אור שמח/עבודה זרה/ח

אור שמח ‏ עבודה זרה ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וכן חליפי חליפין מפני שנעשים דמי עו"ג.

ועיין בגמרא דתלי בהך דשני כתובים ונראה לנו דנתבונן דלמאי דמסיק בגמרא דילן דדמי עו"ג ביד עו"ג מותרין. הרי דאסור דמי עו"ג אינו רק אם בא באיסור היינו דישראל שעבר על לא ידבק בידך מאומה מן החרם, נתפס הדמים בעו"ג ואסור ליהנות מהדמים הבאין על ידי האיסור והעו"ג שמותר לו למכור עו"ג וליהנות מעו"ג, וכמו דאמר רבה בר אבוה זבינו כל מה דא"ל אינו נתפס באיסור דמי עו"ג, ואילו בשביעית אם מכר שביעית אפילו בהיתר נתפס הדמים בקדושת שביעית דאין איסור בסחורה בפירות שביעית דוקא כשקונה הרבה ומוכר הרבה, הא מעט שרי, כמו שמוכר האתרוג ובכל זה הדמים נתפסין בקדושת שביעית ומשום שאין מוסרין דמי שביעית לע"ה אסור לקנות ועיין בתוספות בפרק לולב הגזול שם, ובעו"ג [ולפ"ז בעו"ג שהחליף שביעית ג"כ נתפסין הדמים בקדושת שביעית], ואם כן אין האיסור גורם הקדושה בדמים של שביעית ואיך דמיין להדדי ולא מצינן למילף חדא מחבריה ולא הוו שני כתובים. ולכך אתי שפיר דהרי"ף ורבינו לקמן סוף פרק טית דהך שמועה דבפ"ק דעו"ג דמפרש דעו"ג שהלך בחזרתו מיריד דמותר לשאת עמו, משום דאימור גלימא זבין אזלא למ"ד דדמי עו"ג ביד עו"ג אסורים, כן הכא נמי אזלא הך שמועה למ"ד דדמי עו"ג ביד עו"ג אסורים, ואם כן אע"פ שהעו"ג לא עבר במכירתו ג"כ אסורין הדמים, ואם כן דמי שביעית לדידיה הוי שני כתובים, אבל לפסק הלכה לא קא שייכי לשני כתובים ודו"ק היטב. ויעוין בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ז מה שכתבתי שם.

במד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעו"ג כו'.

בסוף פרק השוחט אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, ופירש"י לא מיבעיא עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו, ורבנן בתוספות דחו זה דאפילו הכי לא מצי לאוסרה דהוי כגזל דבר קודם יאוש שניהם אינן יכולין להקדיש וכי פריך הגמרא לרב נחמן דסבר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהמנסך במזיד חייב והתם מיירי דאגבהה כמו דאמר בגיטין. ולדידן נראה דדברי רש"י נכונים עפ"י איזה הקדמות דהנה בפרק מרובה דף ע"א: בהא דמפרש תלמודין שוחט לעו"ג אמאי מחייב כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה ולאו דמריה קא טבח. והקשו רבנן בתוספות הא כל טובח נמי לאו דמריה טבח דמכי שחט בה פורתא קניא בשינוי מעשה וי"ל דלא חשיב שינוי מעשה לקנותה בכך, וכן מוכרח מהא דמשני בשור שנגמר דינו שמסרו לשומר והזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר ור' מאיר סבר לה כר' יעקב דאמר דשומר מצי מהדר ליה ולאמר הרי שלך לפניך, ויפלא מכיון דשחיט בה פורתא הרי לא אמר שומר הרי שלך לפניך, ותו כי גמר השחיטה באיסורי הנאה דלא שוים להשומר מידי ולא מצי פטר נפשיה השומר ביה מבעלים ואיך חייב ד' וה', וע"כ דשחיטה עד גמר לאו שינוי הוא ומצי אמר הרי שלך לפניך, זה מוכרח, ובהא דפריך שם בשוחט לעו"ג כיון דשחט בה פורתא אסרה, דלא מוקי רבא כמו בשור הנסקל דתני בהדיא כגון שנגנב מבית שומר ומחייב לגנב משום דבר הגורם לממון כממון דמי, דאף על פי ששחט בה פורתא ואסרה אפ"ה הוי ממון לשומר לפטור עצמו דיאמר הרי שלך לפניך דלא הוי עדיין שינוי בשחיטה פורתא, נראה לדעתי דהיכי דמהנה המעשה של שחיטה לאוסרה בהנאה ד"ת הוי שינוי חשוב, ושאני בשור הנסקל שהשחיטה אינו גורם האיסור דנאסר מגמר דינו ואילך וסברא כזו מצאנו בדוכתי טובא, וביחוד בפ"ק דבכורות דף טית קא סבר ר"ש הואיל ואיסורו חושבו וז"ב. ולפ"ז היכי דאגבהה וקנאה להתחייב באונסין דהוי כגזלן, מכיון דשחט בה סימן אחד קא מצי לאוסרה דקנה לה בשינוי, ואם תאמר דזה לאו הוי שינוי וכמו שהוכחנו מסוגיא דמרובה זה אינו כיון דאוסרה בשחיטה זו תו שפיר הוי שנוי וכמוש"ב. ואם תאמר א"כ הסיבה והמסובב בנושא אחד, דמצד מה יכול לאסור משום שקני לה בשינוי ומצד מה קני לה בשינוי, דהא בעלמא כה"ג לא שינוי הוי הלא רק מצד שאוסרה בשחיטה זו, א"כ לא יאסור ולא יקנה, ע"ז אשיב מצאנו דוגמתו בפרק מרובה דף ס"ז, דגנב שהקדיש מועיל קודם יאוש מטעם שינוי השם, והקשה בחידושי רשב"א איך הוי שינוי השם כיון דלא מצי להקדיש דאינו שלו, ואין ההקדש חל כלל, ותירץ דבאין כאחד, השינוי השם עם הקנין וזהו ממש כגוונא דר"ש, הנ"ל, דמטעם מה הוי שינוי השם משום דמקדיש ומטעם מה הוי הקדש משום דקני בשינוי השם, וכן מצאנו בריש הזורק גיטו וידו באין כאחד וכי"ב אמרינן בירושלמי פרק אמר להם הממונה הלכה י' גבי כלי שרת שבעבודה הן מתקדשין ומהיכן מתקדשין המנחות קדוה"ג מחמת כלי שרת, אם כן קדושין ומתקדשין כאחת עיי"ש. כן ה"נ הוא קני לה בשינוי לכן מצי לאסור דדידיה הוא ע"י שינוי, ומסיבת מה הוי שינוי משום שאוסרה בשחיטה זו, וזה נכון ומסולק קושיות רבנן בתוספות.

