מעשה רקח/עבודה זרה/ח
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כל שאין בו תפיסת ידי אדם וכו'. ואת המעיינות הנובעים לרבים. מדברי רבינו משמע דדוקא בנובעים לרבים שרו אבל אם נובעים ליחיד דהיינו מעיין של יחיד אף שאין בו תפיסת ידי אדם אסור וכתב מרן דמפיק לה ממימרא דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק דאמר מים של רבים אין נאסרין דמשמע הא דיחיד נאסרין וא"כ קשה טובא דבפ' ר' ישמעאל דף נ"ט פריך תלמודא ההך הא של יחיד נאסרין ותיפוק לי דמחוברים נינהו כלומר ומאי איריא של רבים ומתרץ דאיירי בטפחינהו בידיה ופירש רש"י שתלשן בידו ואית בהו תפיסת ידי אדם ולהכי דוקא של רבים אבל של יחיד כיון דאיכא תפיסת ידי אדם אסירי וא"כ כיון דרבינו איירי באין בהם תפיסת ידי אדם אפילו של יחיד שרו ומוכרח לומר כן דהא לקמן הל' ב' פסקה לההיא דטפחינהו בידיה ואף דהראב"ד ז"ל השיגו שם בדבר אחר מ"מ דינא נפיק דהכא איירי באין בהם תפיסת ידי אדם וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל והניחו בצ"ע ועיין להש"ך יו"ד והפר"ח ז"ל והר"ח אבולעפיה נר"ו. וראיתי להרב לחם סתרים שכתב דרבינו דקדק בלשונו שכתב הנובעים לרבים ולא כתב של רבים ומשמע בין אם המעיין של יחיד בין של רבים וכמ"ש התוס' שם דמיירי שכל העיר שלו ואפילו שנובעים לרבים כיון שבעל המעיין יחיד קרי מים של יחיד ע"כ והוא דבר נכון אך אינו מתיישב כ"כ לפי דברי מרן. ובדין דלקמן כבר יישב מרן יעו"ש וכן הובא בירושלמי להדיא יעוין עליו.
ובמה שהקשה מרן לרבינו מההיא דפרק ר' ישמעאל דסוגיין דעלמא דאין מלמדים יש ליישב ממ"ש התוס' בסוף האיש מקדש ותירצו יעו"ש דאף על גב דבעלמא אין מלמדין הכא מלמדין כי קושיית התוס' ומשו"ה פסק לחומרא וכ"כ הפר"ח והר"ח אבולעפיה אלא דקצת קשה דהתם מאן דקאמר הכי דריש לקרא דוהיתה חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו והיינו כמאן דס"ל דחליפי חליפין אסורין בע"ז ולזה י"ל דכוונתו לומר כל המינין שאתה מחליף בע"ז ובין רב בין מועט הכל אסור כמוהו ולעולם דדוקא בחילוף ראשון אסור דדומיא להכי בערלה וכלאי הכרם שרי:
במה דברים אמורים בבהמת עצמו וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על זה ועיין למרן ז"ל שהאריך:
>קש< בכ"מ, דאית ליה שותפות בכותי. ט"ס הוא וצ"ל בגוה:
ב[עריכה]
מים שעקרן וכו' אבני הר וכו'. שם דף מ"ו:
ג[עריכה]
ישראל שזקף לבינה וכו' ובא גוי והשתחוה לה אסרה. הקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו דזה ילפינן מפ' ר' ישמעאל דקאמר רחמנא ואשיריהם תשרפון באש וכו' ופי' רש"י ירושה היא להם ואין הגוים יכולים לאוסרם בהשתחואה ע"כ וכלומר במעשה אוסר דבר שאינו שלו לחד מ"ד וא"ת אי הכי משו"ה ציותה תורה לישרוף אשירתיהם דנטעום ועבדו מעשה ומנ"ל למילף דין זקף לבינה וכו' עכ"ד וי"ל דכיון דאתינן לאוסרו משום ע"ז של ישראל שאין לה ביטול עולמית בעינן שיעשה הישראל הוכחה דבע"ז ניחא ליה דומיא דעגל ומה שנטעו הגוי לא נפקא לן מידי דהעיקר הוא שהישראל יעשה המעשה ורש"י ז"ל פירש כן קודם התירוץ כיון שעבדו ישראל לעגל ותו דמאי דקאמר רש"י בהשתחואה לאו היינו שאם יעשה מעשה יאסרו דהא ליתא שאם הישראל לא ניחא ליה בהכי מאי נפק"מ אלא כלומר בלא מעשה של ישראל ודו"ק:
חתך דלעת וכיוצא בה והשתחוה לה וכו'. פרק העור והרוטב דף קכ"ח ואף דרש"י והתוס' ז"ל פירשו הבעיא לענין טומאה רבינו לא פי' כן משום דסבירא ליה דמימרת ר' ירמיה הוי ודאי לענין איסור ע"ז ואי לגופא איצטריך פשיטא דאסורה דהא על כרחך בתלוש איירי ולהכי מפרש גם הבעיא לענין איסור ע"ז גופא אלא דאכתי קשה קצת לר' ירמיה דקאמר הרי אמרו ואי לענין ע"ז פשיטא י"ל דלא קאמר לה אלא משום דבעי למבעי עלה וק"ל:
היה אילן נטוע וגדעו ופסלו וכו'. נראה דהיינו דוקא כשעשה כן לעבוד הגידולים דוקא דאילו נתכוון לעבוד גם לגוף האילן אסור הכל דהוי דומיא דקרקע שאם חפר בה בורות שיחים ומערות לעבוד כל הקרקע נאסר הכל כמ"ש רבינו לעיל וכ"כ התוס' שם אם לא שנחלק ביניהם ודו"ק:
ד[עריכה]
אילן שמעמידים תחתיו ע"ז. במה שהקשה מרן ותירץ דבריו מגומגמים ועיין להרב לחם סתרים שם.
בית שבנאו וכו'. נראה דרבינו מפרש דמתניתין בגוי דוקא איירי דקי"ל ע"ז של גוי אסורה מיד כמ"ש פ"ז הל' ד' ולהכי כשבנאה להשתחוות לה אף שעדין לא השתחוה לה אסורה אמנם ראיתי לרש"י ז"ל בדף מ"ז שפי' דהאי תנא קסבר דע"ז אסורה מיד וממ"ש אחר זה ובדלקמן משמע להדיא דר"ל בין של ישראל בין של גוי אסורה מיד וכן נראה מבין ריסי עיני התוס' ז"ל דס"ל הכי בד"ה אבן שחצבה וכו' וקשה טובא דבפרק ר' ישמעאל משמע דעכ"פ ע"ז של גוי ושל ישראל אינן שוים דעל כרחך חדא מנייהו אסורה מיד וחדא עד שתעבד ופריך כמה קושיות ולא מדכר סברא אחריתי כלל וקשה טובא דאם איתא הו"ל לאתויי הך סברא נמי דהאי אמתני' דהתם ואלו אנן בכולי תלמודא לא שמעינן להך סברא וכן משמע מסתמיות דברי הפוסקים ז"ל ומנ"ל לרש"י ז"ל ודבר זה הוקשה לי מאד עד שמצאתי להרב לחם סתרים שלא הניח דבר קטן ודבר גדול בספרו הנחמד זה ונתקשה גם אצלו דבר זה בדברי רש"י ז"ל ולא הזכיר התוספות וכתב ששוב מצא מנוח ממ"ש הרב ב"י יו"ד סימן קמ"ה דכוונת רש"י במ"ש ואם של ישראל הוא ולא כתב ואם בנאה ישראל דמיירי שקנאה ישראל בנויה מהגוי דכשהיתה ביד גוי כבר נאסרה משום ע"ז דגוי אסורה מיד וכשקנאה ישראל לא זז מאיסורה דמכח גוי קאתי ויש לה כח ע"ז של ישראל עכשיו שקנאה דאינה בטילה עולמית ע"כ ועדיין צריך לי עיון ממ"ש בכל האיך סוגיא יעו"ש ותו קשה דמי הכריחו לזה ולמה לא פירש כפשטא דמתני' וכמו שהבין רבינו וצריך לי עיון.
ה[עריכה]
כיצד יעשה כונס לתוך שלו וכו'. אף דבנוסחאות שלפנינו תנן במתני' ד' אמות רבינו נראה דלא היתה בגירסתו ובפי' המשנה גם כן לא הזכירו וכ"כ הרב תוס' יו"ט ז"ל.
ממלאו קוצים או צואה. אף דבגמ' אמרו בית הכסא לתינוקות רבינו כתב דבר ההווה ולאו דוקא אלא דקצת קשה למה לא חשו חז"ל משום איבה דאפילו גבי חמץ דאיכא כרת חשו לשמא יאמר כשפים הוא עושה לי ופטרו לבדוק אפי' חלקו של ישראל כמ"ש באו"ח סי' תל"ג וכן לקמן פ"ט הל' ב' חששו לאיבה ואין לך איבה גדולה מזו ואי משום דמרווח לע"ז הו"ל למלאותו בדבר אחר אם לא שנאמר דמיירי בדמצי לאשיתמוטי כדאמרינן פ"ק דע"ז גבי ההיא דבת ישראל לא תיילד עכו"ם בשבת עיי"ש.
היה הכותל שלו ושל כותי וכו' אבניו עציו ואפרו הכל אסור בהנאה. נראה כוונת רבינו דר"ל דאבניו ועציו של גוי דוקא הכל אסור בהנאה והוי סיום הדין שכתב ושל כותי וכו' ומפרש מאי דאמרינן במתני' אבניו ועציו מטמאים דר"ל חלק הכותי דטומאת ע"ז דרבנן כמ"ש פ"ו דאבות הטומאה ובדרבנן קי"ל דיש ברירה ולמה יאסר חלק הישראל וכ"כ הר"ח אבולעפיה נר"ו וכן נראה כוונת רבינו אף שיש קצת יתור לשון בדבריו.
ו[עריכה]
כיצד מאבד ע"ז וכו'. מ"ש הרמ"ך ז"ל דהיכי פסק כרב יוסף לגבי רבה ואע"ג דתניא כוותיה דרב יוסף הא דחי ליה רבה ע"כ. לישנא דדחי ליה דנקט לאו דוקא אלא ר"ל דגם תניא כוותיה דרבה וא"כ הדרן לכללין: ועל מ"ש רבינו
או שורף ומטיל לים המלח הקושיא מבוארת וכמ"ש מרן ז"ל ובאמת דמילתא תמיהא היא שהרי לא הזכיר שום תנא ולא אמורא שריפה אלא או שחיקה או בעיניה ושריפה יצאת מכלל בעיניה שהרי היא ניתכת ולכלל שחיקה לא באה אם לא שנאמר בדוחק דס"ל דילפינן מעגל דכתיב ואשרוף אותו באש והדר ואשליך את עפרו אל הנחל ומה ששחקו היינו לבודקם כסוטות ובגמרא דברו בלשון קצר ועיין מ"ש התוספות דף י"ג ד"ה יוליכם וכו':
ז[עריכה]
דבר שאין בו תפיסת יד וכו'. משנה שם דף מ"ה הגוים העובדים את ההרים וכו' ונחלקו שם רש"י ור"ת אם התקרובת שלהם מותר בהנאה או אסור והתוספות שם הכריחו כפי' רש"י הראשון שהתקרובת הוא מותר וכו' עיי"ש וכן נראה דעת רבינו כאן שלא אסר כי אם הציפוי ועיין בדברי רבינו בריש הפרק.
ואילן וכו'. פירוש שנטעו ולבסוף עבדו דאילו נטעו מתחילה לעבדו הו"ל תפיסת ידי אדם ואסור והיינו טעמא דאשרה ומבואר בדברי רבינו ז"ל.
ח[עריכה]
עכו"ם של גוים שבטלוה וכו'. משנה שם דף נ"ב ודף ס"ד.
קודם שתבא לידי ישראל. שם דף ס"ד ברייתא ישראל שמצא ע"ז בשוק עד שלא באתה לידו אומר לגוי ומבטלה וכו'. קודם שתבא לידו. פרק השוכר את הפועל דף ס"ד ועיי"ש.
שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש וכו'. מה שיש לדקדק בזה עיין מ"ש בפ"ז בס"ד.
ט[עריכה]
ע"ז של ישראל וכו' אלא אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה. שם דף נ"ב ואפשר דהך גניזה ר"ל ביעור מן העולם בלא הנאה כמו עגל ששחקוהו וזרוהו וכ"כ התוס' ז"ל ובזה נסתלקה קושיית מרן וכן ראיתי להמפרשים ז"ל.
אין ביטולו מועיל כלום. נראה שאיסור זה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אינה נאסרת עד שיעשה לה דברים שבסתר כמ"ש פ"ז הל' ד' עיי"ש.
כותי וקטן וכו'. שם דף מ"ג מבואר הכל.
ותקרובת ע"ז אינה בטילה לעולם. עיין מ"ש הרמ"ך דיש תקרובת שיש לה ביטול היכא דלא הוי משתבר כעין פנים וכו'. י"ל דרבינו סמך אמ"ש בפ"ג הל' ד' דע"ז שעובדים אותה במקל (פי' בקשקוש מקל) שבר מקל לפניה חייב ונאסרת (פי' משום תקרובת) זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת ע"כ וכוונתו ז"ל דאינה נאסרת משום תקרובת אלא הוי כמשמשים ובעי ביטול דאיסורא בכדי לא פקע יעו"ש.
י[עריכה]
או שמכרה לצורף ישראל הרי זו בטלה. קצת קשה דבגמ' דף כ"ג לא חילקו בין מכרה למשכנה ובמשנה קתני מכרה או משכנה בחדא מחתא וא"כ כשחילקו בין צורף ישראל לצורף גוי קאי אכולה מתני' ורבינו נראה שחילק בין צורף ישראל לבין צורף גוי. או ישראל שאינו צורף במשכנה לעולם לא ביטל: ואפשר דרבינו בעוצם חכמתו דדייק טפי בדבריו העלים תיבת משכנה ברישא כי היכי דלא נטעי דכיון שהוא מפרש משכנה דמתניתין דר"ל בכל גווני ואפי' אם הזכיר זמן ולא בא לפדותה וכמ"ש מרן בשם הר"ן ז"ל בסיפא דפסיקא ליה דבכל גווני לא בטלה נקט משכנה אבל ברישא דלא פסיקא ליה דעל כרחך היינו דוקא הרהינה דהיינו בזמן דהוי דומיא דמכרה דאלו לא הרהינה אלא משכנה סתם פשיטא דלא בטלה משום דאכתי דעתיה עילוה להכי לא נקט הך לישנא דהוה דחיקא טפי לפרש משכנה דרישא בחד גוונא דוקא וסיפא בכל גווני אבל השתא שכתב משכנה בסיפא על כרחך לומר דהרהינה הוי דומיא דמכרה דאל"כ אמאי הזכיר משכנה כלל והשתא על כרחך לומר דכל החידוש הוא בהרהינה דאילו לא הרהינה פשיטא ויצא לנו גם כן דברישא נמי היכא דהוי דומיא דמכרה כי הך הוא הדין והוא הטעם ועיין להתוס' יו"ט ז"ל.
ועיין מ"ש מרן דרבינו מפרש ברייתא דקתני לוה עליה וכו' דאתיא כרבנן וכו' ולכאורה קשה דאי כרבנן אתיא אמאי תלי טעמא בעתידים לחזור דמשמע הא אם אינם עתידים לחזור בטלה ואמאי כיון דאינהו ס"ל דאפילו במכרה לא בטלה גם באינם עתידים לחזור לא בטלוה דלא עדיף ממכרה וכמ"ש התוספות שם ובדברי התוס' אלה דבור המתחיל דאי תנא נמי איכא למידק וזה לשונם משמע דאתיא (כרבנן) [כרבי] דאי לרבנן אפילו זבנה לא בטלה ועוד מדתלי טעמא בעתידים לחזור דאי לרבנן אפילו אינם עתידים לחזור לא עדיף ממכרה וכו' ע"כ וקשה דלמ"ד דבצורף גוי פליגי אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל מצי אתיא אף כרבנן דמוקמינן לה בצורף ישראל ודברי הכל בטל וי"ל דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו לעיל ד"ה או דלמא דפשיטות דלעיל מוכחא דבין בזה ובין בזה מחלוקת ושכן עיקר ולא נדחה זה כלל וא"כ בדיבור זה נמשכו אחר שיטתם דבין בזה ובין בזה מחלוקת וקאמרי בעצם דעל כרחך לרבנן לא מצי אתיא הך ברייתא דכיון דס"ל דבין כשמכרה לצורף ישראל בין לצורף גוי לעולם לא בטל ופשיטא דלא עדיף אינם עתידים לחזור ממכרה לצורף ישראל דס"ל דלא ביטל אמנם לרבינו דפסק כמ"ד דמחלוקת בצורף גוי אבל בצורף ישראל אף רבנן מודו דביטל והך ברייתא אתיא כרבנן ליכא למיפרך תו דאינם עתידים לחזור לא עדיף ממכרה דכיון דעל כרחך מוקמינן לברייתא בצורף ישראל דוקא ולהכי אם מכרה לו בטלה גם באינם עתידים לחזור דיינינן ליה כמכרה לצורף ישראל ודו"ק.
ומ"ש מרן בשם הר"ן ז"ל ולא כדברי רש"י שכתב צורף לאו דוקא ע"כ בנוסחאות שלפנינו אינו ואדרבא מפירושו מוכח להיפך שכתב דסתם לוקחי מתכות צורפים הם וכלומר דלהכי מוקמינן למתני' בצורף דוקא וא"כ גם בברייתא דלקמן דהלוקח גרוטאות מסתמא בצורף דוקא איירי ולהכי פריך מינה בפשיטות ודלא כהתוספות ז"ל שכתבו דצורף לאו דוקא וראיתי להר"ן ז"ל שנראה מדבריו שכן היתה בנוסחתו גם בפי' רש"י ז"ל ויש ליישב ודו"ק:
יא[עריכה]
עכו"ם שהניחוה עובדיה וכו'. משנה שם דף נ"ג.
עכו"ם שנשתברה וכו'. שם דף מ"א.
לפיכך המוצא וכו'. שם ועיין בדברי הרמ"ך שהביא מרן ז"ל.
ואם היתה של פרקים וכו'. שם דף מ"ט מסקנא דמלתא הכי ועיין למרן ז"ל. והרב רבי אברהם בר דוד ז"ל השיג בזה ועיין למרן ז"ל.
יב[עריכה]
מזבח עכו"ם שנפגם וכו'. קשה דבגמרא דף נ"ג מוכח דאף שנפגם מאיליו שרי בין במזבח בין בבימוס וראיתי להמפרשים שכבר נתעוררו בזה והר"ח אבולעפיה תירץ דמזבח הוי כע"ז וכ"כ הרב לחם סתרים ז"ל אלא שכתב עוד דאי האי שנתץ רובו היינו על ידי גוי הנותצו למה לי רובו הא בע"ז אף שלא ביטל רובא אלא ראש אזנה ראש חוטמה בטיל ע"כ ובאמת שזה קשה טובא אמנם עמ"ש הפר"ח ז"ל יתורץ הכל שכתב דבימוס שנפגם היינו שנפגם האבן עצמו ומזבח שנפגם היינו נתיצת האבנים ממנו א"כ אם נותץ על ידי ישראל לא שייך למימר שקיל להאי דכיון שהאבנים לשם שלמים הגוי חוזר ובונה המזבח באותם האבנים עצמם ואין כאן שום ביטול למזבח ומשו"ה בעינן נותץ רובו על ידי גוי דוקא דאז הוי ביטול וזה ברור ע"כ ושפתים ישק דבהכי נמי לא קשה מ"ש הרב לח"מ דבסתם ע"ז כשקטע ראש אזנה או ראש חוטמה לא שייך לומר שיחזור לדבקה דזילא ליה מילתא טפי משום דדרכה להיות שלימה מה שאין כן באבני מזבח דדרכו להיות מאבנים הרבה בנתיצת אבן אחת לא מקרי ביטול דיחזור לבנותם כבתחילה אמנם כשנתץ רובה גלי אדעתיה דלבטולה קא מכוין דרובה ככולה.
ובימוס שנפגם מותר. לא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין בימוסיאות של מלכים שהוזכרו במתניתין שם דף נ"ג.
או זרק ממנה. נ"א או זירר וכ"מ בהגהות מהרמ"ע מפאנו ז"ל.
ואם היתה של ישראל בין לצורכה בין שלא לצורכה וכו'. על מ"ש הרמ"ך ז"ל י"ל דרבא לא תירץ כן אלא לדעת ר' שמעון בן לקיש דס"ל ע"ז שנשתברה מאליה מותרת להכי איצטריך לטעמא דילמא מגבה לה אבל לר' יוחנן דס"ל אסורה ופסק רבינו כוותיה בהל' י"א א"כ לר"י היינו טעמא דאסורא משום דנכלל בע"ז שנשתברה מאליה וכ"כ הר"ח אבולעפיה נר"ו והוא פשוט:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |