עבודת המלך/עבודה זרה/ז

עבודת המלך עבודה זרה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה היא לאבד עכו"ם ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנא' אבד תאבדון את כל המקומות. לא הביאו מקור הדברים למשמשיה וכל הנעשה בשבילה ובשו"ע סי' קנ"ו העתיק הרמ"א ז"ל והוא הדין במשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנא' אבד תאבדון את כל המקומות והביא מקורו ב"י בשם הרמב"ם אבל הוא מבואר בגמ' דע"ז דף נ"א ב', אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, בכלים שנשתמשו בהם לעכו"ם הכתוב מדבר וכו' ופריך הא מקומות כתיב, ומשני אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי וכו' תנהו ענין לכלים והוא מבואר וכבר הביאו מרן הגר"א ז"ל שם ובמכלתא הובאה במדרש תנאים לדברים שם עמ' 95 את כל המקומות להביא את הכלים שנשתמש ע"ז וכו'.

ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עכו"ם שבו שנא' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וכו'. רבנו בעצמו הראה מקור הדברים בספר המצוות עשין קפ"ה וז"ל ולשון ספרי וכו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה, ואי אתה מצוה בחו"ל לרדוף אחריה, והוא לפנינו בספרי פרשת ראה, והנה הטור כתב בסי' קמ"ו דמצוה על כל מוצא אלילים שיבערנה ויאבדנה, וסובר הטור דדוקא לרדוף אחריה אינו מצווה בחו"ל, אבל המוצא אותה חייב לבער גם בחו"ל, וכתב ע"ז רבנו הגר"א ז"ל וזה לשונו ולכאורה החילוק שבין א"י לחו"ל הוא. שבא"י אפילו במקום שלא כבשנו חייב לבער אבל בחו"ל דוקא במקום שכבשנו, וכן הוא מבואר בדברי רבנו וכן הוא בסמ"ג מצות עשה י"ד שכתב ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה אפילו במקום שלא כבשנו עד שנאבד אותה מכל ארצנו וכו' אבל בחו"ל אנו מצווין לרדוף אחריה אלא בכל מקום שנכבוש אותה בלבד נאבד כל עבודת כוכבים שבו ואפשר דה"ק דלאבד המוצא מצוה בכל מקום שנאמר אבד תאבדון וכו' כי אם כה וכו' אבל לאבד מכל המקום ולרדוף אחריה שלא להניח כלל אינו מצוה אלא בא"י כי לרדוף שלא להניח בארץ נפקא ליה מקרא ואבדתם את שמם וכתיב שם מן המקום ההוא עכ"ד מרן.

והנה לפי מה שתפס מרן ז"ל בדברי רבנו דתלוי הדבר בכיבוש, לא נודע מקור הדברים, דהרי בספרי לפנינו איתא רק דבארץ ישראל מחויב לרדוף אחריהם ולא בחוץ לארץ, אבל מאין לנו דבעינן כיבוש, ולומר דהכוונה היא דבלא כיבוש הרי א"א לבער אחריה זהו תמוה, דפשיטא דבלא בידן לבער שאין כאן חיוב ואפילו בא"י, ועיקר החיוב בא"י לרדוף אחריה, היינו לעשות כל האפשר לבערה, ומצאתי בקטעי המכלתא שהו"ל הרה"ח מוהר"ז שכטר (אשר נמצאו בגניזה בעיר צוען מצרים) והעתיקו במדרש תנאים עמ' 95 וז"ל את כל המקומות אשר עבדו וגו' שומע אני אף מחו"ל במשמע תלמוד לומר אשר אתם יורשים אותם וגו' גויים שאתם יורשים אותם אתם רשאין לאבד את אלהיהם (ר"ל חייבין וכמו במשנה ערכין פ"ח מ"ט ועי' תוס' חולין נ"ד ב' כמו שהעיר המגיה שם) וכן להלן בפסוק כ"ו אבד תאבדון הגויים שאתה יורש את ארצם אתה רשאי לאבד את אלהיהן הרי להדיא לפנינו דרשת המכלתא דבעינן כיבוש לחייבו באיבוד עכו"ם, ולדרשה זו צ"ל כמו שכתב מרן הגר"א ז"ל באופן הראשון לדעת רבנו, ועדיין הדבר צריך תלמוד ובירור.

והנה רבותינו המחברים ז"ל הבינו דמה שאמרו בספרי ובגמ' דע"ז מ"ה בעוקר ע"ז שצריך לשרש אחריה זהו מה שהביא רבנו שאנו מצווין לרדוף אחריה, ולפי"ז יהיה הדין שבחו"ל אין אנו מצווין לשרש אחריה, וכן הבין הט"ז ז"ל בסי' קמ"ו ס"ק י"ב בישוב תמיהתו על המהרש"ל ז"ל שכתב דדוקא בארץ ישראל צריך לכנות לה שם גנאי וכתב לישב דקאי על הרישא דצריך לשרש אחריה דזה דוקא בא"י, וכתב שמצא כן ברמב"ם מפורש שכתב ובחו"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש נאבד כל אליל שבו עכ"ל, וכן משמע גם מדברי הריטב"א ז"ל בקדושין שנביא לקמן דמה שהקשה בשם הרמב"ן ז"ל דקרא דאבד תאבדון קאי לעקור עכו"ם לומר שאנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה וההוא ודאי אינו אלא בארץ הרי מבואר כדבריהם.

ולפי"ז תמהו על רבנו דיליף דין הרדיפה אחריה שהוא לשרש אחריה מקרא דואבדתם את שמם מן המקום ההוא, והרי מבואר בסוגיא דע"ז מ"ה דרק ר' יוסי בר' יהודה דס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור הוא דיליף חיוב השרשה מקרא דואבדתם, ולרבנן הצריך לשרש אחריה מקרא דאבד תאבדון ילפי וכן לר' עקיבא, ומקרא דאבדתם את שמם דרשו דצריך לכנות לה שם גנאי, ורבנו הרי ס"ל לקמן בפ"ח באילן שנטעו ולבסוף עבדו אינו אסור אלא התוספת וא"כ איך יליף מקרא דואבדתם את שמם, וכן לא הביא כלל דינא דלכנות לה שם גנאי ועי' לח"מ לקמן בפ"ח ה"ט שעמד ע"ז, ועי' בהתורה והמצוה בספרי שם, דרבנו סמך עצמו אסוגיא דלקמן מ"ח דהרי ס"ל לרבנו כשמואל דמשתחוה לאילן תוספתו אסור וכדמחליף לה רב אשי שם דר"י בר"י לדרבנן, ור"י בר"י יליף לאיסורא דנטעו ולבסוף עבדו, מקרא דואשיריהם תשרפון ורבנן ילפי היתירא מואשיריהם תגדעון ולפי"ז שצריך לשרש אחריה ילפו רבנן מקרא דואבדתם את שמם, וכן פסק רבנו ולהכי לא הביא דצריך לכנות לה שם גנאי עי"ש בדבריו.

ולענ"ד יש להסתפק בזה הרבה, דדרשא דחייב לשרש אחריה הוא מ"ש בספרי שם מנין אתה אומר שאם קצץ אשירה והחליפה אפילו עשרה פעמים חייב לקוצצה ת"ל אבד תאבדון, ור' אליעזר יליף לה התם מנין לקוצץ את האשירה שצריך לשרש אחריה ת"ל ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, ועל זה א"ל ר' עקיבא אינו צריך הלא כבר נאמר אבד תאבדון ור"ל דדרשה זו ילפינן מקרא דאבד תאבדון, וכן מצאתי בפרישה סי' קמ"ו שכתב כן דלשרש אחריה ר"ל שאם החליפה חייב לקוצצה ולהדיא מבואר כן ברש"י ז"ל על התורה שהעתיק דרשת הספרי על הפסוק אבד תאבדון מכאן לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחריה (ואפשר דרש"י ז"ל כתב ע"פ סוגית הגמ' בדף מ"ה שהבאנו ולפי"ז לרבנן ילפי שצריך לשרש אחריה מקרא דאבד תאבדון וקרא דואבדתם את שמם הוא לכנות לה שם וכן העתיק רש"י ז"ל שני דרשות) וכן הדין בלשרש אחריה שמחויב לעקור גם השורש של האילן. והדין שצריך לרדוף אחריה הרי היא דרשה אחרת לגמרי בספרי שם, והוא שצריך לרדוף אחר זה לבער עכו"ם בארץ ישראל בכל מקום, ובחוץ לארץ במקום שכבשנו ובודאי רק בדין הרדיפה אחריה דרשינן דרק בא"י מחויב לעשות כן משום דהרי כתיב מן המקום ההוא, אבל בדין שמחויב לשרש אחריה דילפינן מקרא דאבד תאבדון מחויב גם בחו"ל במקום שמבער עכו"ם (אם לא לר' יוסי בר' יהודה דיליף דין לשרש אחריה מקרא דואבדתם את שמם וגם זה אינו מוכרח ובקטעי המכלתא שנמצא בגניזה איתא אבד תאבדון מנין אפילו אבדום פעם אחת לאבדם פעמים הרבה ת"ל אבד תאבדון כדברי ר"ע, ומנין אפילו אבדום ממקום אחד יאבדום מכל המקומות ת"ל אבד תאבדון, הרי מבואר דשני דינים מיוחדים המה אחד לשרש אחריה ואחד לרדוף. אלא דיליף הכל מאבד תאבדון וצריך תלמוד).

ולפי"ז מיושבת קושית הריטב"א ז"ל שהביא בשם הרמב"ן ז"ל בקדושין ל"ז כשאמרו שם צא ולמד מה שאמור בענין אבד תאבדון וכו' מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל אף כל וכו' והקשה הרמב"ן ז"ל דהא ע"ז שהיא חובת הגוף דהיינו שלא לעבוד ע"ז לא כתיב בהאי ענינא כלל ואין הכתוב מדבר אלא לעקור עכו"ם לומר שאנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה וההוא ודאי אינו אלא בארץ ודחקו בישוב הדברים, ולפי"ז ניחא שפיר דקרא דאבד תאבדון דקאי לעקור ע"ז ולשרש אחריה בודאי החיוב בין בארץ בין בחו"ל, ורק הרדיפה אחריה בזה יש חילוק בין א"י לחו"ל וזה ילפינן מואבדתם את שמם שכתוב להלן, ועל כרחך צ"ל דקושית הרמב"ן ז"ל להאי תנא דילפינן חיוב השרשה מקרא דואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולפי"ז גם חיוב השרשה הוא רק בארץ, או דנימא דקושית הרמב"ן ז"ל היא, דעכ"פ רדיפה אינו מחויב אלא בארץ ולא בחו"ל, וממילא אינו מחויב לשרש אחריה ג"כ אלא בארץ במקום שהוא מחויב לרדוף, ובזה יש כבר לדחוקי טובא, דדבר זה אינו תלוי כבר בחובת הארץ כמובן.

ובר מן דין היה נ"ל לישב קושית הרמב"ן ז"ל ע"פ מה שמצאתי במכלתא דר' ישמעאל בקטעים שהובאו בגניזה הנ"ל עמ' 85 וז"ל אבד תאבדון אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא מביאתן לארץ ולהלן ת"ל וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם וגו' אבד תאבדון אחר ירושה וגו'. מיכן היה ר' יוחנן בן זכאי אומר אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך, שלא תסתור של לבנים ויאמרו לך עשה של אבנים, של אבנים ויאמרו לך עשם של עץ כן הוא אומר (ישעי' כ"ז ט') לכן בזאת יכפר עון יעקב וגו' לא יקומו אשרים [כנראה דריש מהאי קרא שצריך לאבד את הבמות באופן ובתנאי שלא יקומו עוד ועי' רד"ק שם ועי' ע"ז נ"ד א' ועי' מגיה] ולפי"ז דין הרדיפה ואפילו דין להשריש שחלוק בין ארץ לחו"ל הוא מטעם שלא תבנהו בידך מה שאתה סותר ואין חילוק בין א"י לחו"ל, אמנם זה אינו אלא אם נימא דגם בארץ דוקא אחר ירושה וישיבה חייב באבד תאבדון אבל רבנו הרי לא ס"ל כן, וחייב בארץ אף במקום שלא כבשנו, וסובר דהמכלתא קאי לר' ישמעאל לטעמיה דס"ל הכי, אולם לשיטת רבנו הרי ניחא שפיר גם בלא זה דבחיוב אבד תאבדון שהוא חיוב עקירה ושירוש הרי ארץ [ישראל] וחו"ל שוין וכמו שנתבאר.

אלא דלפי"ז תמוה דנמצא שהשמיט רבנו גם החיוב לשרש אחריה ושאם החליפה אפילו עשרה פעמים צריך לקצצה, וגם דין לכנות לה שם גנאי, אבל זה קשה באמת גם לפי דבריהם דשירוש ורדיפה אחת היא, למה לא הביא רבנו דין זה דאם החליפה עשרה פעמים צריך לקוצצה, ובאמת בספר המצוות לרבנו הביא דין זה, וגם דין הרדיפה והדבר צריך התבוננות מרובה.

ב

עכו"ם ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה וכו' וכל הנהנה וכו' לוקה שתים אחת משום ולא תביא תועבה ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה. הנה באמת קרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, בעיר הנדחת כתיב ולא בע"ז, אלא דמ"מ דרשו על זה בספרי שם מכאן אמרו נטל ממנה מקל או מזלג או כרכר וכו' כולם אסורים בהנאה, וכן מביא בגמ' במקומות שנביא להלן קרא דלא ידבק בע"ז ור"ל שהרי ע"ז נקראת חרם כמבואר בכתוב כי חרם הוא וגלתה תורה דכל מה שהוא חרם לא ידבק בידך מאומה ממנו וכן הוא להדיא ביראים סי' ע"ד ובחדש סי' שע"ה צוה והזהיר הקב"ה שלא ליהנות מדבר שנקרא חרם, נכסי עיר הנדחת נקרא חרם דכתיב החרם אותה וכל אשר בה, ע"ז נקרא חרם דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש וכתיב שקץ תשקצנו וכו' כי חרם הוא, המקדיש בלשון חרם הוא עי"ש היטב, ומדרש תנאים עמ' 86 איתא, ולא ידבק וכו' מן החרם שכל נכסי ע"ז הרי הן חרם ואפילו נתערבו מכאן אמרו וכו' ועוד אמרו שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם להביא שכר נכסי ע"ז שיהו אסורין בהנאה והרי הדברים ק"ו ומה אם שכר נכסי ע"ז אסורין בהנאה ק"ו לע"ז עצמה. כתבתי הדברים לפי שעמדו להקשות בזה.

והנה על שיטתו של רבנו דאמשמשין ותקרובת איכא לא תעשה דולא תביא ולא ידבק, השיג הרמב"ן ז"ל בספר המצוות ל"ת קצ"ד ולא מצא מקור הדברים, והנה הרמב"ן ז"ל עצמו הביא מסוגיא דשבת צ' דאמרו שם אף המוציא ממשמשי עכו"ם כל שהוא שנא' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, והוא מבואר כדעת רבנו, אבל דחה זה, דר"ל דקרא קאי על עצם ע"ז ובה כתיב מאומה ומינה ילפינן לכל הנאסרין בהנאה מחמתה ששוין בדין זה, ולדעתו ז"ל איסור הנאה בתקרובת עכו"ם הוא מלימוד דזבחי מתים בע"ז כ"ט שם, מה מת אסור בהנאה אבל לאוי דלא תביא ולא ידבק קאי רק אע"ז לבד, ומה שהביא רבנו עצמו ראיה לדבריו שם בלא תעשה כ"ה מאמרם במכות כ"ב המבשל בעצי אשרה לוקה שתים אחת משום לא תביא תועבה ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה, דחה הרמב"ן ז"ל דזהו רק בעצי אשרה דהוא עכו"ם אבל במשמשין איכא רק ל"ת דולא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם עי"ש בכל אריכות דבריו ובמ"ש שם הרב מגלת אסתר ולב שמח ועוד.

ובדעת רבנו נראה, דהרי אמרו בע"ז ל"ד ב' בפרש עגלי עכו"ם דאסירי בהנאה מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ורמז לזה מרן הגר"א ז"ל ובתמורה ל' אמרו על זה קרא דולא תביא וכו' והיית חרם, וכן אמרו בע"ז י"ב ב' על ורד והדס דקא מתהני מריחא ואסירי מקרא דולא ידבק בידך מאומה ועי' בתוס' שם ואף דיש להתעקש בזה קצת, וכן אסרו בירושלמי פ"ה דע"ז הי"ב יין נסך וע"ז ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ועי' תוס' זבחים ע"ב שהביאו את דברי הירושלמי עיי"ש מ"ש להסתפק בזה אבל פשטות כל המקומות הללו מוכיחים כשיטת רבנו (ועי' להגאון רע"א ז"ל בדרוש וחדוש בליקוטיו סוף ס"ה הקשה דהא בגמ' יליף לה מויאכלו זבחי מתים והיא היא השגת הרמב"ן ז"ל, ועי' שער המלך פ"ה מהל' אישות ה"ב שכבר עמד לישב דקרא דויאכלו הוא רק גלוי מלתא בעלמא דקרא דלא ידבק בידך מאומה מיירי נמי בתקרובת ע"ז דכיון דנפקא ליה מהיקשא דמת דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מסתמא קרא דולא ידבק קאי גם על זה עיי"ש, וכעין זה כתב רבנו בעצמו מפורש וענין יין נסך שלא בא בכתוב נגלה בביאור אבל אמרו בע"ז אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור ואתה יודע וכו').

ולרבותינו בעלי התוס' שיטה מיוחדת בזה דאפשר דתקרובת אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן ועי' בחידושי הרשב"א ז"ל בקידושין נ"ח כתב ג"כ הכי לדבר פשוט והרב שער המלך ז"ל הביא דעת הרשב"א בכת"י שסותר לדבריו ז"ל כאן, ויש לי אריכות בזה בקונטרסים אין מקום להעתיק ויתבאר עוד בהל' מאכלות אסורות אי"ה ודעת היראים בסי' ס"ט וע', ובחדש סי' ק"א וק"ב כדעת הרמב"ן ז"ל דהוא מדאורייתא אבל לא מקראי שהביא רבנו והדבר סובל אריכות רבה.

ועל מ"ש רבנו וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה הקשה הלח"מ ז"ל ואמאי הא הוי לאו שבכללות דהוי עכו"ם ומשמשיה ותקרובת שלה כמו מגפף ומנשק עי' מ"ש בזה, ועי' מ"ש אנחנו לעיל בפ"ג ה"ו וה"ט ואין מקום להקשות.

ג

בהמה שהקריבוה כולה לעכו"ם אסורה בהנאה אפילו פירשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה לפיכך אם היה בעור סימן וכו'. עי' כ"מ שדקדק מזה שאם הקריבוה לעכו"ם ופירשו ואמרו חוץ מפרשה או מעצמותיה וכו' אותם דברים ששיירו לא נאסרו, וכבר השיגו עליו מסוגיא דסוף השוחט דאפילו שחטה לאכול לעובד גילולים מחצר כבד שלה מיתסרא ובגמ' שם דמא ותרבא לדידן מישכא ובשרא לדידכו, ובעורות לבובין גופא הרי אמרו בירושלמי פ"ב דע"ז דרק הלב היו מקריבין ומ"מ נאסר גם העור.

וראיתי מי שאומר לחלק בין אם נשחטה הבהמה לעכו"ם דאז נאסרה הכל, וכן אם נהרגה לעכו"ם דהוי זבחי מתים כולה, שכל חלקי הבהמה אינן ראויין בלי מעשה השחיטה, משא"כ אם הקריבה לעכו"ם דאז רק מה שמקריב הוי תקרובת, אבל לא מה שנשאר, והביאו דוגמות לזה ולא ידענא איך יפרנסו מ"ש רבנו לפיכך אם היה בעור סימן שזה העור תקרובת עכו"ם הוא וכו' אבל הברור שנוסחת רבנו היא כמו שהביא הפר"ח בהמה שהקריבוה לעכו"ם כולה אסורה בהנאה וכן הוא בדפוס וינציא ישן ובדפוס קונשטנדינא רס"ט וכן הנוסחא במעשה רוקח הספרדי וברור.

אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה. הנה פרשה כתב הכ"מ מקורו מגמ' שהבאנו לעיל, ועל השאר כתב שהוא בכ"ש ממה שכתב בפרש, וכתב ע"ז המרכבת המשנה ח"ב דאשתמיטתיה גמרא ערוכה בע"ז מ"ז קרניה מהו לחצוצרות, וכ"ש בתקרובת לשיטת רבנו דאסור מן התורה ועי' עוד בדבריו בפ"ח מהל' לולב ה"א והאריך, ואינו מוכרח כלל.

לפיכך אם היה בעור סימן שיודע בו שזה העור תקרובת עכו"ם הוא כגון שהיו עושים שקורעים קרע עגול. והקשה הלח"מ דאמאי לא הזכיר רבנו שיש עליו קורט דם כדאמרו בברייתא, ואמאי לא הזכיר מימרא דרב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור וכו' עיי"ש שנשאר בקושיא, ונראה דרבנו מפרש הא דאמר שמואל שם הלכה כר' שמעון בן גמליאל וא"ל אביי הלכה מכלל דפליגי א"ל גמרא גמור זמורתא תהא ור"ל דבודאי פליגי (ועי' ברש"י שם דמיבעי קא מיבעי ליה מיניה אי פליגי רבנן עליה אי לאו) ועל כרחך הפלוגתא היא אי בעינן קורט דם, דתנא דברייתא הרי בעי ג"כ עגול וכמ"ש כל שקרוע כנגד הלב וקדור ועי' פרש"י ז"ל שם וכן הוא בירושלמי דאם לא נעשה מחיים אינו עגול, אלא דבעי גם קורט דם, ופליג רשב"ג וס"ל דבעגול לחוד סגי ולא בעי קורט דם ולפי"ז מסיק דפליגי והלכה כרשב"ג וכן פסק רבנו ואולי כוון לזה גם הפר"ח ז"ל וכן מצאתי במרכבת המשנה ח"ב, והנה עי' ברבנו חננאל ז"ל שם שכתב והלכתא כרשב"ג ואע"ג דלית מאן דפליג עליה, וזהו דלא כמ"ש, אבל נראה דרבנו חננאל מחולק מפרש"י ז"ל בדברי הברייתא, דרש"י ז"ל מפרש וקדור, כנקב עגול, ור"ח ז"ל היתה לו הגי' כגי' הערוך קרוד, ורק קרוד כמין ארובה זהו בכלל עור לבוב, ולפי"ז לפרש"י ז"ל על כרחך לומר דבהא פליגי דלת"ק דברייתא אע"ג שעגול מ"מ בעי קורט דם, ולרשב"ג לא בעי קורט דם, אבל לפי' ר"ח ז"ל לא פליגי כלל דת"ק מיירי דאינו עגול ובעי קורט דם ועל זה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו, ורשב"ג בעגול, ובעגול לא פליגי דבזה לא בעי גם ת"ק קורט דם, ורבנו העתיק כרשב"ג וס"ל כפירש"י ז"ל וכמ"ש לעיל.

ד

עבודה זרה של עכו"ם אסורה בהנאה מיד שנא' פסילי אלהיהם תשרפון באש, משפסלו נעשה לו אלוה. והוא דרשת ר' עקיבא בסוגיא דע"ז דף נ"ב, ועי' לח"מ שהקשה ע"ז טובא, דהרי אמרו בסוגיא דר' ישמעאל דריש לקרא דפסילי אלהיהם כדרב יוסף דתני מנין לעכו"ם שפוסל אלהיו שנא' פסילי אלהיהם, אבל ר"ע דריש הך דרשא דעכו"ם פוסל אלהיו מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם עיי"ש, והרי רבנו בפ"ח מהלכות אלו ה"ח, הביא ג"כ דרשה דרב יוסף על עכו"ם שפוסל אלהיו, ואיך דריש לה הכא מזה לאסור הנאה מיד שפסלו. וכן הקשה דרבנו הביא בפ"ג מהל' סנהדרין דרשה דריש לקיש דכל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו מקים מצבה, ובמקום תלמידי חכמים כאלו נטע אשירה שנא' לא תטע לך אשירה, והיא דרשה דר' ישמעאל, ור"ע בעי לה הכא בסוגיא לעכו"ם דבעי גניזה כמו מזבח, והנה קושיא השניה מישב לה שפיר בסדר משנה, דלר"ע לטעמיה דדריש סמוכים (ועי' תוס' יבמות ד' ע"א בד"ה וכי מפני שסמכו וכו') אפילו אינו מוכח ומופנה שפיר דריש לשני הדרשות מסמוכים דהא לא בעינן מופנה כלל ולהכי לא קאמר כאן ור"ע ההיא דרשא מנ"ל, וכן לר' ישמעאל א"א למידרש אלא חדא ויבואר עוד אי"ה בהל' סנהדרין, אבל קושיא הראשונה בודאי קשה מאד. והנה זכיתי ומצאתי לרבנו ישעיה הזקן בתוספותיו לע"ז שם וז"ל, ואידך מיבעי ליה לכדתני רב יוסף דתני רב יוסף מנין לעכו"ם שפוסל אלהיו וכו' פי' ור"ע אית ליה ההיא דרשה דהא תרתי דריש רב יוסף מיניה, פסלו לאלוה לא תחמוד אלמא משעה שפסלו לאלוה קאי בלא תחמוד ואע"פ שלא עבדו, ור' ישמעאל סבר להכי אפקיה בלשון פסלו למידרש ביה שהגוי פוסל אלוה, בלחוד, אבל לעולם לא נאסר עד שיעבד עכ"ל הרי מבואר שגם ר"ע דריש מפסילי אלהיהם לגוי שפוסל אלהיו, ולפי"ז הרי דברי רבנו ברורים בלי שום קמט.

ומדי עיוני בזה מצאתי לרבנו חננאל בע"ז שם שהיה לפניו גרסא אחרת בגמ', דלפנינו איתא ואידך (ר"ל ר' עקיבא דדריש פסילי אלהיהם משפסלו נעשו אלוה, א"כ מנ"ל דעכו"ם פוסל אלהיו) נפקא ליה מדשמואל, דשמואל רמי כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתיב ולקחת לך הא כיצד וכו' ובר"ח הגירסא ר"ע אומר חילוף הדברים שלעכו"ם אסור מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משעת עשיה שנפסל נאסר ועליו אמרה תורה תשרפון באש שמואל רמי כתיב פסילי אלהיהם וכו' הא כיצד פסלו לאלוה תשרפון באש פסלו מאלוה ולקחת לך ע"כ. ולפי"ז הרי מבואר להדיא בגמ' שתי הדרשות אליבא דר"ע מפסילי אלהיהם, והדברים מאירים, ועי' מ"ש לקמן בפ"ח ה"ח בשנוי לשון רבנו שם מדרשת הגמ' שעמד ע"ז הלח"מ כאן, דרבנו בחר לו דרך לעצמו, ושם הראנו מקור הדברים כמו שהם.

ומשמשי עכו"ם וכו' אינם אסורים עד שישתמשו בהם לעכו"ם. ממילא מובן דה"ה לנויה, וכן העתיק בשו"ע סי' קל"ט ותשמישיה ונויה והוא מבואר בדברי רבנו לקמן פ"ח ה"ז וכל צפויי עכו"ם הרי הן בכלל משמשיה ושם הראנו מקור הדברים.

ה

העושה עכו"ם לאחרים וכו' שכרו מותר וכו' ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה. דברי רבנו מבוארין בגמ' שם י"ט כמ"ש הכ"מ בפשיטות, אולם הרי"ף ז"ל והטור חולקים ע"ז וס"ל דדוקא בתשמישים שרי ולא בעכו"ם עצמה, ועי' ב"ח בסי' קמ"ג מה שהאריך לישב דבריהם שהיא נגד הסוגיא, ועי' ש"ך שם סק"ז שכתב דאפשר שסמכו על הירושלמי ה"ז דר' מנא פליג על ר' אלעזר גם בתשמישין, דהא כל הדא כיפתא עיי"ש, ולפי"ז אף דהלכה כר"א מ"מ בהא משמע מר' מנא דר"א קאי בתשמישין ולא כאוקימתא דר' ירמיה בעכו"ם עצמה, משום דבתשמישין פשיטא, והרי אין זה פשוט כ"כ והרי ר' מנא חולק באמת גם בתשמישין, ועי' בירושלמי שם לעיל סוף ה"ה, ומצאתי באשכול הל' ע"ז סי' מ"ה שכתב הג"ר יצחק [אלפסי] לא הביא אפילו בע"ז עצמה אם בנה מותר, דבירושלמי וכו' וחסר סוף הדברים ונראה שכוון לירושלמי שהביא הש"ך ז"ל עיי"ש שיישב גם קושית הרשב"א והר"ן ז"ל מהא דאמרו בע"ז ס"ה העבר לי ק' חביות בק' פרוטות ונמצא חבית של יין נסך ביניהם דשכרו אסור ועי' ש"ך סי' קל"ג סק"ו וסק"ז.

ועי' בשער המלך הל' אישות פ"ה ה"כ שיישב שיטת הרי"ף ז"ל ע"פ שיטת הראשונים ז"ל דכל פחות משוה פרוטה לא נעשה מלוה, ולהכי אם אין שכרו אלא שוה פרוטה לא אמרינן בזה ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ולפי"ז על כרחך צ"ל דלא ס"ל כר' ירמיה דאמר לא נצרכה אלא לע"ז עצמה, ומשום דס"ל דאף בפרוטה אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אלא קיי"ל כההיא דרב ששת דפ' הספינה דף פ"ז דאמר הכא במאי עסקינן ליה דאמר ליה לך ויפה לך קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה דמייתי לה התם תלמודא בסתם דמוכח מינה דס"ל דכל בפרוטה לא שייך לומר ישנה לשכירות וכו' עיי"ש שהאריך לישב בזה כל חומר וסיים דכל זה אינו אלא לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהביא הרב המגיד בפ"ז מהל' מכירה שדעת הרי"ף דמלוה אינו קונה במכר, וא"כ על כרחך צ"ל דטעמא דרב ששת משום דכל בפרוטה לא אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סופה ולא חשיבא מלוה אכן לפי דעת הר"ן והרב המגיד שכתב בפ"ק דמכלתין בדעת הרי"ף דס"ל דמלוה קונה במכר א"כ לפי"ז ההיא דר"ש לא מכרעא לומר דס"ל דכל בפרוטה לא אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ולומר דפליג על ר' ירמיה וכו' עיי"ש ועי' היטב מ"ש אנחנו בעזהי"ת בפ"ז מהל' מכירה ובמ"ש רבנו בפ"ג מהל' מכירה הי"ח ואם הדברים כנים הנה רבנו שפיר לטעמיה אזיל דס"ל דמלוה קונה במכר, וכן העתיק בפ"ג הי"ח שהבאנו ועי' לרבנו בפי' המשנה בב"ב שם ולפי"ז הלכתא כר' ירמיה ואפילו בעכו"ם עצמה מותר משום דמכוש אחרון לית ביה פרוטה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף עי' היטב בזה.

הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהן עכו"ם אם נתן מעות ולא משך יחזירם לעכו"ם וכו'. עי' לח"מ ועוד מחברים שהרבו לתמוה בדברי רבנו, דכיון דפוסק בפ"א הי"ד מזכיה דבעכו"ם בין משיכה בין מעות הוי קנין ועיי"ש בהרב המגיד ז"ל שהאריך שם וא"כ הו"ל לרבנו לפרש הכא דהא דתנן מעות ולא משך יחזירם לעכו"ם כשקיבל עליו לדון בדיני ישראל שהרי כן מבואר בסוגיא דבכורות י"ג למאן דס"ל דמעות קונות בעכו"ם, ובבא תנינא דמשך ולא נתן מעות כתב רבנו אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה כמקח טעות הוא ולא כתב כן רבנו בחלוקה דנתן מעות ולא משך, ומשמע מזה דנתינת מעות אינה קנין והוא תמוה, ועי' מה שתירצו הדברים, ועל דברי הלח"מ כתב גם מרן הגר"א ז"ל בסי' קמ"ו שהמה דחוקים מאד, אבל גם הוא ז"ל נשאר בתימה על דברי רבנו.

ולאשר הענין הזה רחב מאד ואין כאן מקומו העיקרי הנני בא רק להעיר בכדי לישב הדברים כאן ע"פ מ"ש הרב מרכבת המשנה ח"ג בהל' זכיה, ומחדש דאפילו למאן דס"ל דעכו"ם בין במשיכה בין בכסף זהו רק דבר תורה, אבל כשהפקיעו חכמים קנין מעות בישראל הפקיעו גם בישראל הקונה מעכו"ם כדי שלא יאמר העכו"ם נשרפו חיטך וכו' ונשאר רק העכו"ם הקונה מישראל דלא חששו גביה לתקנתו של העכו"ם שמא יאמרו לו נשרפו וכו' עיי"ש שיישב הסוגיות והמתיק לפי"ז דברי רבנו בפ"א מהל' זכיה שכתב שם וז"ל עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל, או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, וע"פ סדר הדברים היה לו לרבנו להזכיר חלוקה דמקנה תחלה שהרי התחיל בעכו"ם שמכר לישראל, ועכ"פ הו"ל לכלול יחד קונה ומקנה במשיכה או בדמים ועי' מ"מ שם, ולפי דעתו ז"ל זהו שיעור דברי רבנו, עכו"ם שמכר מטלטלין וכו' או קנה מישראל, קונה (ר"ל הישראל, דעליה קאי על הרישא עכו"ם שמכר) במשיכה, (אבל בכסף לא קנה ישראל אחר שהפקיעו חכמים קנין מעות), ומקנה (ר"ל ג"כ הישראל מקנה לעכו"ם דהא קאי אבבא תנינא שהעכו"ם הוא הקונה) במשיכה או בדמים משום דגבי עכו"ם הקונה אוקמוהו ע"פ דין תורה, דעכו"ם קונה בשני הקנינים, ועי' בדברי רבנו בפי"ג מהל' מאכלות אסורות בישראל שמכר יינו לעכו"ם וכו' דצריך ליקח את הדמים ואח"כ ימדוד, דהתם הוא העכו"ם הקונה וקונה בכסף לחוד, ובפ"ד מהל' בכורות בישראל שנתן מעות לעכו"ם וקנה לו בהן בהמה מעכו"ם ביניהן אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה, הוא משום דלגבי הפקעת איסור בכורה אוקמוה אדינא (וכן דעת המהרי"ט אלגזי ז"ל דבכורה כדין תורה דיינינן ואפשר דלכן כתב רבנו בדיניהם עיי"ש) ומה שיש להאריך לפי"ז בסוגיא דבכורות אכ"מ ועי' עוד בדבריו בפ"ט מהל' תרומות ובפ"ו מהל' מעילה.

עכ"פ אם כנים הם הדברים בשיטת רבנו דברי רבנו כאן מאירים, דבנתן מעות ולא משך יחזירם לעכו"ם הוא מטעמא דישראל אינו קונה בכסף לבד אחר תקנת חכמים שהפקיעו קנין מעות, (ואין סתירה מסוגיא דבכורות שהקשו למ"ד מעות קונות בעכו"ם) אבל בחלוקה דמשיכה כתב רבנו אע"פ שמשיכה קונה בעכו"ם אבל כמקח טעות הוא, אבל עוד נעמוד על עיקר הדברים כשנגיע אליהם ברצות ה' כי הדברים ארוכים ורחבים מאד.

וכן עכו"ם וגר שירשו את אביהן. עי' בדברי רבנו פי"ג מהל' מאכלות אסורות הכ"ב.

ו

והנמצאות במדינה אם היו עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור וכו'. ובעי רבנו תרתי שיעמוד על פתח המדינה ושיהיה בידו צורת מקל או צפור, אי לא"ה חזקתו לנוי וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל הביאו הריטב"א ז"ל, וכבר האריכו רבותינו הראשונים ז"ל טובא בדברי רבנו בסוגיא, שלכאורה אין לדבריו שרש בסוגיא כלל, דלשיטת רש"י ז"ל אנדרטי ועומדין על פתח מדינה לר' מאיר הוא, ולדידן בעינן דוקא מקל או צפור, ולר"ת ז"ל גם רב יהודה אמר שמואל גם רבה בר בר חנה אמר וכו' אהיתרא קאי דאם הוא אנדרטי או עומדין על פתח המדינה חזקתו שהוא לנוי ורבנו בחר לו שיטה אחרת ואין יודע פשרה, ועי' בר"ן ז"ל ובכ"מ ולח"מ ומל"מ האריך הרבה.

והנה מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לע"ז מ' שם וכן בהגהותיו לשו"ע סי' קמ"א דעתו דרבנו היתה לו הגרסא בגמרא במקום אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ובעומדין על פתח מדינה שנינו, גריס איהו ז"ל רבב"ח אמר ר"י בעומדין על פתח מדינה שנינו ור"ל דרבב"ח אר"י פליג על רב יהודה אמר שמואל דמוקי למתניתין באנדרטי של מלכים, ובזה ס"ל לר' מאיר דאסירי ולרבנן בעינן שיהא בידו מקל או צפור וכו' ורבב"ח פליג ע"ז ואיהו סובר דבכל הצלמים מיירי מתניתין אלא דמוקי לה בעומדין על פתח המדינה ואז לר"מ אסורין בלא מקל ולרבנן דוקא בשהיו בידו מקל או צפור ופסק רבנו כרבב"ח א"ר יוחנן כרבנן ולפי"ז הרי תרתי בעינן עומדין על פתח המדינה ובידו מקל או צפור. והדברים נכונים בדברי רבנו אלא דהיא גרסא חדשה לא נמצאה בראשונים ז"ל ולא בכת"י שהובאו בדקדוקי סופרים.

ולולא דמסתפינא הוי אמינא דרבנו היתה לו הגירסא שהביא הריטב"א ז"ל וז"ל ומדברי רבנו בשם רבו הרמב"ן ז"ל למדתי גירסת כל הספרים שלנו רב יהודא אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו (ולבסוף מביא גם גירסתנו ומיהו אשכחן מיעוטא דנוסחי דגרסי וכו' וזוהי גרסתנו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל) והבין לנו גם הריטב"א ז"ל דלפי אותה גרסא הנה ר"י א"ש פליג אהא דמוקי לה רב יצחק בר יוסף משמיה דר' יוחנן משום דבמקומו של ר' מאיר היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ומשום דחייש למיעוטא, ור"י אמר שמואל מוקי לה באנדרטא של מלכים (וכן מצאתי גי' זו לרבנו ישעיה הזקן בתוספותיו ופירש לה נמי הכי אבל ברבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משמע דלא פי' כן) ופירושו הוא דלא כפירש"י ז"ל אלא כמבואר בירושלמי דפרקין דבסתם אנדרטא פליגי דר"מ סבר סתם אנדרטא של מלכים היא ונעבדת וחכמים ס"ל דסתם אנדרטא של שלטונות היא ואינה נעבדת אלא א"כ יש בידה מקל וכו' ואח"כ אמר רבב"ח אר"י בעומדין על פתח מדינה שנינו, ולא מוקי לה באנדרטא כלל, אלא בעומדין על פתח המדינה ובזה הוא דפליגי ר"מ וחכמים ופסק רבנו כחכמים, ובאמת הם המה כדברי מרן הגר"א ז"ל אלא שמצאנו לזה בית אב בגירסת הראשונים ז"ל ונוסחתם.

שוב מצאתי ברבנו חננאל ז"ל בסוגיא שם וז"ל ואמר ר' יוחנן מחלוקת דר' מאיר וחכמים באנדרטי העשוי בפתח מדינה דכרכים דרבנן סברי לנוי עבדי ליה וכו' הרי להדיא דגם דעת ר"ח ז"ל כדעת רבנו דלרבנן אפילו בעומדין על פתח מדינה בעינן שיהיה בידו מקל וכו', והרב מרכבת המשנה ח"ב ביאר דברי רבנו באופן אחר ע"פ מ"ש רבנו בפי' המשנה דצלמים דמתניתין היינו טלמסאות שעושין עובדי ע"ז ונעבדין אחת בשנה כשהשמש ברום המעלה כפי עת עשיית הטלאס"ס וא"כ לא ס"ל לרבנו דאנדרטא של מלכים הוא צורת המלך כפרש"י ז"ל אלא דר"ל שהעמידו המלך, דאז חזקתו לעבודת כוכבים ומזלות משא"כ בשהעמידו שלטון וכמבואר בירושלמי שהבאנו, וע"ז נתן רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן סימן שעומדין על פתח מדינה, וזהו סימן שהעמידו המלך והוא לעבודה ובזה פליגי ר"מ וחכמים וזהו סתימת לשון רבנו דאם עומד בפתח מדינה בודאי נעשה ע"י המלך וחזקתו לעבודה ולא לנוי ודברי טעם הם.

וראיתי לגדול אחד שכתב לבאר דברי רבנו, דהא דכתב רבנו אם היו עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל, אין כוונתו דתרתי בעינן כמו שכתבו כל רבנן, אלא דהכוונה דאם היו עומדין על פתח המדינה אז בעינן שיהיה בידם מקל וכו' אבל אם לא היו עומדין על פתח מדינה אז לא בעינן כלל שיהא בידו מקל ונוטה לפי' ר"ת בתוס' שם ובנה יסודו ע"פ פירושו של רבנו בפי' המשנה שכתב שם ואין מחלוקת ביניהם שכל הצורות שבעיירות והארמונים אסורות לפי שנעשו לשם בבירור לעבודה לפי שאין אותן מקומות מקום לנוי שנאמר לנוי נעשו ואפילו שאין בידו מאומה עכ"ל. והנה מלבד שדחוק לומר בלשון רבנו ולחלוק בזה על כל הראשונים ז"ל בהבנתם בדברי רבנו, ועי' בריטב"א שהבאנו לעיל שכתב אבל מורי הרשב"א נ"ר אומר דרבנן תרתי בעי שיהא עומד על פתח המדינה ושיהא בידו צפור או כדור (וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ועי' בשו"ע שם והנמצאים בכרכים מותרים דבודאי לנוי נעשו אלא א"כ עומדין על פתח המדינה) הנה תמוה לומר כן בדעת רבנו. והרי בפי' המשנה שם גופא כתב רבנו ההיפך שהרי ז"ל שם ואם היה בצד הצורה שום דבר ממה שזכר ת"ק או ממה שהוסיפו בברייתא והיא חרב ועטרה וטבעת אותה שעה נדע בבירור שנעשית בעיון ובקטרת ובתפלה ובקרבן כמו שהוא מפורסם אצל בעלי המלאכה זו, ובלבד שתהא צורה זו על פתח המדינה, הרי להדיא ההיפך מדבריו. ומ"ש רבנו ואין כל מחלוקת ביניהם שכל הצורות שבעיירות וכו' הרי זהו מה שאמרו בגמ' אבל בשל כפרים דברי הכל אסורים ואין שום ספק בדבר.

ומה שהשיגו על רבנו דלמה לא פסק רבנו כר' שמעון בן גמליאל דאף כל שיש בידו כל דבר, הנה הפשוט דרבנו ס"ל דהאי כללא דהלכה כרשב"ג כדעת רבו הרי"ף ז"ל בפ"י דב"ב וכן דעת הרא"ש ז"ל דהדין כללא לאו דוקא וכו' וטעמם דאמרינן בכתובות ע"ז א' ובב"מ ל"ז ב' אמוראי נינהו וכו' ורבא אמר רב נחמן פליג וקי"ל כרבא שם, וכ"כ מרן הגר"א ז"ל דמה שפסק רבנו בפ"י מהל' נדרים הי"א בעד הגשמים ג"כ דלא כרשב"ג, וכ"כ מרן ז"ל גם כאן בסי' קמ"א, והא דפסק רבנו לקמן בה"ח כרשב"ג במכובדין היינו משום דבדף מ"ג ב' אפלגו רב ושמואל אליביה והרבה יש להאריך בכלל זה וכבר האריכו בו טובא בעלי הכללים ואין כאן המקום לזה.

ז

צלמי עכו"ם הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגרוטאות הרי אלו מותרין וא"צ לומר שברי צלמיהן. והנה לפנינו במשנה המוצא שברי צלמים ולא נזכר צלמים, ורבנו הזכירו ולא נודע מאין לקח לו זה, שהרי על כרחך צ"ל דקאי בצלמים האסורים, דהיינו בשל כפרים, או בידוע שעמדו על פתח מדינה והיה בידם מקל או צפור, דבלא"ה הרי זו משנה שאינה צריכה כלל, דאפילו לא נמצאו בשוקים מושלכים או בגרוטאות ג"כ מותרים, ומכ"ש שבורים, וכמ"ש התוס' ז"ל דלהכי דייק מזה בסוגיא דשברי עכו"ם אסורים והוא פשוט, וא"כ מנין לו לרבנו דצלמים אלה שנמצאו בשוקים או בגרוטאות מותרין ועי' כ"מ שכתב דלמד כן מדמקשי בסוגיא ור' יוחנן מדר' מאיר נשמע להו לרבנן, לאו אמר ר"מ צלמים אסורים שברי צלמים מותרין לרבנן עכו"ם נמי היא אסורה ושבריה מותרין וכו' ולמה לא אמר דמדרבנן גופיהו נשמע אלילים הנמצאים אסורים ושבריהן מותרין, מוכח דלרבנן גם אלילים עצמן מותרין, וכבר תמהו עליו טובא, ובאמת הקשו כן גם רש"י ותוס' ז"ל וכתבו משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין ועי' מ"ש בתוס' עכ"פ א"א להוכיח מזה דצלמים ג"כ מותרים לרבנן.

ויש שרוצים להוכיח כן מהא דמשני ליה ריש לקיש שם אלא אימא הא צלמים עצמם אסורין וסתמא כר' מאיר הרי מוכח מזה דלרבנן גם צלמים עצמן מותרין דאי לא"ה לא היה מוקי לה רק כר"מ, אבל גם זה אינו מוכרח כלל ועי' בתוס' רי"ד בסוגיא במהדורא קמא שכתב ור' יוחנן דייק מינה תרתי צלמים שלמים ושברי ע"ז ור"ל לא דייק מינה אלא צלמים שלמים. וליכא לאוקמי לר' יוחנן כרבנן ולמימר דה"ה דאפילו צלמים שלמים מותרין והאי דקתני שברי צלמים למעוטי שברי ע"ז, דא"כ נתני המוצא צלמים ושבריהן הרי אלו מותרין מדתני שברי צלמים ש"מ צלמין עצמן אסורין הרי להדיא להיפך מדברי רבנו. ובאמת דברי רבנו מוקשים מאד, דהרי טעמא דשברי צלמים שמותרין הוא משום דהוי ספק ספיקא אימר נעבדו אימר לא נעבדו, ואת"ל נעבדו אימר בטלום והרי זה אינו אלא בשברי צלמים אבל לא בנמצאו שלמים דליכא ס"ס והרי פלוגתת ר"מ ורבנן הוא רק איזה צלמים אסורים, אבל בצלמים האסורים אליבא דתרווייהו הרי אין פלוגתא ביניהם, וכשם דלר"מ היכא דליכא ס"ס דהיינו בשלמים אסורים ה"נ לרבנן שלמים אסורים, והוא מוקשה מאד, ולא ראיתי ישוב נכון אצל המחברים, ולדידי קשה מאד עוד במה שהוסיף רבנו על לשון המשנה וכתב הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגרוטאות, באין מבין פשר ולמה דוקא בשוקים או בתוך גרוטאות ובודאי יש לרבנו מקור גם להוספה זו.

והנה בסוגיא דלקמן מ"ג בעובדא דר' אלעזר הקפר בריבי שמצא טבעת ועליה צורת דרקון שמצא עכו"ם גדול ואמר לו בטלה, ופריך שם ולית לי' לר"א הקפר בריבי הא דתנן המציל מן הארי וכו' והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם ואמר אביי נהי דמינה מייאש מאיסורא מי מייאש מימר אמר אי עכו"ם משכח לה מפלח פלח לה, אי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקרים מזבין לה לעכו"ם ופלח לה, ומזה הקשו על רבנו דהרי מוכח דבמוצא לא מבטל ליה וא"כ ליכא ס"ס.

והנה עי' בתוס' שם ד"ה ולית ליה שהקשו, ותקשה ליה אמתניתין דקתני מתניתין מצא תבנית יד וכו' הרי אלו אסורין ורמינהו המציל וכו' וי"ל דמתניתין איכא לשנויי דמצא במקום שאין רבים מצויין אבל הכא בעובדא דר' אלעזר הקפר בריבי קתני שהיה מהלך בדרך וכ"כ הריטב"א ז"ל בסוגיא שם הרי לפנינו חילוק בין נמצא במקום שאין הרבים מצויין למקום שהרבים מצויים ועי' שם עוד בתוס' ד"ה איידי, שכתבו והא דאמרינן לקמן דף נ"ג מכרה או משכנה לצורף ישראל מותרת משום דבטלה וקא מפרש דה"ה כשאינו צורף נמי מדפריך עלה מהא דהלוקח גרוטאות, ולא קאמר דאיידי דדמיה יקרים מזבין לה לעכו"ם וי"ל דשאני הכא דאיכא תרי ספיקי לאיסורא וכו' עי"ש היטב, הרי לפנינו דבנמצא במקום שאין הרבים מצויים שמה פשוט דאין העכו"ם מבטל ליה ובמקום שהרבים מצויים ג"כ אמרינן נהי דמינה מייאש מאיסורא מי מייאש, אבל זהו רק ספק, ומשום דהיא ע"ז ודאי והביטול הוא ספק דמימר אמר אי עכו"ם משכח לה מיפלח פלח לה וכו' אסורה ובלוקח גרוטאות היה פשוט יותר דמבטל ליה אלא משום דאדעתא דגרוטאות זבין עיי"ש בסוגיא.

ולפי"ז דברי רבנו מתפרשין כמין חומר דס"ל לרבנו דמתניתין דהמוצא שברי צלמים הוא כמ"ש התוס' וכמו דמוכח מסוגיא שמצא במקום שאין הרבים מצויין, ולפי"ז דוקא שברי צלמים, דאיכא ספק ספיקא אבל צלמים עצמן דליכא ס"ס אסירי ואפילו לרבנן (והא דלא קאמר לרבנן צלמים אסורים ושברים מותרים הוא כמ"ש בשם רש"י ותוס' ז"ל) וכמ"ש בשם התוס' רי"ד, אמנם כל זה במקום שאין הרבים מצויין אבל במצא בשוקים או בין גרוטאות, דאז הרי גם בצלמים גופיהו איכא ס"ס מי יימר שנעבדו שאף שחזקתם שנעבדו בכפרים וכדומה מ"מ אין זה בגדר ודאי, ואת"ל נעבדו דלמא בטלם, מאחר שנמצאו במקום שהרבים מצויים או בין גרוטאות ולהכי כתב רבנו שגם צלמים עצמם מותרים וא"צ לומר שברי צלמים, ובא וראה דבפרק ח' לקמן גבי שברי עכו"ם דבודאי נעבדה ואין נפק"מ בין נמצאת במקום שהרבים מצויין או לא דבין כה וכה ליכא אלא חדא ספיקא, שם כתב רבנו לפיכך המוצא שברי עכו"ם ולא הזכיר שוקים וגרוטאות משום שאין נפק"מ בזה כלל ונכון.

ודע שבמעשה רוקח הספרדי נוסחת רבנו הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגזוזטראות, וכתב שם שבהגהות מהרמ"ע מפאנו ז"ל מצא וז"ל בתוך הגזוזטראות, ור"ל בתוך גרוטאות של נחושת וכ"כ הטור יו"ד סי' קמ"א דמוצא שברי אלילים מושלכים או בתוך שברי נחושת ע"כ.

אבל המוצא יד מצורת כוכב וכו' הרי זה אסור בהנאה. במעשה רוקח הספרדי איכא נוסחא אבל המוצא יד עכו"ם או רגלה וכו' ונתחבטו מחברים בדברי רבנו בזה. והנה בשיטת רבנו כבר ביארו לנו הראשונים ז"ל דרבנו פליג אשיטת הרי"ף רבו שהתאים דעת ר' יוחנן ושמואל בהדי הדדי והעתיקם שניהם, וחילק בין נשתברה לפנינו, או שמצאה שבורה ורבנו ס"ל דשמואל ור"י פליגי עי' בר"ן וכ"מ ולח"מ ומל"מ, ועי' להרמב"ן ז"ל בחידושיו לע"ז האריך הרבה ונדחק בשיטת הרי"ף ז"ל, וכתב אבל הר"מ הספרדי ז"ל חולק על מה שפירשנו, וכך כתב ע"ז שנשתברה מאיליה אסורה לפיכך המוצא שברי ע"ז אסורין וכן דעת בעל הלכות גדולות כדבריו עכ"ל והנה בבה"ג שלפנינו ליתא אבל בודאי היה כן לפני הרמב"ן ז"ל. וזכיתי ומצאתי בבה"ג כת"י רומי (הוצאת הגר"ע הילדסהיימר ז"ל) וז"ל, אבל ודאי אשכח וכו' ולא מיבעי ע"ז גופה דאסירא בהנאה עד דמבטל לה אלא אפילו שברי ע"ז אסירי בהנאה עד דמבטל להו דאיתמר ע"ז שנשברה מאיליה ר' יוחנן אומר אסורה ור' שמעון בן לקיש אומר מותרת וכו' והלכתא כר"י ע"כ, הרי להדיא דגם במוצא שברי עכו"ם ס"ל דאסירי ע"פ יסוד דברי ר"י דנשתברה מאיליה אסורה והלא כן הם דברי רבנו ושיטתו, ובספרי בה"ג שלפנינו חסר הך דשברי ע"ז, ולזה כוון הרמב"ן ז"ל עכ"פ לפנינו דעת הבה"ג כדעת רבנו ודבריו הלא דברי קבלה הם. וכן מצאתי להראב"ד ז"ל באשכול הל' ע"ז סי' נ' שאחר שהביא דעת הרי"ף ז"ל ומיישבו מ"מ מסיק כרבנו עיי"ש בכל אריכות דבריו.

עד שיודע לך שהעכו"ם עובדיה בטלוה. בנוסח המעשה רוקח ליתא לתיבת עובדיה, אלא שהעכו"ם בטלוה, ובנוסח אחר שהעכו"ם עובדיהם בטלוה.

ח

המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה ודרקון. בחידושים על הרמב"ם מגאונים קדמונים שבראש ספר מעשה רוקח הספרדי הביא בשם ס' הבתים וז"ל רבנו כתב בפי' המשנה שלא אסרו צורת חמה ולבנה אלא כשעושים בצורות ידועות לעובדיה, אבל אם נמצא עליה צורת חמה בעיגול ולבנה בחצי עיגול אינו אסור, ובהלכותיו לא ביאר מזה דבר, ויראה לי הואיל והקשו בתלמוד מרבן גמליאל שעשה צורת לבנה וודאי לא עשה אותה כדמות עובדיה אלא כדרך שמציירים אותה על הלוח, שמענו שאפילו בדרך זה אסור ואפשר שכן דעת הרב ז"ל בהלכותיו עכ"ל, ולא זכיתי לעמוד בסודו, ואיפוא מצא שהקשו מר"ג על הך מתניתין, והרי מתניתין במוצא ודר"ג בעושה אלא שמביאו בסוגיא, והתם בעשיית שמשין שבמרום בודאי בצורת לבנה בעיגול שהרי בהם מראה את ההדיוטות, ובמוצא כלים שעליהם צורת חמה ולבנה בודאי בצורות שעושין לעובדיה, וגם רש"י ז"ל פירש כן צורת חמה מזל חמה וכן לבנה, והוא מוכח מתוך הסוגיא דהרי הקשו ע"ז, מהא דתניא השוחט וכו' לשום חמה לשום לבנה וכו' ומוקי לה התם בחולין מ' דלגדא דידהו קאמר, אלא שלא היה על רבנו להעתיק כאן אלא צורת המשנה כדרכו בזה, ולא ביאר רבנו גם בדרקון הא דפרשו בגמ' איזהו צורת דרקון כל שיש לו ציצין בין פרקיו ואמרו שם הלכה כר' שמעון בן אלעזר וכבר עמד ע"ז הרב לח"מ ועי' בפי' המשנה לרבנו שם ותראה כי הכל לפי זמן המהבילים והבליהם ולא היה צריך להעתיק ועי' בפי' המשנה לרבנו שם שצורת דרקון שיש בו ציצין היו מיחסין אותה לחלק מחלקי גלגל, והוגד לו שהוא הצורה לתלי הלבנה הרי כבר נשתנה הדבר גם בזמנו של רבנו, ועי' מרכבת המשנה ח"ב מ"ש בזה ופשוט.

אם היו כלי כסף וזהב או בגדי שני וכו'. זהו שיראין אליבא דרבנו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דשיראין הם מבוזין כיון שעשויין לבלות וכן הוא בירושלמי, וגרסינן שירין וכן הוא ברי"ף ורא"ש ושאר פוסקים וכפרש"י, וז"ל הירושלמי א"ר כרוספדאי הדא כסות של בזיון הגר"א ז"ל וכן הביא הר"ן ז"ל הך דירושלמי ועי' בטור, אבל בנוסחת הירושלמי שלפנינו, הדא כוסות דבר של בזיון הוא, וכן נראה מסגנון הירושלמי דכן צריך להיות, דהא מייתי עלה הא דר' חייא בר בא דהו"ל קווקין והוי טימי דרומי ציירה בגוה אתי שאיל לר' יוחנן א"ל כיון שהמים צפין על גבה דבר של בזיון הוא וכן הוא נוסחת רבנו [ומטעם זה תמוהים לי דברי הטור שהעתיק ג"כ דשיראים בכלל מכובדים הם והוא כשיטת רבנו, ואח"כ כתב וי"א שבגדי משי חשיבו מבוזין וא"כ על כרחך הגי' בירושלמי היא הדא כוסות, ואיך כתב אח"כ ונראה דה"ה נמי שעל הכוסות ששותין בהם ר"ל שגם הם כמו יורות וקומקמין שהוזכרו בגמ' דילן והרי לפי שיטתו הרי מבואר כן בירושלמי להדיא וצ"ע ואפשר דס"ל להטור בגי' הירושלמי כסות אלא דלאו כל כסות הוי מבוזין, ושיראין הוו מכובדין וכגי' הגמ' דילן שיראין, ולכן כתב על כוסות דנראה לי וצריך תלמוד].

ועל שאר הכלים מותרין מפני שחזקתן לנוי. כוונתו להא דאמרו בירושלמי שם ה"ג מה נן קיימין אם דבר בריא שנעבדין אפילו מבוזין אסור, אם דבר בריא שאינן נעבדין אפילו מכובדין מותר, אלא כי נן קיימין בסתם, ועי' להרשב"א בתורת הבית הארוך שלמד מזה דבידוע שנעבדו אפילו על המבוזין אסור, ועי' בר"ן בע"ז שם הביא ג"כ כל זה, וזהו מ"ש רבנו רק שחזקתו לנוי, ור"ל לאפוקי בידוע שנעבדו ועי' מראה הפנים שעמד ע"ז.

וכן שאר הצורות הנמצאות על כל הכלים חזקתן לנוי. זהו מה דאמרו בגמ' שם מיפלח לכל דמשכחו פלחי, מיצר ומפלחי, הני תלתא דחשיבי ציירי להו ופלחי להו למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו.

ט

עכו"ם ומשמשיה וכל התקרובת שלה אוסרים בכל שהן. זבחים ע"ד טבעת של עכו"ם שנתערבה וכו' כוס של עכו"ם וכו' הגר"א ועי' כ"מ, ובאמת לפי מה דאמרו בירושלמי כאן הי"ג יין נסך וע"ז ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ממילא ה"ה למשמשין שהרי גם הוא בכלל דולא ידבק כמבואר לעיל.

כיצד עכו"ם שנתערבה בצורות של נוי אפילו אחת בכמה אלפים וכן אם נתערב כוס וכו' או חתיכה מן הבשר וכו' יוליך הכל לים המלח. תמהו רבותינו ע"ז טובא, והרי סגי כשיוליך לים המלח הנאת האיסור לבד, דהא אפסיק הלכה כר' אליעזר וכר' שמעון בן גמליאל וכן העתיק רבנו לקמן בהי"ג גבי פת וכרכר, ואין לומר דס"ל לרבנו כרב אדא בר אהבה לעיל מ"ט ב' דלא שנו אלא פת אבל חבית לא, והרי רבנו פסק בפט"ז דמאכלות אסורות הכ"ט בתערובות חבית של יין נסך בין החביות דכלן אסורות וימכור הכל לנכרי ויוליך דמי אותה חבית לים המלח ונתלבטו בזה טובא, הרב לח"מ ז"ל כתב דשאני יין נסך דאיסורו קיל דאינו אלא מדברי קבלה וכמ"ש התוס' בפ' הערל דף פ"א, וכבר השיגו עליו דהרי רבנו ס"ל בפי"א מהל' מאכלות אסורות דלוקה על יין נסך. והפר"ח ז"ל דעתו משום דבכל הני שהזכיר רבנו בכאן, בכולהו לא משכחת לה לח בלח אלא כולהו הוו תערובות יבש, אבל גבי יבש ביבש דאיכא ב' מיני תערובות, אחד לח בלח וב' יבש ביבש שלא רצו להחמיר אלא בתערובות לח בלח אבל לא יבש ביבש ע"כ. ולא ידענא עד כמה יש יסוד לדברים אלה.

ומצאתי להרב נחל אשכול סוף הל' יין נסך שכתב לדבר ברור דרבנו לית ליה אלא תקנתא דימכור הכל לנכרי ויוליך הנאה לים המלח אבל למכור הכל חוץ מדמי יין נסך לית ליה, ולפי"ז כשאינו מוכר הכל לגוי אין תקנה להשליך אחד לים המלח ומשו"ה שפיר כתב רבנו כאן דיוליך הכל לים המלח, והא דלא נקט כאן התקנה למכור לגוי וכמ"ש גבי חבית משום דבגמ' הוזכר כן רק גבי חבית העתיקו שם רבנו אבל ודאי גם בכל הני דינא הכי, והדברים מפליאים אף כי ברורים המה אצל המחבר ז"ל.

והנה בהא דאפסק הלכתא כר' אליעזר בדף מ"ט דיוליך הנאה לים המלח, וכר' שמעון בן גמליאל בדף ע"ג דימכר כולו חוץ מדמי יין נסך, אפלגו רבוותא ז"ל, דהנה דעת הראב"ד ז"ל בהשגתו בפט"ז ממאכלות אסורות ה"ז על מ"ש רבנו דשור הנסקל ועגלה ערופה צפור מצורע ופטר חמור שנתערבו באלף כולן אסורין בהנאה, כתב דכיון דקי"ל כרבי אליעזר וכרשב"ג יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה, וכן דעת רבנו שמואל הביאוהו התוס' ז"ל ביבמות פ"א ובזבחים ע"ב עי"ש היטב אבל דעת רבנו אינו כן (ועיי"ש בכ"מ שכתב דרבנו העתיק לשנא דמתניתין וגמ' ומאחר שכתב לקמן בפ' זה גבי נתערב יין ביין תקנתא דר"א ורשב"ג ממילא נשמע דה"ה להני דמאי שנא, ולפי"ז גם דעת רבנו דגם בשאר איסורין איתא לתקנות אלו ודבריו מופלאין, דמלבד שלהדיא מבואר בפי' המשנה דע"ז, שנביא להלן, דזה אינו אלא ביין נסך, הנה הלא תמוה, דבשלמא במתניתין הוא דעת ת"ק דפליג על רשב"ג, אבל למה העתיק כן רבנו כל הדברים אחרי דקי"ל כרשב"ג ולומר דאשמעינן דאסורין בהנאה, אם לא עשה התקנה, וכמ"ש התוס' שם אליבא דרשב"ג ג"כ קשה מאד, אבל ברור דרבנו לא ס"ל כן) וכ"כ התוס' במקומות שהבאנו וכן דעת הר"ש ז"ל בערלה, דדוקא באיסורי ע"ז איתא לתקנה זו ומשום דע"ז תופסת דמיה עיי"ש בתוס', וזה פשוט.

אבל באמת רבנו ס"ל דלאו בכל ע"ז אמרו כן אלא תקנה דר' אליעזר אתאמרה דוקא היכא דליכא לאיסורא בעיניה וס"ל לרבנו כרב אדא בר אהבה שם דלא שנו אלא פת אבל חבית לא והא דפסק בחבית בין החביות בהכ"ט שם דיוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם הוא מטעם תקנת ר' שמעון בן גמליאל בחבית (וס"ל לרבנו דתקנת ר"א ורשב"ג תרי תקנות נינהו וכמ"ש כמה מרבוותא ז"ל וזהו ג"כ לא כדעת הכ"מ ז"ל שם אבל בדברי רבנו מבואר הדבר באין ספק) אמנם תקנה זו לא נתקנה אלא בחבית של יין נסך בין החביות ולא בשאר איסורי ע"ז והוא מפורש להדיא בדברי רבנו בפי' המשנה בע"ז שם, וז"ל וזה העיקר אינו נוהג בכל לפי שהדין בחבית של יין נסך שנתברר לנו שנתנסכה לעכו"ם כשנתערבה בחביות הרבה ומכר הכל לעכו"ם ויטול שיעור דמי אותה חבית וישליכו לים המלח וזהו פירוש יוליך הנאה לים המלח וכו' ודע כי מה שזכרנו בזו המשנה כי הם אוסרים בכל שהוא נכון וברור מלבד יין נסך שהוא אוסר בכל שהוא לשתיה בלבד אבל כשנתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנאה כמו שבארנו ע"כ, והרי בטבעת עכו"ם שנתערבה במאה ונפל אחד מהם לים הגדול, דהותרו כלם, הרי דוקא בנפלה אבל הפילה הרי אסורים, הרי להדיא דלא מהני גביהו הולכה לים המלח, ורבנו בעי דוקא שתי טבעות כמו שיבואר והוא משום דכולם אסורים בהנאה וכן בכוס וכן בכל אינך, זולת חבית בין החביות, ובאמת הוא מבואר להדיא בירושלמי בפרקין הי"ג א"ר בון בשם רב, מודין חכמים לרשב"ג בחבית בין החביות למכור כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו, הרי להדיא דבע"ז ועורות לבובין וכו' פליגי עליה דרשב"ג ומודים לדבריו רק בחבית בין החביות, וטעמו של דבר כמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי, דבכולהו חיישינן שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל זולת ביין נסך ליכא למיחש, וא"כ לא ידענא מה מקום לתמיהת רבותינו על רבנו ז"ל שדבריו מבוארין במקומן וטעמן בסוגיות וצריך תלמוד.

עבר ומכר עכו"ם וכו' שנאמר והיית חרם כמוהו. עי' כ"מ ולח"מ ועי' בתוספתא פ"ד כאן.

י

וגחלת של עכו"ם אסורה והשלהבת מותרת. עי' ברא"ש ביצה בפ' בתרא מ"ש בזה ועי' ט"ז סי' קמ"ב ושער המלך כאן. ועי' מ"ש בפי"ח מהל' שבת ה"ה ע"פ הסוגיא שם.

ספק עכו"ם אסור ספק ספיקא מותר. עי' כ"מ דפסק כר' שמעון משום דרב ס"ל כוותיה וכ"כ התוס' שם ע"ד ב', ועי' בדברי הכ"מ בפ"ו מהל' דעות ה"ז, כתב להיפך מזה עיי"ש ועי' מ"ש בפ"ה מיסודי התורה אבל גם מסוגיא דע"ז מ"א ב' מוכח דס"ל לר' יוחנן דספק ספיקא בע"ז מותר דאמר התם הכי השתא התם אימר עבדום אימר לא עבדום את"ל עבדום ואימר בטלום עיי"ש ופשוט.

פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל דלפי הסוגיא השנויה בזבחים בעינן שנתערב עוד מאותן שלשה לשנים אחרים, ואותן האחרונים מותרין שהם נקראים ספק ספיקא, והשגה זו לבדה אינה כ"כ חזקה על רבנו דתלוי שם בגי' הספרים ולאו יחידאי הוא רבנו, וגם שיטת התוס' שם כך היא וכבר כתבו שם דהא דאמרו מרבוא לרבוא גבי עכו"ם לא איצטריך אלא למאן דאסר, דאוסר אפילו בתערובות ג' ועי' ש"ך סי' ק"י סק"נ שערך מערכת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל דכולהו ס"ל כדעת רבנו וגירסתו, אבל עיקר הפלא, דרבנו בעצמו ס"ל בפט"ז ממאכלות אסורות ה"י בנפל רמון אחד מן התערובות הראשונה אפילו לאלף כולן אסורין ולהתיר ספיקן הוא דוקא בתערובות הג', וא"כ איך מקיל הכא גבי עכו"ם בתערובות ב', ועי' כ"מ ולח"מ מ"ש בזה, ואשר על כן העתיק מרן גם בשו"ע דלא כרבנו, וכבר האריכו בזה רבותינו ז"ל טובא, הש"ך ז"ל בסקנ"ב שם רוצה לחלק בין להתירה לאכילה דאז בעינן ג' תערובות דוקא ובין להתירה בהנאה דסגי בב' תערובות עיי"ש וכבר השיגו ע"ז הרבה.

והפשוט וברור כמ"ש הגאון פלתי ז"ל ואחריו הגאון בחוות דעת ז"ל, דדוקא בדבר החשוב מששה דברים כגון רמוני בדן וחביות סתומות מצריך ג' תערובות משום דחז"ל נתנו ע"ז דין קבוע כמ"ש כל הפוסקים וכן הוא בזבחים שם וא"כ הרי הוי כמו תערובות חד בחד, ומשו"ה תערובות הראשונה היא כולה איסור דלא מהני אח"כ תערובות השניה להתיר אפילו מאן דס"ל להתיר בספק אחד בתערובות ומתיר ג"כ בשני תערובות מ"מ כשהתערובות הראשונה היא חד בחד אסור לכו"ע, ומשו"ה בעינן שני תערובות מלבד תערובות הראשונה דתערובות השניה אזיל שם קבוע ממנו וכמ"ש הש"ך ז"ל בסקל"ז, משא"כ בעכו"ם שאף דבר שאינו חשוב לא בטיל אבל אין עליו דין קבוע ולהכי סגי בב' תערובות וכמ"ש התוס' בזבחים (ובודאי צ"ל כן דאי לא"ה רב דאמר כמאן, והרי רב ס"ל בודאי דסגי בב' תערובות כמו שאמר שם להדיא וא"כ הוא דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון דהרי גם ר"ש מצריך עכ"פ ג' תערובות ועל כרחך לומר דר"ש מצריך כן רק בדברים החשובים דגביהו קאי התם אבל לא באיסורי עכו"ם) ועי' פרמ"ג שם שדייק עוד בדברי רבנו דבפט"ז דמאכלות אסורות שהבאנו כתב רבנו נפל רמון אחד וכן הוא בברייתא דזבחים שם, משא"כ בברייתא דכוס אמרו פירש אחד מהם וכן העתיק רבנו כאן וכל זה הוא בדיוק נפלא דהתם בדבר חשוב היינו נפל מקבוע (ועי' ש"ך שם אות מ"ב), משא"כ גבי כוס של עכו"ם אמרו פירש והוא כהרא"ש ז"ל דפירש שלא בפנינו אסור משום גזירה לחוד, דשמא יקח מן הקבוע, ומ"מ הקביעות נתבטלה ומשו"ה די בתערובות השניה ונאריך אי"ה עוד בזה במקומו במאכלות אסורות שם ומצאתי שעמד ע"ז גם הרב מרכבת המשנה בח"ב עי"ש היטב.

טבעת של עכו"ם שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול הותרו כולן וכו'. זו אחת מן ההלכות העמומות מאד שהרי דברי רבנו תמוהין מכל צד.

א) במאי דפסק כרב נחמן וכריש לקיש בזבחים ע"ד שם, ובגמ' אמרו על זה דאינהו דאמרי כר' אליעזר דס"ל במתני' דזבחים ע"ז איברין באיברין אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן אבל רבנן הרי פליגי עליה דר"א, ורבנו בעצמו בפ"ו מהל' פסולי המוקדשין פסק כחכמים וזו היא השגת הראב"ד ז"ל, ומ"ש הכ"מ על זה דהא דפליגי רבנן עליה דר"א הוא משום דס"ל דשחוטין נדחין ור"א ס"ל דאין נדחין, אבל אי הוי ס"ל דשחוטין אין נדחין משום דין התערובות לא הוי פליגי עליה דר"א כלל, ואע"ג דסתם מתניתין דקתני אחד ברבוא ימותו כולן פליגי על ר"א בדין התערובות בלאו טעמא דשחוטין אינן נדחין לענין זה כיון דס"ל להנך אמוראי כוותיה נקטינן כוותיה, וכבר עמדו ע"ז רבותינו להראות כי הדברים מופלאים, שהרי גם בדין זה פסק רבנו בפ"ו מפסולי המוקדשין כסתם מתניתין דימותו כלן.

ב) מה דבעי רבנו שתים דוקא, והוא משום דאיהו מפרש הא דאמרו בגמ' שם לא אמר ר' אליעזר אלא שנים שנים דלא כפירש"י ז"ל אלא דר"ל דהקריב שנים מהמעורבים כמבואר בדבריו בפי' המשנה, א"כ מאי מקשי ר' ירמיה שם בדף ע"ז ב' מהא דחכמים אומרים אפילו קרבו כלן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ומאי קושיא לשיטת רבנו, הנה עי' היטב בבדק הבית להרא"ה ז"ל בבית ד' שער ב' במה שתמה שם על דברי הרשב"א ז"ל דמפרש כפרש"י ז"ל ואיהו בשיטת רבנו קאי ומפרש שם הכל ומסיר כל התמיהות עי"ש היטב.

ג) תמוהים דברי רבנו ז"ל שדבריו סותרים זה את זה, דבפט"ו מהל' תרומות גבי דין חבית סתומה שנפלה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול דהותרו כלן, והוא משום דפסק כריש לקיש בזבחים שם, הרי דסגי בנפילת אחת מהן לים ולמה בעי הכא תרתי דוקא, ואי דנימא דשאני עכו"ם מתרומה א"כ כי קאמר התם בגמ' בזבחים ואצטריך דרב נחמן ואצטריך דריש לקיש וכו' הרי בודאי אצטריך שהרי הם שני דינים מופרדים דבטבעת בעי ר"נ שיפלו שנים ובחבית של תרומה ס"ל לר"ל דסגי בחדא, וכבר האריכו רבותינו ז"ל בזה טובא, ובאמת כיון דרבנו מפרש דר' אליעזר בעי שיקרבו שנים, א"כ למה באמת סגי בחבית רק חבית אחת ועי' כ"מ שם בשם מהר"י קורקוס ז"ל.

ד) תמוה דהרי בגמ' שם דעבדי צריכותא אמרו שם דטבעת לא מנכרא נפילתה, ואח"כ כדאפליגו רבה ורב יוסף בתאנה דס"ל לרבה דדוקא חבית משום דמנכרה נפילתה אבל תאנה לא והרי פסק רבנו בפט"ו מתרומות שם וא"כ גם בטבעת דלא מנכרה נפילתה צריך להיות דינה כמו בתאנה דלא מהני הנפילה לים ורבנו סותר את משנתו מדהתם להכא והאריכו גם בזה, ועי' כ"מ שכתב דלהכי פסק רבנו הכא דבעי תרתי משום קושיא דתאנה, אבל הוא פלא דא"כ למה לא כתב גם בתאנה דסגי בנפילת שתים וכבר השיגוהו בזה.

והנה בישוב קושיא הראשונה דהא לא קי"ל כר' אליעזר, ראיתי להג' חוות דעת ז"ל בסי' ק"י שמישב דרבנו הוכיח דעל כרחך קושית הגמ' על רב ממתניתין דאחד ברבוא ימותו כולן לא אזדא אלא לרבא שם אבל לפי יסוד ההלכה לא קשה כלל, ובאמת אין סברא לומר דריש לקיש ורבה ורב יוסף דס"ל כולהו דבחבית של תרומה דמותר בנפלה אחת, כולהו דלא כהלכתא אמרו כן, דלכאורה קשה מאי פריך ממתניתין אמאי ימותו כולן נימא דאיסורא מית ממה נפשך אם כוונתו להמית אחד בידים כדי להתיר השאר, הרי בהפיל מודה רב דאסור וכ"כ התוס' וכבר הקשו כן המחברים, ואי דהכונה שיהיו רועין עד שימות אחד ממילא גם זה אי אפשר, דהרי מבואר ביומא ס"ו גבי פר ושעיר של יוהכ"פ דא"א לומר שירעו כיון דבת הקרבה היא טריד ואתי לידי תקלה, אלמא דכל שאפשר לבוא לידי הקרבה לא עבדינן תקנה ברעיה, וא"כ הכא כיון דע"י הרעיה יבא לידי הקרבה כשימות אחד מהן טריד בהו ואתי לידי תקלה ולא עבדינן תקנה ברעיה ואפילו לרעות עד שיסתאב ג"כ לא עבדינן משום תקלה כמבואר שם, ועל כרחך צ"ל דרבא דמקשה שם מהא דימותו הוא לטעמיה דס"ל לעיל דבעלי חיים נדחין וא"כ לא חזי להקרבה אף שימות ואינו עומד רק לרעות עד שיסתאב ולא אתי לידי תקלה כדאמר התם ביומא, אבל לדידן דקי"ל דאין בע"ח נדחין לק"מ ממתניתין כמבואר אי משום דבאמת הרי מזבח כאדם אחד דמי, והרי אסור לאדם אחד לאכול כולם עיי"ש מה שהאריך בכל זה, ומה שיש להאריך בזה יתבאר אי"ה במקומו בהל' תרומות, וכן בקושיא השלישית דלמה הכא בטבעת בעי רבנו שיפלו שתים, והתם בחבית סגי באחת, ס"ל להחוות דעת ז"ל דלא קשה כלל, דהא בש"ס שם עביד צריכותא דאי תנא תרומה הו"א דוקא תרומה שיש לו מתירין וכו' עיי"ש, הרי דלא מצינו למילף עכו"ם מתרומה, וא"כ אף דמצינו דפליג רבה בתרומה מנין לנו שחולק גם בעכו"ם דאין לו מתירין ואדרבה מוכח דמודה בעכו"ם מדלא קאמר אבל טבעת לא, ומשו"ה פסק רבנו בעכו"ם כרב נחמן כיון דלא מצינו מי שחולק עליו בזה, ובתרומה פסק כרבה, ולענ"ד מלבד שהדברים דחוקים עוד יתבאר לקמן שיטת רבנו שאינה כן.

והנה בדבר הקושיא התמוה מאד, דאיך כתב רבנו בטבעת דניתרת בנפילת שתים והרי אין נפילתה ניכרת כדאמרו בסוגיא שם והרי בתאנה ס"ל לרבנו דלא מהני נפילה וכדאמרו בגמ' שם אבל תאינה דאין נפילתה ניכרת לא. והנה מצאתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו לע"ז שכתב וז"ל ואיכא נוסחא דגרסי התם אמר רבא לא הכשיר ריש לקיש אלא בטבעת, אבל בתאינה לא ואע"ג דפליג עליו רב יוסף הלכתא כרבא, וזה גירסת הר"מ הספרדי ז"ל עכ"ל, הרי לפנינו עדות הרמב"ן ז"ל שהיתה לו לרבנו גי' זו דדוקא לטבעת מהני נפילה לים הגדול אבל תאינה לא, ולפי"ז הרי מבואר בגמ' דטבעת מנכרה נפילתה לנגד תאינה, ועל כרחך דהש"ס בצריכותא דחבית דאמרו ואי מדר"ל הו"א חבית דמנכרה נפילתה אבל טבעת דלא מנכרה נפילתה לא, ר"ל דהו"א דנגד חבית חשיבה טבעת לא מנכרה נפילתה קמ"ל דלא, אלא דחשיב מנכרה נפילתה משא"כ בתאינה והרי הדבר פשוט וברור, ובאמת הביא גם הר"ן ז"ל במשנה דגת גי' זו וכתב עליה ג"כ שהיא דעת רבנו אלא שרוצה לומר לדעת רבנו דלא שרינן בהכי אלא לענין איסור הנאה אבל לאכילה לא, והדברים תמוהין בעניי שהרי רבנו בחבית לענין היתר אכילה קאי וצ"ע אבל אין אנו צריכין לכל זה.

ועל הסתירה שבדברי רבנו מ"ש דבחבית סגי בנפלה אחת והכא בטבעת בעי תרתי דוקא, הנה המעיין בפט"ו מהל' תרומות שם יראה כי לא נתבארו אל נכון דברי רבנו שם ביסודם, ומטעם זה העלו בקושיא, שהרי ז"ל שם חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, ואומרין של תרומה היא שנפלה משא"כ בתאנה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול אלא צריך להפריש אחת וכו', והנה בסוגיא שם בהא דאמרו אבל תאנה לא, פירשו בה רבותינו ז"ל, דמיירי שנתערבה בפחות ממאה דאי במאה נתבטלה כבר ולא דמי לחבית של תרומה סתומה דחשיבה ולא בטלה אבל תאנה הרי לאו דבר חשוב הוא ועי' בשטמ"ק שם, אבל רבנו העתיק דין זה לענין הרמה שהרי איהו פסק לעיל שם בפי"ד תאנה אחת של תרומה שנפלה לתשעים ותשע והרי המאה קיימין הכל אסור לזרים, נפלה אחת בחמשים ואבדה אחת מן הכל, שמא אחת מן החולין היא שאבדה או האחת שנפלה היא שאבדה הרי אלו אסורות עד שירבה עליהם חולין ממקום אחר וכו' ואם נפלה אחת של תרומה לתוך חמשים ואחת ואבדה אחת מן הכל הותר השאר לזרים ע"כ, הרי דאפילו תאנה דאין נפילתה ניכרת היכא דהמדומע הוא ביותר מחמשים הותרו כולן כשנאבדה אחת ולפי"ז הרי על כרחך מה שאמרו כאן בסוגיא משא"כ בתאנה על כרחך לאו בנתערבה בפחות ממאה ולענין היתר השאר קאי, אלא דלענין הרמה קאי דבתאנה שנפלה למאה אף שאבדה אחת ונפלה לים מ"מ צריך להרים, אבל לענין היתר השאר אפילו בפחות ממאה הותרו כולן ע"י שאבדה אחת אפילו בתאנה אלא דצריך להרים.

ולפי"ז החילוק בין חבית לתאנה הוא דבתאנה שנפלה אחת לים הגדול צריך להרים, ואלו בחבית סתומה שנתערבה במאה ונפלה אחת לים הגדול א"צ להרים כלל, ועיקר החילוק בין נפילתה ניכרת לאין נפילתה ניכרת הוא רק לענין דין הרמה לכהן דאם נפילתה ניכרת א"צ להרים, אין נפילתה ניכרת צריך להרים, ולפי"ז תמוה מאד מה שהבאנו בשם הרמב"ן ז"ל דגירסת רבנו היתה בגמ' לא הכשיר ריש לקיש אלא בטבעת אבל בתאנה לא, וזה לא יתכן, דהרי באמת לענין האיסור הרי ס"ל לרבנו להדיא דגם בתאנה שנפלה אחת בחמישים ואחת ואבדה אחת הכל מותר לזרים אלא דצריך להרים, ואפילו אם נימא כיון דצריך להרים הרי הו"ל שני תאנים מ"מ הרי דמי ממש לטבעות דהתם בעי ג"כ רבנו שיפלו ב' טבעות לפי פירושו בסוגיא.

אבל עכ"פ אם נפרש כן דברי רבנו תהיה סתירה בין דין החבית לדין הטבעות דבחבית סגי באחת ובטבעות בעי תרתי. אולם ראה זה מצאתי להרדב"ז ז"ל בהל' תרומות שם שאחר שהביא כמה ישובים לדברי רבנו כתב וז"ל אי נמי והוא הנכון דהכא נמי צריך להפריש אחת לצאת ידי נתינה וסגי בהכי עכ"ל, ומפרש דהא דכתב רבנו אלא צריך להפריש אחת קאי על דין החבית, ועיקר החילוק שבין חבית לתאנה על כרחך צ"ל באופן שיצויר, שהתאנה ג"כ לא תתבטל, וכמ"ש רבנו בפט"ז דמאכלות אסורות ה"ט דלא הוזכרו אגוזי פרך ורמוני בדן לפי שהן אוסרין בכל שהן בכל מקום, אבל כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות אוסר ג"כ בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן, וא"כ הרי אפשר שבאיזה מקום או זמן גם התאנה לא תתבטל כמו החבית הסתומה ואם נפלה אחת לים הגדול נשארו כלם באיסורם לפי שאין נפילתה נכרת (ועי' להרב תפארת למשה ז"ל שרוצה להגיה בדברי רבנו בפט"ו דתרומות חבית פתוחה שנתערבה במאה חביות, תחת חבית סתומה כמו שכתוב לפנינו, משום דדחיקא ליה טובא, דהרי צריכים לומר שחבית ותאנה קאי באופן אחד ששניהן מתבטלים, אבל חבית סתומה הרי אינה מתבטלת ותאנה הרי עולה במאה, ואשר מטעם זה הרי כתבו הראשונים ז"ל באמת דמיירי כאן בתאנה שנפלה לפחות ממאה, אבל רבנו הרי כתב להדיא שנפלה במאה, והוא מוכרח כמ"ש לעיל בדעת רבנו, ומכ"ש דהכא ריש לקיש קאמר לה ור"ל הרי ס"ל בהדיא בירושלמי דתאנה של תרומה שנפלה בעשרים ואבדה אחת מהן דספיקן בטלי ברוב, ועי' לרבותינו הקדמונים ז"ל בזה, אבל לפי דברינו מיירי חבית ותאינה באופן אחד והיינו היכא דאינם עולים במאה).

ולפי"ז הנה לפי גירסת הרמב"ן ז"ל שהביא בשם רבנו, חבית וטבעת דמו להדדי ולפירושו של רבנו ז"ל אנא נמי תרתי קא אמינא ר"ל שנפלו שתים וכמו לר' אליעזר במשנה לפי פירושו של רבנו, בעי רבנו בטבעות שיפלו שתים, ובחבית אף שנפלה רק אחת לים כיון שצריך להרים אחת לכהן ונאכלת בתורת תרומה הרי הוא כמו שנאבדה לסברת רבנו הרשב"א ז"ל לפי שאין דנין עוד עליה מה היא, משא"כ בתאנה דלא מינכר נפילתה, וכרבא דאמר דלא אמר ריש לקיש אלא בטבעות ולא מהני בתאנה במקום שאינה מתבטלת דהיינו שהיא חשובה אפילו נפלו שתים, ובמקום שהיא מתבטלת הרי דינה מבואר דספקה בחמשים וכמבואר בדברי רבנו שהבאנו לעיל והכי איתא בירושלמי ולפי"ז הרי מיושבין דברי רבנו כמין חומר, והשי"ת יאיר עיני ויעמידני על האמת כי שיטה זו מסובכת אצל גדולי המחברים וקשה לעמוד על תכנם ואי"ה עוד נעמוד עליה בהל' תרומות.

נתערבו במאה ונתחלקו ארבעים למקום אחד וששים במקום אחד וכו' שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א כל זו הסוגיא אינה כהלכה דיחידאה היא דכר' אליעזר אתיא ורבנן פליגי עלה, והא דאמרינן איסורא ברובא איתא נמי ליתא דשמואל ורב יהודא פליגי אדרב דס"ל הכי עכ"ל והנה מחצית ההשגה הראשונה במה שהשיג דיחידאה קאי, אדלעיל אהך בבא דנפלו שתים לים הגדול וכמו שביארנו לעיל, אולם גם מחצית ההשגה השניה דקאי אהך בבא אינה מובנת לפי הגירסא שלפנינו, דלפי"ז משיג הראב"ד דאיך פסק רבנו כרב והרי שמואל ורב יהודא פליגי, וס"ל דגם ספק ספיקא אסורה בעכו"ם. והנה מלבד שאין זו השגה, דהרי הלכתא כוותיה דרב באיסורי לגבי שמואל ורב יהודא וכ"כ כמעט כל הראשונים ז"ל, מלבד זה הרי גם הראב"ד ז"ל ס"ל הכי דהרי בהשגה קמייתא השיג על רבנו דסגי ליה בשני תערובות, והראב"ד בעי ג' תערובות והרי לשמואל לא מהני גם ג' תערובות, והברור דנוסחת הראב"ד היא בהשגתו כמ"ש הלח"מ וכן היא להדיא במגדל עוז דפוס קונשטנדינא רס"ט והרי שמואל ורב אושעיא פליגי אדרב, ור"ל רב אושעיא דאמר התם לקמן בחבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות ונפתחו מאה מהם דנוטל מהם כדי דימוע ושותה ושאר אסורין עד שיפתחו ולא אמרינן דאיסורא ברובא איתא, וצ"ל דס"ל להראב"ד ז"ל דדינא דרב בפרשו ארבעים למקום אחד וכו' דפרשה אחת מארבעים אינה אוסרת לא מיירי בתערובות וכשיטת רש"י ז"ל ומשום טעמא דספק ספקא, אלא כמ"ש הרשב"א ז"ל בתורת הבית שם ובתשובות סי' שכ"ה דלאו בשנתערבו מיירי אלא טעמא משום דאיסורא ברובא איתא ושמואל דפליג וס"ל דספק ספיקא בע"ז אסורה, ר"ל וא"כ דעבודה זרה חמורה כ"כ לא אמרינן גבה ג"כ דאיסורא ברובא איתא ואנן נקטינן כרב דספק ספיקא מותר בעכו"ם אבל בדין זה דאיסורא ברובא איתא כיון דגם רב אושעיא ס"ל דלא אמרינן איסורא ברובא איתא הכי נקטינן וזהו יסוד ההשגה.

ורבנו לטעמיה אזיל דס"ל דרב בתערובות קאי ומשום ספק ספיקא, ואנן כרב ס"ל וכסתמא דברייתא דספק ספיקא מותר בע"ז, ודינא דרב אושעיא לאו בתערובות קאי וכמ"ש הלח"מ ז"ל וא"כ לק"מ ומה שיש להאריך בדברי הרשב"א והראב"ד ז"ל הנחתי לעת עתה.

יא

האשרה וכו' אסור לישב בצל קומתה ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה. עי' כ"מ בשם הר"ן ז"ל שתמה על רבנו בתרתי, חדא דבסוגיא מוכח דגם צל צלה אסור, ורבנו פסק דמותר ואפי' אם נניח דרבנו לא היתה לו גירסתו בגמ' לא הא קמ"ל דאפילו לצל קומתה אם ישב טהור, אלא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה ישב ותו לא מידי, ושכן מצא להרמ"ה ז"ל עדיין קשה דרבנו מפרש צל צלה על השריגים והעלים, ובירושלמי אמרו על זה כל שאלו תפול והיא נוגעת בו זהו צלה וכו' הרי להדיא דלא כרבנו וכבר ידוע מ"ש מרן הגר"א ז"ל בליקוטיו דבצל צלה דרש"י שהוא באורך יותר מן האילן ס"ל לרבנו כגמ' דילן דאסור ומ"ש סתם רק צל קומתה מפני שאח"כ כתב ומותר לישב בצל השריגים ועל כן כלל כל צל שמחמת קומתה היינו גוף האילן אף המאריך שחרית וערבית יותר, רק הא דהתיר בצל השריגים היינו צל צלה של הירושלמי שהתיר כן וכן פירושו של הירושלמי כל שאלו תפול והיא נוגעת בו ר"ל שנוגעת הקרקע בגוף האילן היינו צילה, וכל שתפול ואין הקרקע נוגעת בעצם האשרה רק בשריגים זהו צל צילה של הירושלמי ומותר ולא פליג הירושלמי כלל אתלמודא דילן עכ"ל מרן ז"ל, ועי' בפי' המשנה לרבנו. ובאמת בביאור הירושלמי מצאתי כן גם להרב ז"ל במראה הפנים שם ולדידיה פשוט כמ"ש בתשובות מהרי"ק ז"ל דכל כהאי גוונא דרכו של רבנו לפסוק כהירושלמי דהא אמרו התם להדיא בשם רבנן דתמן דצל צילה מותר, ומצאתי באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ב וז"ל לא ישב בצילה של אשרה אפילו בצל צילה, ולחד לשנא בגמ' מספקא לן אם צל צילה מותר. ובירושלמי אמר רב חסדא צלה אסור צל צילה מותר וכו' ונראה דנניח הספק דבבלי ותפסינן וודאי דירושלמי ור' יוחנן חברו ודאי אי פליג הוי מתני לה, (ר"ל דהרי הספק בגמ' דילן אליבא דר' יוחנן הוא וכיון דלא תני לה בירושלמי בודאי ס"ל לר"י דצל צילה מותר) ובפסחים איתא ר' יוחנן בן זכאי יושב בצלו של היכל ושונה אע"ג דקמכוון ליהנות ואמרינן משום דהיכל לתוכו עשוי ואין הנאת צלו כדרך הנאתן אבל בע"ז אף שלא כדרך הנאתן אסור, מיהו חזי לן דוקא היושב בצלה דקא מכוון אבל היושב בצל צילה ודאי לא מכוון ליהנות ודבר שאינו מתכוון לא אסרו בכל מקום אלא מדרבנן, ונראה דרוצה ליתן טעם לפסקו דצל צילה מותר ועי' בתוס' שם שכתבו דלהכי אסור באשרה ומשום דעשויה לצל ועי' בדברי רבנו לעיל בפ"ו ה"ט, עכ"פ דברי רבנו ברורים ועי' פר"ח הסכים לכל זה מדעתו עיי"ש.

ועי' עוד בכ"מ הביא השגת הרמ"ך ז"ל ועל מ"ש רבנו מותר לישב בצל השריגים והעלים שלה תימה הוא זה דהא חזינן בגמרא דמשתחוה לאילן תוספתו אסורה וכו' וי"ל דאע"ג דתוספתו אסורה ה"מ לשרוף או ליהנות מגופו אבל צלו מותר משום דדבר שאין בו ממש הוא ועי' פר"ח הקשה ג"כ הכי וכתב על זה ושמא סבור רבנו דהנאת הצל אינה אסורה אלא מדרבנן משום חומרא דעכו"ם וכמ"ש התוס' ובצל השריגין דהוי צל צילה לא גזרו רבנן עכ"ד. ובאמת עי' בביצה ל"ט הקדש דלא מאוס וכו' גזרו ביה רבנן ע"ז דמאוסה ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן אבל עי' בירושלמי הי"א שם, מפני מה צילה אסור משום שהוא בהנאה, הרי הקבר אסור בהנאה וצילו מותר, הרי היכל הוא אסור בהנאה ור' יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצילו של היכל הוי לית טעמא דלא משום שהוא אסור בהנאה עיי"ש, ועי' במבארים שם, ויש להאריך בזה טובא ובמ"ש התוס' שם ולא דמי לצילו של היכל וכו' יעוי"ש היטב.

ואם יש לו דרך אחרת אסור לו לעבור תחתיה ואם אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ. עי' כ"מ בשם הר"ן ז"ל שהקשה על רבנו דלא מחלק בין אדם חשוב לאינו חשוב כמבואר בגמ', עוד תמהו, דלמה לא הזכיר רבנו, דדוקא בגוזלת את הרבים, כמבואר שם, ועי' לח"מ ודחוק מאד, והנה מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לש"ס ובביאוריו ליו"ד סי' קמ"ב סק"כ כתב דהשמיט רבנו מה שאמרו שם במתניתין, דדוקא גוזלת את הרבים שמפרש גוזלת היינו שהדרך תחתיה ובכלל דליכא דרכא אחרינא הוא (וכ"כ הפר"ח ז"ל בחידושיו לדברי רבנו) והשמיט הא דאמרינן שם דדוקא באדם חשוב שלא היה גורס שם היכי דמי אי דליכא עד מתניתין וכן הרי"ף לא גריס לה. אבל הראב"ד מפרש גוזלת את הרבים, שקדם הדרך ואח"כ בנה בית על זה עכ"ד, והנה לא זכיתי לעמוד על יסוד דבריהם הקדושים, דהרי הא דהשמיט רבנו תנאי דגוזלת את הרבים, הרי פשוט, דתנאי זה דגוזלת את הרבים בעינן לדין הטומאה דהא בגמ' מוקי למתניתין כר' יהודה בן בתירה דתקרובת עכו"ם מטמאה באהל, ולכן אם עבר תחתיה טמא משום דא"א דליכא תקרובת, ולהכי בגוזלת את הרבים לא גזרו רבנן טומאה ועי' פרש"י ז"ל שם במתניתין וכן הוא מבואר להדיא בירושלמי שם ר' אבון בשם רבנן דתמן זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורת דלא כן אלו קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור בתמיה, ועי' ברבנו חננאל ז"ל העתיקו אבל רבנו הרי לית ליה לדר"י בן בתירה וס"ל דאין תקרובת מטמא באוהל וכמ"ש רבנו להדיא בפי' המשנה וא"כ אינו שייך כלל לתנאי דגוזלת את הרבים וכל הדין הזה אינו אלא משום איסורא שלא יהא כנהנה ממנה.

ובאמת פלוגתא דרבוותא היא, דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה באיכא דרכא אחרינא דאסור, ולמה דהרי הו"ל אפשר ולא קא מכוין ושרי, ותירץ דשאני הכא שהוא עובר תחתיה ממש ודמי למכוין או דלא סגיא דלא איתהני, כי שביק דרכא אחרינא ועייל בהא, והרשב"א ז"ל תמה עליו דהא הכא לא לענין איסור הנאה מיירי אלא לענין הטומאה דאיירי בה מתניתין, דכל היכא דאיכא דרכא אחרינא אע"ג דספק טומאה הוא וספק טומאה ברה"ר טהור, ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא שרינן, ועדיפא ממבוי דאמרינן להו הא מיא בבקעה זילו טבילו, ולפי הירושלמי יש לפרש דהא טומאה דרבנן היא וכי ליכא דרכא אחרינא הוא דטיהרו אבל איכא דרכא אחרינא טמאו כדי להתרחק, וזו באמת שיטת הראשונים ז"ל, והריטב"א ז"ל תירץ להרמב"ן ז"ל דס"ל דכולה שקלא וטריא לאו לענין טומאה דההיא ודאי כיון שגוזלת את הרבים טהרה מחוורת שוויה רבנן ואפילו לכתחלה, ואע"ג דאיכא דרכא אחרינא וכל מאי דבעי ושקלינן וטרינן אינו אלא משום איסורא שלא יהיה כנהנה ממנה והרי פירושה עבר דוקא, אבל לכתחלה אינו עובר משום איסורא מיהת, או דלמא עובר גם לכתחלה כיון שאינו מתכוין וכו' ועובדא דרב ששת נמי משום הרחקת איסור הנאה עיי"ש בריטב"א והרי ברור דהכין היא שיטת רבנו, דהרי לא הביא דין הטומאה כלל בשום מקום ואיזה יחס יש לו להביא תנאי דגוזלת את הרבים, והוא ברור, אולם הא בודאי נראה דרבנו לא גריס הא דאדם חשוב שאני. וכן נראה גם באשכול שלא הביא זה, אמנם הוא לא העתיק גם הך עובדא דרב ששת דבעי למרהט, וביראים סי' ע' ובחדש סי' ק"ב ותנן באשרה שהוא כע"ז לא ישב בצלה, וא"ל ר"ש לשמעיה כי מטית להתם ארהיטינן הלכך צריך אדם להזהר שלא ישב ויעבור בצל בית שיש בו ע"ז, והוא להדיא כדעת רבנו דאינו משום טומאה ושאין חילוק בין אדם חשוב לאינו חשוב.

יב

והאפרוחים והביצים שצריכין לאמן אסורים שהרי האשרה כמו בסיס להם. והראב"ד ז"ל השיגו דהיה לו לומר מפני שהן כגדולי האשרה, ועי' כ"מ שכתב דאפשר שכונת רבנו שכיון שהוא בסיס להם גזור רבנן דאי שרית לאיתהנויי מיניהו אתי לאתהנויי מינה, וכבר עמדו על דברי הכ"מ להקהות בהם, ומצאתי באשכול פ' כל הצלמים סי' נ' שכתב אבל אם צריכין לאמם צריכין גם לאילן שהאם מקננת בו וחיישינן שיהנה מהאילן והם המה דברי הכ"מ, וראה זה מצאתי להגאון אור שמח ז"ל בפי"ג מהל' שחיטה ה"כ שכתב דרבנו והראב"ד לטעמיהו אזלי, דפליגי לקמן בפ"ח ה"ג בהשתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו דס"ל לרבנו דאסור מספק דשמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד והראב"ד ז"ל השיגו דאין יד לאיסור אלא לטומאה עי"ש היטב ולפי"ז רבנו לטעמיה ס"ל נמי הכא דהאשירה הוי כמו יד ובסיס להאפרוחים, ולהראב"ד ז"ל על כרחך מטעם אחר אתי עלה דהא אין יד לאיסור, והוא דבר מחודד, אבל יש לפקפק בו טובא, דלגבי יד לאיסור שכתב רבנו לא שייך אלא כשההיתר הוא יד להאיסור וכמו בדלעת שכתב רבנו שחצי הדלעת המותר הוי יד לחצי הנעבד, משא"כ אם האיסור הוא יד לההיתר זה לא שייך אלא לענין טומאה גם לדעת רבנו אבל לא לענין איסור, ועוד דאם נימא כן, א"כ גם בקן עצים דאייתי מעלמא למה מותר, והרי הו"ל יד ובסיס, ובאמת שקושיא זו קשה גם לשיטת רש"י ז"ל שפירש בסוגיא דגזור בהו רבנן כעל אילן עצמו, דא"כ הוא הדין בקן ובעצים מעלמא. ומצאתי בתוס' רי"ד בסוגיא דע"ז שם במהדורא תליתאי שעמד בזה ודחה פרש"י ז"ל בזה ואפשר שזהו כוונת ההשגה על רבנו שאם הטעם מפני שהאילן כמו בסיס להן א"כ היה גם הקן נאסר, ועל כן כתב טעם אחר מפני שהן כגדולי אשרה ויש להאריך בכל זה.

והקן עצמה שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר. וגם בזה השיג הראב"ד ז"ל דוקא שהביא ממקום אחר ור"ל אבל בסתמא לא, וכבר האריכו המחברים בטעם רבנו משום דהו"ל רוב וקרוב, דהולכין אחר הרוב, ועוד דרובא דעופות מביאים ממקום אחר, ועי' לח"מ האריך בביאור והשואת הסוגיות דע"ז ודמעילה ועמד להקשות על רבנו למה לא פסק כר' אבהו עיי"ש, וראה זה מצאתי דבר חדש בתוס' רי"ד לע"ז שם במהדורא קמא דמפרש דלא כפרש"י ז"ל אלא דס"ל לר"א דאמר מאי יתיז, יתיז באפרוחין, פי' אבל באילן של הקדש אף האפרוחים לא יתיז בקנה, גזירה שמא יעלה דרך האילן ויטלם ונמצא נהנה מן ההקדש, אבל באשירה לא גזרינן משום דמאוסה ובדילי אינשי מינה, והדר א"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך, באפרוחין כאן וכאן מותרים בביצים כאן וכאן אסורים וכו' פי' דלא ס"ל לר' יעקב תירוצא דר' אבהו, אלא דין אחד יש בין להקדש בין לאשרה באפרוחים ובביצים, ומוקים למתניתין כגון דאייתי עצים מעלמא וקיננה בהם כדאוקימנא מעיקרא, כך נ"ל פתרון שיטה זו והמורה פירש דר' יעקב אמילתה דר' אבהו קאי ולפרושי מילתיה קא אתי ומשו"ה פירש מילתא דר' יוחנן פתרון דחוק שלא נראה לי (עכ"ל הכי) עכ"ד, מבואר לשיטת רבנו ישעיה הזקן ז"ל דר"י פליג אתירוצא דר' אבהו ומוקי ג"כ למתניתין באייתי מעלמא שר"ל לדעת רבנו ושיטתו דהיינו בסתמא ומשום רובא ולהכי פסק כן רבנו, ולא היה לו להביא הך דיתיז בקנה כלל דלפי"ז הפי' יתיז בקנה הוא להתיר ההנאה בקנה של אשרה משא"כ באילן של הקדש עיי"ש בסוגיא ופשוט ועי' מ"ש עוד בהל' מעילה בעה"י.

יג

נטל ממנה עצים אסורים בהנאה, הסיק בהם את התנור יוצן, ואח"כ יסיק בעצים אחרים של היתר ויאפה בה, אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה. הרב כ"מ עמד על זה דכיון דס"ל לרבנו דזה וזה גורם מותר ולהכי סתם ולא חילק בין תנור חדש לישן דאפילו חדש בצינון סגי ליה ולא בעי נתיצה וכן פסק רבנו לקמן בסמוך בדין נטיעת הירקות תחת האשרה דמותר אפילו בימות החמה וכן בשדה שזבלה בזבל עכו"ם דמותר לזרוע אותה, וא"כ איך סתם וכתב אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה, והרי בתנור ישן הפת מותרת דהרי הו"ל זה וזה גורם, ודעת הכ"מ דרבנו מיירי באבוקה כנגדו ומשום דיש שבח עצים בפת, וסמך רבנו עצמו על מה שכתב בפט"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ב בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וכלאי הכרם דאם גרף כל האש ואח"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר.

וכן עמד הב"י ז"ל והכ"מ על הא דכתב רבנו בפט"ז דמאכלות אסורות שם בתנור חדש שצרפו בעצי ערלה וגרפו את האש ואפה בו דמותר והוא מוקשה, דבתנור חדש דגם התנור נאסר א"כ הו"ל חד גורם דאיסורא, ולמה הפת מותרת ובקדירה שבישל אותה בקליפי ערלה וכלאי הכרם ובעצי היתר פסק רבנו בהכ"ד שם דאסור והוא ממתניתין דערלה פ"ג מ"ד תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה ידלק ותמוה דהא הוי זה וזה גורם קדירה דהיתרא ועצים דאיסורא (ועי' היטב בדבריו שם) ונדחק בזה טובא ומוקי לה הט"ז בסי' קמ"ב סק"ד ג"כ באבוקה כנגדה ומטעם דיש שבח עצים בתבשיל, והמג"א ז"ל בסי' תמ"ה כתב, דקדירה שאני מתנור, וכבר הושג ע"ז דהא להדיא אמרו בפסחים כ"ז כי פליגי בקדירה ותנור והאריכו בזה טובא, ורבותינו הש"ך והט"ז ז"ל בסי' קמ"ב ומרן הגר"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ה ובתשובות פני יהושע סי' י"א ועוד מחברים כתבו דהכא בעצי אשירה אפי' בלא אבוקה כנגדה אסור ואבוקה כנגדה בעי רק בערלה וכלאי הכרם דאפרן מותר משא"כ בעצי אשרה דאפרה אסור, וחום התנור לא גרע מאפרה עכ"פ, ולהכי בפ"ג מהל' חמץ ומצה ס"ל לרבנו ג"כ דאם בישל או אפה אותה הפת אסורה ואף שאין אבוקה כנגדה משום דחמץ אפרו אסור, ובאמת כן הוא דעת הראב"ד ז"ל בפסחים וכן דעת הראב"ד ז"ל באשכול בפ' כל הצלמים סי' נ"ב וכן דעת הרא"ש ז"ל, [והש"ך ז"ל שם הביא תוספתא מפורשת בערלה, תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובישל בגחלים מותר, אפה בכולם (כלומר בכל איסורי הנאה שהוזכרו שמה) מותר חוץ מעצי אשרה. הרי מבואר להדיא דשאני עצי אשרה מערלה וכלאי הכרם, אבל באמת יש נוסחא אחרת בתוספתא, אפר כולן מותר חוץ מעצי אשרה (תחת אפה בכולן) וכן הוא גם בכת"י הוצאת צוקרמנדל]. אמנם הרבה גמגומים יש גם בשיטה זו ועי' בט"ז ובש"ך שם ועי' באבני מלואים בתשובותיו מה שהאריך בזה. ואין מקום להאריך בכל הדברים.

אבל ראה זה מצאתי בעזה"י מרגלית טובה אחת, שיטה חדשה שלא עמדו עליה רבותינו ז"ל שעל פיה יתבררו כל הדברים כמין חומר ומצאתי ראוי להאריך בה קצת ולעמוד על בוריה, דהנה כפי המבואר מכל דברי רבותינו קדמאי ובתראי ס"ל לכולהו דהתנור הוי ג"כ גורם, שהרי כתב רש"י ז"ל בע"ז מ"ט אפה בו את הפת בין בחדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר, בין בישן בהיסק של עצי איסור וכן מבואר בר"ן שם ואחריהם דרכו בדרך זה כל רבותינו, ובאמת שכן מבואר לכאורה בגמרא להדיא בפסחים שם, דמוקי להא דתנור חדש יותץ כרבי, ופריך אימר דשמעת ליה לרבי משום דיש שבח עצים בפת, זה וזה גורם מי שמעת ליה, ור"ל דלהכי לא בעי נתיצה משום דהו"ל אח"כ בהיסק שני זה וזה גורם התנור שהוא האסור והעצים של היתר וכמבואר ברש"י ז"ל שם ועפי"ז סובבים והולכים כל הדברים.

אבל ראה זה מצאתי לרבנו ישעיה הראשון ז"ל בתוס' הרי"ד לע"ז מהדורא תליתאי וז"ל אפה בו את הפת פי' המורה בין בחדש שצננו וחזר והסיק בעצי היתר, ובין בישן בהיסק עצי איסור הו"ל בתרווייהו זה וזה גורם שהפת שנאפית בחדש בהיסק שני באת ע"י גורם האיסור שנתחזק בהן התנור מראשיתו וגורם דהיתר ההיסק שני, ואינו נ"ל דלגבי אפיית הפת ליכא אלא חד גורם, שאם נאפית בתנור חדש שצננו, ע"י היסק שני חד גורם הוא דהיתר ואפילו למ"ד זוז"ג אסור הפת מותרת, דאילו שימוש בעלמא ששימש התנור שנתחזק בעצי אשרה אסור הפת, ואפילו נשתמש בעצי אשרה עצמן נהי דאסור להשתמש בהם אבל אם שם כלים עליהן מותרין הכלים בהנאה, ואם אפה את הפת בתנור ישן שהסיקו בעצי אשרה הפת אסורה ואפילו (חסרים כאן איזה תיבות ונראה דצ"ל ואפילו למ"ד זוז"ג מותר ופשוט) ולא ילפינן זה וזה גורם אסור אלא מדתני חדש יותץ כדדייק מינה תלמודא בפ' כל שעה, ועי' מ"ש שם במהדורא תנינא ותראה דברים מבוארים עכ"ל, והנה אנחנו לא זכינו לראות את אשר כתב בפסחים במהדורא תנינא. אבל נמצאו לפנינו דבריו ז"ל במהדורא תליתאה שם. ולפי שהוא יקר במציאות הנני מעתיק גם את דבריו אלה ללמוד מהם וז"ל שם, אפה בו את הפת אסורה בהנאה, פי' דוקא כשהסיקו בעצי אשרה שמכח העצים נאפית הפת אבל בחדש שנצטנן והסיקו בעצי היתר ואפה בו את הפת, אין הפת אסורה, שמחמת תשמיש בעלמא שנשתמש בתנור לא נאסרה הפת דאטו אם ימלא התנור פירות, יאסרו הפירות בהנאה בשביל שימוש בעלמא, לא יאסר בהנאה אלא הבגד שנארג מכח הכרכור, וכך הוא היסק עצי אשרה לרבנן כמו כרכור בבגד דאע"ג דלית להו לרבנן שבח עצים בפת ובעצי ערלה וכלאי הכרם שרי, הכא אסור כיון דמכח עצי אשרה נאפית, והלכך אין להקשות מה שהקשיתי בפ' כל הצלמים במהדורא קמא על מאי דפסק הלכה כר' אלעזר, דמה צורך בזה והרי כבר פסק לעיל הלכה כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ובלי שום פדיון מותרת, ולא היא דהוה סבירנא דהאי דקתני אפה בו את הפת אתנור חדש קאי ומשום תשמיש בעלמא היא אסורה ואין הדבר כן דלא קאי אסורה בהנאה אלא אישן יוצן דליכא אלא חד גורם באפיית הפת ואפילו לר' יוסי אסורה ואצטריך למפסק הלכה כר"א שיש לה תקנה ע"י פדיון עכ"ל והם המה הדברים הנאמרים שמה בע"ז שהבאנו.

וביאור הדברים דס"ל לרבנו ישעיה ז"ל דהתנור אינו שום גורם אלא כמו שמניחין בו דבר, והרי אם מניחין על ע"ז עצמה, אף שאסור להניח עליה, מ"מ לא נאסר הדבר בשביל זה, והא דאמרו בגמ' דשייך בזה דין זה וזה גורם וכמו שהבאנו לעיל בהא דפריך לרבי זה וזה גורם מי שמעת ליה, ר"ל דזה שייך להך דינא דחדש יותץ, דהכי הדין הוא דמותר לאפות בו אח"כ, והרי התנור בודאי אסור בהנאה ומשום זה לבד היה צריך לנתצו אף אם נימא דלאחר שישתמש בו לא יאסר הפת, והרי בקערות וכוסות אסירי, ומזה הוא דילפינן דזוז"ג מותר, ולהכי בקערות וכוסות שנצרפו בקליפי ערלה צריך לשברן לכולי עלמא משום שההנאה מהם הוא בחד גורם שהרי נהנה מהנחה זו שמניח בהם משא"כ בתנור שאינו נהנה מן ההנחה בתנור דלא מטיא הנאה לגוף עד דאיכא גורם שני וכמבואר בגמ' ורש"י שם ולהכי מותר להשתמש בתנור לכתחלה למ"ד דזוז"ג מותר, אבל לענין איסור הפת אין התנור חשוב גורם כלל ותלוי רק באיזה דבר שהסיקו אותו.

וברור שגם דעת רבנו כן הוא כשיטתו של התוס' רי"ד ז"ל ולדידיה אין התנור חשוב גורם כלל בנוגע לאיסור הפת, ולהכי פסק כאן דאם הסיקו בעצי אשרה אסורה הפת, ואפילו גרף האש דכיון דאפרו אסור וה"ה החום א"כ אין כאן זה וזה גורם כלל, דהתנור אינו חשוב גורם כלל וכן בהל' חמץ ומצה אסור אפילו גרף האש. ובמאכלות אסורות בערלה וכלאי הכרם דפסק דאפילו בתנור חדש אם גרף האש מותר, הרי ג"כ פשוט, דהרי החום מותר דהא אפרן מותר, והתנור שהוא איסור אינו גורם כלל, ובקדירה שבישל בה בקליפי ערלה וכלאי הכרם דאסור לא שייך כלל לומר זה וזה גורם משום הקדירה שהרי אין זה גורם כלל. והדברים מאירים בעזה"י. והמעיין בדברי רבותינו ז"ל כמה נדחקו למצוא הדרך בכל אלה הענינים, יראה. כי ע"פ הדברים האלה אין שום ספק וקמט כלל, ועי' בט"ז שם מה שהקשה מנטל כרכר ולדידיה גם בכרכר הוי זה וזה גורם ועי' בנקודת הכסף שם שהשיג עליו, ועי' היטב באבני מלואים בתשובותיו סי' ז' מה שהאריך, והרי לפנינו בדברי רבנו ישעיה הראשון ז"ל להדיא דבכרכר אין כאן אלא גורם אחד והרבה יש להאריך בזה כמובן בהשואת כל המקומות אלא שאין זה מטרתי כאן ויבואר אי"ה כל אחד במקומו. והנה באשכול בפ' כל הצלמים בסי' נ"ב מצאתי וז"ל הסיק בהם את התנור אם חדש יותץ שמחזיק התנור ומחסמו, ישן יוצן ולפי מ"ש שהלכה כר' אלעזר אפילו חדש די אם יוצן שאין עצי אשרה לבד מחזיקים אותו שאם יסיקו שנית יתחזק יותר וכו' והנה נראה מדבריו שגם הוא מפרש הך דזה וזה גורם על התנור ולא על הפת הנאפית בגרמת התנור, אבל לא זכיתי לעמוד בסוד יסוד דבריו בביאור זוז"ג דתנור חדש וה' יאיר עיני.

נתערבה באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח. עי' כ"מ בהי"ד ועי' באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ב האריך לחזק שיטה זו של הרי"ף ורבנו ז"ל דהנאת כולה פת בעינן ולא הנאת עצים בלבד דא"כ לשרי נמי בלא תערובות עיי"ש היטב ועי' ברא"ש ור"ן דנראה להם פירש"י ז"ל דהנאת עצים קאמר ואפי"ה לא שרי אם האיסור בעין ועי' ריטב"א בסוגיין.

ושאר הככרות מותרין. בס' מעשה רוקח הספרדי בראש הספר הביא בשם ס' הבתים וז"ל לפי המובן מלשון הרב נראה שמותרים כולם אפילו באכילה אחר שהולך הנאת אותו הפת לים המלח עכ"ל והרז"ה ז"ל בפסחים פ' כל שעה והביאו הרא"ש ז"ל בע"ז דדוקא בהנאה ולא באכילה אבל הביא בשם רבנו יונה בשם תוס' דמותר אף באכילה ולא דמי לחבית יין נסך דאסור בשתיה, דכאן משום איסור אכילה אינו נאסר כמ"ש תנור שהסיקוהו בכמון וכו' ולא אסור אלא באיסור הנאה וכיון שמוליך הנאה לים המלח מותר בכל, והעתיקו מרן הגר"א ז"ל וכן הוא מבואר להדיא גם באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ב והאריך בזה טובא שם ועי' בר"ן פ' כל הצלמים שהאריך ג"כ ועי' להרב תוס' יו"ט בסוף פרק כל הצלמים מ"ש בזה שם ויש להאריך.

יד

נטל ממנה כרכר וארג בו את הבגד אסור בהנאה. עי' מ"ש בהלכה הקודמת בשם התוס' רי"ד, וכן הוא להדיא גם באשכול סי' הנ"ל שכתב על זה אף דקי"ל זה וזה גורם מותר הכא חד גורם לעשיה איכא, וכל זה לא היה עדיין לנגד עיני רבותינו האחרונים ז"ל.

ומותר ליטע תחתיה ירקות בין בימות החמה וכו'. עי' בהשגת הרמ"ך ז"ל שהביא הכ"מ, דאפילו אם זה וזה גורם מותר מ"מ בימות החמה אסור וכדבעי למימר שם בגמ' אליבא דרבנן אי ס"ל זה וזה גורם מותר ומ"מ אמרו דבימות החמה אסור ועי' בתוס' שם, וכן הוא באמת דעת הרמב"ן ז"ל דאפילו למסקנא דר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו מ"מ בימות החמה אסור, אבל דעת כמה רבוותא כרבנו וכן הוא להדיא באשכול סי' נ"ב שם דשרי אע"ג דמהני להו הצל בימות החמה והנביה בימות הגשמים, וכדברי הריטב"א ז"ל דלכתחילה הוי סברי דאין זה חשוב זוז"ג משום שאין הגורמין עושין פעולה אחת וכמ"ש התוס' בשם הרשב"ם ז"ל שם, ומיהו המסקנא הוא דאפילו הא זוז"ג חשיב ליה כיון דשניהם פועלין בדבר אחד ומשניהם מתקיים הזרע וכן הביא הר"ן ז"ל שם והאריך בזה, ועי' עוד בריטב"א שם שכתב וכן מוכיח בפירוש ממאי דאמרינן לעיל דא"ל ר' יוסי לחכמים לדידי זוז"ג מותר כלומר, ואפילו מה שאתם אומרים שאין זורעין בימות החמה אני אומר שזורעין וה"ה בימות הגשמים, אלא לדידכו דאמריתו זוז"ג אסור, יש לכם לאסור אף בימות הגשמים מפני הנביה, אלמא לר"י שניהם מותרים ואפילו לכתחילה וזו ראיה ברורה דלית נגר בר נגר דלפרקינה ונתקיימו דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כן עכ"ל (וצ"ל על כרחך לשיטת הרמב"ן והרמ"ך ז"ל דהא דאמר לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור היינו מה דאמרו רבנן אף היא נעשה זבל, וגם במסקנא קי"ל כמו דהוי ס"ד דאין זה חשוב זוז"ג משום שאין הגורמין שוין והוא דחוק מאד, והמדייק בדברי רבנו שכתב מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמין לירקות אלו לצמוח, יראה כי לא ס"ל לרבנו סברא דאין שני הגורמין עושה פעולה אחת).

והא דכתב רבנו דמותר גם לכתחילה וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בחידושיו לע"ז שם וכתב וראיתי לר"מ הספרדי ז"ל שפסק זורעין תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים וזה ודאי טעות, שאפילו תאמר דיעבד מותרין לכתחלה אסורין ליהנות ממנה דהא אפילו באגוז של ערלה וכו' אבל כבר כתבו רבותינו הראשונים ז"ל וכן מבואר להדיא באשכול להראב"ד ז"ל ובריטב"א בסוגיין משום דבזריעה לא עביד מידי והנאה מן הצל ומעלין דאשרה ממילא אתו והו"ל כדיעבד וכ"כ רבנו ישעיה הזקן בתוס' רי"ד שם במהדורא קמא, דהכא אינו מזבל לכתחלה אלא הנביה נושרת מאליה ואי לאו דס"ל זה וזה גורם אסור לא הוה קפיד ע"כ. [ולא אמנע מלהעיר בזה על דבר אחד שבעניותי לא מצאתי מי שעמד ע"ז, דהנה הבה"ג ז"ל בהל' ע"ז שיטה אחרת לו בכל אלה, שהרי הוא העתיק לדינא דזורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ובחוזרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנויה נושרת והות להן לזבל כמתניתין ובתר הכי הביא עובדא דההיא גנתא דאזדבלה בזבל ע"ז שלחה רב עמרם לקמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, דאפילו זבל דע"ז נמי אסור בהנאה ע"כ, ובתר הכי מביא דינא דתנור חדש וס"ל דיותץ והוא לטעמיה דס"ל דזה וזה גורם אסור, הרי דהבה"ג מפרש הסוגיא נגד דעת כל רבותינו ז"ל דאינהו כולהו מפרשי דהלכה כר' יוסי קאי על זוז"ג דמותר, ואיהו ס"ל דזוז"ג אסור והלכה כר' יוסי דאסור בזוז"ג והנה מלבד שהוא דבר חדש מאד ויש לעיין לפי"ז בכל הסוגיא ולהעמידה ע"פ דרכו הנה נפלאתי שלא ראיתי מי שיביא דעתו הקדושה כלל והוא פלא, ובאמת הרי לפי שיטתם של רבותינו ז"ל דמפרשי דמאי דאמר שמואל הלכה כר' יוסי ר"ל דזוז"ג מותר קשה מאד ואיך קאמר שמואל בפסחים כ"ז דתנור חדש יותץ וכבר עמדו בזה ולדברי רבנו הבה"ג הוא פשוט ומרווח ויש מקום להאריך ולא באתי אלא להעיר כאן].

וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו הרי זה מותר בכל מקום לפיכך וכו' ופרה שפטמה בכרשיני עכו"ם תיאכל. עי' בדברי רבנו בפ"ג מאיסורי מזבח הי"ד שכתב כן וכן בהמה שפטמה בכרשיני ע"ז מותרת למזבח שהרי נשתנו, נראה דלא סגי ליה טעמא דהכא משום זה וזה גורם, ועי' בהי"ג שם לענין נרבעו ולבסוף עיברו דס"ל כרבנן דזוז"ג מותר עי"ש היטב ויש להאריך בזה ועמדנו שם במקומו.

טו

בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לעכו"ם לא נאסרו בהנאה וכו'. ובגמ' ל"ב ב' שם אמרו על זה, מאן תנא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דלא כר' אליעזר, דאי כר"א הא אמר סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם וכן אמרו בירושלמי כאן להוציא מדברי ר"א, ולפי"ז יש לעמוד על דברי רבנו, דהרי רבנו כתב בפי"א מהל' מאכלות אסורות ה"ד וכל יין שיגע בו העכו"ם הרי זה אסור שמא נסך אותו, שמחשבת העכו"ם לעבודת כוכבים. אמנם בעיקר הדבר שאמרו כאן דלא כר"א, הנה רבנו בפ"ד מהל' שחיטה גבי שחיטת עכו"ם לא ס"ל כר"א עי"ש היטב ועוד נאריך אי"ה בזה במקומו ועי' מ"ש לעיל בפ"ב והדבר צריך בירור. ועי' בתוס' שם ד"ה דלא כר"א מ"ש בזה ורבנו הוסיף גם יין או פירות ואין זה נוגע כלל להא דר"א, ועדיין צ"ב.

הקריבום לפניה נעשו תקרובת ואע"פ שחזרו והוציאום הרי אלו אסורים לעולם. דברי רבנו אלו מוקשים קצת דבמשנה איתא והיוצא אסור, ונראה דרבנו מפרש דהיינו אחר שידוע לנו שהקריבום (ודברי הכ"מ אינם מובנים לי וכנראה יש בהם ט"ס) וקשה דהרי בגמ' שם ל"ב אמרו על זה מ"ט אי אפשר דליכא תקרובת עכו"ם, והרי החידוש הוא דאע"פ שאין אנו יודעים אם הקריבום כיון שהכניסום לשם מסתמא הקריבום, ובירושלמי כאן ה"ג א"ר אבינא בשם רב ירמיה בשהכניסן לפנים מן הקנקלין אבל אם לא הכניסן לפנים מן הקנקלין אף היוצא מותר בע"ז שיש לה קנקלין, הרי מבואר להדיא דקאי בסתמא ולא על היכא דידוע שהקריבום וגם מה חידוש יש בזה דהקריבום לפניה נעשו תקרובת.

ונראה דכוונת רבנו להא דכתב הרא"ש ז"ל בריש פ' ר' ישמעאל והעתיק כן אחריו הטור ובשו"ע סי' קל"ט דבדבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח כגון בשר יינות שמנים וסלתות ומנחה מאפה תנור ומים ומלח, אפילו לא עשה ממנו כעין עבודת פנים וגם לא הקטירו ממנו כלום אלא נתנו לפניה לתקרובת נעשית זבחי מתים. והביא הרא"ש ז"ל ראיה מהכא מבשר היוצא דאסור דאלמא מפני שהכניסוה ונתנוה לפני עכו"ם כבר נעשה בזה זבחי מתים עי"ש היטב והם הם דברי רבנו כאן דאם הקריבום לפניה ר"ל אע"ג שלא עשו כעין עבודת פנים וגם לא הקטירו מ"מ כבר נעשו תקרובת ואע"פ שחזרו והוציאום הרי אלו אסורין לעולם.

והנה באמת יש לעיין הרבה בסוגיא דף נ"א דבעי שם גבי פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שבצרן מתחלה לכך והוא משום דבעינן כעין פנים וזריקה משתברת, ומצאתי למרן הגר"א ז"ל בסי' קל"ט שעמד על שיטת הרא"ש ז"ל מהא דאמרו בדף נ"א שם בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת, הרי להדיא דגם בזה בעינן כעין פנים וזריקה משתברת, וכתב ע"ז מרן ז"ל דעל כרחך צ"ל לשיטת הרא"ש דלרבותא קאמר, ואם כי הוא דוחק ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים לא הוו כעין פנים, והרי להדיא אמרו בירושלמי שם א"ר יונתן לא סוף דבר עטרות של שבלים אלא אפילו עטרות של ורד, וזה בודאי לא הוי כעין פנים, ועי' להרמב"ן ז"ל בחידושיו וכ"כ גם הר"ן ז"ל ועי' עוד בריטב"א דדעתם כיון שהוא כעין בכורים הוי כעין פנים, וצ"ל דדעת הרא"ש אינה כן אלא דלא הוי כעין פנים וכדעת רבנו ועי' עוד לקמן בזה.

והנה דייק רבנו וכתב הרי אלו אסורים לעולם, משום דהוו תקרובת, ותקרובת אין לה בטלה לעולם כמבואר לקמן בפ"ח ה"ט, ואפשר שכוון רבנו בזה לישב מאי דקשיא להו לרבותינו הראשונים ז"ל דהא אמרינן לעיל כ"ב ב' במוקצה ונעבד אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוי מזבין ליה. אבל צ"ל דזה חשיב ביטול ובתקרובת לא מהני ביטול, אמנם הריטב"א ז"ל כתב בסוגיין וליכא למימר בה דלא הוי מזבני ליה, כדאמרן בריש פרקין, דלבתר דאקרבוה שפיר מזבני ליה עיי"ש.

והאוכל ממנו כל שהוא לוקה. לא הזכיר דלוקה שתים כדלעיל בריש פרקין גם דייק רבנו וכתב והאוכל ממנו, והרי באמת לוקה שתים גם בנהנה, ועי' בדברי רבנו בפי"א מהל' מאכלות אסורות ה"א שכתב שם רבנו ג"כ והשותה ממנו כל שהוא לוקה וכן האוכל כל שהוא מתקרובת עכו"ם וכו' מהן כל שהוא לוקה והוא ג"כ מוקשה כנ"ל וכבר עמד שם ע"ז הרב לח"מ ז"ל ודעתו שסמך רבנו עצמו על מ"ש כאן בריש פרקין וצ"ע, ועי' דינא דחיי לאווין קמ"ח דחה דבריו והאריך שם עי"ש היטב.

טז

המוצא כסות וכו' אם מצאן דרך בזיון הרי אלו מותרין וכו' מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח הרי זה אסור, בד"א בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור אפילו מים ומלח ופעור ומרקוליס וכל הנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה. והנה דברי רבנו מופלאים.

א) כיון דאין קנקלין לפעור ומרקוליס א"כ במצא בראשו מעות כסות וכלים בדרך בזיון למה מותר, והרי אם מצאו בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון ואפילו דבר שאינו ראוי לגבי מזבח אסור ומ"ש המחברים ז"ל דרבנו מפרש מצא בראשו לא על מרקוליס, כי אם על שאר עכו"ם דעלמא וכן משמע להם מדברי רבנו בפי' המשנה עיי"ש, לא ירדתי לסוף דעתם, דהרי בתוספתא דע"ז פ"ז מפורש בראשונה בבא בשאר ע"ז דמצא עליה יינות שמנים וסלתות וכו' ואח"כ איתא מרקוליס וכל מה שעליו הרי זה אסור מצא עליו יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח אסור, מעות וכלים הרי אלו מותרין, ומבואר להדיא במרקוליס בדרך בזיון שמותר, ועל כרחך צ"ל דרבנו לא ס"ל הכי אלא כאחרים בתוספתא שם דס"ל דמעות וכלים ע"ג אבן העליונה הרי אלו אסורים, וכ"כ בתוספת בכורים שם אבל הוא מוקשה מאד.

ב) קשה קושית הרמ"ך ז"ל על מה דבעי רבנו שכיוצא בו קרב לגבי המזבח, והרי פרכילי ענבים דאמרו שם בגמ' דלא הוי כעין פנים ומ"מ אם בצרן מתחלה לכך דאיכא זריקה המשתברת אסור, ובאמת כבר הבאנו דעת הרמב"ן ז"ל שכתב דפרכילי ענבים ועטרות של שבלין כעין פנים ממש הוא שהרי דבר הקרב ממש לגבי מזבח הוא כגון בכורים, תדע דהא אמרינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא, כלומר תקשי לתרווייהו ומפרקינן להו בשבצרן מתחלה לכך אלמא כעין פנים נמי הוא וכו' עיי"ש ועי' מ"ש הר"ן ז"ל ג"כ הכי בריש הפרק ועי' בריטב"א ז"ל. אולם הרי כבר כתבנו לעיל דשיטת רבנו והרא"ש ז"ל אינה כן אלא דלא הוו כעין פנים דאי הוו כעין פנים לא הוי בעי זריקה המשתברת כלל, גם קשה דעכ"פ הו"ל לרבנו להביא דבעינן בצרן מתחלה לכך בפרכילי ענבים, ועוד תמיהות רבות בדברי רבנו א"א להאריך בכלם.

ונראה פשוט בדעת רבנו כשיטה שהביא הרמב"ן ז"ל בחידושיו דמימרא דרב אסי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור ר"ל דאסור משום נוי עכו"ם ותשמישיו ולא משום תקרובת, והביא הרמב"ן ז"ל מה דאמרו שם בירושלמי מה עליהם דבר המיוחד להם תכשיט, אף עמהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט יצאו כיסין של מעות ר' בא בשם ר' יהודא ואפילו מים ומלח מלח לשוף ומים להדיח, ואהין אפילו אלא כגון מים ומלח, והוא משום משמשין עיי"ש. ואם כי הרמב"ן ז"ל וכן הריטב"א ז"ל חולקין ע"ז וס"ל כפרש"י ז"ל דהוא משום תקרובת ולהכי בעינן כעין פנים וזריקה משתברת עי"ש היטב אבל רבנו אזיל בשיטה זו, ולפי"ז הלכה הקודמת היא בדין תקרובת עכו"ם והלכה זו בדין נוי ותשמישי עכו"ם. והנה יש לעמוד בסוגיא במאי דאמרו אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא ומוקי לה בשבצרן מתחלה לכך, וקשה והרי שבירת מקל לא מהני אלא בע"ז שעובדין אותה במקל ע"י קשקוש וכמ"ש לעיל בפ"ג ה"ד וא"כ מאי מהני כאן בשבצרן מתחלה לכך והרי מצאו בראשו אמרקוליס קאי וכמ"ש לעיל והרי אין עובדין מרקוליס בשבלין ופרכילי ענבים וכבר עמד בזה הרב מרכבת המשנה ח"ב.

ואשר על כן נראה דקושית הגמ' מפרכילי ענבים היא כך דהרי התנא כלל פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות בחדא בבא דאסורין, ומשמע שאיסור אחד לכלן, ועל כרחך דפרכילי ענבים ג"כ משום תקרובת הוא דאי משום נוי הרי אין איסורן שוה שתקרובת אסור לעולם אע"פ שיצא אח"כ, ותשמיש ונוי אינו אסור אלא בשעת תשמיש והמכניס ע"ז לבית והוציאו הותר הבית כמבואר לקמן בפ"ח אלא א"כ נעשה מתחלה לתשמיש עכו"ם ונשתמש בהם וכמ"ש לעיל ה"ד וה"א וב', וא"כ דהוא משום תקרובת קשה דהרי לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת, וע"ז משני, דאה"נ דפרכילי ענבים משום נוי הוא דאסירי ולא בעינן בהו לא כעין פנים ולא זריקה המשתברת אלא שבצרן מתחלה לכך דאז נאסרו לעולם כדין תשמישי עכו"ם שנעשו מתחלה לשם תשמיש ולא הו"ל לרבנו להביא דין פרכילי ענבים שבצרו מתחלה לכך, דכיון דהוא משום נוי ודבר זה יתבאר בפ"ח אימתי אסור לעולם, וס"ל לרבנו דחוץ למקום עבודתו ופנים קאי גם על העכו"ם עצמו, דאם הוא נמצא במקום עבודתו אז הכל אסור, ומצא בראשו מיירי שהוא חוץ למקום עבודתו ואע"ג שנתן בראש הע"ז עצמה לא מהני ואינו אסור אלא דוקא בדבר שהוא של כבוד או שכיוצא בו קרב לגבי מזבח דהוי ג"כ תכשיט לו והדברים ארוכים עוד טובא. ובזה יתישבו כל הדברים בעזה"י עי' היטב בזה.

יז

עכו"ם שהיה לה מרחץ וכו' נהנים בהם שלא בטובה ואין נהנים בהם בטובה. בדפוס וויניצא ישן הנוסח בדברי רבנו נהנים בהם שלא בטובת הכומרין ואין נהנים בהם בטובתם, וכאוקימתא דאביי בגמ' שם, וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט ובנוסחא ישנה במעשה רוקח הספרדי וברור.

היה לה ולאחרים נהנין בהן אפילו בטובת כהניה. ופסק כלישנא קמא עי' כ"מ ועי' ר"ן ז"ל שכתב דשיטת רבנו כהראב"ד דדוקא טובת דברים אבל שכר אסור, והוי רק דרבנן ולהכי פסק כלישנא קמא לקולא ועי' ריטב"א ז"ל שכתב נ"ל דהלכה כמאן דמתני לה ארישא לקולא שזהו דרך הירושלמי, ועוד דהא איסורא דרבנן הוא וכו' ועי' מל"מ מה שהאריך בביאור השיטות בזה ועי' פר"ח ז"ל כתב הטעם דרבנו פסק כל"ק משום דהוא מסתמא דתלמודא ואין צורך לטעמו של הר"ן, ויש להעיר בזה מדוכתי טובי, ועי' למרן הגר"א ז"ל בסי' קמ"ג סק"ז שכתב והרמב"ם פסק כלישנא קמא כשיטתו בכל מקום דאמרינן מאן דמתני וכו' ויש להאריך בזה אכ"מ.

וראיתי מקשים על רבנו מהא דאמר בסוגיין דף מ"ד ב' ואני אומר אינה גנובה שלא בטובת רבן גמליאל כבטובת אחרים דמי, א"כ הרי להדיא דבאדם חשוב אסור אפילו שלא בטובה א"כ למה לא הביא רבנו חלוקה דא, ולא ידענא מאי קשיא להו, דהרי ס"ל לרבנו דר' אושעיא דאמר תשובה גנובה היא לא ס"ל כאביי, ולא מחלק בין אדם חשוב לאינו חשוב ורבנו הרי ס"ל דתשובה גנובה היא וכמו שיתבאר לקמן בעזהי"ת.

יח

מרחץ שיש שם עכו"ם מותר לרחוץ בה מפני שהיא נעשית שם לנוי וכו'. עי' לח"מ הקשה דלמה השמיט רבנו טעמא דרבן גמליאל דאני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי עיי"ש. והפשוט דהרי אמרו בגמ' בשם ר' אושעיא דתשובה גנובה היא, ואפילו לאביי דשלא בטובת ר"ג כטובת אחרים דמי, מ"מ למה לו לרבנו להביא טעם זה שאינו אלא לאדם חשוב (ואף דלדעת רבנו לעיל בהי"א כולהו דין אדם חשוב עליהם לענין עכו"ם, ה"מ ליהנות ממנה, משא"כ כאן ועי' מ"ש שם) והיותר נראה דהרי כיון דלטעם זה דוקא היכא שהמרחץ קדמה לעכו"ם שרי ולטעמים האחרים אפילו עכו"ם קודמת למרחץ ג"כ שרי, וא"כ למה לו לרבנו להביא טעם זה שהוא שלא כדין לפי הטעמים האחרים. ואי משום דאם היתה דרך עבודתה בכך דאסור לטעמים האחרים. נראה פשוט דאם היתה דרך עבודתה בכך אסור אפילו באה בגבולו, שהרי אין זה ענין אלא לענין נהנה אבל לא במה שהוא דרך עבודתה. ועי' למרן הגר"א ז"ל ביו"ד סי' קמ"ב ס"ק ל"ב שכתב דגי' רבנו במשנה היא דבר אחר אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ שאם נותנין לך ממון הרבה וכו' והוא טעם על מ"ש שהוא לנוי ולא לעובדה ע"כ. והוא מתאים לדברי הלח"מ כאן. ועי' בריטב"א ז"ל שחוזק את הגי' שלפנינו וכתב, ומיהו לפי ששניהם בענין אחד לא אמר דבר אחר כדאמרינן באידך טעמא דסיפא.

אבל ראה זה מצאתי בתוס' הרי"ד ז"ל מהדורא תליתאי שהשיג על הפירוש היא באה בגבולי שהמרחץ קודם, דאפילו קדם מה ענין גוזלת את הרבים לכאן שבחצר ע"ז היתה ואין המקום הפקר לרבים, ותו אם טענה אחרת היא אמאי לא אמר דבר אחר כדאמרינן בסיפא, ומשו"ה נ"ל לומר שהכל היא טענה אחת שמפרש האיך לא באתי בגבולה והיא באת בגבולי, שאלו היו עושין המרחץ נוי לאפרודיטי, הייתי בא אני בגבולה והייתי אסור לרחוץ בה אבל עכשיו שהיא נעשית נוי למרחץ היא באה בגבולי והלכך אני מותר לרחוץ בה, דבר אחר אם נותנין לך ממון הרבה וכו' פי' עד עתה התיר המרחץ בהנאה ועכשיו מתיר גוף ע"ז עצמה מפני שאין נוהגין בה משום אלוה ע"כ, וכן מצאתי גם באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"א ונראה שם דתרי טעמי קמאי חד טעמא הוא, וכנראה דרבנו מפרש ג"כ כוותיהו והביא גם הוא שני הטעמים וליכא כאן השמטה כלל ונכון.

יט

סכין של עכו"ם וכו' ואם היתה בהמה מסוכנת הרי זה אסורה מפני שהוא מתקן וכו'. עי' כ"מ וג' שיטות בדבר, שיטת רבנו דלכתחלה אין שום היתר אפילו היכא דליכא תיקון והיכא דאיכא תיקון אסור גם בדיעבד ולשיטת רבנו לא מהני הולכת הנאה לים המלח דהא שיטתו היא דבעינן תערובות לזה, ושיטת הרא"ש דהכל הוא לכתחלה ובדיעבד אף במסוכנת מותר, ושיטת הרשב"א והר"ן ז"ל, דמותר לשחוט את הבריאה אף לכתחלה ומסוכנת אסורה בדיעבד, אמנם בשיטת רבנו לא נתברר דיש שסוברים בדעתו ז"ל דגם הוא בשיטת הרשב"א והר"ן קאי, והא דאוסר לכתחלה הוא משום שמנונא דסכין ובחדש מותר גם לכתחלה, ועי' ברמ"א ביו"ד סי' קמ"ב ובדברי מרן הגר"א ז"ל שם, והדברים ארוכים אצל האחרונים ז"ל בדיוקי הסוגיא עי' עליהם.

וראיתי להגאון רע"א ז"ל בהגהותיו ליו"ד סי' י' שהקשה לשיטת רבנו דבדיעבד אסורה, ולמה לא נימא כיון דאסור ליהנות מן הסכין משום לא ידבק, אי עביד לא מהני והוי כאלו לא נשחטה כלל, ובשלמא בשוחט בהמת חבירו לעכו"ם דס"ל לרוב הפוסקים למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמותר אף באכילה, בזה אין להקשות ולומר אי עביד לא מהני דהא העבירה לא תלי דוקא בשחיטה דאף אם נוחר לעכו"ם איסור עביד וא"א לתקן ע"י אי עביד לא מהני, אבל הכא בשוחט מסוכנת בסכין של עכו"ם בודאי קשה, ומכ"ש לפי מ"ש הטורי אבן דתקע בשופר של עולה דאפילו למ"ד אי עביד מהני היינו היכא דאפילו אם נימא אי עביד לא מהני מ"מ איכא עבירה דעבר אמימרא דרחמנא, אבל בתוקע בשופר של עולה, דכל ההנאה הוא קיום המצוה ואם אינו יוצא לא נהנה ולא עבר אמימרא דרחמנא בזה לכו"ע לא מהני, א"כ ה"נ בשוחט מסוכנת נימא ג"כ דלא מהני ולא עביד כלום ונשאר בצ"ע.

והנה לכאורה יש לדון דמאן לימא לן באמת דכוונת רבנו לאסור כל הבהמה בהנאה, ודלמא כוונת רבנו רק דאם שחט בהמה בריאה הבהמה מותרת באכילה, משום דהוי מקלקל שבחייה ראויה לגדל וכו' ואין כאן הנאה כלל מסכין של עכו"ם, ואם שחט מסוכנת הרי זו אסורה באכילה, וא"כ לא תהא שום הנאה מסכין של עכו"ם, ובאמת מצאתי להרב חקרי לב ז"ל דס"ל כן להלכה. וכמדומה שגם דברי רבנו יהיו בזה מדוקדקים מאד, ולאו משום טעם דאי עביד לא מהני, אלא פשוט משום דאסור ליהנות מעכו"ם ואם אין השחיטה מתרת אין כאן הנאה עוד וכסברת הטורי אבן ז"ל שהביא.

אולם באמת מאן אמר לן דכל ההנאה בשחיטה הוא היתר האכילה לישראל וברור דגם בנוחרה בסכין של עכו"ם דינא הכי, והרי להדיא איתמר בהוריות י"א ואיזהו מומר דבסתמו מין הוי אומר אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ופי' התוס' בע"ז כ"ו ב' דה"ק נבלה שמתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת ואינה ראויה לאכילה וא"כ לא אכל אלא להכעיס אבל לא מיירי בנשחטה בסכין, פגום, דלא הוי קרוי מין בסתמא דשמא אכלה לתיאבון שהיא טובה לאכול, הרי להדיא דבעצם חלוק מה שנשחט ע"י נחירה ובין מתה מאליה וכן אמרו בחולין צ"ד א' דלא ימכור סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה מפני שמתעהו וכן פסק רבנו, ועי' עוד חולין צ"ב ב' ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין ועי' רש"י ז"ל שם שכתב ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה עיי"ש וא"כ מאי אי עביד לא מהני שייך כאן והרי עכ"פ נהנה מסכין של עכו"ם ולא גרע מחתך בה בשר דג"כ אסור. ועי' באשכול הל' שחיטת חולין סי' ה' אע"ג דמתקן ונעשה רצונו בשחיטה וכו' עיי"ש הרי ג"כ דאינו משום היתר האכילה, וכמדומה שהדברים פשוטים וברורים.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.