קובץ על יד החזקה/עבודה זרה/ז

קובץ על יד החזקה ‏ עבודה זרה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ותקרובת כו'. מדכייל רבינו תקרובת עם הנך בחדא מילתא מוכח דס"ל דאה"נ דתקרובת הוא מה"ת וגם יי"נ סובר רבינו דהוא מה"ת. ועיין במנין המצות לרבינו ל"ת קצ"ד האריך מאוד בראיות והתוס' במס' ב"ק (דף ע"ב) כתבו דיש להסתפק בתקרובת אי אסור בהנאה מה"ת משום דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו משמע אכילה ולא הנאה וכוונתם כמ"ש התוספות פסחים (דף כ"א) דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו פי' דלא אמר ר"א כ"מ שנאמר לא יאכל הוי איה"נ אלא אם נכתב בלשון לאו דומיא דנבילה. ועיין מ"ש בזה בשלום ירושלים פ' כ"ש (דף ו' ע"א) שהארכתי בזה להב"ר לשיטת רבינו. ויש עוד ראיה מהא דתנן פ' א"מ (דף כ"ז) אמר לו מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי עכו"ם א"ל א"כ למה לא אסרוה בהנאה. וקשה מאי מקשה דהא לאו ודאי הוא שהעמיד בתקרובת אלא ספק וא"כ בענין הנאה הוי ספק מדרבנן ולהקל א"ו כשיטת רבינו. ולשיטת התוס' י"ל בדוחק ע"פ מ"ש שם דף ל"ד ע"ב ד"ה מפני דר"י לא היה מתכוין כ"א לדחותו ע"ש:

לוקה שתים. עיין במגילת אסתר שכתב מפני מה לוקה שתים לפי שורש הרמב"ם דאין רבוי לאוין מחייב ב' מלקיות. משום דהכא אין הלאוין מענין אחד דגם בלא נהנה משכחת לאו דלא תביא תועבה כדאמרינן בסוף פרק לפני אידיהן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה כו' עיין בספר מרגניתא טבא וצ"ע עליו דלא העיר על דברי רבינו פה שכתב גם כן שלוקה שתים ולמה הרגיש על הסמ"ג:

ה

אע"פ שמשיכה. משמע מדברי רבינו דס"ל דמשיכה קונה ולא מעות עיין ב"י יו"ד סימן קל"ב הוכיח דשיטת רבינו דקונה במעות או במשיכה ועיין לח"מ:

וכן גר. עיין קידושין (דף י"ז) מייתי עלה דמשנתנו אבל נשתתפו אסור ורבינו השמיט הברייתא. ונראה דסובר רבינו דלא אצטריך הברייתא לאשמועינן דין זה אלא למאן דא"ל יש ברירה אפילו מדאורייתא ואשמעינן דאעפ"כ נשתתפו אסור וטעמא דמילתא כמ"ש הריטב"א דאסור מדרבנן משום דרוצה בקיומו א"נ כמ"ש הראב"ד בפ"ט מהל' מעשר ומשום קנסא ע"ש משא"כ למאן דס"ל בדאורייתא א"ב פשיטא דנשתתפו אסור ולא הקילו במתני' אלא דאפקרו רבנן הממון שלא יחזור לסורו וכשבא ברשותו לא תיקנו משום דמחזי כו' א"כ כיון דהר"מ פסק בכ"ד בדאורייתא א"ב לא הוצרך לאשמועינן בנשתתפו אסור. ולפ"ז מיושב הלשון שכתב רבינו וכן, ודוק היטב ועיין בתוספתא קידושין שם קצת צ"ע:

ו

מפני שחזקתן כו'. להבין דברי רבינו עיין בגמ' רפ"ג אי דנעבדין. ועיין בר"ן שפי' דגזר ר"מ ש"מ כו' וחכמים דפליגי בא"מ מודה רבנן דאסור כו' ע"ש ולפירוש הרמב"ן ג"כ י"ל כן ע"ש ודוק ורבינו פה שכתב דחזקתן משמע בידוע מותר ולכאורה הא עכ"פ יהיה אסור מצד גזירה. וצ"ל דרבינו פירש כמ"ש הר"ן דשמואל חולק עם ר"י ולא מצינו כלל גזירה בידוע כו' וצ"ל דתרי אמוראי נינהו אליבא דר"י כמ"ש המל"מ ע"ש ובאמת זה דוחק גדול מנ"ל לרבינו לעשות פלוגתא. ונראה ליישב דע"כ הוכיח פירושו מר"י גופיה דסובר דלאו בגזירה פליגי. ומקודם נבאר שיטת רש"י ותוס' ושיטת הרמב"ן ושיטת הר"ן ליישב כ"א על מקומו דהנה על פי' רש"י קשה קושית התוס' ואפשר דרש"י סובר כיון דחשיבא אחשבינהו כ"ה מסתמא עובדים ודוק. ורש"י לטעמיה ור"ת לטעמיה והא דתנן מצא תבנית יד י"ל דהנה לשיטת הרמב"ן הקשה הר"ן מ"ש הרמב"ן דמסתמא בכ"מ אסרינן לר"מ מצד הדין משום דחיישינן למעוטא דהא הוי הכא רובא דאיתא קמן גם ר"מ מודה, ונראה דע"כ לא שייך בסברא לומר דל"ח למעוטי היכא דרובא דא"ק אלא היכא דליכא סברא לצרף למיעוט משא"כ כשיש סברא לזו פשיטא דיש לנו לחוש מצד הדין גם ברובא דאי"ק ולפי"ז היה קשה לו להרמב"ן דמעיקרא תירץ ר"י שפיר דבגזירה פליגי ומי דחקו להו לשמואל ור"י לומר דוקא באנדרטא ובעומדים כו' אלא דהם באו ליישב התירוץ הא' דר"מ גזר גם בידוע וקשה אמאי וצ"ל כמ"ש הרמב"ן דגם סתם אסור ולזה בא שמואל ור"י ליישב קושית הר"ן דיש סברא לצרף למעוטי א"כ ודאי דסתמא אסור דמסתמא עובדין שפיר גזרינן ידוע שא"נ ג"כ אבל בשאר כגון מצא תבנית יד הגם די"ל דמסתמא אסר ר"מ מצד החומרא אבל לגזור כ"ה בידוע שא"נ היכא דלאו אנדרטא דליכא סברא לא גזרינן, ולפי"ז מיושב קושית התוס' ורמב"ן ורש"י בחדא שיטה קיימי דגזר ר"מ בידוע שא"נ ג"כ וממילא לרבנן ביש בידו מקל כו'. והנה בת"ח תמה על שיטת ר"ת דרבנן לא התירו כ"א אנדרטא וא"כ לישנא דמתני' קשה טובא דהו"ל לומר אלא א"כ יש בידו כו' ועוד מסוגיא דלקמן דמעיקרא סבר לסתום כו' ע"ש. ונראה דר"ת הכי מפרש הסוגיא הא דרבנן אמרו במתני' אינו אסור אלא כל כו' ה"פ דודאי גם בשאר אסרו רבנן אבל לא כר"מ דגזר גם בידוע שא"נ אטו מיעוט הא לית להו לרבנן דדוקא ר"מ לטעמיה דאזיל בכ"מ בתר מיעוט שפיר גזר אבל רבנן בסתמא מודים דאסור דמידי ספיקא לא יצאנו אבל באנדרטא אין כאן ספק דודאי לנוי עשוי אבל ביש בידו מקל דרובן נעבדין אזי מודו רבנן דגזרינן אפילו בידוע שא"נ וא"כ רבנן ה"ק אינו אסור כמו שאתה אוסר אפילו בידוע שא"נ אלא א"כ יש בידו מקל אז מודים אנחנו לדבריך לאסור אבל בסתמא ודאי אסור בכ"מ וא"ש לישנא דכל ומיושב קושית הת"ח היטב. וע"פ דברינו מיושב קושית מהרש"א ומהר"ם ג"כ בדברי התוס' ד"ה אמר רבה כו' דמ"ש לפרש לקושיא דרבה א"כ קשה מפני מה לא קתני וחכ"א אינם נעבדים אלא כל שיש בידם וע"ש. וגם על הירושלמי שמביאו התוס' בסד"ה באנדרטא ג"כ קשה קושיא זו כמ"ש בס' ל"ס ולפ"ז אתי שפיר דדוקא לפי מאי דס"ד דלא ידע כלל דגזרינן מקום דידוע שאינם עובדים אזי שפיר איכא למימר דאס"ד דרבנן ס"ל דא"נ הו"ל למימר א"נ כמ"ש התוס' ורש"י לעיל אבל מה דמסקינן דגזרינן א"כ גם רבנן גזרו כמ"ש א"כ לא מצי למנקט בדבריהם א"נ אלא כו' דאי הוי נקטו הכי ה"א א"נ וא"כ אינו אסור אלא במקל דנעבדין וגם בסתמא אבל בידוע שא"נ ה"א דמותר קמ"ל דאינו אסור כמו שאתה אומר דגזרינן אלא במקל כו' דאז מודים רבנן כמ"ש וגם הירושלמי ס"ל כן ומיושב שיטת ר"ת. ולבאר פירוש הר"ן דסבר דגזרינן ש"מ אטו אותו מקום כו' ותמה עליו בס' ת"ח דא"כ איך יפרש פירוש הגמ' לקמן מ"א ע"ב דקאמר ה"ה התם אימר עבדוה אימר לא עבדוה ולפ"ד הר"ן הא במקומו של ר"מ ודאי הוא ובשאר מקומות ודאי דאסרו רבנן. אבל נראה דלכאורה יל"ד בסוגיא דלקמן חדא קושית רש"י ותוס' דלמה מקשה מר"מ ולא מקשה מרבנן גופייהו ועוד מאי ס"ד דמקשה וכי לא ידע לחלק בין ספק לודאי ודוחק לומר דספק בטלום אינו ספק הרגיל. ונראה דהנה במקומו של ר"מ ג"כ י"ל דאינו אסור אלא מספק דהא נקיט במתני' פ"א בשנה וכו' וא"כ יש ספק אולי לא הגיע כלל עת העבודה ועיין בר"ן פי' המתני' דדוקא בהגיע לאותו מעלה כו' ע"ש א"כ למאן דסובר דאין איסורא אלא עד שיעבדו א"כ יש כאן ספק דאולי לא נעבד עדיין ולמ"ד דאסורין מיד אין כאן ספק. והנה לפי מה שתירץ ר"י לעיל דגזרינן ש"מ אטו מקומו של ר"מ א"כ מוכח דהוה ס"ל דמקומו של ר"מ הוא קרוב לודאי דאס"ד דיש ספק א"כ מה"ת לגזור רובא אטו מיעוטא אבל לשמואל ור"י דמוקי לה באוקימתא אחרינא לפי פירוש הר"ן א"כ בודאי דלר"מ אינו אסור אלא מספק וכמ"ש הר"ן. ומעתה י"ל דהמקשן היה ס"ל כרחב"י אליבא דר"י דטעמא דר"מ הוא מצד גזירה וא"כ שפיר מקשה דלר"י ע"כ במקומו הוא כמו ודאי ואעפ"כ בשברים מתיר ש"מ דר"מ מתיר גם בודאי א"כ ה"ה לרבנן אבל מדרבנן לחודא לא הוו מצי להקשות די"ל הא דאסרו במקל אינו אלא מספק כיון דרובא נעבדים במקל גזרינן גם ספק ולשיטת ר"ת בשאר ודאי דלא אסרו כ"א מספק וא"כ ידע לתירוץ הגמ' אבל מכח ר"מ שפיר מקשה. ור"י השיב דבאמת גם לר"מ אינו אלא מספק וכמו שפי' הר"ן אליבא דרבה בב"ח אמר ר"י דלאו בגזירה פליגי א"כ אין ראיה מר"מ דספק וספק הוא ולק"מ קושית הת"ח דר"י בעצמו השיב זה דפליגי אמוראי דלעיל בהדיה ורבה בב"ח השיב כאן דרבב"ח כיון האמת דאין כאן גזירה ומיושב היטב דברי רבינו פה דלא כתב לגזירה זו כלל ופסק כרבב"ח אליבא דר"י כדמוכח מתשובת ר"י כאן. ודוק היטב בכל הדברים האלה כי קצרתי:

ט

הרי הדמים אסורים בהנאה. רבינו פה לא חילק כלל בין אם מכר בהקפה או לא ועיין בתוס' פ' השוכר דף ס"ב ד"ה יאות מ"ש בשם ר"א ור"י ובטור יו"ד סי' קל"ב וקמ"ד ואפשר דדחיק ליה לרבינו דא"א לומר סברתם דא"כ הא דבעי בגמ' שם דף ס"ג ע"ב שכרו לשבור ביי"נ מהו אם שכרו מותר או אסור ואס"ד כסברתם הא שם כבר נאבד האיסור קודם שמקבל המעות וכן הקשה בס' ל"ס אבל באמת יש ליישב קושיא זו דעיקר סברת ר"י הוא משום דבמוכר איה"נ כיון שאין להם דמים ואינם שווים כלום ומעות שנתן לו הלוקח הם גזל בידו או מתנה כדאמרינן בירושלמי גבי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר"ח בשם ר"ז לפי שאין דמיהן שוין כלום והמוכר אינו יכול לתובעו כיון דלא שוה כלום וא"כ אם מכרו בהקפה אינו חייב לו כלום ואם אעפ"כ משלם לו בתר הכי מתנה הוא דיהיב ליה ומש"ה שרי ומה"ט לא אמרו שמותר לתובעו דזה ודאי אסור כ"א בעבר וקיבל דמיהם ממנו מותר בדיעבד משא"כ בשכרו לשבור דאז מה"ת מותר וספיקא דתלמודא לא הוי כ"א אם מדרבנן אסור עכ"פ ושם הוא יכול לתבוע שכרו כיון שמה"ת מותר וא"כ שפיר קא מבעיא ליה אי מדרבנן אסור בעבר וקיבל כיון שהם אסרו ולא שייך כאן לומר דמעות מתנה כיון דמה"ת יכול לתבוע ודו"ק:

י

אפרה אסור בהנאה. עיין מ"ש בזה בפ"ג מהל' חו"מ:

פירש כוס אחד. עיין מה שאכתוב בס"ד פט"ז מהל' מאכלות אסורות. ומ"ש הכ"מ דגבי רמוני בדן כו' משום דשיל"מ ורבינו פליג על הרשב"א עיין ש"ך י"ד סי' ק"ב מ"ש על הש"ע דכתב דין הרשב"א בשם יש מי שאומר ולא ראה דברי הכ"מ וכן כתב בס' מחנה ראובן מס' ביצה בשם מרכבת המשנה:

יז

נהנים בהם. עיין בתוס' דף מ"ד ע"ב ד"ה נהנין. ונ"ל קושיתם וגם סתירת רש"י דכאן פי' כר"ת ולקמן פי' בשכר. נראה דרש"י סובר דהפירוש הפשוט בשכר ושלא בשכר והא דלא נקיט להדיא בשכר כו' דהא מסקינן בסוגיא דבשלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי הרי דגבי אדם חשוב כר"ג גם בלי שכר אסור משום דזה גופיה טובה הוא שזה החשוב רוחץ בו ואי הוי נקט בשכר ה"א דדוקא בשכר תליא מילתא והכא נקט בטובה אפילו שלא בשכר אם הוא אדם חשוב. וכ"ז לפי המסקנא אבל לפי מה דס"ד דלא הוי נחית לחלק בין אדם חשוב ע"כ היה סובר פי' המתני' כמו שפירש"י הכי דאל"כ תקשה להס"ד קושית התוס' ועיין בל"מ ומל"מ ודו"ק:

יט

סכין כו'. עיין כ"מ ועיין בש"ך יו"ד סימן י' מש"כ ונראה דכל פלפולו כו' ודבריו תמוהים מאוד דהא ראיית הרא"ש מהא דמקשה הגמ' דף ח' ותי"ל משום שמנונית ולפי פי' הש"ך דבעי שכר סכין עדיין קושיא זאת במק"ע ואין לפרש דכוונת הש"ך במ"ש דהרא"ש מודה ז"א אלא במסוכנת וכמ"ש הש"ך בסימן קמ"ב לחלק בשיטת רבינו פה בין מסוכנת לחיתוך בשר וקושית הגמ' קאי על חיתוך בשר וכן מצאתי שהבין הרב פמ"ג בדברי הש"ך אבל המעיין בש"ך בספרו הארוך ביאר ושנה ושילש דהרא"ש מודה דיוליך שכר סכין גם בחיתוך בשר. ואפשר לומר בכוונת הש"ך הנה הגאון בת"ש כתב דשיטת הסוברים דבעינן שיוליך שכר סכין אין לחלק בין אם אין לו אלא סכין זה או יש לו עוד סכין דהיתרא אף שאין לו הנאה מזה מ"מ אסור. והגאון מ"ו חולק עליו דודאי לכתחילה מיהא אסור אבל בדיעבד לשיטת הרשב"א י"ל דמודה דא"צ הולכת הנאת סכין. ומעתה מיושב לשון הגמ' לפ"ד דמקשין האחרונים דאמאי נקט הגמ' אסור לשחוט לישנא דלכתחילה וי"ל דמיירי היכא דא"ל סכין אחר ועפי"ז שיטת הש"ך מיושב דודאי אי אסרינן כל הבהמה ע"כ צ"ל דלשון לכתחילה לאו דוקא אלא דאסור גם בדיעבד ושפיר הקשה הרא"ש מאי פריך ותיפוק ליה אבל אי לא קאי כ"א על שכר סכין שפיר י"ל דמיירי היכא דא"ל סכין ואין כאן איסורא בדיעבד ול"ק קושית הראב"ד ולפי מאי דמסיק הש"ך בסימן קמ"ב דבחתך בה בשר גם הרמב"ם מודה דלא אסר כולו מיושב קושית הרא"ש לשיטתו דקושית הגמ' קאי על חיתוך בשר דמיירי ביש לו סכין אחר מדנקט לשון לכתחילה ושפיר מקשה תלמודא ותיפוק ליה ודו"ק:

וחתני הרבני המופלג החרוץ מוה' שמשון קולקע נ"י בחידושיו ליישב קושית הרא"ש לשיטת רבינו לפמ"ש התוס' בחולין דף צ"ו ע"ב ד"ה ואפילו. בכ"מ שאנו אוסרים כדי קליפה אמאי אינו חוזר ואוסר מה שאצלו ה"ט שאין עובר כלל יותר מכד"ק ע"ש. ובאמת הסברא נותנת דכ"ש מוליך יותר אלא דזה לא איכפת לן דמשהו זה בטל במיעוטו אמנם בתקרובת שאפילו משהו אסור לשיטת הרמב"ם הל' ט' וא"כ הכל נאסר ושפיר מקשה הגמרא ות"ל משום שמנונית דאיסורא פי' שמנונית דתקרובת הגם דרש"י פי' נבילה לאו דוקא עיין בפי' ע"כ והאריך בזה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.