מעשה רקח/עבודה זרה/ז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
מצות עשה וכו'. הכי איתא בספרי פרשת ראה. פר"ח ז"ל.
ב[עריכה]
עכו"ם ומשמשיה וכו'. מההיא דפרק אלו הן הלוקין דף כ"ב.
אסור בהנאה. אף שכבר הקדים ז"ל דמצווין אנו לאבדן אכתי הוה אמינא דבעודו מאבד יהנה ממנו כדאמרינן גבי חמץ בעידנא דקשריף ליה ליתהני מיניה וכו' ועוד דאשמועינן דקעבר אכמה לאוין ועוד דאף היכא דאינו יכול לאבדה כדלעיל אפילו הכי ההנאה לעולם אסירא. וזה עיקר.
שנאמר ולא תביא תועבה. הקשה הפר"ח וז"ל וקשה דמאן לימא לן דהך קרא מיירי לנהנה דלמא כפשטיה דהיינו שמכניס ע"ז לתוך ביתו וכדלקמן פ"י הל' ד' ע"כ ונראה לענ"ד פשוט דכיון דאזהר רחמנא אפילו ההבאה לביתו מינה דכל מין הנאה בעולם אסירא וההיא דלקמן פ"י היינו עיקר הלאו ומיניה ילפינן הא נמי כאמור וכן מצאתי לרבינו בספר המצות לאוין כ"ה והביא ז"ל ראיה לדבר מדאמרינן במכות דף כ"ב דהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים אחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך ואחת משום ולא ידבק בידך וכו' וק"ל.
ג[עריכה]
בהמה שהקריבוה כולה. פ' אין מעמידין דף ל"ד ודקדק מרן ז"ל שאם הקריבוה לעכו"ם ופירשו ואמרו חוץ מפרשה או מעצמותיה או קרניה וטלפיה ועורה אותם דברים ששיירו לא נאסרו:
לפיכך אם היה בעור סימן וכו' כגון שהיו עושים שקורעים קרע עגול כנגד הלב וכו'. בפ' אין מעמידין דף כ"ט תנן אלו דברים של גוים אסורים ואיסורן איסור הנאה וכו' ועורות לבובים ר' שמעון בן גמליאל אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור משוך מותר ובגמרא ת"ר איזהו עור לבוב כל שקרוע כנגד הלב וקדור כמין ארובה יש עליו קורט דם אסור אין עליו קורט דם מותר אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור אימא מלחו העברתו. רשב"ג אומר וכו' אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג וכו' ופי' רש"י ז"ל וקדור קדור בנקב עגול ע"כ והשתא יש לתמוה על רבינו שהוא ז"ל פסק כרשב"ג וכמבואר בגמרא וכיון דהך ברייתא אתיא כוותיה אמאי השמיט חילוק קורט דם ומליחה דליכא מאן דפליג ההך ברייתא והיא קושיא חזקה על רבינו. ומה שנראה לענ"ד דרבינו הוקשה לו לפי פי' רש"י מאי דאמרו בגמרא הלכה כרשב"ג דכיון דאנן קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו למאי אצטריך לכל הני אמוראי למפסק כוותיה ולא ניחא ליה לרבינו במה שכתבו התוספות ז"ל דלית להו להני אמוראי הך כללא וסבירא ליה דכוונת הברייתא היא לדעת הת"ק דוקא וקדור כמין ארובה דקאמר לאו היינו לענין שהוא עגול דוקא דקדור ר"ל נקוב וחתוך כדאמרינן קודר כל האזכרות שבו וכן פירש הערוך עיי"ש ואפשר שיהא עגול ואפשר שלא יהיה עגול וכמין ארובה דקאמר רוצה לומר לענין גודל הנקב כדי שיכניס ידו להוציא הלב ולא נחית לומר מציאות הנקב לענין האיסור וזה ודאי היינו סברת הת"ק דלא מחלק בענין הנקב ולדידיה אתיא הך ברייתא ולהכי אצטריכו הני אמוראי למפסק כוותיה דרשב"ג דכיון דאיכא ברייתא דמסייעא לת"ק הוה ניידנא מהכלל. ועוד אפשר דמאי דפסקו כרשב"ג היינו לומר דדוקא במאי דקאמר רשב"ג במתניתין לאפוקי חילוק הברייתא אף אם נאמר דלדעת רשב"ג היא וכן בירושלמי שם לא הזכירו הך ברייתא כלל נראה דס"ל דלאו הלכתא היא כאמור ובכל ענין יש להחמיר ודו"ק:
ד[עריכה]
מה בין ע"ז של גוי וכו' שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה אלוה. נראה להדיא דרבינו פסק כר' עקיבא וא"כ קשה דבפרק ח' נראה דפסק כר' יוסף דנפקא ליה דגוי מבטל אלוהו מקרא דפסילי אלהיהם דמפרש ליה לשון פיסול וביטול ומשמע מדבריו שם דדוקא קרא להכי הוא דאתא ואפשר בדוחק דרבינו פסק כר"ע וכן מתפרש כוונת דבריו שם כשבאו לידינו והם נוהגים בהם אלדות דהיינו שפסלו לאלוה האמור בגמ' אז אסור אבל אם ביטלוה דהיינו שפסלו מאלוה אז מותרים כמ"ש בגמ' מקרא דולקחת לך ורבינו קיצר דבריו ופירש תמצית הדין והרב לח"מ כתב דכיון דלא נפקא לן לענין דינא רבינו ס"ל דהדרשא היותר פשוטא היינו כר"י יעו"ש ועוד הקשה עליו ז"ל ממ"ש פ"ג דסנהדרין ותירץ על נכון יעו"ש והר"ח אבולעפיה נר"ו כתב דרבינו מפרש דמתיבת אלהיכם דייק שנוהגים אלדות ולא בטלום מינה דכשבטלום ולקחת לך ע"כ נראה דסבירא ליה שהיא דרשא אחרת שלא הוזכרה בגמרא לא כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא וכן פירש התוס' יו"ט שם יעו"ש ועיין להכנה"ג פ"ח:
ה[עריכה]
העושה עכו"ם לאחרים וכו'. פ"ק דף י"ט עיי"ש.
