עבודת המלך/עבודה זרה/ח

עבודת המלך עבודה זרה ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל שאין בו תפיסת יד אדם וכו' לפיכך עובדי כוכבים העובדים את ההרים וכו' ואת המעינות הנובעין לרבים ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה. ודברי רבנו אלה מפליאים, דלמה כתב מעינות הנובעין לרבים והרי אף של יחיד מותר מטעם שאין תפיסת יד אדם בו כמ"ש בדף נ"ט א' ואין אסור בשל יחיד אלא דטפחינהו בידיה ולמאן דאסר בתלשינהו גלא ושם בדף מ"ז איבעי להו אם אסור לגבוה בשל יחיד ויותר תמוה דתלי של רבים באין בו תפיסת יד אדם, דשל רבים אפילו תלושין מותרים כמ"ש בדף נ"ט שם, ועי' לח"מ כאן, ובדברי רבנו אלה נשאו ונתנו רבותינו המחברים טובא, ועי' ט"ז וש"ך בסי' קמ"ה ובנקודות הכסף שם האריך מאד, וסוף דבר או דלאו דוקא נקיט של רבים, א"נ נקיט של רבים לאשמועינן דאפילו של רבים לא שרי אלא במעינות, ודעתו דרבנו לא ס"ל הא דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק ופסק כריש לקיש דבעי לאסור שם בתלושין, ואף דקי"ל כר"י לגבי ר"ל האריך בזה ומרן הגר"א ז"ל השיגו דדבריו תמוהין וגם דברי הנקודות הכסף דחוקים מאד. ובאמת לא ידעתי אפוא ראה הש"ך ז"ל דר"ל חולק על ר"י אלא דריש לקיש שאסר לבני בצרה וא"ל ר"י אדמקטורך עלך זיל הדר, ולא מציין שר"ל יחלוק ע"ז כלל. וראיתי עוד מחברים רבים וביניהם גם הרב מרכבת המשנה נדחק מאד. נלאיתי להעתיק הדברים ולסותרם ודברי רבנו נשארו פלא.

ואשר מצאתי בעניי ליותר נכון ופשוט בדברי רבנו מ"ש הפרישה ז"ל דדוקא נקיט של רבים דודאי רבים לא חפרו לשם אליל, אבל ביחיד איכא למיחש שמא חפר לשם אליל ונאסר דאף מחובר נאסר בעושה בו מעשה לשם אליל, והשיג עליו הט"ז ז"ל וכתב עליו ולא דק בגמרא שהבאתי דבהדיא פריך כן דשל יחיד נמי מותר כל שהוא מחובר (וז"ל שם בדף נ"ט דפריך על ר' יוחנן הא דיחיד נאסרין ותיפוק ליה דהא מחוברין נינהו) ותו מ"ש שנאסר ע"י מעשה לא נ"ל כלל דאע"פ שאמרו חפר בה בורות וכו' דאסרו במעשה שאני התם שהוא משתחוה להבור שהוא מעשה ידיו משא"כ אם משתחוה להמים שבאים מעצמם אע"פ שבאים מחמת החפירה מ"מ במה שנשתחוה לו לא עשה בו עצמו מעשה וזה מוכח מדלא מצי לאשכוחי בגמ' שהבאתי דיחיד נאסר אלא בטפחינהו בידיה ועשאם תלושים וכו' עיי"ש גם הש"ך ז"ל נשאר שם בצ"ע עליו.

אבל דברי הפרישה ממקום קדוש יהלכו, ממקורם של הראשונים ז"ל וז"ל הריטב"א ז"ל בסוגין דף נ"ט הא דיחיד נאסרים כבר פרשתי לעיל דביחיד שיש לו בהם זכות מיירינן דומיא דמים של רבים שהכל שותפין בו, וכי אמרינן דתלשינהו גלא או דטפחינהו בידים לא בא אלא להוציאו מדין מחוברין כדמוכחא שמעתתא, ומיהו אי טפחינהו על דעת עבודה זרה אפילו דחבירו נאסרו ואפילו דרבים והכא בדלא טפחינהו על דעת עבודה זרה ודומיא דתלשינהו גלא דהוה אמרינן מעיקרא וכן פי' הרמב"ן ז"ל ואע"ג דכתיבנא לעיל גבי המשתחוה לקרקע עולם שאפילו הוא שלו אינו נאסר אלא כשחופר בה לדעת עבודה זרה וכדפירש"י ז"ל (ר"ל ואיך אמרינן הכא דנאסרו אף דלא תלשינהו לע"ז) התם הוא במחובר גמור אבל במיא דניידי בתפיסת כל דהו סגי דהא תלשינהו לגמרי וכדפרישנא לעיל וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל ע"כ, והנה לעיל בסוגיא דף נ"ד כתב הריטב"א ז"ל אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ופרש"י ז"ל חפר בה בורות לע"ז אסרה אף להדיוט ע"כ. וכן פי' הראב"ד ז"ל דדוקא שחפר בה בורות לשם ע"ז לחשבה שימצאו שם מים לעובדיה. וקשיא לן דהא משמע דחפירה זו כדי שיהא בה תפיסת ידי אדם היא באה ולאפוקי לקרקע עולם מדין מחובר וא"כ למה לי לשם ע"ז והא נפקא ליה מדין מחובר ולא הוי לה דומיא דהר.

(בענין זה נרשם בהכת"י מהגאון המחבר ז"ל "צריך ביאור שני").

תדע דהא באבני הר שנדלדלו איכא מ"ד אסורות ואע"ג דלא הוי בהו מעשה לשם ע"ז ומ"ד מותרות משום דבעינן תפיסת ידי אדם וליכא. ויש לתרץ דכל שהדבר הנעבד נתלש לגמרי ודאי אסור אע"פ שלא נתלש לשם ע"ז כיון דהשתחוה לו בתלוש אבל בזו שעדיין קרקע עולם מחוברת כתחילתה וחפירת בור אינו מעשה אלא למקום הבור דלית ביה מעשה אלא אוירא בעלמא לא מתסרא בהשתחוה משום מעשה שעשה במקצתו אלא בשעשה אותו מעשה לשם ע"ז וכו' ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע"ז והשתחוה לו נאסר אע"פ שאינו שלו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אלא שלדעת הראב"ד ז"ל אם הוא דבר של רבים אינו נאסר אע"פ שעשה בו מעשה ולדעת הרמב"ן ז"ל אף הוא נאסר עכ"ל.