אולם כ"ז אם חקרינן אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל לפי מה דקיי"ל דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו רק דישראל לא אסר משום דאיהו לאו לע"ז מכוון רק לצעורי חבריה קא מיכוון וכמו שפירש רבינו בפ"ב מהלכות שחיטה וכמו שפירש מרן בכסף משנה שרבינו סמך על מה שפירש שם, אם כן כיון דלא הוי שינוי לקנותה ע"י שחיטה, רק משום דאיהו אוסרה בשחיטתו שפיר תו איכא למימר דלצעורי קא מכוון ודחבריה שחטה לה ואינה נאסרת, ולא שייך ששניהן באין כאחת, כיון דעל כוונתו אנו דנין ואיהו לצעורי מכוון כיון דלאו שינוי הוי, לכן סתם רבינו דבכל גווני אינו אוסר בהמה שאינה שלו ודברי רבינו ז"ל מוסכמים ודוק.

במד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעו"ג כו' לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ועיין בהשגות שאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדרב הונא, ועיין כסף משנה שתירץ שרבינו סמך על מה שכתב בהלכות שחיטה. ובאמת נראה דרבינו סבר דאף בלא טעמא דלצעורי קא מכוון כמו בגוי ובישראל מומר, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לכן כאן כתב סתמא דאם שחט בהמת חבירו לא נאסרה בין מומר בין עו"ג, רק בזה פסק כרב נחמן ור"ע ור' יצחק דאמרי אפילו במקום דאוסר דבר שאינו שלו מ"מ בישראל אמרינן לצעורי קא מכוון. ופוק חזי בפרק השוחט דמפרש שחיטתו פסולה אין זבחי מתים לא הא דשחיט להר, ופירש רבינו דאין מתכוון לעובדו רק לרפואה כדרך שעושין הפתיים או לניחוש ואפ"ה פסולה, בזה שפיר פסק רבינו, דהא דפסולה דוקא באית ליה שותפות אבל של חבירו אינו אוסר דלצעורי מכוון, אבל במה דהוי רק פסול שזה אינו רק מפני מראית עין וכי"ב, אמנם לאסור בהנאה דין תורה ודאי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף כותי ומומר אפילו ע"י מעשה וז"ב - ומה שכתב רבינו בפרק ז' מהלכות חובל המנסך יין של חבירו לע"ז לא נאסר היין כו' ואם היה לו בה שותפות או שהיה מומר כו' כוונתו כיון דלאו לצעורי מכוון דהא ניסך שלו ג"כ או שהוא מומר, תו דינו כעו"ג שאוסר היין במגעו וחייב בתשלומין, וזה מדויק בלשונו הזהב או שהיה מומר שהרי הוא כעו"ג פירוש דעושה במגעו יין נסך, וכל זה נכון.

אמנם דא צ"ע דלפ"ז מאי פריך על רב נחמן כו' דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אף בגוי וכיו"ב מהא דתנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' שחיטתו פסולה, ומאי קשה כיון דפסולה הוי רק דברי סופרים דלכן אינה אסורה בהנאה ומיירי בשוחט לרפואה ולניחוש, ועל כרחין כיון דאם שוחט ממש לע"ז אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לאסור מדין תקרובות דבר תורה, הוא הדין בשוחט בהנך דברים דמדברי סופרים לא גזרו חכמים בדבר שאינו שלו וצ"ע.