הלוקח גרוטאות מן הגוים וכו' וכן אם משך וכו'. ע"ז דף ע"א וראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקשה על רבינו וז"ל בבכורות דף י"ג הקשו למ"ד מעות בגוי קונות מהך ברייתא דהלוקח גרוטאות ואמרו ואי אמרת מעות קונות משיכה למה לי ותירצו הכא במאי עסקינן שקבל עליו לדון בדיני ישראל וכו' ומשמע מאותה סוגייא בין לאביי בין לרבא דלמ"ד בגוי מעות קונות אי לא קבל עליו לדון בדיני ישראל כשנתן מעות בלא משיכה לא יחזיר וכו' והשתא יש תימה על רבינו שהוא פסק פ"א דהלכות זכיה ומתנה דמעות בגוי קונות בלא משיכה שכ"כ שם וגוי שמכר מטלטלים לישראל או קנה מטלטלים וכו' קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים וא"כ כיון דמעות בגוי קונות היה לו לפרש דהיינו דוקא בשקבל עליו לדון בדיני ישראל והוא לא די שלא פירש אלא אדרבא כתב אף על פי שמשיכה בגוי קונה דמשמע דאיירי בגוי שלא קבל לדון בדין ישראל. עוד קשה איך כתב במשיכה אף על פי שמשיכה בגוי קונה וכו' ולא כתב כן בחלוקה דמעות אף על פי שמעות קונות משמע דסבירא ליה דמעות אינם קונות בגוי ועוד קשה דמשמע דכשנתן ומשך לא הוי מקח טעות והיינו כאביי וזה דוחק דלא היה לו לפסוק כאביי במקום רבא. ותירץ ז"ל דרבינו ס"ל כההיא דבכורות ומיירי בשקבל עליו לדון בדיני ישראל ולא הוצרך לבארו משום דסמך אמ"ש בהלכות זכיה ומתנה דמעות קונות בגוי וכו' יעו"ש ויש לדקדק בדבריו טובא במאי דפתיך ההיא דבכורות בדינו של רבינו דכיון דבההיא עסקינן אליבא דמ"ד מעות דוקא קונות דדריש מה עמיתך באחת אף גוי באחת ופי' רש"י עמיתך באחת במשיכה אף גוי באחת בכסף ולא במשיכה דהכי משמע עמיתך במשיכה ולא גוי והכי משמע פשטא דכולא שמעתא ותדע עוד דפריך ליה מסיפא דקתני אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמרת מעות קונות משיכה למה לי ואי ס"ל דמשיכה לחודה נמי קונה אדפריך ליה מיתור לשון דסיפא תקשה ליה מרישא להדיא דקתני אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר אלא ודאי דדוקא חדא קאמר וכן מצאתי להרב המגיד ז"ל שם פ"א דזכיה ומתנה שכתב דהך סוגיא דבכורות לא קי"ל כוותה אלא כההיא דע"ז דאסיק דמשיכה נמי קונה בגוי ושכן הוא דעת רבינו.
מעתה מה שרצה הרב ז"ל לתרץ דרבינו ס"ל הכא דקבל עליו לדון בדיני ישראל וסמך אמ"ש בהלכות זכיה ומתנה אין נראה חדא דמאי דאוקימתא לברייתא דמיירי בהכי דוקא היינו כי היכי דלא תקשה למ"ד מעות דוקא קונות ולתרוצי הך ברייתא אליביה דחקינן נפשין בהכי דודאי פשטא דברייתא אינו זה וא"כ כיון דרבינו פסק כההיא דע"ז דאיירי כמ"ד משיכה נמי בגוי קונה תו לא צריכנן לדחוקי נפשין דמיירי בשקבל לדון בדיני ישראל דאף בדין גוי משיכה נמי קונה וליכא למימר דכשקבל עליו לדון בדיני ישראל אז ודאי גרע מגוי גופיה ולא קני אלא במשיכה דוקא דמעות אינן קונות בישראל דגזרו חז"ל כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כמ"ש רבינו פ"ג דהלכות מכירה ורבינו בדין זה נחית להכי דא"כ קשה טובא חדא דהו"ל לפרש דבריו ותו דלישנא דמשיכה בכותי קונה דקאמר לא משמע כן כמ"ש הרב גופיה ותו דמי הכריחו לזה כיון שהברייתא לפי פסק ההלכה לא מיירי בהכי כלל. והנראה לענ"ד עמ"ש מרן כ"מ ז"ל דרבינו למד דין נתן מעות ולא משך מכ"ש דמשך ולא נתן מעות כאמור בברייתא וכיון שכן כיון שרבינו נרגש מדין הגוי בחלוקה העיקרית דון מינה לדין האחר שנלמד ממנו ולהטעות לא חייש כיון שכבר גילה דעתו בהל' זכיה ומתנה שהוא עיקר מקומו וכאן שהוא אגב לא הקפיד על זה ולדעת מרן פסק נמי כרבא לגבי אביי ותו דהוא בתרא ומאי דלא הביא בנתן מעות ומשך טעמא דרבא כבר תירץ מרן דכיון דבהא לא קשיא עליה מידי לא חשש לכתוב הטעם ע"כ כלומר דכיון דרבינו לא הזכיר הטעם בחלוקה ראשונה אלא כי היכי דלא תקשה עליה מדין משיכה בגוי קונה משום דקתני יחזיר הכא דיוליך לים המלח דהמקח קיים לא שייך תו הך מילתא ולמקח טעות נמי הכא לא שייך דסברא אלימתא היא כיון שנתן מעות וגם משך דעתו לזכות בהם לגמרי וכי חזר ביה מחזי כע"ז ביד ישראל ובהכי מתורץ נמי מה שהקשה הרב שם יעו"ש.
