקבל בדעתו ענינים אלקיים (היער איזט ניכטס אנדערס אלס עמפפאֶנגליכקייט פיר גאָטט), דעת האדם מתקדשת בו להיות פנויה למעלה ולהסתכל בחכמתו של הקב"ה ולדעת גדלו ותפארתו:

וזה שער השמים. ר"ל בזה המקום יוכשר האדם בשקול ואומדן דעת להעריך דבר אל דבר לשער ולהבין באותן צורות הקדושות הטהורות השמימות (היער איזט ערוואֶגונג איבער היממלישעס), ובידיעות שאחר הטבע (פהיזישעס, איבער זיננליכעס נאכצוזיננען), וכבר כינו הכתובים אותו ית' בשם שמים, כמו שתו בשמים פיהם (תהילים ע״ג:ט׳) ר"ל ידברו על אלהי' היושבים בשמים (היממלישען), וכן במכדרשב"י (יתרו פ"ה) מן השמים דברתי, השמים דא קב"ה, (ושם ע"ב) יגלו שמים עונו דא קב"ה ורגיל בדברי רבותינו לכנות אותו ית' בשם שמים, כאמרם קמי שמיא גלי', השמים ביני לבינך, יראת שמים, ובהאזינו (ד' רפ"ז) קב"ה שמים אקרי, ובספר הבהיר (מובא במכדרשב"י סוף ס' שמות סי' ג' מנלן דשמים הקב"ה דכתיב ואתה תשמע השמים אטו שלמה מתפלל אל השמים שישמעו תפלתו אלא שנקרא שמים על שמו ע"ש. נראה שפירשו שמים לשון השתוממות, כמ"ש ר"פ בראשית, ונקרא הוא ית' שמים ע"ש התפלאות והשתוממות הבריות בגודל אלהותו ית':

בית אלהים. שם בית לא הונח דוקא על בנין מקום דירה, אבל על כל דבר שיש לו תוך הראוי לקבל דבר אחר אל תוכו (עמפפאֶנגליכער רוים), כמו מבית ומחוץ תצפנו, בתים לבריחים, בתי ידים, בית סאתים, (וז"ש במכדרשב"י (שמות ד') כל דמקבל מאחרא איהו ביתא לההוא דיהיב, וע"ד איש וביתו באו, (ושם ע"ב) ואינון דבדרגא תתאה אתקרון נוקבתא בית, דאתתא נוקבא דמקבלא מן דכורא) ולזה יתכן לבאר בית אלהי' על הנפש המוכנת לקבל בדעתה השגת אלקיית, ושם שער כאן הוא, לדעתי מן וימצא מאה שערים, וכמו שער בנפשו, שענינם אומד הדעת להעריך דבר, וטעמו כאן לפלס בכח הדעת ולשקול במאזני השכל ולשער במדות הבינה בהדר כבוד השגת רוחניות ותפארת עוזם:

יח

את האבן. האבן היותר נכבדת ונאותה למצבה לקח מן האבנים אשר שם מראשותיו, ותחסר המ"ם ממלת אשר כמנהגה לפעמים, כמו קח את פר השור לאביך (שופטים ו׳:כ״ה) שטעמו מאשר לאביך, (רוו"ה), ויותר נראה לפרש מלת את, כמו כצאתי את העיר שפי' מן העיר, כן את האבן מן האבן, וטעמו לקח מן האבנים אשר שם מראשותיו, ובא האבן ביחיד כמו ארבעה טורי אבן שהוא במקום רבים:

יט

בית אל. לשלש מקומות קרא יעקב בית אל, כאן קרא בית אל לבד, ולהלן (וישלח ל"ה ז') קרא אל בית אל. ושם אחר שנתברך (ל"ה ט"ו) קרא אלהים בית אל וכן כתוב בשאול (ש"א יו"ד ג) עולים אל האלקים בית אל, (הגר"א) לדעת ריב"ז בית אל זה הוא הסמוך לירושלים והוא הר המוריה, ולדעת ריב"ס בית אל זה הוא הסמוך לעי, עי' רמב"ן:

כ

אם יהיה. יתקשה למפרשים על אמרו מאמר זה, כי איך היה מסתפק במה שנאמר לו בנבואה והנה אנכי, והוא מסתפק אם יהיה אלהים עמדי, ונאמר לו ושמרתיך, והוא מסתפק בו ואמר ושמרני, ונאמר לו והשיבותיך והוא מתנה כמספק ושבתי בשלום אל בית אבי, ועוד איך נעשה יעקב בנדר זה עובד ע"מ לקבל פרס, אם יעשה לו כל אלה אז והיה לי ה' לאלהים ומכלל ההן ישמע הלאו ח"ו, ונ"ל מלת אם כאן אינו מלת התנאי כמו אם יעברו בני ראובן, ונתתם, אבל טעמו כמלת אמנם, אכן (וואהרליך), כמו אם יהיה לבער קין, וכן כי אם יש אחרית (משלי כ"ג), ובלא מלת כי ג"כ לענין זה אם רחץ ה' את צואת בנות ציון פי' באמת רחץ כמ"ש הרד"ק, וכן אם ללצים הוא יליץ, והוא מלת הקריאה נגזרת משרש אמן (ע"ש ר"ש ב"מ), וטעמו באמת אמר יעקב "אם יהיה אלהים עמדי" ר"ל אמת הוא נאמנה רוחי בהבטחתו שיהיה אלהים עמדי שישמרני ושיתן לו לחם לאכול, ושאשוב אל בית אבי ושיהיה ה' לי לאלהים, לכן אני נודר והאבן הזאת וגו'. וראיתי במכדרשב"י (ויקהל קצ"ח) דיעקב לא אתרחיץ באבוהי ולא באמיה וגו' ואיהו אתרחיץ ביה בקב"ה דכתיב אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וגו', הנה הבינו מאמר זה למאמר בטחוני ודאי לא למאמר תנאי וספוקי:

כב

והאבן הזאת. לדעת המפרשים הוא תשובת התנאי והוא הנדר, כלומר אם יתקיים כל זה אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת; אמנם במדרש הנעלם איתא אם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים מיד וכל אשר תתן עשר אעשרנו נדר המעשר, לפי"ז מאמר והאבן הזאת הוא מחלק התנאי והמעשר הוא הנדר. דע שהרמב"ם כתב (כ"ב ממכירה) האומר כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו מטעם נדר; ובס"פ ו' דערכין כתב ראיה לזה מה שאמר יעקב אבינו כל מה שתתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר; ודעת הרא"ש דוקא כשהזכיר בלשון חיוב על עצמו כגון שאמר אתננו אז חייב משום נדר, אבל כשאמר יהיה הקדש לא הוי נדר (עיין חו"המש סי' רי"ב ס"ז ס"ט ובסמ"ע וט"ז שם); והרב מהרי"ט פשיטא ליה מקרא דילן דוהאבן הזאת יהיה בית משמע דיהיה לשון נדר הוא, והוסיף עליו בתשובת חתם סופר (סי' רמ"ג) דאי אפשר לחלוק ע"ז דהא לרבותינו נענש במעשה דינה על שאיחר נדרו, והיינו נדר לעשות בית ולהקריב על מצבת אבן, דנדר עשר אעשרנו לא עבר יעקב ובודאי עשר כל אשר לו מכבר, ורק העליה לבית אל איחר, ש"מ יהיה נדר הוא, אמנם צ"ע אמאי מייתי הרמב"ם ראיה מעשר אעשרנו ולא מן יהיה בית אלהים דמוקדם בקרא וצריך לומר דהאי הוי דבר שבא לעולם דהאבן היה בעולם וגם א"י מוחזקת מש"ה מייתי מעשר אעשרנו, וא"כ אכתי אין ראיתו ראיה, דלמא אשר נדרת לי נדר אאבן קאי ולא אמעשר ומילתא בעלמא קאמר עכ"ד, ע"ש אריכות דברים בזה: ולמה דאיתא במהנ"ע רבי אלעזר בן ערך אומר סימן ידוע לקח לו יעקב אמר זוהי דוגמא שלי אם לזו תהיה שום מעלה בידוע שתהיה מעלה לי ע"כ שם לבו עליה ונדר נדר דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה כלומר אם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים מיד וכל אשר תתן לי עשר אעשרני לך נדר המעשר ע"כ, והראב"ע כתב על ויצק שמן על ראשה (וישלח ל"ה י"ד) ובבית אל שילם נדרו ונתן מעשר מהונו לכבוד השם למי שהיה בדור ראוי לקחתו, לפי"ז אין ראיית המהרי"ט ראיה והקושיא על הרמב"ם אין לה מקום:

יהיה בית. מהראוי תהיה בית, כי אבן נקבה היא, אמנם בלשון הויה לא ישמור לא המין ולא המספר, כמו כי יהיה נערה בתולה, ויהי אנשים (רוו"ה), ויתכן שאמר כאן בלשון זכר להורות על כח ההויה וחזקה, שלא תהיה רפיון ועזיבה בהויתה, כי ודאי יהיה כן, כענין ויאמר אליה עמוד פתח האהל (שופטים ד׳:כ׳), אמר עמוד בלשון זכר לזרוזי נפשה בעמידה זאת כעמידת הזכר שכחו לעמוד על מעמדו הרבה יותר מן הנקבה:

עשר אעשרנו. לרבותינו (כתובות נ') שני עשורין דהוי חומש, ומכאן למדו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ודעת הגר"א (רפ"ק דפאה) שזהו דין תורה, ומה שאמרו באושא התקינו המבזבז וגו' באמת היה הדין כן תחילה אלא שנשכח וחזרו באושא והתקינו כהלכה ראשונה, והכי איתא בירושלמי, וזה דלא כר"ש שם דגמ"ח שבזמנינו אין לו שיעור מן התורה, ע"ש. ונראה דתלי' בפלוגתא דר"א וראב"ע (ערכין כ"ח) דלר"א אי מבזבז טובא לא איכפת לן, כדאמרינן התם איכא בינייהו דר' אילא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.