מראי מקומות/בראשית/כט
פסוק ד[עריכה]
מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם[עריכה]
ביאר מהרי"ל דיסקין, מ'אין' אתם, היינו מאיזה מקום שהוא אין, שאין בו מים לשתות, אתם.
פסוק ז[עריכה]
וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ[עריכה]
ביאור מה שדיבר עמם בלשון ציווי. זו לשון הרש"ש (חידושי הרש"ש בסוף ספר 'נתיבות עולם' לרצ"ה קצנלנבוגן, וילנא תרי"ט, אות יד): נ"ז א' בדרך מאמר המוסגר, בארתי הא דאיתא בפ' ויצא, ויאמר הן עוד היום גדול גו' השקו הצאן ולכו רעו, דלכאורה לפי דרך־ארץ והמוסר היה לו לשאלם מדוע אתם רובצים ואינכם משקים הצאן וכו' ולא לאמר להם בדרך החלטה וצווי: השקו, ולכו. אבל נראה דמאמר הקודם והנה רחל בתו באה עם הצאן, איננו מדברי הרועים אלא שהוא ספור הכתוב (והוא כמו מאמר מוסגר) שבעודם מדברים עמו והנה רחל כו', ולכן רצה יעקב שילכו מזה בכדי שישאר הוא לבדו לדבר עמה, וביותר למאי דאיתא במדרש שכאשר נשק לה ראה שהרועים מלחשים אלו לאלו כו' ע"ש. ואף את"ל שמאמר והנה רחל גו' גם הוא מדברי הרועים כפירש"י וכ"ה במדרש, נוכל ג"כ לפרש דברי יעקב במאמר 'הן עוד' על כוונה זו וכו'. עכ"ל. עיי"ש מה שביאר לפ"ז גם כן האמור ברות (ב' ז').
פסוק יד[עריכה]
וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים[עריכה]
אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה[עריכה]
ביאור כפל הלשון. המהרש"א (ח"א נדה לא. ד"ה אביו) מבאר על פי הגמרא בנדה (שם) ג' שותפין יש באדם כו' אביו מזריע הלובן שממנו עצמות כו' אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר כו'. ועל זה אמר לו לבן שהוא קרובו בין מצד אביו ובין מצד אמו. עצמי - מצד אביו שממנו עצמות, ובשרי - מצד אמו שממנה עור ובשר.
פסוק ל[עריכה]
ויאהב גם את רחל מלאה[עריכה]
הקשה מהרי"ל דיסקין שמלשון הכתוב משמע שאף את לאה אהב, ורק שאהב גם את רחל יותר מלאה, ותמוה מדכתיב להלן בסמוך (פסוק לא) 'כי שנואה לאה'. וביאר מהרי"ל שלשון 'גם' אינו יתר על לאה, אלא שאהב את רחל מלבד סיבה הראשונה גם מחמת מעשיה שמסרה הסימנים ללאה. ולא חשד בה שהיתה שותפה לרמאותו של לבן.
פסוק לה[עריכה]
הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת[עריכה]
מהרי"ל דיסקין מבאר שהיתה סבורה לאה כי רחל עקרה ותמסור את שפחתה ליעקב ואם כן יתחלקו י"ב השבטים לג' נשים, היינו שכל א' תלד ד' שבטים, ולכן הודתה לה' על חלקה. והיתה סבורה שמעתה לא תלד עוד, ובפרט שידוע בטבע האשה שהולד הנולד אחרון הוא קטן יותר משאר הולדות, ואף לאה בכל בניה נולדו עמהם תאומות, ואילו אצל יהודה לא נולדה תאומה ולכן הוצרך לקחת אשה כי לא נשא את תאומתו כשאר אחיו. ולכן היתה סבורה שתעמוד מעתה מלדת.