נתן מעות ומשך יוליכם לים המלח. נראה דהיינו טעמא משום דמחזי כע"ז ביד ישראל דאין לה ביטול עולמית וכן פירש רש"י ז"ל בבכורות דף י"ג וקצת קשה דכיון דקי"ל ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד וכמו שכתב רבינו לעיל דנפקא לן מושם בסתר אי נתכוון לזכות בה מאי הוי ותו קשה במ"ש רש"י בע"ז דף י"ט דע"ז של ישראל היינו שעשאה ישראל לצרכו למכרו לגוי ולזה י"ל בדוחק דלמ"ד אסורה מיד כתב כן דוקא ושוב מצאתי שכן הובא בתוספתא שם פ"ו וי"ל דמדאורייתא ודאי דאינו אסורה עד שתעבד ממש מישראל וחז"ל גזרו שכיון שזכה בה ליתסר משום ע"ז של ישראל ועיין להרב ב"ח והרב הלבוש יו"ד סימן קמ"ו. וצ"ע:
וכן כותי וגר וכו' טול אתה ע"ז ואני מעות. פ"ו דדמאי ואף על גב דחלופי ע"ז אסירי הכא עד שלא באו לרשותו הקילו שמא ימיר ויחזור לע"ז בשביל הירושה ועיין להתוס' יו"ט ז"ל שם:
ו[עריכה]
כיצד כל הצורות וכו' והנמצאות במדינה וכו'. נראה דרבינו מפרש דרב יהודה אמר שמואל ור' יוחנן קיימי א"ר מאיר וארבנן דרב יהודה אמר שמואל קאמר דפלוגתייהו דוקא באנדרטי של מלכים ור"י ס"ל דפלוגתייהו הוי בעומדים על פתח המדינה דוקא ובכל מין צורות קאמר ופסק כר"י וכו"ע מודו במימרת רבה דס"ל דמחלקותם בשל כרכים אבל בשל כפרים דברי הכל אסורים דלרב יהודה אנדרטי של מלכים אסור לרבנן דוקא בכרכים ולר"י בכרכים דוקא שייך פתח המדינה דכפר לאו היינו מדינה ועיין למרן ז"ל וכתב הרב לח"מ ז"ל לא ידעתי אמאי לא פסק כרשב"ג דהלכה כמותו בכל מקום במתניתין ע"כ וי"ל דכיון דהתוספתא מסייעא לרבנן פסק כוותייהו. א"נ אפשר דאין זה אותו רשב"ג עיין מ"ש התוספות פרק אף על פי דף ס"א ד"ה הלכה:
ז[עריכה]
צלמי עכו"ם הנמצאים וכו'. כתב מרן ז"ל דמשמע ליה דשמואל דשרי בשברי ע"ז ס"ל דע"ז שנשתברה מאליה מותרת כריש לקיש ולא קי"ל כוותיה ולא נימא דאפשר דמודה שמואל בע"ז שנשתברה מאליה שאסורה וכו' דא"כ כי אותביה ר' יוחנן לר"ל וכו' לישני ליה דשאני וכו' ע"כ פירוש לדבריו דאם איתא דיש לחלק בהכי לישני ליה דהך מתניתין לא נגע ולא פגע בדין זה וא"כ על כרחך דהדיוק אינו דהא שברי ע"ז אסורים דזה אי אפשר במוצא אלא הדיוק האמיתי הוא הא צלמים עצמם אסורים ואף דהשתא נמי משני ליה הכי הוא בדרך ראיה וכלומר הדין הוא שוה אלא שהדיוק אינו כמו שאמרינן ולימא ליה חידושא טפי דאף לדידיה לא ניחא הך דיוקא דלכו"ע אין לדמות מוצא לנשתברה מאליה אלא שלא ידעתי אמאי לא הכריח זה מרן ממ"ש שם דפריך סתם תלמודא לר"י מהך דמצא שברי אלילים הרי דס"ל לסתם תלמודא גופיה דאין לחלק בהכי אם לא שנאמר דרצה להכריח מר"ל ששוה לדשמואל ומה שיש להכריח דמדר"ל ס"ל דשמואל שמואל נמי סבירא ליה כר"ל עיין להרב לחם סתרים ז"ל. וכתב עוד מרן ז"ל ואיכא למידק דלמה ליה למפרך דמדר' מאיר נשמע לרבנן נפרוך דמדרבנן גופייהו נשמע דאלילים הנמצאים אסורים ושברים מותרים ה"נ וכו' ואין לומר דכיון דלא אשכחן בהדיא לרבנן דשרו שברי צלמים כדאשכחן לר"מ ומשו"ה לא בעי למפרך מדרבנן גופייהו וכמ"ש רש"י ז"ל דלזה י"ל דס"ל דמסתברא טפי דרבנן שרו כיון דחזינן לר"מ דהוא מחמיר בצלמים טפי ואפ"ה שברייהו שרי אין סברא דרבנן דמקילין במציאות איסור הצלמים יאסרו אף השברים דהא סוף סוף אינה כע"ז גמורה ועיין להתוס' שם וא"כ ליפרוך הכי אלא ודאי דלרבנן אפי' אלילים עצמם מותרים דהא הוו ספק ספיקא ספק עבדום ספק לא עבדום ואת"ל עבדום מכיון שמצאם מושלכים אימור בטלום ע"כ וקצת קשה דמשמע מהכא דכשהגוי השליך הצלם או שאבדו כדמשמע ממתניתין הוא מבטלו לגמרי דמייאש מינה ובגמרא דף מ"ג איתא דאף שמתייאש ממנה מאיסורא לא מייאש ופי' רש"י עדין הגוי שאבדה קורא לה ע"ז וכו' וכן פסק רבינו פ"ח הל' י' שאם מכרה לישראל או שנפלה עליה מפולת ולא פינה או שגנבוה ליסטים וכו' דלא מקרי ביטול ונאבדה ממנו לא גרע מהני דלא מקרי ביטול אלא בענין שיודע בודאי שתשבר וא"כ קשה דהיכי שרי מכח ס"ס דליכא אלא ספק אחד אם עבדוה אי לא וכשאנו אומרים את"ל תו ליכא ספק וי"ל דזה שאמרו חז"ל דלא מקרי ביטול בהכי לאו משום דהוי ודאי כן אלא משום ספיקא דאמדינן דעת הכותי דבהכי לא בטלה וא"כ הכא דהוי ספק ספיקא כלומר דאף אחר הספק ראשון אינו ודאי גמור לית לן לאחמורי כלל.
או בתוך הגזוזטראות. בהגהות מהרמ"ע מפאנו ז"ל מצאתי בב"י וז"ל ס"א בתוך הגזוזטראות ור"ל בתוך גרוטאות של נחושת וכ"כ טור יו"ד סי' קמ"א דמוצא שברי אלילים מושלכים או בתוך שברי נחושת וגומר ע"כ.
ח[עריכה]
המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה ודרקון. הקשה הרב לח"מ דאמאי לא הזכיר רבינו דבעינן דרקון שיש לו ציצין בין פרקיו ואמרו בגמרא דהלכה כמותו ע"כ ואפשר לדעת רבינו דמ"ש בגמרא אינו ר"ל שיש דרקון אחר שאין לו ציצין אלא לפרש צורת הדרקון היאך הוא תדע דקאמר פירש ר' שמעון בן אלעזר וכו' ומ"ש הלכה ר"ל דזהו הדרקון האמור במשנה ורבינו נקט דרקון דכוונתו צורה גמורה וכן בפי' המשנה נקט דרקון ולא פירש ומכאן יש ללמוד כלל מחודש דבגמרא אמרו הלכה כרשב"א ולא אשכחן מאן דפליג עליה וכתבו התוס' בשם רשב"ם דהכי פירושו ואפילו אי משכחת תנא דפליג ע"כ.
ט[עריכה]
עכו"ם ומשמשיה וכו'. עיין להרב לח"מ והפר"ח ז"ל.
עבר ומכר עכו"ם. מדקדוק הלשון משמע דדוקא בעין אמנם אם נתערבה וכו' ועבר ומכר כל התערובת כאחד אין הדמים נאסרין דאם לא כן לישמועינן הך רבותא ובכלל מאתים מנה דממ"ש בכל שהן אין ללמוד דהכוונה להדמים של העכו"ם עצמה ונראה דבעבר ומכר התערובת לא נאסרו ודאי כי אם דמי העכו"ם דמהיכא תיתי לאסור הכל וכן יש להוכיח מדין טבעת של ע"ז דלקמן.
י[עריכה]
כיצד כוס של ע"ז וכו' פירש כוס אחד וכו'. כתב מרן ז"ל דבתערובת שניה יש ספק ספיקא ושכ"כ התוספות וכו' ע"כ ואיכא למידק דלפי דברי התוספות דוקא בזה אחר זה שרי אבל בבת אחת אסור ורבינו היה לו לפרש דדוקא בכי הא שרי אבל בבת אחת אסור ותו דהתוספות שם לתערובת שלישי דוקא קרו ליה ספק ספיקא אבל השני לא מקרי אלא ספק אחד ולא קשיא דפשיטא דכי שרי רבינו מכח ס"ס על כרחך דבזה אחר זה דוקא קאמר דאי בבת אחת תו לא מקרי ס"ס דספק אחד הוא ומ"ש התוס' דתערובת שני מקרי ספק אחד ושלישי ספק ספיקא היינו כשמתהני בבת אחת דוקא דאז בתערובת שני ליכא אלא חדא ספיקא שמא אותו שנתערב כאן הוא של איסור שמא אינו וליכא תו את"ל וכו' אבל בשלשה אף בבת אחת שייך ס"ס והוא פשוט.
אכן מדברי רש"י משמע קצת דהשני לא מקרי ספק ספיקא כלל שהרי הצריך שיתערב מן השני אל השלישי דוקא כדי להתיר השני מכח ס"ס. ועמ"ש מרן מההיא דפט"ז דמאכלות אסורות ותירץ דברימוני בדן החמירו להצריכם שלש תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיהיו לו מתירים אם יתפרדו הרימונים ולרבינו חשיב בהכי דבר שיש לו מתירים ע"כ ראיתי להפר"ח והר"ח אבולעפיה שהקשה ע"ז ממ"ש הרב המגיד פ"א מהל' יו"ט הל' כ' גבי ביצה שנולדה ביו"ט דאפילו נתערבה באלף כולם אסורות וכתב הרה"מ שם דספק ספיקא בדבר שיש לו מתירים שרי כגון תערובת שני לדעת קצת פוסקים ויש מי שאסר ולדעת המתירים הסכים הרשב"א וכן נראה מדברי רבינו ע"כ והיינו משום דרבינו לא אסר אלא תערובת ראשון דוקא והיכי כתב מרן דלדעת רבינו דבר שיש לו מתירים לא שרי בספק ספיקא יעו"ש.
ומה שנראה לענ"ד דכוונת מרן אינה דדבר שיש לו מתירין כלומר דאין איסורו אלא מחמת שיש לו מתירים ליתסר ספק ספיקא דידיה דזה לא עלה על דעת מרן בכוונת רבינו אלא כוונתו דברימוני בדן כיון שמלבד שהוא דבר חשוב דאפילו באלף לא בטיל כמ"ש רבינו שם נוסף גם דבר שיש לו מתירים דגם הוא חמור מצד עצמו דאפי' באלף לא בטיל החמירו חז"ל בזה דוקא בהצטרפות ב' האיסורים והיינו טעמא דברייתא דקתני ג' תערובות ברימוני בדן דוקא אבל בההיא דביצה שנולדה ביו"ט שאין איסורה אלא מחמת שיש לה מתירים ואפילו דבר שבמנין לא אסיר לדעת רבינו כמ"ש מרן שם בתחילת הפרק דרבינו לא חשיב אלא דבר חשוב להכי בביצה דליכא אלא חד איסורא סגי בספק ספיקא כן נראה כוונת רבינו דאל"כ הוה קשה טובא דחידושים כי הך הו"ל לאשמועינן רבינו בפירוש בדין דבר שיש לו מתירים ומה שהצריכו עיון היינו אעיקרא דדינא א"נ משום דהוה ליה לפרשו רבינו שם ברימוני בדן:
טבעת של ע"ז שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהם בים הגדול הותרו כולן שאני אומר וכו'. התוס' ז"ל כתבו שם זבחים דף ע"ד דדוקא נפלו ממילא אבל אם הפילם ביד לא שרו דקנסינן ליה אטו מזיד ע"כ ולפ"ז אם קודם שנודע התערובת הפיל אחת מהם אפי' בידו שרי שהרי לא שייך קנס כיון שעדיין לא נודע התערובת וכ"כ הרב ב"י יו"ד סי' ק"י בשם הרא"ש ז"ל. וכתב מרן ז"ל דרבינו מפרש שנים דקאמר ר' אלעזר דהיינו שהקריב ב' מהמעורבין וכו' ולפ"ז מאי דקאמר רב אנא תרתי קאמינא ר"ל שנפלו שתיהם וקצת קשה דפשט דברי רב נחמן משמע יותר דהנשארים שרו למוכרם שניהם ביחד כי היכי דנימא בכל חד מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא וכמ"ש רש"י ז"ל דאי לפירוש רבינו דכל הקפידה היא לאותם שנפלו לים מה לי אחת מה לי ב' ותו דלישנא דאנא תרתי קאמינא לא משמע הכי דאיהו אחת קאמר וחדא בתרתי לא מחלף ותו קשה לפ"ז לישנא דר"א דקאמר לא התיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא כפל לשון למה לי ולפי' רש"י ניחא טפי.
ותו קשה טובא מסוגיא דהתם דף ע"ז אמתני' דר"א ורבנן דקאמר אמר ר' אלעזר לא התיר ר' אליעזר וכו' מיתבי ר' ירמיה וחכמים אומרים אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה א"ל ר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך מאי אחד זוג אחד ע"כ ובשלמא לפי' רש"י ניחא דפריך ליה מרבנן דאסרי אפילו אם נשאר אחד מכלל דלר"א אפי' אחד אחד שרי אבל לפי' רבינו מאי פריך ותו דטפי הו"ל לאקשויי מר"א גופיה דהוא קאמר להדיא אם קרב ראש אחד וכו' וי"ל דרבינו מפרש דה"ק ר"י דמלתא דחיקא היא דאחד דקאמר ת"ק דר"ל תרי ואחד דקאמרי רבנן בדוקא ומי דחקך לשנות פשט הלשון וה"ק וחכמים אומרים וכו' ואם תפרש דאחד דקאמר ר"א לאו דוקא גם בדרבנן אימא לאו דוקא ומדרבנן לא מצינן למימר לאו דוקא דהא יצא קתני ולא קתני יצאו גם בר"א על כרחך דוקא קאמר ומתרץ דאיהו ס"ל דאחד בין דר"א בין דרבנן היינו זוג אחד ולהכי קתני יצא והיינו לומר דלר"א כיון שנקרבו ב' מהם תו לא חיישינן לאחריני כלל ורבנן פליגי עליה ואמרי דאפי' קרבו כולם חוץ מזוג אחד דהוה אמינא כיון שכבר קרבו כולם וגם נשארו ב' דעכ"פ איכא התירה גם בהנך תרי אפ"ה ישרף ומכ"ש אחד ממש וכלפי דברי ר"א אמרו כן ושנים שנים דקאמר י"ל דר"ל אראש ואכרעיים דמתני' וכו' ואפשר דהזקיקו לזה לרבינו ממאי דפריך לרב נחמן מהך דר"א דכיון דר"נ לא פירש בנשארים מה יעשה ואיך אלא באותו שנפל לים פי' דבאחד סגי לא שייך להקשות לו במה שהוא לא גילה דעתו ומה גם דמשמע דשאר הקושיות שהקשה בתחילה קיימי אנפל אחת מהם לים דוקא תדע דמתרץ ליה רב דאמר כר"א דתנן ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשים כולם וההא פריך מר"א דלא התיר ר"א אלא שנים שנים ורב חדא קאמר ומתרץ אנא תרתי קאמינא ר"ל זוג אחד כי התם. שוב ראיתי להרב לח"מ שנרגש מזה וששתי כעל כל הון והוא ז"ל תירץ באופן אחר יעו"ש.