הרי לפנינו להדיא דרבותינו ז"ל ס"ל דאם חפר בו למצוא שם מים לשם ע"ז, וכן בתלשינהו לשם ע"ז נאסרו אפילו של אחרים וקרקע עולם, וסוגיא דדף נ"ט דתלשינהו בידיה מיירי שלא נעשה כן לשם ע"ז דומיא דתלשינהו גלא, וא"כ בבור של יחיד שחפרו לשם ע"ז והשתחוה לו לכו"ע אסורים המים, ושפיר כתב רבנו מעינות הנובעין לרבים, דבזה ליכא חששא דחפרו לשם ע"ז והשתחויה לבד לא אסרה למחובר, והרי להדיא מבואר גם בדברי הראב"ד שהבאנו דחפר בה בורות למצוא מים לאליל נאסרה קרקע עולם עי"ז, ולפי"ז היה אפשר לומר בדעת רבנו דס"ל ג"כ כהראב"ד ז"ל דאם היה של רבים אינו נאסר אף בשחפר לשם ע"ז, ולהכי כתב דמעינות הנובעין לרבים לא יצויר בהם שיאסרו משום דהם מחוברים, ואפילו אם חפרן לשם ע"ז, לא נאסרו משא"כ בהיו של יחיד, דאז אפשר שיאסרו אף במחוברים והיינו בעשה בהן מעשה וחפרן לשם ע"ז, והא דלקמן בה"ב בנתנן לתוך ידו והשתחוה להן, דלא מחלק רבנו בין יחיד לשל רבים וכמו שהשיג עליו הראב"ד שם הוא כמ"ש הרב מרכבת המשנה דס"ל לרבנו כיון שנתנן לתוך ידו הרי הוא שלו, והוו של יחיד, ומצאתי בתוס' רי"ד שם במהדורא תנינא כתב להדיא לא צריכא דטפחינהו בידיה פי' כגון שלא נתכוין לזכות בהם דליהוי דיחידאה. וס"ל לרבנו דדוקא דידעינן שלא נתכוין לזכות, אבל מסתמא אסור, דהו"ל של יחיד.

וכן חליפי חליפין. עי' כ"מ תמה דהא בגמ' מסיק דהוא למ"ד שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, וכבר ציינו המחברים לדברי התוס' וקושיתם שם וכן לדברי התוס' בקדושין נ"ח א' ובמהרש"א שם. ואין כאן קושיא, אולם מרן הגר"א ז"ל וכן הרב מרכבת המשנה כתבו דרבנו סמך עצמו על הירושלמי פ"ה דע"ז ה"א, דמוכח דהיתה שם גי' דר' ישמעאל בר' יוסי ס"ל דמותר ורבנן ס"ל דחליפי חליפין אסור (ודלא כבגמ' דילן דלא מסיימי עיי"ש) דהא קאמר התם טעמון דרבנן והיית חרם כמוהו כל שאת יכול לקיימו ממנו הרי זה כמוהו מאי כדון אמר ר' יוסי בי רבי בון כמוהו כמוהו שני פעמים על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, הרי מבואר דרבנן ס"ל דאסור והלכה כרבים וכבר הרגיש בזה הפני משה שם, ועל כרחך צ"ל דרבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דמותר היתה להם הגי' דרבנן סברי דמותר וכמו שהוא לפנינו בתחלה עי' בדברי מרן ז"ל בזה, ועי' באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ג כתב ובחליפי חליפין לא אפשיט הלכתא, ואין הכוונה מבוארת בדבריו.

בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובהשגה א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדרב הונא וכו' מיהו דוקא בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי קמכוין ע"כ, והנה רבים תמהו על הראב"ד ז"ל שהרכיב שני הפסקים גם יחד דכיון דפסק דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה וכר"ה א"כ איך חזר וכתב דדוקא בעכו"ם או בישראל מומר שזהו לרב נחמן ורב עמרם דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עי' לח"מ וכבר ראיתי מי שהגיה בדברי הראב"ד ז"ל דצ"ל מיהו יש אומרים דוקא בעכו"ם וכו' והוא ע"פ מ"ש הרשב"א בתורת הבית הארוך, אבל דברי הראב"ד ז"ל פשוטים ומבוארים וכ"כ הבה"ג בהל' שחיטת חולין (אף דהראב"ד לא ס"ל כוותיה בעצם הדין) וז"ל והיכא דהוי בהמת חבירו רבוצה בפני ע"ז ושחטה, ואפילו אמר הריני שוחט לע"ז ולא כלום, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ גוי דבלבו לע"ז וכו' והני תיובתא שנים שאוחזין בסכין וכו' שנינהו בישראל מומר. ואיהו מפרש סוגית הגמ' בחולין שם דר"נ ור"ע קא אמרי לה למ"ד אדם אוסר ה"מ גוי אבל ישראל לצעורי קמכוין, אבל ר"נ ור"ע ס"ל באמת דאפילו גוי ומומר ג"כ אינם אוסרים, ופסק הבה"ג בהל' יין נסך כר"נ ור"ע דאפילו בגוי ג"כ אינו אוסר, ובזה חולק הראב"ד ודעימיה על הבה"ג וס"ל דהלכה כרב הונא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, אבל בזה לא פליגי כלל וס"ל דמאן דאוסר ג"כ דוקא בגוי ומומר אבל ישראל לצעורי קא מכוין וכן בהל' חובל ומזיק פ"ז שהשיג שם הראב"ד על רבנו א"א לצעורי קא מכוין, ותמהו ע"ז המבארים הוא ג"כ מבואר דסבירא ליה להראב"ד דלטעמא דישראל אינו אוסר משום דלצעורי קמכוין לא מהני אית ליה שותפות בגוויה, וכמ"ש רבותינו הראשונים ז"ל עי' בתוס' בסוגיא ועי' באשכול הל' שחיטת חולין סי' י"ד דמדלא הביא אח"כ פירוקא קמא בדאית ליה שותפות מכלל דס"ל למאי דאסיק בישראל לצעורי קמכוין נאיד תלמודא מהאי פירוקא ואמרינן לצעורי קמכוין אף בשותפות אע"ג דאפסיד אנפשיה כדאמרינן בעלמא אפילו מקלקלה נפשה (עי' יבמות ק"כ) ומטעם זה השיג שם על רבנו שכתב דהיכא דאית ליה שותפות בגויה אדם אוסר, וכתב ע"ז לצעורי קמכוין, ור"ל דלפי"ז לא מהני שותפות עי' מה שהארכנו בכל זה במקומו עכ"פ הרי דברי הראב"ד ושיטתו ברורים וכן יתבארו גם דברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך.

אבל באמת דברי רבנו מופלאים מאד ודרכו נסתרה, דלכאורה משמע דס"ל כשיטת הבה"ג דהלכתא כרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו גוי ומומר ולהכי לא הביא כאן שום חילוק וסתם דאם שחט בהמת חברו או החליפה לא נאסרה משום דבכל אופן לא נאסרה (וקושית הרמב"ן ז"ל על הבה"ג דלא משכחת לה יין נסך בשל חבירו ישבוה רבותינו בכמה אנפי) ואלו בפ"ב מהל' שחיטה כתב דבאית ליה שותפות אוסר (ומזה אין סתירה למ"ש כאן) ולא הזכיר שם מומר. ובפ"ז מהל' חובל ומזיק כתב דמומר מפני שהוא כגוי אוסר, וכן הזכיר שם אית ליה שותפות ורק בישראל אינו אוסר ולא הזכיר טעמא דלצעורי קמכוין כמו שהזכיר בפ"ב דשחיטה, וכל זה הוא כמאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו, או דס"ל באמת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא דס"ל כמ"ש רש"י דמומר ושותפות הוא למאן דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ועי' בתוס' רי"ד מהדורא קמא לדף נ"ט ב' כתב להדיא להשיג על הבה"ג, במאי דפסק כר"נ ורב עמרם ור"י, והרי אינהו גופיהו מודו דבגוי אוסר אע"פ שאינו שלו עי"ש היטב.

והנה הכ"מ והלח"מ ועוד כתבו דכוונת רבנו גם כאן דוקא בישראל אבל בעכו"ם ומומר אוסר וסמך עצמו על מ"ש בהל' שחיטה ובהל' חובל ומזיק, ואם נסכים לדבריהם אין כוונת ההשגה מבוארת דהרי אין שום חילוק בין הרמב"ם והראב"ד והמחברים האריכו בכל זה הרבה באופנים שונים, אבל קוטב הדברים, דרבנו ס"ל באמת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו במומר וגוי, וכמו שסתם כאן וכהבנת הראב"ד בדבריו, אולם התם בחובל ומזיק גבי מנסך דכתב רבנו דגוי ומומר אוסרים, מטעם אחר אתי עלה משום דהתם איירי בהגביהו תחלה וכמבואר בדברי רבנו שם ונעשית שלו בגוי ומומר, ובישראל לא מהני מה דאגבהה משום דאמרינן איסורא לא ניחא ליה דלקני, ולכן בהל' שחיטה לא הזכיר רבנו דמומר אוסר, משום דהתם בלא קנין מיירי וא"כ גם המומר אינו אוסר ורק בדאית ליה שותפות בגוה, גם ביארו דברי רבנו ולשונו שאין אדם אוסר, וגם טעמא דלצעורי עי' עליהם ומתבאר בזה גם הסוגיא אל נכון, ועי' להרב עונג יו"ט סי' נ"ט האריך בחיזוק הדברים וביסוסם בדברי טעם, וביסוד הדברים כבר קדמוהו רבים. אבל מה נעשה ורבנו הרמב"ן ז"ל העיד בחדושיו לע"ז בשם רבנו דס"ל דמומר וגוי אוסרין בדבר שאינו שלו, וכן רוצה לתפוס גם בדעת הבה"ג ז"ל אף שלא כתב כן בהל' יין נסך עי"ש היטב והוא כמ"ש הכ"מ כאן וכפשטות הדברים.

והנה רבנו כלל בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם החליפה, ובסוגיא וכן בירושלמי מבואר רק דחליפין אוסרין אף בבעלי חיים ובירושלמי דגם בקרקע עולם נאסרת ע"י חליפין, ולא הוזכר דין החליפין בדבר שאינו שלו. ולכאורה דין זה אינו תלוי כלל בהפלוגתא אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, דזה לא שייך אלא כגון ששחטה לעכו"ם, דעשה מעשה דלא הדרא, אבל בעשה חליפין בבהמת חבירו הלא לא חל עליה דין חליפין כלל וליכא מעשה כלל, דאיך יכול להחליף לקנות ולהקנות את של חבירו, ואם נימא דגם זה שייך לדין אין אדם אוסר, דאע"ג דאין כאן קנין מ"מ נעשה חליפין של עכו"ם, א"כ יקשה בודאי דבזה לא שייך לצעורי קא מכוין כלל, דמה בכך בעושה לצעורי אבל הרי נעשה חליפין ודמי עכו"ם, ודמי לנותן חלב בבשר חבירו כמו שכתבו התוס' ז"ל ואפשר שזהו כוונת ההשגה, דגם הראב"ד ס"ל כרבנו, ודוקא בישראל אין אדם אוסר משום דלצעורי עביד וא"כ לא שייך טעם זה בעשאה חליפין ונבוך הנני בכל זה ה' יאיר עיני.

חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עכו"ם אסרה. הנה הטור העתיק דין זה דבעי גם השתחויה אח"כ, ובדעת רבנו נחלקו רבנן, הרב ב"י ופרישה כתבו דס"ל לרבנו דלא בעי השתחויה כדעת הר"י בתוס' שם, והב"ח ז"ל דעתו דגם רבנו בעי השתחויה וקאי אדלעיל מינה המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה וע"ז אמר דאם חפר בה בורות שיחין ומערות ור"ל והשתחוה אסרה. ודבר זה הוא פלוגתא דרבוותא, ועי' רש"י חולין מ' כתב להדיא דבעינן גם השתחוה אח"כ וכן דעת הראב"ד הביאו הריטב"א ז"ל שם בסוגיא, ואע"ג דע"ז של גוי אסורה מיד ולא בעינן שתיעבד ה"מ בתלוש אבל זו שהיתה מחוברת וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראוי ליאסר לא מיתסרא עד שתיעבד לדברי הכל וכן דעת התוס' רי"ד בע"ז שם.

אבל ראה זה מצאתי באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ג כתב להדיא וכן המשתחוה לקרקע עולם ולמחובר מעולם לא נאסר, עשה בה מעשה לכבוד אליל כגון שחפר בה בורות אסרה מיד ע"כ, הרי להדיא דלא בעינן השתחויה אח"כ, ולולא דמסתפינא הוי אמינא דגם הראב"ד באשכול ס"ל ככל הנך רבוותא דבעי השתחויה בחפר לשם ע"ז, אבל איהו מפרש שחפר בה בורות לכבוד אליל, ור"ל באופן שזה דרך עבודתה, ולפי"ז אין האיסור משום ע"ז אלא משום משמשין. והנה ראיתי מקשים דאם נימא דבעי השתחויה אח"כ אפילו בשל עכו"ם, ומכ"ש בישראל שאינה אסורה עד שתיעבד הרי בודאי בעינן השתחויה אח"כ לכו"ע והרי הך השתחויה כבר נעשית במחובר שהרי משתחוה לקרקע עולם ואיך נאסרת, ולא ראו שדבר זה כבר עמד עליו הריטב"א ז"ל וכתב והא דאמרינן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ארישא קאי לומר שאסרה בהשתחויה בשחזר והשתחוה לה דהשתא חשיב כמשתחוה לדבר תלוש ליאסר אפילו להדיוט כל מה שהשתחוה לו עיי"ש בכמה מקומות בדבריו ועוד נאריך בזה.

והנה פשוט דרבנו אשמעינן רק דינא דחפירת בורות שיחין ומערות מהני להוציא הקרקע מדין מחובר, דכיון שחפר בה יש בה תפיסת יד אדם, והוא בקרקע שלו, ובקרקע של אחרים תלוי בדין אם אדם יכול לאסור של אחרים במעשה, וכמפורש בריטב"א ז"ל שכתב ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע"ז והשתחוה לו נאסר אע"פ שאינו שלו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, אלא שלדעת הראב"ד ז"ל אם הוא דבר של רבים אינו נאסר אע"פ שעשה בו מעשה, ולדעת הרמב"ן ז"ל אף הוא נאסר, ולדרך זה אפשר לומר כי לכך הביאוה לזו בכאן גבי שמעתתא דלעיל ללמוד שאף קרקע עולם שאינה שלו נאסר בשחפר בו בורות שיחין ומערות לשם ע"ז, וכבר כתבנו לעיל דגם דעת רבנו היא כן דאין דבר של רבים נאסר, כתבתי הדברים לפי שראיתי מחברים מסתבכים בזה והוא פשוט.

ב

מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן נטלן בידו והשתחוה להן אסרן. ובהשגה א"א ואם מים של רבים הם אינם נאסרין ואם של יחיד הם אע"ג שעקרן הגל אסורין ובפלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן היא ולא ידעינן בני ר"ח מאי ס"ל וספיקו לחומרא, ונראה דחדא השגה היא, דבממה נפשך במאי מיירי רבנו, אי בשל יחיד גם עקרן הגל נאסרין ואי בשל רבים גם נטלן בידו מותרין וכבר כתבנו לעיל שאף דס"ל לרבנו ג"כ דמים של רבים אינם נאסרין מ"מ הכא נאסרין דכיון שנטלן בידו זכה בהן וכמ"ש המרכבת המשנה והבאנו כן בשם התוס' רי"ד ז"ל והוו של יחיד ובעקרן הגל דס"ל לרבנו דמותרין כבר כתבו התורת חיים והש"ך דטעמו של רבנו משום דבירושלמי אתמר להדיא דחזקיה שרי וקי"ל כחזקיה וכן הסכים מרן הגר"א ז"ל.

ג

ישראל שזקף לבינה וכו' שזקיפתה מעשה. ר"ל דמנכרא זקיפתה שגם לענין גלוי דעת דניחא ליה בעינן מינכרא זקיפתה כמבואר בגמ' שם, והוא פשוט, וכתבתי לפי שראיתי מחברים מסתבכים בזה משום דקשיא להו והרי בתלוש לא בעינן מעשה כלל ועוד הרי העכו"ם שהשתחוה לא עשה בה שום מעשה ומטעם זה רצו לחדש בזה דברים שאינם מוכרחים כלל. אבל האמת הוא דגם לענין זה דגלוי דעת בעינן שתהא הזקיפה ניכרת עיי"ש בסוגיא.

השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו הרי זה אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד. ובהשגה לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת עכו"ם בלבד אבל לענין איסור לא אמרו שאין אסור משום יד.

והנה רש"י ז"ל פי' בסוגיא בב' אופנים, דמיבעי ליה אי הוי חציה שלא השתחוה לה יד להוציא טומאה או לא, והאיבעיא הוא אי אוכל נעשה יד לאוכל אחר או לא. וע"ז תמהו בתוס' שם דהא מבואר בכל הסוגיא דאוכל נעשה יד לאוכל כמו גבי כוליא של נבילה בחלבה, דנעשה החלב יד לכוליא, ואשר על כן הסכימו בתוס' לפי' הראשון דהאיבעיא הוא אם נגע שרץ בחצי שהשתחוה אם נעשה יד לחצי האחר הואיל ואינו ראוי לקבל טומאה לר' שמעון דאמר דאוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים אינו אוכל. אבל גם זה דחוק דהרי אנן לא קי"ל כר"ש ואיסורי הנאה מטמאין טומאת אוכלין, כמבואר בסוף פ"א מהל' טומאת אוכלין. והר"ן ז"ל בשיטותיו מפרש אי החצי השניה היא יד להוציא טומאת ע"ז מי אמרינן כל העומד לחתוך ולשרוף כשרוף וכחתוך דמי, וכיון שזה אסור וזה מותר לחתוך ממנו הוא עומד. וגם זה קשה לפי מה דאסקו רבותינו דאנן לא סבירא לן כל העומד לשרוף כשרוף דמי, ועי' שער אפרים סי' א'. אשר על כן מפרש לה רבנו לענין איסור וסובר רבנו כמו שהסביר הרב אור שמח ז"ל בפי"ג מהל' שחיטה דכיון דאפקה רחמנא לאיסור זה בשם טומאה שייך גביה ידות. ואפשר דרבנו מפרש כפי' השני שברש"י, אבל אין כוונת רש"י ז"ל משום דאין אוכל נעשה יד לאוכל בכל מקום, אלא דכוונתו כאן משום דטומאה זו דעכו"ם הוא רק מדרבנן, והוא משום דאסורה משום ע"ז גזרו בה טומאה ג"כ כדי שיהא בדיל ממנה, והאי חצי דלעת השניה שלא השתחוה לה אי אינה נאסרת משום ע"ז שפיר י"ל דלא שייך גם סרך טומאה עליה אף משום יד, ולהכי ס"ל לרבנו דעצם האיבעיא היא אי נאסרת החצי השניה משום יד לע"ז, וא"כ שייך בה גם טומאה, או אינה נאסרת משום יד לע"ז ואין בה טומאה ג"כ. ופסק רבנו באיסור ע"ז לחומרא כאיבעיא דלא אפשטה ולענין טומאה לקולא וכן הרגיש בס' לב אריה בחדושיו.

היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם עכו"ם וכו' אסורים בהנאה ושאר האילן מותר. הנה רש"י ז"ל פירש במשנה דמיירי שגידעו ופיסלו כדי לעבוד הגידולין שיגדלו בו מעתה. והתוס' לעיל כתבו דיפה פי' שאם נתכוין העכו"ם לעיקר האילן לעשותו עכו"ם ודאי הכל אסור וכמו בחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה וכן החזיק הטור וצ"ל דגם רבנו מיירי באופן זה, אף שהוא דחוק מאד דלא הו"ל למסתם כ"כ. ואמנם הריטב"א ז"ל הביא בשם הרבינו יונה דא"א לומר דמיירי בגידעו ופיסלו רק לעבוד הגידולים דא"כ מאי פריך עלה בגמ' גדעו ופסלו מאן קתני לה אי ר' יוסי בר' יהודה הא אמר עיקר אילן אסור, ואם איתא דגדעו ופסלו בפירוש לעבוד הגידולין בלבד האיך יהא העיקר אסור ואפילו לר"י בר"י אלא בודאי בשגדעו סתם. ולפי"ז צ"ל דג' חלוקים איכא דבמכוין להדיא לעיקר האילן אסור גם העיקר וכמו בחפר בה בורות שיחין ומערות, ובסתמא, לר"י בר"י נאסר גם העיקר ולרבנן רק הגידולים נאסרין ולא העיקר, ובמכוין להדיא לגדולין גם לר"י בר"י רק הגדולין אסורין, וא"כ אפשר דרבנו כשיטה זו ס"ל ומיירי כאן בגדעו ופסלו סתמא, אמנם יש עוד דעה שלישית הביאה הטור בשם הרא"ש, דאפילו במכוין לעיקר אינו אסור כי אם הגידולים, משום דלא השתחוה להם ובחפר בה בורות שיחין ומערות בעינן דוקא שישתחוה להם אח"כ, ושיטה זו מצאנו גם להרב רבנו יונה ז"ל הביאה בשמו הריטב"א ז"ל, ולפי מ"ש לעיל בה"ב דגם רבנו יסבור דבעינן השתחויה אח"כ, הנה בפשוטו ניחא מה דלא נאסר העיקר משום דלא השתחוה, אבל לפי"ז בשל ישראל דגם הגידולים אינם נאסרים אלא עד שיעבדו יאסר אף העיקר בגדעו ופסלו שלא לשם גידולים ביחוד אמנם בזה אפשר לומר, דשאני אילן מקרקע עולם דהא באמת גם בחפר בה בורות כתבנו בשם הריטב"א משום דנחשב לתלוש ואיני רוצה להאריך בזה.

והנה התוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דלא בעינן השתחויה, שפיר מוכרחים לומר דמיירי כאן בגדעו ופסלו לשם גידולים, אבל רבנו א"צ לזה. וצריך עיון בשיטת רש"י שהרי הבאנו לעיל שיטתו ז"ל בחולין דבעי ג"כ השתחויה אחר שחפר בה בורות, ואם כן מי דחקו לומר דמיירי כאן בגדעו ופסלו לשם גדולים דוקא. ויש לי אריכות בזה אכ"מ.

אילן שהיו העכו"ם משמרין את פירותיו וכו' אסור בהנאה מפני שסתמו שהוא אשירה. עי' כ"מ דפסק רבנו כשמואל דאפסקה הלכתא כוותיה שם. והנה לפנינו הגי' בגמ' ושמואל אמר אפילו אמרי הני תמרי לבי נצרפי וכו' ור"ל שהוסיף אדרב דס"ל דבעינן דוקא כל שכומרים יושבין תחתיה ואין טועמין מפירותיה, וא"כ אחרי דסבי דפומבדיתא אמרי דהלכתא כשמואל היה לו לרבנו להביא גם הך דרב דכל שכומרין יושבין תחתיה ג"כ. אמנם מצאתי בדקדוקי סופרים הגי' בכת"י ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי הויין שכרא לבי נצרפי וכו' וליתא שם אפילו א"כ שמואל פליג אדרב וס"ל דדוקא זה הוי סתם אשירה, ולא כל שכומרים יושבין תחתיה והלכתא כשמואל ולכן לא הביא רבנו הך דרב. וכן ראיתי אח"כ בסוגית הש"ס דעירובין פ"א מבואר להדיא הגי' ושמואל אמר כגון דאמרי וכו' והוא פשוט וברור.

ד

אילן שמעמידין תחתיו ע"ז כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה נטלה מתחתיו הרי זה מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד. עי' כ"מ, והנה ג' שיטות בדבר שיטת רש"י ז"ל דנטעו ולבסוף עבדו דמותר, הוא דוקא בנטע גרעין, אבל נטע יחור אסור, ולדבריו כאן מיירי דנטע יחור ולהכי כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה, ואינו משמע בדברי רבנו דס"ל כרש"י דבנטע יחור מקרי תלוש ושיטת התוס' דלא מיירי כאן כלל בנטעו מתחלה לכך להעמיד תחתיו ע"ז, ומדינא גם בשעה שהיא תחתיו שרי, דהא הוי מחובר, אלא דרבנן גזרו על זה כל זמן שהיא תחתיו, משום שכל זמן שהיא תחתיו נראה כאלו היא נטועה מתחלה לכך. וזה בודאי אינו דעת רבנו שהרי סיים דלהכי נטלה מתחתיו מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד. לא נשאר לפנינו כי אם שיטת הר"ן ז"ל וזו היא שהביא הכ"מ כאן דהכא באילן שנטעו מתחלה להעמיד תחתיו ע"ז עסקינן אבל צ"ב דבשלמא הר"ן לטעמיה שפיר כתב כן דאיהו גריס במשנה וביטלה. ושפיר מוקי לה בעשאו מתחלה לכך, והוי משמשין, וצריך ביטול, אבל רבנו הרי גריס ונטלה, ומשמע דבנטילה בעלמא סגי, ואי דעשאו מתחלה למשמשין הרי לא מהני כי אם ביטול. ועי' בתוס' רי"ד מהדורא תליתאי שכתב וסיפא דהעמיד תחתיה ע"ז וביטלה ארישא קאי באילן שנטעו מתחלה לכך או שגדעו ופסלו לכך ואתא למימר שאם לא נטעו כדי לעבדו אלא כדי להעמיד תחתיו ע"ז נאסר כרבנן ואינו ניתר בסילוק ע"ז מתחתיו דהו"ל תשמישי ע"ז שנעבדו שהן אסורין עד לעולם אלא בביטול ע"ז כדתנן לקמן המבטל ע"ז ביטל משמשיה ומשו"ה לא תני וסילקה כדתני גבי בית ובימוס מפני שנטעו מתחלה לכך אבל אם לא נטעו לכך מתחלה לא מיבעי אם העמיד תחתיו ע"ז דלא נאסר אלא אפילו השתחוה לא נאסר וכו' וא"כ דברי רבנו צ"ע טובא.

אולם באמת לא הך מלתא דנטל לא מהני כי אם דוקא ביטול והרי הריטב"א ז"ל כתב ויש שפירשוה אפילו בהכניסו שם לקבע על דעת משמשין אבל כשהוציא עכו"ם על דעת שלא להחזירה שם לעולם שנתיאש ממנו זהו ביטולו כדאמרינן בפרקין דלקמן גבי בימוס של מלכים וכן פירשו בירושלמי וכו' עיי"ש ויהיה זה דעת רבנו ור"ל שנטלה העכו"ם והוי זה ביטול ובאמת בפי' המשנה לרבנו נראה שהיתה לו הגי' במשנה וביטלה, וא"כ גם הכא הכונה שהנטילה הוא הביטול וכמו בהניחוה עובדיה בשעת שלום והנה לפי"ז ברור דהאי ונטלה צ"ל העכו"ם אבל נטלה ישראל לא, וכ"כ המאור ז"ל להדיא, ועדיין הדברים צריכים ביאור.

בית שבנאו העכו"ם מתחלה שיהא הבית עצמו נעבד. כן פירשו כל רבותינו והוא מוכרח בגמ' דילן, דבנה אף שלא הכניס אסור בהנאה, והא דאמרו בירושלמי ר' הילא אומר והוא שהכניס לתוכו ע"ז חולק הוא על גמ' דילן כן פי' הריטב"א ז"ל, ובאמת דברי הירושלמי שם יש לפרשו באופנים שונים.

ה

מי שהיה ביתו סמוך לעכו"ם ונפל וכו' כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה אותו. כבר עמדו על זה שרבנו לא הזכיר מה שאמרו במשנה כונס לתוך שלו ד' אמות, ופלפלו בזה המחברים טובא, ומרן הגר"א ז"ל כתב דרבנו לא גרס במשנה ד' אמות וכ"כ התוס' ישנים ואמנם משמע כן מדברי רבנו חננאל ז"ל במשנה דלא היתה גרסתו במשנה כי אם כונס לתוך שלו ובונה והריטב"א ז"ל כתב בשם מורו הרא"ה ז"ל דד' אמות לאו דוקא דהא סתם בית ד' אמות וא"כ מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה להרחיק ד' אמות, ועי' במגיה שם שכתב שברור שזהו דעת רבנו ולכך לא הזכיר ד' אמות וזהו היפך מ"ש המחברים אמנם ראה זה מצאתי בכת"י אברבנאל הנוסח כונס לתוך שלו ד' אמות, ואינו מקום לכל הדברים.

ו

כיצד מאבד עכו"ם וכו' שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח. עי' כ"מ מה שנשאר בתימה על הא דכתב רבנו או שורף, והנה בפשוטו נראה כמ"ש הכ"מ תחלה דרבנו ס"ל כמ"ש התוס' בפסחים דפלוגתת רבה ורב יוסף היא רק בחמץ בשאר נהרות אבל בעכו"ם גם לר"י לא בעי שחיקה ועי' בהגה על זה ומתבעי ליה למשדייה לים הגדול (ובכת"י רומי לים המלח) היכא דלא סלקא לעולם, ולא הזכיר שחיקה ועי' באשכול פ' כל הצלמים סי' נ' שכתב ואיכא מרבותא דאמרי האי שוחק לאחר שריפה דומיא דעגל דכתיב וישרוף באש ויטחון עד אשר דק דאל"ה מה השיבו רבנן לר' יוסי אף הוא נעשה זבל מאי הוי הא אמרינן פ' כסוי הדם שחיקת כלי מתכת אינו מגדל צמחים וכן הוא שיטת ר"ת בחולין בפ"ח וכאן בסוגיא, ולפי"ז סובר רבנו דשחיקה לא בעי כשמטיל לים המלח, אבל שריפה עכ"פ בעי קודם הטלה, אבל המעיין בדברי רבנו בהל' שחיטה בפי"ד דהוסיף רבנו ראיה דשחיקת זהב מקרי עפר מקרא דעד אשר דק לעפר, מוכרח דלית ליה האי סברת הראשונים ז"ל דמתכת אחר שריפה שאני, דא"כ אין לו ראיה על שחיקת זהב דהרי התם אחר שריפה שחקו ולא העירו מזה עי' מ"ש בהל' שחיטה באורך קצת.

אבל באמת לא ידענא מאי קשיא להו לרבותינו בדברי רבנו והרי עיקר הפלוגתא בין ר' יוסי ורבנן הוא בשוחק וזורה לרוח, דרבנן אית להו דזה לא מהני מפני שאף הוא נעשה זבל, ולרבנן רק הטלה בים המלח מהני או שריפה, והרי שריפה מבואר בקרא וכן אמרו שם בסוגיא וישאם דוד וכו' כאן קודם שבא איתי הגיתי ואז הוי שריפה וכן אמרו להדיא בירושלמי שם, ובזה הרי מודה ר"י ג"כ דמהני, וכתב רבנו תחלה דינא דר"י דהלכתא כוותיה דשוחק וזורה לרוח, ואח"כ כתב או שורף ומטיל לים המלח, כלומר או מטיל לים המלח וס"ל כמ"ש לעיל דלא בעי שחיקה לכך או מטעם דלא פליג ר"י כלל בזה, ואפשר גם דס"ל לרבנו כרבה, עי' מ"ש בזה בהל' חמץ ומצה. ויש לי עוד לומר דרבנן ס"ל דבעי שריפה קודם הטלה לים לכתחלה וכדאמרו שם משם ראיה נחל קדרון אינו מגדל צמחים, ועיי"ש דבמקום שאינו מגדל צמחים שרפה, והרי נחל קדרון במקום שאינו מגדל צמחים הוא כמו ים המלח ומ"מ שרפה תחלה, אבל אין צורך בזה ואינו מוכרח.

ז

דבר שאין בו תפיסת יד אדם שנעבד וכו' אע"פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה צפויו אסור בהנאה והנהנה בכל שהוא מהן לוקה שנא' לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכל צפויי עכו"ם הרי הן בכלל משמשיה. וראה ביאור דברי רבנו ע"פ מה שהשיג עליו הרמב"ן ז"ל בלא תעשה קצ"ד דס"ל לרבנו דישנו לאו דולא תביא תועבה ולאו דלא ידבק בתקרובת ומשמשין וכמ"ש לעיל בריש פ"ז וס"ל להרמב"ן ז"ל דעובר עליהן רק בלאו דלא תחמוד כסף וזהב וכו' ואלו לרבנו, לאו דולא תחמוד כסף וזהב עליהם קאי רק על נוין, ואף דנוי בכלל משמשין ס"ל לרבנו, דלנוי של נעבד במחובר שאין הנעבד עצמו נאסר, על זה בעינן לאו מיוחד דולא תחמוד ולאו דלא תחמוד קאי לת"ק דר' יוסי הגלילי רק לנעבד במחובר או בעלי חיים שנעבדו, ואף בקרא כתיב תחלה פסילי אלהיהם תשרפון באש, מ"מ לאו דולא תחמוד כסף וזהב לאו עליהם קאי. ור"י הגלילי פליג וס"ל דקאי על פסילי אלהיהם ומטעם זה דריש אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. והרי חזינן באמת דתקרובת של נעבד במחובר אינו נאסר. אבל נוי של עכו"ם הנעבד שנאסר הנעבד בעצמו, הוא בכלל שאר משמשין ועל זה איכא לאוי דולא תביא ולא ידבק בידך, וזהו שיעור דברי רבנו דהיכא שהנעבד עצמו מותר בהנאה על זה איכא לאו דולא תחמוד, אבל כל צפויי עכו"ם ר"ל היכא שהעכו"ם עצמו נאסר הרי הן בכלל משמשיה, ועל זה איכא לאוי אחריני וכן נראה שהוא דעת המהרש"ל בביאוריו לסמ"ג עי"ש היטב, האמנם כי מפרש"י במקומו לא משמע כן אלא דלת"ק לאו דולא תחמוד קאי גם על נוי של נעבד במחובר אבל קאי גם על צפויי עכו"ם הנאסר ג"כ, ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דליכא במשמשין לאו דולא תביא תועבה ולאו דלא ידבק בידך מאומה רק לאו דולא תחמוד, ומשו"ה דהגזה"כ הוא דתלוש שעל העכו"ם המחובר הוא כתלוש של שאר עכו"ם. אבל רבנו לטעמיה דס"ל דנוי בכלל משמשין ומשמשין בכל מקום איכא גביהו הנך לאוי, איהו מפרש דלאו דולא תחמוד קאי רק על נוי עכו"ם הנעבד במחובר, ותקרובת דליכא רבוי שרי בנעבד במחובר, ואפילו במשמשין בעכו"ם שנעבד במחובר לא נתברר בדברי רבנו, והרי גם במשמשין איכא פלוגתא, ואף דמוכח בגמ' דף נ"ב דמשמשי מחובר אסורין מ"מ כתבו התוס' בחולין מ' א' ד"ה הא דמשמשין הוו כמו תקרובת ומותרין בנעבד במחובר וכבר עמד ע"ז מרן הגר"א ז"ל בביאוריו לשו"ע סי' קמ"ה ולפי"ז דברי רבנו כאן ברורין ומבוארין.

אבל מתוך מ"ש רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ב שהזהירנו שלא ליהנות בתכשיטין שיקשטו בהם לע"ז והוא אמרו יתברך לא תחמוד כסף וזהב עליהם ובספרי ביאר שצפויי נעבד אסור וכו' מזה משמע דס"ל לרבנו דכל צפוי אף שאינו מחובר הוא בכלל לאו דלא תחמוד וצ"ל דרבנו חזר בו כאן וקשה לומר כן האמנם בספרי לפנינו ליתא לדרשא זו, ונמצאת בספרי הנקרא מדרש תנאים אבל בספר המצוות כת"י איתא ובספרא ביאר, והוא באמת לפנינו בספרא ויקרא פ"ב, דקתני התם מן הבקר להוציא את הנעבד והלא דין הוא ומה אתנן ומחיר שציפויהם מותרים, אסורים ע"ג מזבח נעבד שצפויו אסור אינו דין שיפסל מע"ג המזבח, או חילוף ומה אתנן ומחיר שהם אסורים צפויהם מותרים נעבד שהוא מותר אינו דין שיהא צפוייו מותר א"כ בטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אני אקימנו לא תחמוד כסף וזהב בדבר שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יהא צפויו מותר ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד, ולכאורה מדברי התורת כהנים משמע ג"כ דקרא דולא תחמוד קאי אנעבד שאינו נאסר ביחוד, דהא פריך א"כ בטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אלא שהוא אח"כ אני אקימנו שאומר דקאי על אין בו רוח חיים אבל אין הכרע מזה, אשר על כן אפשר לפרש לשון רבנו דבאמת ס"ל דכל הצפויין נכללו בלאו דלא תחמוד כסף וזהב ומה שסיים וכל צפויי עכו"ם הרי הן בכלל משמשיה ר"ל שאף אצפוי איכא לאו מיוחד מ"מ לכל יתר הדינים הצפויים בכלל משמשים הם, כמו לענין ביטול דנוי חשוב כמו משמשין דיש להם ביטול ולא כמו תקרובת שאינה בטלה לעולם, וכדומה עוד פרטים, אבל האופן הראשון נראה יותר מדויק בדברי רבנו אף דאית ליה פרכא קצת וצריך תלמוד.

ח

עכו"ם של גוי שבטלוה קודם שתבא לידי ישראל הרי זו מותרת בהנאה שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש וכו'. עי' כ"מ והוא מבואר בתוספתא פ"ו כלשון רבנו כל עכו"ם שבטלוה עכו"ם יכול יהא אסור ת"ל פסילי אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור וכו'.

ט

עכו"ם של ישראל אינה בטלה לעולם וכו' וטעונה גניזה. עי' כ"מ שכתב דאיני יודע גניזה זו למה הו"ל לשרפה או לאבדה ונשאר בצ"ע, ולא זכיתי להבין הדברים, והרי תנאי דרשי לה מקראי דאע"ג דמוצא ע"ז של עכו"ם בעי שריפה או שוחק וזורה לרוח וכו' אבל ע"ז של ישראל טעון גניזה, והיא הקבורה לשיטת רש"י ז"ל וכן הוא בתוס' יבמות ק"ד ד"ה סנדל. והתוס' כאן רצו לבאר גניזה היינו ביעור בלא הנאה כמו בעגל, ודחו דמעגל ליכא למילף וכו' עיי"ש והריטב"א ז"ל כתב באמת דגניזה הוא שם המושאל, ור"ל זורה לרוח ולא דמי לגניזת מזבח עיי"ש ורבנו ס"ל כשיטת הראשונים שהבאנו ומה מקום לתמוה. עי' בס' תורת מרדכי סי' קל"א במה שנוגע לדברי אלו לענין גניזה ובס' תורת חיים כאן בסוגיא ובפני יהושע לסוכה ל"ה בקשו עצות להסביר הדברים ולא זכיתי לעמוד בסודם וכי טעמא דקרא דרשינן, וכן הוא גזה"כ דזה בגניזה וזה בשריפה ואבוד וביותר עי' בבה"ג שכתב ולית ליה תקנתא אלא גניזה בע"ז של ישראל וזהו סתירה גלויה לכל דבריהם בזה.

ובלבד שיהא העכו"ם המבטל עובד עכו"ם אבל מי שאינו עובד עכו"ם אין ביטולו ביטול. עי' כ"מ והוא מבואר בגמ' ס"ד שם א"ל רב נחמן מסתברא דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל ועי' מ"ש רבנו בפי"א מהל' מאכלות אסורות ה"ז בשם הגאונים, ובדברי מרן הגר"א ז"ל בסי' קכ"ד סק"ד ומה שמקשים דאיך ביטל איתי הגיתי והרי היה גר תושב בודאי אפשר דקודם שנעשה גר תושב ביטל, אבל אין זה נוגע לדברי רבנו כלל ועי' בירושלמי פ"ח דיבמות ה"א דס"ל לזעירא דגר תושב מבטל עכו"ם עיי"ש, וצ"ל דפליג אגמ' שלנו אף שיש למצא דרכים לישב ע"פ מ"ש התוס' דלריש לקיש באמת גר תושב יכול לבטל כיון דנשתברה מאליה מותר, אבל הפשוט דהירושלמי פליג ועי' בשאלתות שאילתא נ"ב בהעמק שאלה אות ח'.

ותקרובת עכו"ם אינה בטלה לעולם. עי' כ"מ מה שהשיג הרמ"ך מתקרובת דלא הוי משתבר כעין פנים וראיה מאבני מרקוליס דמהני ביטול, ופשוט דלדידן דבעינן זריקה המשתברת, אין לך תקרובת שתהא בטלה ואבני מרקוליס הרי אמרו שם בדף נ"א דהוי כמגדל ע"ז והוא ברור וכ"כ המרכבת המשנה בח"ב.

י

או שמכרה לצורף ישראל הרי זו בטלה. עי' כ"מ בשם הר"ן, וגם דעת האשכול להחמיר, ועי' לח"מ מה שכתב בזה והוא נכון, ואנחנו זכינו לאורו הגדול של רבנו חננאל ז"ל, והוא כתב להדיא איבעי להו כשמכרה לצורף ישראל מחלוקת וכו' או דלמא בין בזה ובין בזה מחלוקת ת"ש דאמר רבי נראין דברי לרבנן כשמכרה לחבלה ומאן ניהו צורף ישראל שאף חכמים לא נחלקו עלי אלא כשמכרה לצורף עכו"ם דאיכא למימר לעובדה מכרה אבל לחבלה מודו ליה הרי להדיא דלא הביא כי אם תירוץ הגמ' הרי דאין זה דחוי בעלמא, ולפי"ז הרי שפיר פסק רבנו דלצורף ישראל מותר, אמנם הקשו על רבנו מהא דמבואר בירושלמי שם ה"ה להדיא דרב ס"ל בצורף עכו"ם מחלוקת ור' יוחנן ס"ל בצורף ישראל ואף דלא מסיימי בש"ס דילן, וא"כ איך פסק רבנו כרב נגד ר' יוחנן. אולם עי' ביאור הירושלמי במרכבת המשנה ח"ב, שמפרש דהא דאמר ר"י שם דברי הכל ר"ל דבמכרה דברי הכל דבטילה, ופליגי רק במשכנה, וריש לקיש סובר דגם במכרה פליגי, ולפ"ז הרי סבר ר"י דבמכרה לצורף ישראל לא פליגי רבנן כלל, אלא במשכנה הוא דפליגי ולהכי פסק רבנו במכרה לצורף ישראל בטלה, ובמשכנה אף לצורף ישראל אינה בטלה, ועי' ט"ז בסי' קמ"ו סק"ה ואכמ"ל יותר.

או שנפלה עליה מפולת ולא פינה, גנבוה לסטים ולא תבעוה. העתיק מה דאמרו בגמ' שם ב' על הברייתא אבל נפלה עליה מפולת מדלא קא מפני לה אימא בטולי בטלי צריכא וכו' אבל גנבוה לסטים מדלא קא מהדר אבתרה בטולי בטלה צריכא.

יא

לפיכך המוצא שברי עכו"ם וכו' ואם היתה של פרקים והדיוט יכול להחזירם צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה ואם אינו יכול להחזיר כיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים. עי' בהשגה ובראשונים ז"ל שכמה גרסות חלוקות בסוגיא ועי' בר"ן ומרן הגר"א ז"ל כתב דגי' רבנו בגמ' לא דכו"ע עובדין לשברין והכא בשארי שברים קמפלגי (במקום בשברי שברים) מר סבר שארי שברים אסורים ומר סבר שארי שברים מותרים ואיבעית אימא דכו"ע שארי שברים מותרים והכא בעכו"ם של חוליות ובהדיוט שיכול להחזירה קמפלגי, ופסק רבנו כאיבעית אימא וכרב לגבי שמואל, ולפי"ז סגי בשבר אבר אחד, ובהדיוט יכול להחזיר צריך לבטל כל פרק ופרק, ובדרך זה מיושבים כל קושיות הראשונים ז"ל בסוגיא עי' עליהם, ושיטת הראב"ד כשיטת רש"י ז"ל וכדעת הר"ן ז"ל.

יב

מזבח עכו"ם שנפגם עדיין הוא אסור בהנאה עד שינתץ רובו ביד עכו"ם. ועי' כ"מ דבעי בידי עכו"ם דוקא דאי לא"ה כשנשתברה מאיליה, ותמה הלח"מ דהא אמר בגמ' שם גבי בימוס דאפילו למ"ד עובדין לשברים ה"מ עכו"ם אבל הני שקיל להאי ומייתי בימוס אחרינא, וא"כ אפילו נשתברה מאיליה הוי לן למשרי גם גבי מזבח דהרי לא דמי לעכו"ם דכיון דפלחה זילא ביה מלתא לבטולה, וכן תמה מרן הגר"א ז"ל ונשאר בצ"ע. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, וכי משמשים א"צ ביטול ומהני להם נשתברו מאיליהם והרי אמרו בירושלמי פ"ד ה"ד כל שאלו מאיליה היא בטלה ישראל מבטלה וכל שאילו מאליה אינה בטלה אין ישראל מבטלה, ובפשוטו קאי שם אהך עזקא דאשכח בר קפרא, וכן בסוגיא דידן בדף מ"ג בטבעת דר' אלעזר הקפר, והרי אין זה אלא משמשין, אבל באמת הך דבימוס הוא משום דמעמידין עליה ע"ז וכמבואר לעיל ט"ז והרי קי"ל דאבן שהעמיד עליה ע"ז הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה סילקה האבן מותרת, וכיון שנפגם הבימוס דשקלי להאי ומייתי בימוס אחרינא להכי שרי משא"כ במזבח דהוי משמשין ובעי בודאי שיבטל העכו"ם ונפגם מאליו אסור בהנאה ככל דין המשמשין בלא ביטול והא דצריך דוקא שנתץ רובו, אף דבשאר משמשין לא בעי כן, הוא מגזירת הכתוב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות ונצטערתי על זה עד שמצאתי להרב מרכבת המשנה ח"ב עמד ע"ז, ולפי"ז באמת בבימוס שנפגם לא בעינן ע"י עכו"ם ולא הזכיר רבנו גביה כלל שיפגם ע"י עכו"ם.

ואם היתה של ישראל בין לצרכה בין שלא לצרכה וכו' בין היא ובין שפאיה אסורה לעולם. עי' כ"מ שהשיג בשם הרמ"ך מאי אריא של ישראל אפילו של עכו"ם נמי ישראל ששיפה אותה בין היא בין שפאיה אסורין וכדאמר בגמ' שם משום גזירה דרבא דלמא מגבה לה ישראל. ובאמת הרי כתבו התוס' בדף ס"ד ב' דגזירה דרבא הוא רק לריש לקיש דנשתברה מאליה מותר ולר' יוחנן לית ליה הך גזירה, אלא דמדינא אין ישראל יכול לבטל, ועי' בתוס' מ"ב ב' ד"ה והא שיפויין שכתבו דבשיפויין אפילו שיפה ישראל נמי הוי שרי מדינא אלא משום גזירה דרבא, וא"כ אפשר דלר"י בשיפויין גם בשיפה ישראל שרי, ודוקא בע"ז של ישראל אסור, ומצאתי להמרכבת המשנה ח"ב שכתב ע"פ הירושלמי דמודה ר"י דבאינו עתיד להחזירן לכליין מותר ומוקי הך דהכא בע"ז של ישראל וכן אליבא דרב שם, אפשר דס"ל דגזירה דרבא לא שייכא אלא בתלוש, משא"כ באשרה לא שייך גזירה דלמא מגבה לה שהרי השפוי הוא הביטול, ושפיר פסק רבנו כרב בירושלמי דלצרכה השפויין מותרים ואפילו שיפאן ישראל דלא שייך כאן גזירה דרבא וברייתא דעכו"ם ששיפה בתלוש איירי, ומיושב בזה הסוגיא עיי"ש ולפי שיש לפלפל בזה הרבה הנחתי הדבר.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.