ואפשר דנאמר דתלמודין סבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף לגבוה כדאמרו פרק ר' ישמעאל, לכן גם כאן לא גזרו חכמים באינו שלו, אבל רבינו פסק דלגבוה נאסר אף דבר שאינו שלו לכן יתכן דרבנן גזרו גם כאן וזה דחוק. יהיה איך שיהיה זה אמת ברור בדברי רבינו. ומה שרבינו פסק דלא כאמוראי דסברי אם עשה בה מעשה בדבר שאינו שלו אם נאסרה, משום דסמך על שמועה דבעי ר' יוסי בן שאול מר', כלים ששמשו בבית חוניו מהו שישתמשו בהן לגבוה למ"ד דחוניו לאו לעו"ג עביד וא"ל אסורים ומקרא היה בידינו דפשיט מכלים דאחז, ופירושו כמו דהתם אע"ג דכלים הוו דמקדש ואפ"ה אסרום כמו דנאסרו כהנים אף על פי שהיו אנוסים בעבודתן לע"ז כדפירש"י דף נ"ד, כן הכא כמו דכהנים ששימשו בבית חוניו נאסרו לגבוה כן כלים ופירשו קדמאי ומהם במאור דאיהו פליג על הני דמוכיחין מכאן דבמעשה נאסרו אף להדיוט יעו"ש. וע"ז סמיך רבינו ז"ל.

ויתכן דמפרש דרב דימי פליג על רבין דלא אמר ר' יוחנן רק על קרקע עולם דבמעשה אסרה, והנה לרבין אליבא דר' יוחנן בעכו"ם שעשה מעשה בבהמת ישראל שניסך יין בין קרניה, אם מהני ביטול, נחלקו רמב"ן ור"ן, דר"ן הוכיח דלא מהני ביטול מדמוכחין מכלים דאחז ומאי מוכח דילמא רק לגבוה נאסר, וע"כ דהוכיח דא"כ הוי להו לפרוקי הנך כלים לאשתמושי בהו להדיוט, וא"כ לא סבר ע"כ הך דאמרו לעיל כיון דאישתמש בהו גבוה לאו אורח ארעא לאישתמושי בהו להדיוט ואם כן מאבני המזבח ששקצום ע"כ דמשום הכי גנזום ולא הכריחו לגוים שיבטלום משום דלא סגי להו ביטול כדין כל ע"ז שבאתה ליד ישראל. והנה דבריו תמוהים דאם כן קשה הא קיי"ל כיון שבאו פריצים חללוה ואם כן יצא לחולין תו נבטלו ע"י עו"ג דהא כיון שיצאו לחולין וזכו בה גוים הנו ע"ז של עו"ג דמהני בהו ביטול וכמו דפריך הגמרא לעיל נ"ב ניתברינהו ונשקלו לנפשייהו, ואין לאמר כי אע"ג דקיי"ל ובאו פריצים וחללוה סבר ר' יוחנן דוקא במידי דלא קדישי קדוה"ג וכמו כסף וזהב של ירושלים אבל לא באבני מזבח דקדושים קדוה"ג עיין מלחמות, או נאמר דחיישינן שמא טרם שכיוונו לזכות באבנים לעצמן והוי של ישראל דהא דעו"ג קני בכיבוש מלחמה היינו דוקא כי מכוון לזכות, ואם כן עדיין הוי של ישראל ולא מהני ביטול כיון דנאסרה ע"י מעשה, דזה אינו מספיק, דאם כן מאי אמר ואלא מאבני מזבח ודילמא כדר"פ משום ובאו פריצים וחללוה, ולימא דעדיין קשה דליתברינהו ע"י גוים וליבטלום כיון דע"י מעשה אפילו ג"כ לא נאסר דבר שאינו שלו, רק משום שנעשה של עו"ג וא"כ דילהו מהני ביטול וצע"ג.

והנראה.

*

דסבר דתלמודין לא סברה הך דכיון דאישתמיש בה לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בה הדיוט גבי כלי שרת, דאחז שקצן, משום דכיון דקושייתו דנפרקינהו ונשתמש בהו להדיוט, אם כן ע"י פדיון שפיר כיון דנתפס דבר אחר וקדושה על ידן שפיר דמי לאשתמושי בהו להדיוט, אבל גבי אבני מזבח ששקצון מלכי יון, דנפקע קדושתן משום ובאו בה פריצים וחללוה לאו אורח ארעא לאישתמושי בהו הדיוט וזה סברא בהירה, ובריש המנחות והנסכים דף ק"א מותיב ר"ה בר מנוח מהא דכלי שרת אינן נפדין משום דא"ל טהרה במקוה והני כטהורין דמיין מוכח דאם היו אינן ראוין לטהר במקוה הוי נפדין אע"ג דאישתמוש בהן גבוה דכלי שרת עבודתן מקדשתן ולאו אורח ארעא לאישתמושי בהן להדיוט, מ"מ כיון דע"י פדיון שפיר דמי לאישתמושי בהן להדיוט, לכן שפיר מוכיח רבינו נסים דלמאי דאמר ואלא מאבני מזבח ששקצו מלכי יון אלמא דלמאי דלית ליה טעמא דר"פ דבאו פריצים וחללוה הוי א"ש דיגנזו משום דאסירי להדיוט, ומאי מוכח דילמא רק לגבוה, ועל כרחין דאל"כ נפרקינהו להדיוט, ועל כרחין דגם להדיוט אסירי כיון דעבדו בהן מעשה, ואם כן קשה דניתברינהו ונבטלינהו ונפדינהו להדיוט ועל כרחין דע"ז של ישראל שעבדה גוי לא מהני ביטול, זה ביאור דבריו העמוקים בס"ד. ולולא דברי הר"ן הו"א דהכי מוכיח דעל כרחין אם עשה מעשה אסירי, אף להדיוט, דאם תאמר רק לגבוה אסור א"כ הא קיי"ל יש שינוי בנעבד אצל גבוה אמאי גנזום, הוי להו להתיכם ולחזר ולעשות אותם, דאז יהיו מותרים לגבוה ומפורש הוא בדברי רבינו בפרק א' מהלכות כלי המקדש הי"ג וכולן מתקדשין במלאכתן ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, ועל כרחין דלהדיוט ג"כ אסירי. אמנם זה רק לשיטת רבינו ולא לפום הך שיטה שבארתי בהלכות אסורי מזבח דדוקא המשתחוה לקמת חטים שבשעה שהשתחוה לא היתה ראויה להקדש קדוה"ג ולא חל עליה שם תועבה יעו"ש, א"כ הכא דהיה כלי לגבוה ונאסרה לגבוה תו אין שינוי בנעבד כזה. ועיין מ"ש בחידושי שם בס"ד ודו"ק היטב בכ"ז.

* אמנם הסברא בהירה וברורה היא וראוי' למי שאמרה וכן מתאמרה משמי' דגברא רבה אחרינא כותי' בחדושי סוגיות להח"ס ח"ר דף מ"ג אבל הר"ן ז"ל ע"כ לא נחית לזה כי בחדושיו למס' עכו"ם דף נ"ג ע"ב דה"מ מכדדי' העיר והרגיש בעצמו לחמי' זו והוצרך לאמר דלמסקנא דילפינן מכלים דאחז ל"צ באבני מזבח לטעמי דרב פפא מהמו"ל. .

אמנם בחידושי פירשתי דברי רמב"ן דאם עבד עכו"ם של ישראל ע"י מעשה הוי כעו"ג של נכרי שבא בזכי' ליד ישראל כיון דגוף הממון הוא של ישראל ובזה הא פירש רמב"ן בהא דאמר אי מעיקרא בבטול בעלמא כו' אף ע"ג דזכו בהן ישראל מן התורה מהני בטול וכן בעשה הנכרי מעשה בשל ישראל אבל מדרבנן לא מועיל בטול לכן גנזו אבנים בימי החשמונאים דמדרבנן לית להו ביטול וברור.

והנה בסוגיא דכלים ששמשו בבית חוניו שהבאתי לעיל, כתב הרז"ה בספר המאור, דדוקא ע"י פריצי ישראל נפיק לחולין דבני מעילה נינהו ודוקא אבני מזבח, וכלים דאחז לא נפקי לחולין דכלי שרת שאני דיש בהן מועל אחר מועל יעו"ש באורך רב, ושיטתו תמוה מאד מהא דאמרו בנדרים דף ס"ב ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצום נעשו חול, הרי דכלי קודש דכתיב ולמאני דיא ביתה היתו קדמך וכדאמר במגילה י"א אפיק מאני דבי מקדשא ואישתמיש בהו. ונראה לדעתי כמו דאמרו בפ"ק דעו"ג דף י"ג דמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור בע"מ נהי דלגופיה לא חזי לדמיה חזי, לאפוקי הכא דלא לדמיה חזי ולא לגופיה חזי, כן הכא בכלי שרת אימתי לא נתחללו ע"י פריצים בשעה שבית המקדש קיים דכמו שהיה בימי אחז דהכלים ראוים להשתמש בהן לגבוה לא נפקי לחולין, אבל כשהיה בלשצר הלא היה אחר החורבן וכבר נשרף בית ד' ולכמה תנאי בטלה קדושה ראשונה דשלמה ודוד, אם כן כלי שרת למאי חזו לא הן לא דמיהן לכן אין בהן מעילה, אבל מימי אחז אע"ג דבאו פריצים לא נעשו חול וכן בימי חשמונאי דהיה בית המקדש קיים והיו יכולין להשתמש בהן וכן המועל בהן גם כן דמיו ראוין להביא ממנו כלי שרת להשתמש בהן לכן לא שייך בהו ובאו פריצים וחללוה וזה נכון אמנם נתבונן אם לא קדשה לעתיד לבוא ונאמר דהוי במות מותרין אף עפ"י כן אתי שפיר דלא שייך לאמר דכלי שרת היו ראויין להשתמש בהן לגבוה בבמה דהוי בגדר מעלין בקודש ולא מורידין וכיון דהיו מאני דבי מקדשא אסורין להשתמש בהן בבמת יחיד ואף ע"ג דליכא במה גדולה, ואם כי לא דמי להקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בחוץ בשעת היתר דעובר בעשה, דשם יש במה גדולה, ובכ"ז משום אין מורידין בקודש לא חזו להשתמש בהם בבמה קטנה, ודלא כהט"ז שכתב דהיכי דלא חזי מותר לעשות בהן קדושה קלה, ועוד דבמת יחיד לא בעי כלי שרת ולא שייך שיהיה קדושת כלי שרת משום זה ודו"ק.

ב

אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומם מותרות שהרי אין בהם תפיסת יד אדם.

בזה פליגי בגמרא ובירושלמי השתחוה לביצה חזקיה אמר לא אסרה ר' יוחנן אמר אסרה כו' ופסק כחזקיה לגבי ר' יוחנן דרביה הוא ופריך שם על חזקיה דאמר ביצת ע"ז שנעשית אפרוח, דאיך אפשר לביצת ע"ז יעו"ש דהגירסא מתוקנת וע"ז סמך רבינו כמוש"פ הש"ך. ויתכן בהא דיליף להתיר במה הצד ממחובר ובעלי חיים דהצד השוה שכן אין בהם תפיסת ידי אדם וקאמר דלהכי כתב שקץ תשקצנו כו' דאע"ג דאתיא מדינא להיתרא לא תיתי, וזה כביר פירשתי, דלהכי כתב רחמנא שקץ להורות דדין טומאה יש באיסור ע"ז, וטומאה לא מקבלי בע"ח ומחובר, אבל ביצה וכי"ב מקבל טומאה כן לענין אסור ע"ז, אולם למה דיליף במה הצד מבהמה תמה ומאילן יבש, מוכח דבאילן יבש ג"כ טהור לענין מלקבל טומאה דהוא מחובר. ורבינו כתב בפרק ב' מהלכות טומאת אוכלין וכן אם יבש האילן ובו פירות ה"ה כתלושין אמנם הראב"ד השיג ע"ז בתוקף יעוין במל"מ שם.

והנה נראה להוכיח כמאן דשרי מדלא אשכחן שום בעיא בגמרא בשער העומד לגזוז אם כתלוש דמיא לענין ע"ז וכדאשכחן גבי מעילה במקדיש עבדו בפרק השולח גט דף ל"ט וכן בענבים העומדין לבצור אם כבצורות הואיל ומכחשי כ"כ דשבקוה לה, וליכא למימר דילפינן מטומאה להקל דכמו דאין מקבל טומאה כל המחובר לקרקע אף שהגיע לבצור כן לענין ע"ז דז"א דהא המשתחווה לבית אסרה אע"ג דלענין טומאה ליכא כיון שקבוע בקרקע [וליכא למימר דשם טומאה איכא כמובן] ועל כרחין דכל שאין בו תפיסת יד אדם מותר אע"ג דתלוש הוא. והכא כגזוז ובצור בלא תפיסת יד אדם דמי. לכן לא אשכחן בעיא זו גבי ע"ז ודוק.

ולפ"ז נראה דא"ש מה דבעי רמי בר חמא אם יש שנוי בנעבד לגבוה ותמהו רבוותא קדמאי עיין חידושי רמב"ן ז"ל דמנ"ל מאתנן ומחיר דאסירי במחובר והמה שנוין מותר ונאמר דיו, והעלה רמב"ן דרמי בר חמא ידע דאסור נעבד במחובר לאו מקו"ח. ותמהו דלעיל מבע"ל לפי גירסת הספרים הקדמונים אם יש נעבד במחובר לגבוה ולא איפשיט ולפ"ז אתי שפיר דהך בעיא שניה אזלא למאן דשרי אבני הר שנדלדלו ואם כן להדיוט הטעם בבעלי חיים ומחובר חדא הוי דמותר משום דאין בהן תפיסת יד אדם, לכן כמו דאסור בע"ח לגבוה אע"ג דאין בהן תפיסת ידי אדם כן מחובר דמ"ש, אבל אידך בעיא אזלא למ"ד דאסור אבני הר שנדלדלו ודוקא מחובר ובע"ח שרי זה מצד שמחובר וזה מצד שאיהו בע"ח ומאן איהו דבידיה מתקלא להשוות איסור מחובר לבעלי חיים לענין גבוה כיון דמחובר הוא ענין בפני עצמו שגורם היתר ואין צורך לאמר כהרמב"ן דלבתר דבעי פשטא, בינה זה.

ג

אילן שנטעו מתחלה כו' וכן המשתחוה לאילן כו'.

פסק כשמואל וכאתקפתא דרב אשי, דר' יוסי בר"י סבר בנטעו ולסוף עבדו עיקרו נמי אסור, ורבנן סברי עיקר אילן שרי דכתיב ואשריהם תגדעו איזהו אילן שגידועו אסור ועיקרו שרי זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו. ולפ"ז הדר הפלפול מגמרא דף מ"ה מרבי יוסי בר"י לרבנן דמנא ידעי רבנן דביעור ע"ז אחר כיבוש הארץ נפ"ל מאבד ואח"כ תאבדון, ומנין לעוקר עו"ג שצריך לשרש אחריה נפקא ליה מאבדתם את שמם, אבל ר"י בר"י ע"כ מוקי הא דאשריהם תגדעון להורות דביעור ע"ז אחרי כיבוש הארץ, ואבד תאבדון הוא שצריך לשרש אחריה, ואבדת את שמם הוא לכנות לה שם, והלח"מ במח"כ לא דק בזה, ובאמת לרב אשי דר' יוסי בר' יהודא יליף מואשריהם תשרפון באש לנטעו ולסוף עבדו דעיקרו נמי בשריפה א"ש לשון הברייתא ת"ל ואשריהם תשרפון באש ולא צריך לאמר אילו לא נאמר קאמר יעוי"ש.

ולכאורה נ"ל לדון דהא דמחלקינן בין נטעו ולסוף עבדו לנטעו מתחילה, הוא דוקא להך תנא דסבר דע"ז של גוי אסורה מיד, אבל למאן דאמר דאינה אסורה אלא עד שתיעבד, אם כן כי נטעו מתחילה לכך בזה לא נאסרה רק כשנעבדה אחרי כן והא היא כבר נטועה והוי נטעו ולסוף עבדו. ולפ"ז לא מיירי רבינו רק בע"ז של נכרי אבל לא בע"ז של ישראל וכמו שפסק לעיל פרק ז' יעו"ש.

ובזה הוי אתי שפיר מה דמפרש רב אשי באתקפתא דיליה, דר"י בר"י סבר דעבדו ולסוף נטעו עיקרו נמי אסור דכתיב ואשריהם תשרפון באש, והא צריך לנטעו מתחילה לכך ועל כרחין כדפרש"י דיליף דאשריהם תרי משמע וזה לא נזכר בגמרא. ולפי מש"ב הוי שפיר דר' יוסי יסבור כר' ישמעאל דע"ז של גוים אינה אסורה עד שתיעבד ואם כן אף בנטעו מתחילה לכך כיון דאז בשעת נטיעה לא נאסרה תו כי עבדו אח"כ לעולם הוי נטעו ולסוף עבדו ושפיר יליף דגם עיקרו אסור בעבדו ולסוף נטעו וז"פ אבל מדברי רבותינו בתוספות דף מז: ד"ה העמיד תחתיו עו"ג ונטלה הר"ז מותרת, ואע"ג דכי לא נטלה נמי לא הוי משמשין דהא אליבא דרבנן מוקמינן לה דאמרי נטעו ולסוף עבדו מותר והכא מסתמא לא נטעו מתחילה לכך, מדלא מפרש עלה שנטעו מתחילה לכך כו' מפורש דבנטעו מתחילה שיהא להכניס ע"ז תחתיו הוי אסור, והא במשמשין לכולי עלמא אינם אסורים עד שיעבדו ואם כן בתחילת נטיעתן לכך לא הוו מיתסרי, ולא חל האיסור רק כשהוא מחובר א"כ לעולם הוי נטעו ולסוף עבדו אלא ע"כ דאף דאינו נאסר בשעת נטיעה מ"מ כיון שנטעו מתחילה לכך הוי תפיסה מעליא וכי עבדו אח"כ אסור, ואם כי זה מוזר קצת מצאנו לקדמאי בריטב"א ובטור בשם הרא"ש, דהא דהחופר בורות שיחין ומערות לע"ז אסרה דוקא כי השתחוה אח"כ אבל קודם השתחוואה לא נאסרה כלל במעשה שלו אף למ"ד דע"ז של גוי אסורה מיד. ואפשר דגם רבנן דתוספות לא פליגי ע"ז, והא שכתבו בד"ה גדעו ופסלו לשם עו"ג כו' שאם נתכוין העו"ג לעשות עו"ג ודאי אסור כיון שעושה מעשה בגוף האילן ודמי לחפר בורות כו' שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעושה בה מעשה, הוא משום דלשיטתן לקמן מ"ח אזלי, דמפרשי דבגדעו ופסלו לחוד לא מיתסרא רק משום דהשתחווה אח"כ, עיי"ש.- לכן כתבו דאם נתכוין לעשות גוף האילן עו"ג הוי כמו חפר בורות כו' דמתסר גם שאר הקרקע כיון שהשתחווה ג"כ. מצאנו בקרקע שאם נעשה מעשה לעו"ג אף דלא נאסרה בכך, שוב נאסרה בהשתחויה שאח"כ, הכא נמי בנטעו מתחילה לעו"ג אף דלא חל האיסור שוב נאסר בהשתחוי' ודוק.

וזכיתי שהגיע לידי חידושי רמב"ן ע"ז, וראיתי שהביא די"א דנטעו מתחילה לכך ואח"כ עבדו מתסר בע"ז דעד שתעבד דמהני' ליה תפיסת ידי אדם, וכתב דאינו מוצא בזה טעם, ודעתו דדוקא למ"ד עו"ג של עו"ג אסורה מיד, והלכך באילן שתחתיה ע"ז לא משכחת דמתסר אלא כשהיתה שם ע"ז ונטעו עלי' לצל כו'. וכוונתו דמשמשין אינם אסורים אלא עד שיעבדו וכמוש"ב. ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה. ולפ"ז מדויק לן דברי רבינו אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד אסור בהנייה וזו היא האשרה האמורה בתורה, דאם נטעו שיכניסו תחתיו ע"ז ולסוף הכניסו לא מתסר כיון דאיסורא אינו חל אלא כשהוא מחובר הוי נטעו ולסוף עבדו וז"ב. ומי יוכל להכריע בין אבות העולם.

אולם מצאנו גמרא ערוכה בירושלמי פרק אר"ע בשבת ושם הגירסא מתוקנה והושמט קצת בדפוס פרק כל הצלמים ז"ל, ר' בא בשם רב המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו, והא תנינן שלש אשירות הן תיפתר שנשתחווה לזמורה ואח"כ נטעה עכ"ל. וזה פלא דאדרבא אם נימא דמשתחווה לאילן אסרו, תקשה למה לן נטעו מתחלה לכך וכמו דפריך על רב דאמר המשתחווה לבית אסרו יעו"ש. ועל כרחין דאזיל למ"ד דע"ז של גוי אינה אסורה עד שתיעבד וכמו דמייתי לקמן פרק ר' ישמעאל ואית דמחלפין כו' ואם כן נטעו מתחילה לכך בזה אינו נאסר רק במה שנעבד והוי כנטעו ולבסוף עבדו דמותר לרב דאמר המשתחוה לאילן לא אסרו, לכן מתרץ שהשתחווה לזמורה ואח"כ נטעה דכבר נאסרה בתלוש, הרי מפורש כשיטת הרמב"ן ולשון הזהב של רבינו וזה ראיה שאין עליה תשובה.

והנה בספרי פרשת ראה מוקי הך דפסילי אלהיהם תגדעון לגדעו ופסלו לעו"ג דנוטל מה שחידש, ולפ"ז ניחא לשיטת תוספות דאם גדעו ופסלו לעשות את העיקר של האילן עו"ג אסור כל האילן דדמי לחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר כל שאר הקרקע. והא דכתוב בפרשת ואתחנן ואשריהם תגדעון לנטעו ולסוף עבדו ופסיליהם תשרפון באש, דמיירי בגידעו ופסלו לעבוד כל האילן וזה נכון. וביותר לפי מה שחידשו בתוספות דגידעו ופסלו לעבוד רק הגדולין לא מיתסר דוקא רק היכי שהשתחווה להגידולין ג"כ יעוי"ש, א"ש מה דכתיב ופסילי אלהיהם תגדעון כיון דגדוע ע"כ בלא נתכוין רק לעבוד את הגידולין בלבד, ואם כן לא מיתסר בפיסול וגידוע בלבד רק מי שישתחוה לע"ג ג"כ, אולם רבינו ורמב"ן פליגי עליהם בזה ובזה ודו"ק. ועיין דף נ"ב. מה דדריש מהנך קראי משפסלו נעשה אלוה יעו"ש. ואם כן להספרי דמוקי לה בגידעו ופסלו מוכח איפכא דגם בזה נאסר מיד ודוק היטב.

ז

וכל ציפויי עכו"ם הרי הן בכלל משמשיה.

כן מפורש בירושלמי פרק ארע"ק ופרק כל הצלמים, ומ"ד עו"ג כנדה ומשמשיה כשרץ כל עצמו אינו כתיב נדה אלא במשמשין וטמאתם את צפויי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהביך כו' תיפתר בחקוקים ע"ג תפתר במשתחוים לאיפוד עצמה, הרי מבואר דמשמשין הוו ואינם אסורים עד שיעבדו הא עשה אותן צפוי לע"ז ועדיין לא ציפן לא נאסרו. ובזה א"ש מה דבתמורה כ"ח אמר טעמא דמיעטא קרא הא לא"ה הו"א צפוין מותר, והא כתיב ואבדתם את שמם כל העשוי לשמם, ודחי ההוא לכנות לה שם דמכל העשוי לשמם הו"א דאפילו נעשו לצפוי ע"ז אסירי אף שלא נצפו לע"ז ודו"ק. ומיהו למאן דאמר ציפוי הר כהר ושרי להדיוט, דבטל הציפוי להר גופיה ואינו נאסר, ולחד פירוש בתוספות אע"ג דעובדין גם להציפוי מיחשב כההר גופיה הוא הדין להחמיר דאע"פ שלא צפו את הע"ז ג"כ אסירי כמו ע"ז של עו"ג אעפ"י שלא נעבדו ובאופן שנגמר מלאכתו דלא מיחסר רק ציפוי, לכן מדויק לשונו של רבינו דדבר שאין בו תפיסת ידי אדם דהציפוי אסור לכן הוי בכלל משמשין להקל דאם נתבטל ע"ז נתבטלו גם הן ואינן אסורים עד שציפוה לע"ז וז"ב.

ומה מחוור לפ"ז השמועה דתמורה דאמר הא לא מעטיה קרא ציפוי מותר פירוש ציפוי דבעלי חיים משום דחשיבי כבעלי חיים עצמן ובטלי' להבע"ח, והא כתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, פירוש דכתיב רישא דענינא אבד תאבדון את כל המקומות ומקומות לא מיתסרי ועל כרחין למשמשיהן [גמרא עו"ג דף נ"ב יעוי"ש] ובתר כן כתיב ואבדתם את שמם פירוש אף העשוי להמקומות והוא צפויי ההר, וזהו באמת כפום סברא דילן דהוי בעית למימר דמיתבטל לההר, כן הוא, אבל מ"מ חל האיסור דגזה"כ הוא דהוי כע"ז גדולה ממחובר ומתלוש דהתלוש מיתסר לכן נאסרה משעת עשיה לצפות הע"ז כע"ז עצמה, שאסורה מיד בעשיתה לעבדה, ודחי ההוא לכנות לה שם, ואם כן רק השתא דכתיב מן הבקר להוציא הנעבד, תו ידעינן דלא תחמוד כסף וזהב עליהן כתיב בבעלי חיים ג"כ משום דקרא מסיים כי תועבת ד' אלדיך הוא, ובעלי חיים דמיתסרי לגבוה המה תועבת ד' כמו אתנן ומחיר דמיקרו כי תועבת ד' אלדיך גם שניהם וז"ב מאד בפשט הפסוק ועיין. ולא מיתסרי ציפויים רק מה שעליהן הא מה שנעשו לא מיתסרי דאינן מגוף הע"ז רק כמו משמשין, ורש"י פירש דרך אחר, והתוספות בפרק כל הצלמים הבינו לפי המסקנא ג"כ לא מיתסר רק לגבוה וכבר העידו בתמורה דליתא לזה ודו"ק.

יא

עכו"ם שנשברה מאליה שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוצא שברי עו"ג הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא בטלוה העו"ג.

עיין בזה רמב"ן. ובאמת ירושלמי מפורש כדברי רבינו בהלכה ג' בפרק כל הצלמים. רבי בא בשם רב שברי דרקון הרי אלו מותרין, דרקון שלם ונשבר הרי אלו אסורים, ושבורין מן השלם באו, ר' חזקיה בשם רב כיני ראה אותן משתחוין לדרקין שלם ונשבר אסורין, הרי בהדיא דשברי ע"ז אסורין אם מצא, והא דתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת דרקון יוליכם לים המלח, דוקא כלים ועליהם צורת דרקון, הא מצא דרקון לחוד בלא כלי מושלך בשוק, מותר דספק שמא עבדום, ואף אם עבדום שמא ביטלום ומפני זה השליכו אותם בשוק והוי ספק ספיקא ומותר, והא דנקיט המוצא שברי צלמים לדייק הא שברי ע"ז אסורים, וטעמא מפני שמושלך בשוק נאמר דביטלו, הא אם מצא כלי בשוק, על כרחין דנאבד שלא מדעת האובד דאי לא"ה כי התקצף באלקיו הכלי לא היה משליך לאיבוד ואין כאן ספק ספיקא, וזה דלא כרבותינו בתוספות בהמוצא כלים ועליהם צורת דרקון והא דתניא מצא צורת דרקון וראשו חתוך כו' הוה"ד מצא שלם מותר ונקיט ראשו חתוך משום הא דתני' ודאי ישראל חתכו אסור ולא אמרינן דהוי ספק ספיקא שמא מבטל העכו"ם דיאמר מדלא מצלא נפשה כו', וכן כתבו שם רבותינו בתוספות דביטלה ישראל הוי ספק ספיקא ושמא ביטלו ואפ"ה אסור, ונעלם זה מעינו הבהיר של המשל"מ שנסתפק בזה. ואע"ג דתאמר דעל הרוב הוא נעבד, מ"מ מצטרף לספק אם ביטלו העו"ג דזה חזינן דהוי ס"ד דספק ביטלום מוציא מידי ודאי, כ"ש וכ"ש דיוציא היכי שאינו ודאי שנעבד, כיון דעכשיו איכא רובא לביטול שמא העו"ג חתכו, ושמא אף אם ישראל חתכו ג"כ מבטל דיאמר עו"ג מדלא מצלא נפשה כו' ונגד המיעוט שמא לא ביטל איכא מיעוט דלא עבדו ליה, וזה ברור לכל מסתכל בתוספות ד"ה ספק עו"ג בדף מ"ב.

ובזה מיושב מה שפירשו בתוספות ד"ה מפני שחולדה וברדלס מצויין שהבור רשות הרבים ואין זה ספק טומאה ברשות הרבים דמיירי בבור קצר שהיה ראשו ממלא פי הבור, ולפ"ז הא דאמר אלא אימא הטילה כמין נופל כיון שספק אם נפל הוא הלא הוי ספק טומאה בר"ה וטהור, אולם לפ"ז ניחא דמיירי שכבר הוחזק עוברה ובזה אמר ר' יהושע בן לוי דמביאה קרבן ונאכל בנדה. ובכ"ז כיון דלאו ודאי הוי ספק הרגיל מוציא מידי ודאי, כזה, שאינו רק בגדר רוב, והא דמייתי דספק מוציא ודאי דאי לא הוי מוציא אע"ג דספק טומאה בר"ה טהור, זהו דוקא היכי דלא הוי בחזקת טומאה, משא"כ כאן שהבור איתחזיק בטומאה ועיין ריש נדה דשם דוקא מפני שהמקוה בחזקת טהרה עמדה וכשטבל הטמא לא נודע שחסרה ובחזקתה הראשונה קיימא המקוה, והבן היטב. כי לפי המסקנא דאף אם ישראל חתכו ג"כ מצינן לאמר דבטלו העו"ג הוי ספק הרגיל שמא עו"ג חתכו ושמא ביטלו כשחתכו ישראל. ומה דפירש בתוספות דלא הוי ספק הרגיל זה לפי סברתך דתחלק בין שבורה לחתיכה משום דמצוי שבירה מאליה, ותחשוב רוב שבירות לאיסור, בינה זה ודו"ק. ולפ"ז אפשר דצלמים דספק נעבדו מותרים אף אם ישראל ביטלן וכסברת המשל"מ ואפשר נמי דבדרקון דעל הרוב נעבד כי מצאו מושלך אסור אף לשיטת רבינו אולם לא מחוור דנראה לשיטת רבינו דרקון שוה לכל הצלמים ודו"ק בכ"ז.

יב

מזבח כו' עד שינתץ רובו.

בירושלמי מזבח צריך לפגום כל אבן ואבן ונראה דדייק מדכתיב כל אבני מזבח "וכל כתיב ואין רובו ככולו" ואשכחן בזה פלוגתא בהוריות דכתיב כל עדת בני ישראל ישגו אם רובו ככולו ויעוי' בבלי שם דמסיק דרובו ככולו ובירושלמי שם מסיק דעד שיורו רובן יעו"ש. ויעוי' טורי זהב או"ח סי' ש"פ.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.