שוב כתב מרן דקשה על רבינו מפט"ו דתרומות שהתיר בנפלה אחת ולא הצריך שיפלו ב' וכו' ובסוף דבריו תירץ דטעמא הוי משום דמנכר נפילתה ובב' תאנים נמי שרי וכן ב' טבעות וכו' ע"כ והקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו דאי הכי אמאי הוצרכו לעשות צריכותא מר' נחמן לריש לקיש והלא ר"נ דמיירי בטבעות בעי שנים ור"ל דמיירי בחבית די באחת. עוד קשיא דב' מימרות הללו נלמדות מהך דר"א אם קרב ראש אחד מהם וגם באבר גדול כראש דמנכר בעי ב' ולמה לא הצריך בחבית ב' עכ"ד. לקושיא ראשונה כבר כתב מרן הקדוש ז"ל דעדיפא מינה קאמר דאפילו אם יהיו שוים צריכי ולקושיא שניה י"ל דאה"נ דנלמדות מר"א אבל לאו מטעמיה דאיהו מתיר מכח ספק כמ"ש רבינו בפירוש המשנה ואינהו מכח דמנכר נפילתה ורבינו לא פסק כוותיה מהנהו טעמי תריצי שכתב מרן ז"ל וק"ל.
נתערבה במאה ונתחלקו ארבעים למקום אחד ושישים למקום אחר ונפלו לטבעות אחרות וכו'. איכא למידק אם נפלו חמשים למקום אחד ומאה למקום אחר מה דינם דכיון דעכ"פ איסורא איתיה י"ל דכולן אסורות או דילמא כיון דבכל חד איכא ספק ספיקא ולא שייך איסורא ברובה איתיה לאסור כדאמרינן בשישים למקום אחד הכא שרו ודבר זה נסתפק אצלי עד שמצאתי להרב ב"י יו"ד סימן ק"י שהביא בשם הרשב"א דשרו מכח ספק ספיקא יעו"ש ומינה נ"ל דאם נפלו מ"ט למקום אחד ונ"א למקום אחר ה"ה והוא הטעם כמו השישים והארבעים ודו"ק.
יא[עריכה]
האשירה בין שהיתה נעבדת וכו' אסור לישב בצל קומתה ומותר לו לישב בצל השריגים וכו'. דברי רבינו צ"ע לפי שיטת הגמרא פ' כל הצלמים דף מ"ח דמשמע להדיא לכולהו לישני דגם צל צלה אסור ורבינו לא אסר אלא צל קומתה דמשמע דצל צלה שרי אף לכתחילה ותו קשה לי דמנין הוליד רבינו היתר שריגים ועלים שלא הוזכר בגמרא ולקושיא ראשונה עיין להר"ן ז"ל שהניחו בצ"ע והכי איתא התם דף מ"ח אמתניתין דלא ישב בצילה ואם ישב טהור ופריך פשיטא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא נצרכא אלא לצל צילה מכלל דבצל קומתה אם ישב טמא לא דאפילו לצל קומתה נמי אם ישב טהור והא קמ"ל דאפילו לצל צילה לא ישב איכא דמתני לה אסיפא ואם ישב טהור פשיטא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא נצרכא אלא לצל קומתה מכלל דלצל צילה אפילו לכתחילה ישב לא הא קמ"ל דאפי' לצל קומתה אם ישב טהור ע"כ. ופירש רש"י צל צילה שחרית וערבית שצל ארוך וכו' ע"כ ולפי חומר הנושא אפשר דבצל קומתה שהזכיר רבינו ז"ל רצה לכלול גם צל צילה דעל כל פנים צל קומת האילן הוא בין כשהשמש באמצע הרקיע בין בשחרית או ערבית הכל הוא מחמת קומת האילן ובגמ' חילקו משום דמתניתין קתני צל סתם וכשתירצו לא נצרכא אלא לצל צילה ר"ל שנכלל גם צל צילה בצילה סתמא דקתני מתניתין ומדפריך תו מכלל דבצל קומתה וכו' ומתרץ לא דאפילו בצל קומתה וכו' ולא קאמר מכלל דבצילה וכו' מכח זה הוליד רבינו דבצל השריגים והעלים מעולם לא נאסר כיון דלאו בכלל קומת גוף האילן נינהו ובפי' המשנה כתב וז"ל לא ישב בצילה בצל גוף האילן אבל בצל ענפים ועליה מותר ע"כ ולהכי נקט רבינו הכא צל קומתה לאפוקי צל השריגים והעלים שהתיר אחר זה ודומיא למ"ש בפירוש המשנה דמדלא התיר אלא הענפים והעלים מכלל דכל צל קומת האילן נאסר אפילו צל צילה זה נראה לענ"ד בדעת רבינו בדוחק אף שראיתי להמפרשים שפירשו דרבינו מתיר בצל צילה ועיין להפר"ח ז"ל.
ואם יש לו דרך אחרת אסור לו לעבור תחתיה וכו'. היינו אפילו תחת השריגים והעלים דמה שהותר היינו בצל אבל תחתם ממש יש לאסור משום חומרא דע"ז ועיין להרב הלבוש יו"ד סימן קמ"ב.
ואם אין שם דרך אחרת. מלשון זה מוכיח דבגוזלת את הרבים עסקינן וכמ"ש בש"ס וכ"כ הפר"ח ז"ל.
יב[עריכה]
אפרוחים שקננו וכו' והקן עצמה וכו'. כתב מרן ז"ל דפסק כתירוצא קמא פרק כל הצלמים דמיירי באייתי עצים מעלמא וכלומר דמן הסתם לא חיישינן שהביאם מאותו אילן ושוב כתב מרן דפסק נמי כתירוצא אחרינא דר' אבהו דקאי אאפרוחים וכו' וקצת קשה דלר' אבהו לא מוקמינן לה בדאייתי עצים מעלמא כמ"ש איהו גופיה אלא בדאיתבר מגופו של אילן וכן נראה להדיא מדברי רש"י שם וא"כ רבינו שכתב דין האפרוחים ועליה קאי מ"ש והקן עצמה וכו' אי אפשר לומר כן דלאוקימתא אפרוחים לפום הך סוגיא מיירי בדאיתבר מגופיה ובפרק וולד חטאת קאמר ר' אבהו להדיא לעולם בדאייתי מעלמא וכו' אבל מרן הביא הך דע"ז. וקשה וי"ל דכוונת מרן ז"ל דכיון דאפשר לומר דינו של ר' אבהו אף בדאייתי מעלמא רבינו פסק כוותיה ולאו מטעמיה לפום הך סוגיא ומה גם דאף לפי תירוצא קמא שפיר מצינן למימר הך דאפרוחים משום שהם נהנים מן האשרה וכמ"ש רבינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן וסוגיין דוולד חטאת תוכיח.
שהרי האשרה כמו בסיס להם. כתב מרן ז"ל דאפשר שכוונתו לומר וכו' גזור רבנן דאי שרית לאתהנויי מנייהו אתי לאתהנויי מינה וכתב הראב"ד (הו"ל) [היה לו לומר] מפני שהם כגדולי אשרה וי"ל לדעת רבינו שא"כ אטו משום שגדלו ואינן צריכין לאימן פקע מנייהו איסור גדולי אשרה עכ"ד כוונתו ז"ל דבשלמא אי אמרינן טעמא דילמא אתי לאתהנויי מגוף האילן שאין האיסור מצד עצמו אלא אטו האשרה ניחא דכשאינם צריכין לאימן שוב לא גזור רבנן משא"כ אם נאמר מפני שהם כגדולי אשרה אף דאיסורו אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דעל כרחך האיסור הוא מצד עצמן תו לא פקע ודו"ק ובזה נסתלק מה שהקשה הפר"ח ז"ל על דברי מרן. ומה שלא הביא רבינו דין התזה בקנה הנזכרת במשנה היינו משום דס"ל דזה לא נאמר לעיכובא אלא לומר איך יגיע להם וכן נראה מדבריו בפי' המשנה ועיין להרב לח"מ ז"ל.
יג[עריכה]
נטל ממנה עצים אסורים בהנאה וכו'. כתב מרן הקדוש דקשה על רבינו דבישן אמאי אסר הא זה וזה גורם הוא וכו' ותירץ דמיירי בשאבוקה כנגדו וסמך אמ"ש פי"ו דמאכלות אסורות והביא מ"ש שם פת שבשלה על גבי גחלים של עצי ערלה מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן וכו' ומשמע דבעי למימר דכן הוא הדין בע"ז וקשה דרבינו כתב לעיל הל' י' דגחלת של ע"ז אסורה וכאן הביא מרן שהוא ז"ל כתב דכיון שנעשו גחלים הלך איסורן וי"ל דהתם מיירי לכתחילה וכאן מיירי בדיעבד דוקא וכן מצאתי להרב ב"י יו"ד סי' קמ"ב ועיין בשו"ע שם שפסק הדין ראשון של רבינו ושוב פסק דפת שבשלו בגחלי עצי אשרה מותר. והרמ"ך כתב דדילמא שאני עצי אשרה דכיון דהוא עצמו נטל העצים הו"ל ע"ז של ישראל ואין בטלה עולמית בשום דבר בעולם ע"כ וא"ת אם כן בחדש אמאי התיר רבינו בצינון לבד הא כיון דגרם האיסור לגוף התנור להחזיקו תו לא בטיל דהוי ע"ז של ישראל לדעת הרמ"ך ז"ל ולזה י"ל דכיון דאין זה אלא חומרא לא גזרו אלא כשנהנה מהחימום עצמו דהחימום מיהא הוא בעין משא"כ בנצטנן דשוב ליכא שום שייכות של איסור בעין לא גזרו אלא דאכתי קשה טובא ממ"ש רבינו לקמן דשדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה ופרה שפטמה בכרשיני עבודה זרה הו"ל זה וזה גורם ושרי ולפי דברי הרמ"ך כיון שהם ע"ז של ישראל אין לה ביטול עולמית ודוחק לחלק בין זה לחום התנור דפשיטא דלא גרע דבשדה לא נתעכל האיסור ובפרה שמנוניתה יוכיח ועכ"פ זה הוא מתקרובת ע"ז וכמ"ש רש"י דף מ"ט ובסוף הדף ד"ה בזבל ע"ז:
יד[עריכה]
נטל ממנה כרכר וכו' יוליך דמי אותו הבגד לים המלח. וכ"כ בפי' המשנה ונראה דהכריח כן משום דאם דמי העצים קאמר לישמועינן רבותא אף בלא תערובת כיון שאין גוף האיסור בעין וכן מצאתי להתוס' ז"ל שם ולדברי רש"י צ"ל דר' אליעזר לא התיר אלא בנתערבה דוקא שכבר נתבטל האיסור ואינו ניכר כלל ועיקר מחלוקתם תלוי בההיא דכתבו התוס' ד"ה ארג בו את הבגד וכו' ועיין להר"ן ז"ל:
>קש< [בכ"מ], ומותר ליטע וכו' כתב הרמ"ך תימה וכו'. וכתב הפר"ח וז"ל ומה שכתב הכסף משנה דבמ"ש נתיישבה תמיהתו ליתא שלא נתיישבה כלום עיין להר"ן ע"כ ונראה לענ"ד דמרן ז"ל קיצר במובן דכיון דהוא ז"ל כתב דלר' יוסי הוי דין זה כיון דר"י מתיר אפילו באגוז של ערלה ופסקו רבינו בסוף הלכות מעשר שני רבינו ס"ל כפי' התוספות שם. עיין להר"ח אבולעפיה נר"ו שכתב כן ושפתים ישק:
טו[עריכה]
בשר או יין וכו'. פרק אין מעמידין דף כ"ט בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים וכו' ואין להקשות על רבינו דכיון דהך מתני' אוקמיה בגמרא כר' יהודה בן בתירה דס"ל דע"ז מטמאה באהל ואנן לא קי"ל כוותיה כמ"ש רבינו בהלכות טומאת מת דע"ז אינה מטמאה אלא במשא דוקא כרבנן א"כ היכי פסקה רבינו להך די"ל עמ"ש התוספות שם בשם ר"י דבאכילה והנאה לא פליגי רבנן עליה דר"י יעו"ש וכ"כ הרב לח"מ ז"ל:
טז[עריכה]
המוצא כסות וכלים ומעות בראש ע"ז וכו'. רבינו מפרש המשנה בשאר ע"ז וכן פירש בפי' המשנה ודלא כרש"י ז"ל שכתב בראשו של מרקוליס דאף דפשטא דמתניתין הכי מוכחא דקאי אמתני' דלעיל דאיירי במרקוליס דקתני ר"י אומר ג' אבנים זו בצד זו וכו' מ"מ לפום מסקנא דהתם לא מצינן לומר כן דמסיק דאפילו חוץ כפנים דמי ואסור א"כ במרקוליס הכל אסור ופסקו רבינו בסעיף זה:
במה שהקשה הרמ"ך לרבינו מפרכילי וכו'. עיין להר"ח אבולעפיה נר"ו וגם לקושיא שניה כבר הוכחנו דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י ז"ל. ומ"ש דבשאר ע"ז חוץ לקלקלין דבר שאינו של נוי מותר אפילו כעין פנים ורבינו סבור דאי כעין פנים אפילו בחוץ מיתסר בכולהו וכו' אפשר דבמ"ש מרן יתורץ זה דכתב דרבינו מפרש פרכילי ענבים ועטרות של שבלים דקאי אראשו ודוקא בראשו אסור אבל אצלו אף שהוא כעין פנים שרי יעו"ש:>קש<
יז[עריכה]
בכ"מ איכא דמתני לה אסיפא אמר אביי בטובה בטובת כהניה ט"ס הוא וצ"ל אחרים:
יח[עריכה]
מרחץ שיש בה ע"ז. רבינו כיון בדין זה לשתי התשובות שאמרו במשנה וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ותשובה שלישית אפשר שנלמד מדיוק הדין שהזכיר רבינו לעיל ע"ז שהיה לה מרחץ וכו' כלומר שקדמה ע"ז למרחץ הא אם הוא בהיפך מותר ודו"ק:
יט[עריכה]
סכין של ע"ז וכו'. כתב מרן ז"ל ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקי"ל כר' אליעזר דאמר הכי פ' כל הצלמים וכו' נראה דבעי לומר ע"י תערובת שהרי ר"א שרי בהכי דוקא וכמ"ש רבינו לעיל גבי נטל ממנה עצים וכו' אמנם בש"ך יו"ד כתב דהכא שרי אף בלא תערובת בהולכת דמי הסכין דליכא כ"כ תיקון משא"כ בבהמה ששחטה דהוי תיקון גמור בעינן תערובת דוקא הביאו הר"ח אבולעפיה נר"ו יעו"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |