אבן האזל/עבודה זרה/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png ז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני בנימין
יצחק ירנן
מעשה רקח
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ז[עריכה]

צלמי עבודת כוכבים הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגרוטאות הרי אלו מותרין ואין צריך לומר שברי צלמיהן, אבל המוצא יד מצורת כוכב או מזל או רגלה או אבר מאיבריה מושלך הרי זה אסור בהנאה הואיל וידע בודאי שזה האבר מן צורת עבודת כוכבים הנעבדת הרי היא באיסורה עד שיודע לו שהעובדי כוכבים עובדיה בטלוה.

בגמ' בדף מ"א ע"א אמר שמואל ואפי' שברי עכו"ם מותרין. וכתבו התוס' דשמואל דסובר דשברי עכו"ם מותרין אית ליה נמי דעכו"ם שנשתברה מאליה מותרת כרשב"ל ורשב"ל דסבר דעכו"ם שנשתברה מאליה מותרת אית ליה נמי דמצא שברי עכו"ם מותרין ותרווייהו חד טעמא, וממילא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן המוצא שברי עכו"ם אסורין, והרי"ף הביא סוגיא דשמואל להלכה ומוכח דשמואל מצי סבר כר' יוחנן דעכו"ם שנשתברה מאליה אסורה ומ"מ המוצא שברי עכו"ם מותרין משום דנשתברה מאליה לא שכיחא ותלינן דעכו"ם שיברה וביטלה וכן כתב רש"י בדף מ"ט ע"ב ד"ה לא דכ"ע.

והקשה הר"ן דהא אמרינן לקמן דכ"ע אין עובדין לשברים אלמא דמסקנת הגמ' דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת וכתב הר"ן דהא דאמרינן דאין עובדין לשברים הני מילי בשעיקר עכו"ם קיים, וכתב דיש לחלק בין להיתר דעיקר עכו"ם קיימת ודאי אין עובדין לשברים ובין לאיסור דגם מ"ד אין עובדין לשברים אבל בעיקר עכו"ם קיימת עובדים לשברים, ויש לומר עוד דבעיקר עכו"ם קיימת חושב לתקן ולחבר גם השברים.

ובדעת הרמב"ם כתב הר"ן דסובר דר"י פליג אדשמואל וקיי"ל כוותיה, וכמש"כ התוס'. וכן תירץ הכ"מ. ומה שכתב מצא תבנית יד וכו' משום שכיוצא בהם נעבד היינו שודאי היו נעבדים וליכא אלא חד ספיקא, והכ"מ הביא דברי הרמ"ך וכתב ע"ז ובמה שכתבתי לדעת רבינו לא קשה מידי, אבל באמת אחר העיון דברי הרמ"ך הם ברורים ודברי הרמב"ם צריכים ישוב, דהרמ"ך הקשה דהא בגמ' אמרינן והא דקתני שברי צלמים משום דקבעי למתני סיפא מצא תבנית יד וכו', ומוכח דבתבנית יד אפי' בשברי צלמים אסור ולאו דוקא בשברי עכו"ם וכונתו דכמו דלשמואל אסור ה"נ לדידן, וכתב עוד ואי אמרת ה"מ בשעומדין על בסיסן והיינו דשמואל לטעמיה דמוקים מתני' בעומדין על בסיסן ולכן סבר דאפי' בשברי צלמים אסור מ"מ קשה דמאי איריא יד ורגל דהא גם שאר דברים אסורים דהא עכו"ם דנשתברה מאליה סבר דאסור, וכתב עוד דליכא חילוק בין מוצא שבריה לנשתברה מאליה (באמת לא היה צריך להוכיח דכן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ח הל' י"א ואולי כדי שלא נפרש דכונתו שם על יד ורגל ודוחק) דהא חזינן לר"י דאפילו שאר שברים אסר מדמקשה לר"ל מהא דמוצא שברי צלמים מותרים הא שברי עכו"ם אסורים ולא מיירי ביד ורגל דהא מדקתני סיפא יד ורגל מכלל דרישא דשרי בשאר שברים מיירי, ע"כ ביאור דברי הרמ"ך, ולפי"ז לא תירץ הכ"מ כלום על השגתו של הרמ"ך.

עוד קשה מה שכתב הרמב"ם עד שיודע לו שהעובדי כוכבים עובדיה בטלוה וקשה מאי איריא עובדיה דהא עכו"ם מבטל עכו"ם שלו ושל חבירו.

והנה בשה"ג כתב לבאר דברי הרמב"ם ע"פ דבריו בפיהמ"ש, ובאמת לא אסר הרמב"ם אלא בשעומד על בסיסו ופירוש על בסיסו היינו שתחלת עשייתו נעשית צורת יד בלבד או צורת רגל, אבל לשון הרמב"ם כאן בהלכות לא משמע כן כלל, ועוד דבפ"ח כתב להדיא דשברי עכו"ם אסורין וע"כ דלא כשמואל, ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה הוא ע"פ הירושלמי דאיתא שם להדיא כן דאמר מעתה אפילו תבנית יד וכו' שנייא היא מפני שכיוצא בהן נעבד והיינו דהע"ז כולה נעשית צורת יד או רגל בלבד והוא דלא כפי' הפ"מ שם ומוכח כן ממה דמייתי אח"כ מקרא דאנשי בית שמש עשו את נרגל ריגליה דיעקב ויוסף, ובזה גופא מחולקים הבבלי והירושלמי דבבלי בסנהדרין בדף ס"ג ע"ב אמר דנרגל היינו תרנגול, עכ"פ מדברי הבבלי דאמר דהוי שברים מוכח דאינו מפרש כהירושלמי.

ונראה דכונת הרמב"ם הוא ע"פ דברי הר"ן בהלכות המובא לעיל דאיכא נ"מ בעיקר עכו"ם קיימת גם לאיסורא דאם עיקר קיימת אז גם השברים לא בטלו, וזהו ביאור משנתינו דמצא יד או רגל ולעולם דמיירי בשברי צלמים, ומה שכתב הרמב"ם מן צורת עכו"ם הנעבדת אין הכונה שעבדו אותה אלא שעובדין אותה וע"כ צריך לפרש כן דהא הרמב"ם מפרש כן משנתינו דתנן שכיוצא בהם נעבד וכיון דאינו מפרש שעובדין את השברים דהא כתב להדיא שהצורה נעבדת א"כ מאי דתנן שכיוצא בהם נעבד ע"כ הכונה שעובדים לצורות כאלו, ודין שברי עכו"ם לא תני הכא אלא בפ' ח'.

ובזה מבואר מה שכתב הרמב"ם שעכו"ם עובדיה בטלוה והוא משום דסובר דאף דעכו"ם מבטל עכו"ם של חבירו זהו כשמבטל עיקר העכו"ם אבל כשמבטל חלק מן העכו"ם אין זה ביטול של עצם העכו"ם אלא ביטול על חלק זה שלא יהיה לו שייכות עם העכו"ם ולכן בזה לא נימא דעכו"ם שאין עובדיה יוכלו לבטל החלק כיון דאנו אומרים שהעכו"ם יחזרו ויחברו החלק הנשבר לגוף העכו"ם וכמו שביארנו לעיל א"כ אין כאן ביטול על הע"ז ואף דלפי"ז היה לנו לומר כן גם בנוי ומשמשי עכו"ם דלא יועיל ביטול אלא א"כ בשביטלו עכו"ם עובדיה מ"מ י"ל דלא דמי דנוי ומשמשים יש להם דין בעצמם שהם חשובים נוי או משמשים וזה אסרה התורה ולכן יש להם ביטול מכל עכו"ם שהוא כמו דיש ביטול לעיקר העכו"ם אבל חלק מהעכו"ם שאין להם שם אחר אלא חלק מהעכו"ם ומה שאסור כשנפרד הוא משום דאמרינן דלא נתבטל דעומדין לחברן ולכן דוקא כשעכו"ם עובדיה בטלוה מותר.

ומה שכתבנו בטעמא דעכו"ם קיימת משום דעומד לחברה אף דלענין דין אם צריך לבטל כל קיסם וקיסם תליא אם הדיוט יכול להחזירה כדאיתא בגמ' דף מ"ט וכ"כ הרמב"ם בפ"ח הי"א עיי"ש. אבל הכא דעכו"ם קיימת נראה דאף דהדיוט אינו יכול להחזירה כל היכי דיכול להחזירה ע"י אומן צריך ביטול, דהתם דאין גוף העכו"ם קיים לכן דוקא בהדיוט יכול להחזירה חשיבי כע"ז שלימה אבל אם אין הדיוט יכול להחזירה לא חשיבא לע"ז שלימה ומה דעכו"ם שנשתברה אסורה הוא משום דחסר גדר ביטול וכיון דביטול מקצתה כבר נתבטלה כולה משום דאינו עומד לחברה אבל אם גוף העכו"ם קיימת אלא שנתלש אבר מאבריה אז גריר האי אבר אחר גוף הע"ז ואפי' אין הדיוט יכול להחזירה יחזירה ע"י אומן ולכן בעינן דוקא שהעכו"ם עובדיה יבטלו את השבר אבל בלא זה עומד שיחזירו אותה ע"י אומן.

ועכשיו מיושב דמה שכתב בפ"ח דמוצא שברי עכו"ם אסורים הוא דין אחר והיינו במצא שברי עכו"ם שנשתברה כולה. דלפימש"כ הכ"מ א"כ מה שכתב בפ"ח הוא דין זה שכתב כאן ולא חידש שם אלא הטעם והי' לו לכתוב כמו שביארנו אבל לדברינו מיושב.

י[עריכה]

ספק עכו"ם אסור ספק ספיקה מותר, כיצד כוס של עכו"ם שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורין מפני שעבודת כוכבים וכל משמשיה אוסרין בכל שהן, פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין, טבעת של עכו"ם שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול הותרו כולן שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים, נתערבה במאה ונתחלקו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר ונפלו הארבעים כולן לטבעות אחרות כולן מותרות שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא, נפלו הששים לטבעות אחרות כולן אסורות.

השגת הראב"ד טבעת של וכו' א"א לפי הסוגיא השנויה בזבחים בעינן שנתערב עוד מאותן שלשה לשנים אחרים ואותן האחרונים מותרין שהם נקראים ספק ספיקא.

ומש"כ הרמב"ם שאני אומר אותה הטבעת אסורה ברוב היא כתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א כל זו הסוגיא אינה כהלכה דיחידאה היא דכר' אליעזר אתיא ורבנן פליגי עלה והא דאמרינן איסורא ברובא איתא נמי ליתא דשמואל ורב יהודה פליגי אדרב דסבירא לי' הכי עכ"ל.

ספק עכו"ם אסור ספק ספיקא מותר, בזבחים דף ע"ד ע"א ספק עכו"ם אסורה ספק ספיקא מותרת כיצד כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד מהן לריבוא ומריביא לריבוא מותרין, תנאי היא דתניא ר' יהודה אומר רימוני באדן אוסרין בכל שהוא כיצד נפל אחד מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא אסורין ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לריביא אסורין ומריבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר, ומשמע דאף לר' שמעון דסובר דספק ספיקא מותר מ"מ מתיר דוקא בשלש תערובות וזה דעת הראב"ד בהשגות, אבל בתוס' שם כתבו לא איצטריך למימר מריבוא לריבוא מותרין אלא לומר דמאן דאסר אסר בכולוה עכ"ל, והיינו דכיון דאמרינן בברייתא דספק ספיקא בעכו"ם מותרת א"כ גם בתערובות השניה יש ספק ספיקא ספק אם הכוס שפירש של עכו"ם הוא ואת"ל של עכו"ם הי' שמא זה שהוא נהנה אינו אותו שנפל, וזה דעת הרמב"ם שפסק דגם תערובת שניה מותרת, אבל קשה דהרמב"ם בפט"ז מהל' מאכלות אסורות הל"י גבי דין רימוני בדן כתב וז"ל נפל רימון אחד מן התערובת הזאת לשני רימונים אחרים מרימוני בדן ונפל מן השלשה רמון אחד לרימונים אחרים הרי אלו מותרין שהרי הרימון של תערובת ראשונה בטל ברוב, ואם נפל מן התערובת הראשונה לאלף כולן אסורין לא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן שאם יפול מן התערובת השיינה למקום אחר אינו אוסר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל, הרי דסובר הרמב"ם דהא דתניא מריאבוא לריבוא דוקא הוא ולא הותרה אלא תערובת שלישית אבל תערובת שנייה אסורה וזה סותר למש"כ בהל' עכו"ם, ועיין בכ"מ שתירץ בדוחק והניח שם בצ"ע, והש"ך בסי' ק"י כתב לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה דלענין איסור הנאה גם בתערובת שני' מותרת בהנאה אבל להתיר באכילה צריך דוקא ג' תערובות, והאחרונים כבר הקשו ע"ז דא"כ מאי קאמר בגמ' שמואל סבר לה כר' יהודה בחדא ופליג עליה בחדא מנ"ל דר"י פליג בזה דילמא לא פליג אלא באיסורי אכילה אבל לא באיסורי הנאה וכמו דר"ש מחלק בין איסור הנאה לאיסור אכילה, ועוד צ"ע בזה.

והנראה בזה דהנה הרמב"ם גבי כוס של עכו"ם שנתערב כתב פירש אחד מן התערובות וכן הוא בברייתא פירש אחד מןה לריבוא וגבי דין רימוני באדן לא כתב ופירש וכן בבברייתא לא תני ופירש אלא נפל אחד מהן, ונפל היינו שנפל בפנינו דיש לזה דין קבוע וכמו שהוכיחו התוס' בד' ע"ג ע"ב דפירש היינו דפירש שלא בפנינו אבל אם פירש לפנינו אסור כדין לוקח מן הקבוע ולכן כיון דהוי קבוע והוי כמחצה על מחצה הוי כמו תערובות חד בחד ואסור גם בספק ספיקא דהא ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות חד בחד לא חשיב ספק ספיקא ולכן גם תערובת שנייה אסורה גבי רימוני באדן ורק בתערובת השלישית חשיב ספק ספיקא, אבל גבי כוס מיירי בפירש דהיינו שלא בפנינו דלא הוי קבוע קבוע ומותרת גם תערובת שנייה מדין ספק ספיקא, וראיתי שכוונתי ב"ה לדברי הפמ"ג, וכתב הפמ"ג דהרמב"ם יסבור כשיטת הרא"ש דאחר שנודע האיסור גם אם פירש מעצמו אסור משום דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ומ"מ הקביעות נתבטל ומש"ה די בתערובת השנייה, ואמנם הרשב"א והשאלתות אינם סוברים כן וסברי דדוקא בנכבשינהו דנידיידי גזרינן אבל בפירוש מעצמו מותר, ונראה דהרמב"ם יכול לסבור גם כשיטת הרשב"א דפירש מעצמו מותר אלא דסובר דאיסור עכ"ם שאני ואף פירש מעצמו מותר אלא דסובר דאיסור עכו"ם שאני ואף פירש מעצמו אסור משום דלא אמרינן גבי עכו"ם כל דפריש מרובא פריש דכיון דהא דע"ז לא בטיל באלף לאו משום דאין דבר חשוב הוא אלא משום דמשהו עכו"ם אוסר מדכתיב לא ידבק מאומה לכן גם פירש אסור דהנה הא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אינו בירור גמור דהא כתב בשטמ"ק בריש ב"מ דאינו אלא ספק, דבאמת כל עיקר דין ביטול ברוב ליכא ע"ז קרא אלא דמדין אחרי רבים להטות ידעינן דאמרינן על כל חד וחד דהוא מן הרוב, וגבי דבר חשוב אמרי' דלא בטיל ברובא דבדבר חשוב חשיב האיסור עומד בפני עצמו ואמרינן בי' דין קבוע ולכן כשפירש מעצמו מותר, אבל בע"ז דאוסרת בכל שהוא הא אינו משום דבר חשוב אלא דדין הוא דלא אמרינן בע"ז דכל חד וחד הוא מהרוב וע"כ לא משום דין קבוע דאינו שייך אלא לענין ביטול דבר חשוב דאמרינן שאינו בטל לרוב מצד עצמו וחשיבותו, וע"כ דבע"ז דין הוא דלא אמרינן בזה דכל חד וחד הוא מהרוב משום לא ידבק מאומה ולכן גם פירש מעצמו לא מהני, ואמנם זה ודאי דבדומיא דט' חנויות גם בע"ז מותר מדין כל דפריש דהתם לא הוחזק איסורא אבל הכא גבי תערובות כיון שהוחזק איסור עכו"ם לא אמרינן בזה כל דפריש כנ"ל.

והנה מש"כ דהא דדבר חשוב לא בטיל ברוב הוא מדין קבוע והיינו דמצד חשיבותו חשוב האיסור עומד בפני עצמו ויהבינן ליה דין קבוע לכאורה לא משמע כן מלשון הגמ' בדף ע"כ ע"א דאחר דאמר רב אשי אפי' תימא רבנן בע"ח חשיבי ולא בטלו פריך ונמשוך וניקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש וע"ז אמר נימשוך הוי לה קבוע וכל קבוע כמע"ש, ומשמע דבלא דין קבוע אמרינן בע"ח חשיבי ולא בטלו היינו דעל בע"ח לא אמרינן דכל חדא וחדא הוי מהרוב ולכאורה צ"ע אמאי, ונראה דהוי סבר דדיון בע"ח לא בטלי הוא כ"ז שהם בתערובות לא יהי' היתר לאכול כל אחד בפני עצמו מן התערובות אבל מ"מ אם יקח אחד מקודם ויפריש אותו לא נימא בזה בע"ח חשיבי ולא בטלו דדוקא כ"ז שהוא בתערובות כיון דאם נימא על כל חד וחד דזהו מןה רוב ע"כ יקח איסור ורק דזהו דינא דביטול בכל האיסורין דכיון דמעיקר הדין עלינו לומר על כל אחד ואחד דזהו מן הרוב לא איכפת לן מה שודאי יקח את האיסור, ובזה הוי סבר דלא מהני גבי בע"ח וכל הדברים שאין מתבטלין מפני חשיבותם אבל אם יפרוש אחד מהרוב הוי ס"ד דמהני גם לענין בע"ח דאמרינן בזה כל דפריש, וע"ז אמר בגמ' דבזה אמרינן דין קבוע ולא מהני אם יפרוש, ואמנם זהו דוקא גבי בע"ח וכן בכל דבר חשוב אבל גבי עכו"ם לא שייך התירא דכל דפריש וכמש"כ, ולכאורה יש להוכיח כן מדלא פריך נמי גבי ע"ז דתנן במתני' דאינו בטיל וניקח אחד ונמשוך ונימא כל דפריש, אך זה אינו ראי' כלל דהא גם בכל הששה דברים לא פריך ונמשוך וע"כ דדוקא הכא גבי קרבן פריך ונמשוך מקודם כיון דלא מינכר שהוא מושכו כדי להתירו באכילה וגם משום דהוי לשמים ולא דמי להדיוט והוי סבר דלא גזרינן הכא אבל גבי חולין ודאי אם יקח מקודם ואח"כ יאכל הוי ליה כמו אוכל מן התערובות.

ואכן יש להביא ראי' מדברי השטמ"ק דשאני בע"ח מדין עכו"ם והא דבעכו"ם לא מהני מה דפורש מן התערובות אינו מדין קבוע, דבשטמ"ק שם כתב להקשות על מה דאמר בגמ' נמשוך הו"ל קבוע ממש"כ התוס' (לא כתוב בפי' בתוס' אבל כן משמע כונתו) גבי גיד הנשה דאמרינן בחולין ק' ע"א דלא בטיל ברובא מטעם דברי' חשיבא ולא בטיל, והקשו דלמה לי' האי טעמא תיפוק לי' משום דגיד הנשה קבוע ותירצו דאין חשיב קבוע רק היכא שידוע האיסור במקום קביעתו כי ההיא דתשע חנויות דחנות של נבילה ידוע ומבורר במקום קביעות, ועפ"ז הק' בשטמ"ק דא"כ מאי משני הכא הו"ל קבוע והלא אין האיסור ידוע ומבורר ותי' דשאני הכא שיש חשיבות דבע"ח ומתוך כך לא בעינן ידוע ומבורר, ומבואר מדבריו להדיא דלא מהני מה שאינו מתבטל לחוד לומר בזה דהוי כדין קבוע ורק משום חשיבות דבע"ח דיינינן להא בדין קבוע, וע"כ דמה דבע"ז אסור ליקח מן התערובות ולומר כל דפריש אינו משום דין קבוע, אלא דדין הוא דלא אמרינן בעכו"ם כל דפריש מרובא פריש אחר שנודע האיסור, והנה דברי השטמ"ק לכאורה תמוהים דמאי קס"ד מעיקרא לומר קבוע דא"כ לא יתבטל שום איסור משום קבוע, וע"כ צריך לומר דעיקר קושייתו הי' דבדבר חשוב נאמר דין קבוע.

ואכתי צריך לבאר מה דפסק הרמב"ם גבי טבעת עכו"ם שנתערב בטבעות אחרות דאם נפלו שתים מן התערובות לים הגדול הותרו כולן, והנה הא דמצריך הרמב"ם דוקא שיפלו שתים מהן הוא עפ"י מה שמפרש דהא דקאמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא שנים היינו שכבר קרבו שנים וכמש"כ הרמב"ם בפיה"מ, ולפירושו הא דאמר ר"נ אנא תרתי קאמינא היינו שנפלו שתים מהן לים הגדול ודלא כפירש"י דתרתי קאמינא היינו דצריך למוכן שתים שתים, אבל קשה דהרמב"ם בפט"ו מתרומות ה"ב גבי חבית של תרומה שנתערבה כתב חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרה כולן ואומרין של תרומה היא שנפלה עכ"ל, וצ"ע למה חילק הרמב"ם בין טבעות לחביות דגבי טבעות מצריך שיפלו שתים מן התערובות וגבי חביות פסק דבנפלה אחת מהן הותרו כולן.

ולפי מש"כ לחלק בין דין בע"ח דלא בטלי ברובא לדין עכו"ם לא בטיל, דגבי טבעת עכו"ם ליכא גדר קביע ורק דבע"ז לא אמרינן אחר שנודע האיסור כל דפריש משום דאם נימא כן אפשר שיותרו כולם ובזה איכא משום לא ידבק אבל גבי בע"ח ושאר דברים החשובים דהאיסור הוא משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי ואם יקח אחד ויפרישו מן התערובות הי' בדין שנאמר בזה כל דפירש, אלא דמשום דין קבוע הוי כמו לוקח מן הקבוע, לפי"ז יש לחלק ולומר דעיקר טעמא דקאמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא שנים דלפירושו של הרמב"ם היינו בשכבר הקריב שנים אבל בקרב ראש אחד מהן לא יקרבו כולן היא משום דבקרב ראש אחד כיון דודאי יש דין לאחר הקרבה לומר אם עלו לא ירדו, ואם נאמר דתיכף כשקרב ראש אחד תולין דזהו הפסול ונכשיר את האחרים א"כ הי' בדין שנאמר ירדו, ובאמת מספק כיון דמעיקר דינא בטיל ברוב לא נאמר ירדו דאין עושין מעשה להורידו, וכיון שכן לא נוכל להכשיר האחרים ע"י שנאמר דאנו תולין דזה הי' הפסול דהא לא עשינו מעשה להורידו וקבענו דכשר הי' והוי תרתי דסתרי, ולכן דוקא בקרב שנים דאין כאן סתירה ונוכל שפיר לתלות דקרב הפסול והא דלא אמרי' ירדו משם דעל כל אחד נוכל לומר דאינו פסול, והא דבגמ' פ' ע"א גבי נתערב כוס בכוסות דקאמר ר"א אם קרב כוס אחד יקרבו כולן מוקים ר"א נמי דאיירי בשנים ולכאורה כא הי' בדין דגם בקרב כוס אחד נוכל לתלות דהי' הפסול כיון דתיכף אחר זריקה נגמר עבודתו ולא דיינינן כלל על הכוס הראשון להכשירו, אמנם נראה דהרמב"ם יסבור דגם גבי דם פסול אם עלו ירדו והיינו דצריך לקנח את הדם וכמו שכתבו התוס' בשם ר"ת בזבחים פ"ז ע"ב, וכיון דלא אמרי' ירדו ע"כ לא נוכל להכשיר את האחרים כנ"ל, והא דפריך בגמ' ע"ד ע"א גבי טבעות דקאמר רב דאם נפל אחת מהן לים הגדול הותרו כולן מהא דקאמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא שנים, נראה דהוא משום דבפסחים דף כ"ז ע"א מוכח דגם בנפל לים חיישינן שמא ימצא ובעי שחיקה בע"ז בע"ז אפי' כשמטיל לים, ולכן סובר הגמ' דגם הכא יש סברא דלא נתיר בנפלה טבעת אחת דאף דלא דמי לפירשה דבפירשה הרי אין אנו מתירין הנשארים משום דאנו דנין גם עליו אבל בנפל לים נוכל להתיר כיון דאין אנו דנין על הטבעת שנפלה לים, מ"מ סבר הגמ' דכיון דאינו אבוד בהחלט גמור ואפשר שימצא לא נוכל להתיר הנשארים בנפלה רק אחת דאז עלינו לומר דבודאי זו שנפלה לים הוא של ע"ז ובאמת אפשר שימצאו אותה ויהנו ממנו ולכן דוקא בנפלו שנים דאפי' ימצאו ויהנו מכל אחת נוכל לתלות דלא זו הטבעת האסורה.

ועכשיו יש מקום לחלק דכ"ז הוא גבי טבעות של עכו"ם שכתבנו דליכא בזה דין פירש אחר שנודע האיסור אבל בחבית של תרומה דבאמ איכא דין פירש רק דמיירי בנפל לפנינו וכמו שכתבו בתוס' דלא דיינינן בי' דין פירש מ"מ זהו רק בנפלה לפנינו אם אנו דנין עליו אבל בנפלה לים שאם ימצא אחד ויהנה הא מעיקר הדין לא שייך בזה דין לוקח מן הקבוע כיון דאינו יודע כל מן הנפילה ומה לו שראה אחד בעולם ולגבי דידי' הוי פירש ממש, ונמצא דבהך חבית שנפלה לים יש שני דינים דלגבי דידן אף שאין אנו דנין עליו מ"מ לא ברור לן לומר דעפ"י דין נפלה מן הרוב דכיון דנפלה לפנינו הוי כלוקח מן הקבוע ולא הותרה מדין9 כל דפריש וממילא נוכל לתלות בה דהיא האסורה, ומ"מ אין אנו אומרין דזה הוי סתירה לענין אם ימצא אחד ויהנה ממנה דבאמת מעיקר הדין לגבי דידי' מותרת דהוי כל דפריש מרובא פריש לכן גבי חבית לא הצריכו בגמ' שיפלו שתים.

ולמש"כ מיושב מה דקשה על שיטת הרמב"ם שם בהל' תרומות, דהנה הראב"ד שם בפט"ו הל' ב' השיג על מש"כ הרמב"ם דאפ נפלה אחת מן התערובות לים הגדול הותרו כולן, וכתב הראב"ד דבר זה שלא כהלכה דבזבחים מוקים לה כיחידאה ור"ל הוא דאמר לה כי הכא בירושלמי ור' יוחנן ואע"ג דבגמ' דידן לא פליג כיון דמימרא דר"ל לא מיתוקמא אלא כר"א ודלא כרבנן ור' יוחנן פליג הכא ממילא אדתיא לי' עכ"ל, והנה הרשב"א בתוה"ב בית ד' שער ב' הביא דברי הירושלמי וז"ל והרמב"ן ז"ל כתב בע"א גירסת ירושלמי שבמס' תרומות היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכן ואבדה אחת מהן רשב"ל אמר ספיקן בטל ברוב ור' יוחנן אמר כולן נעשו הוכי' מודה ר' יוחנן שאם ריבה הן על מקום אחר או שריבה ממקום אחר עליהן ספיקן בטל ברוב, וכתב הוא ז"ל ומשמע דהלכתא כר"ל דהוא קאמר להא שמעתא בגמ' דילן ולא פליג עלה ר' יוחנן עכ"ל, ולכאורה יש ליישב בזה הא דפסק הרמב"ם כר"ל, אבל קשה דהרמב"ם זיכה שטרי לבי תרי דשם בפי"ד ה"ט כתב הרמב"ם נפלה אחת מחמשים ואבדה אחת מן הכל שמא אחת מן החולין היא שאבדה או האחת שנפלה היא שאבדה הרי אלו אסורות עד שירבה עליהן חולין ממקום אחר, והרי דפסק הרמב"ם כר' יוחנן דבירושלמי, ואמנם לפי דברינו מיושב דגבי חבית הא מיירי בנפל והיינו בנפל לפנינו דאין על החבית שנפלה דין כל דפריש מרובא פריש דהוי כלוקח מן הקבוע ונשארת אסורה ולכן שפיר יש לומר דתולין דהיא היתה של תרומה אבל בההיא דירושלמי הא מיירי באבדה כמבואר להדיא בירושלמי ובדברי הרמב"ם, ואבדה היינו פירש ובזה בודאי לא אמרינן דתלינן דאיסורא נפל דאדרבא אית לן למימר כל דפריש מרובא פריש, ונמצא דלשיטת הרמב"ם ליכא כלל פלוגתא דר"י ור"ל בההיא דאיירי בבבלי, ורק באבדה פליג ר' יוחנן ובזה פסק כר"י לגבי ר"ל.

ובעיקר השגת הראב"ד דהא מוקמינן ההיא דטבעות כר"א ופליגי רבנן עלי', ובאמת הרמב"ם פסק בפ"ו מהל' פסולי המוקדשין הכ"א כרבנן דאפי'קרבו כולן חוץ מאחד הר"ז ישרף, צריך לומר דלא תלינן רק בנפלה מעצמה ולא בהשפילה וכמש"כ התוס' ע"ד א' וכ"כ הכ"מ בשם הר"י קורקוס, והא דמדמי בגמ' לההיא דר"א היינו לענין דתלינן או דבעינן שנים דוקא, ומש"כ מהר"י קורקוס דימותו דומיא דהפילה הוא, נראה דכונתו דכיון דיודע דודאי ימותו ודעתי' עלייהו, והנה הרמב"ן והרשב"א פסקו נמי כר"ל כמו שהבאנו לעיל וכ"פ בטוש"ע סי' ק"י, ובודאי לא קיי"ל כר"א לגבי רבנן בהייא דאברין שנתערבו, וע"כ דמחלקי נמי בין הא דר"א לדרב ודר"ל.

והנה עדו קשה על פירושו של הרמב"ם דמפרש הא דלא הכשיר ר"א אלא שנים היינו בקרבו כבר שנים, א"כ מה פריך בגמ' דף ע"ז ע"ב מהא דתנן וחכמים אומרים אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה, והרא"ה בבדק הבית שם כתב דלפי תירוצא דר' ירמי' מאי אחד זוג אחד באמת לא פליגי חכמים דיצא לבית השריפה אלא בנשאר זוג חכמים אחד אבל בנשאר אחד מודו דיקרב, ולא הסביר למה חילוק חכמים בין אחד לשנים, ואולי יש לומר דכיון דנשאטרו שנים א"כ לגבי כל אחד דפריש וקרב נשארו השנים רוב וצריך לומר דברובא איתא וישנו אחד פסול, ומה דפריך מעיקרא משום דהוי סבר דכמו דאחד דרבנן דוקא הוא ה"נ אחד דר"א רק אחד קאמר, אבל לדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש כן דהא פסק להדיא בפ"ו מהל' פסוה"מ הכ"א דאפי' קרבו כולן חוץ מאחד מן התערובות הר"ז ישרף ולא שייך בדברי הרמב"ם לפרש מאי אחד זוג אחד, וא"כ קשה לפי"ד הרמב"ם קושיית הגמ', ובחק נתן כתב דהרמב"ם יגרוס דהקושיא מדברי ר"א דקאמר אם קרב אחד מהן, הנה מלבד דקשה לחדש גירסא גם אינו סובל לשון מתיב ע"ז כיון דעל זה קאי ר"א והוי לי' למימר והא אחד קאמר.

והנראה דהנה יש ליישב מקודם מה דאמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים דהא ר"א אמר אם קרב אחד מהן ומנ"ל לדחוק בדברי ר"א דקאמר זוג אחד והא קתני ראש אחד וכוס אחד, ונראה דר"א מפרש פלוגתייהו?דר"א בנתערב אבר אחד של בע"מ באברין של קדשים, ואף דבמתני' תנן אברין באברין ע"כ לא דוקא הוא אלא ה"ה אפי' לא נתערב אלא אבר אחד מקרבן בע"מ וכדתנן לקמן ע"ט ע"ב כוס בכוסות וכ"כ הרמב"ם שם אבר של בע"מ שנתערב באיברי קדשים אפי' אבר באלף אברים יצאו הכל לבית השריפה, ולכן סבר ר"א דמה דאמר ר"א אם קרב ראש אחד מהן היינו אחד מהכשרים וע"כ צריך לומר דקרבו שנים דאז ידעינן דקרב עכ"פ אחד מן הכשרים, ובאמת אין צריך לדחוק דהא דאמר ר"א ראש אחד היינו זוג אחד, אלא דכונתו אחד מן הכשרים, ולכן פריך לי' ר"י מסיפא דתנן וחכמים אומרים אפי' קרבו כולן חוץ מאחד וא"א לומר דהפי' הוא חוץ מאחד מהכשרים והיינו דכונתם לומר דנשארו שנים מהן דאז ידעינן דאחד מן הנשארים כשר הוא, דלמה לנו זה דודאי אפי' נשאר רק אחד מהן סברי חכמים דאסור ודלא כסברת הרא"ה, ומתרץ ר"י אסברה לך מאי אחד זוג אחד דזה לרבותא, והכונה כאן דלא נימא כפירש"י דהיכי שיש שנים להקריב עדיף טפי וגם חכמים מודו בזה דמותר להקריב שנים כאחד, וזהו זוג אחד היינו דיקריב שניהם בב"א.

יט[עריכה]

-מלואים והשמטות-

סכין של עבודת כוכבים ששחט בה הרי זה מותר מפני שהוא מקלקל ואם היתה בהמה מסוכנת הרי זו אסורה מפני שהוא מתקן והרי זה התיקון מהנאת משמשי עבודת כוכבים, וכן אסור לחתוך בה בשר מפני שהוא מתקן ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר.

בחולין דף ח' ע"א אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא.

ובתוס' ד"ה מותר לשחוט בה מקלקל הוא הקשו מהא דפסחים דאמרינן דהוי מתקן משום אבר מן החי, ותי' דבשבת דבעינן מלאכת מחשבת כיון שיש תיקון פורתא הוי מלאכת מחשבת אבל לגבי עכו"ם דבעינן נהנה בזה כיון שקלקולו רבה על תיקונו לא מקרי נהנה, והנה הא דלא הקשו התוס' מהא דלקמן דף י"ד השוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו, הרי דחייב על מעשה השחיטה, י"ל דמיירי במסוכנת ובזה הרי הוא מתקן בשחיטתו משא"כ בפסחים דמיירי בקדשים א"א לאוקמי במסוכנת דאז היא נפסלת למזבח משום הקריבהו נא לפחתך, וע"ז תירצו דל"ד שבת לע"ז דבשבת בעינן שמחשבתו תעשה משא"כ בע"ז בעינן שיהנה, באופן שיושבח הדבר דבזה שנתמלא רצונו לא מקרי נהנה מהחפץ האסור אא"כ ההנאה היא מגוף החפץ משא"כ בשבת בזה בעינן מלאכה וכיון שנעשית מחשבתו מקרי מלאכת מחשבת, אך אכתי צריך לבאר למ"ד משאצל"ג חייב וקורע בחמתו חייב הרי שהעיקר הוא בזה עשיית רצונו אבל למ"ד פטור הרי דבעי מתקן ממש, וצריך לומר דהגמ' דפסחים מיירי למ"ד דמשאצל"ג חייב, ולכן נתחייב משום מלאכת שבת אולם התוס' שם בד"ה לדברי האומר כתבו דאזלא אליבא דר"י דסבר דאפילו לר"ש דמחייב מקלקל בחבורה בעי תיקון קצת ור"ש הא סבר דמשאצל"ג פטור.

והנה בהא דהוכיחו התוס' דע"כ אזיל לר"ש דלר"י דמקלקל פטור מתעסק נמי פטור כדמוכח מהא דכריתות פרק ספק אכל דקאמר הנח לתינוקות מתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב, ומתניתין דמחייב במתעסק, מחייב נמי במקלקל בחבורה, ובאמת שפיר יש לחלק בין מתעסק דתינוקות ובין מתעסק דפסח, דגדר מתעסק היינו שמתכוין לזבח זה ונמצא אחר וזהו דומיא דתינוקות אבל בנתכוין לזה אלא שטעה במהות הקרבן שהוא שלמים וחשב שזה פסח אינו גדר מתעסק אלא חסרון בתיקון ושפיר תלה זה בדין מקלקל בחבורה ולפי"ז שפיר יש לפרש דאזיל אליבא דר"י דמתעסק פטור ושאני מתעסק דפסח דגם לר"י חייב דהרי נתכוין לאותו דבר ולדידיה משאצל"ג חייב ושפיר חלוק מעכו"ם דכאן לא בעינן תיקון אלא עשיית רצונו משא"כ בעכו"ם דבעי הנאה ממש, ומצאתי כדברינו בחידושי הרמב"ן בשבת דף ק"ו ע"ב. ועיין מש"כ בפ"ו הלכה ז'.

אך גם לפי"ד התוס' שפיר י"ל דאפילו למ"ד משאצל"ג פטור חשיב לגבי שבת מלאכה הצריכה לגופה כיון דעכ"פ איכא תיקון קצת וניחא ליה בהאי תיקון משא"כ בע"ז דבעי הנאה בגוף הדבר וזה לא מקרי הנאה בגוף הדבר כיון שרבה קלקולו על תיקונו.

והנה הרי"ף השמיט הא דר"נ דסכין של עכו"ם מותר לשחוט בו וכבר השיג עליו הבעה"מ ועיי"ש שכתב כדברי התוס', ועיין בחת"ס דהביא דברי הירושלמי בשבת פרק האורג הלכה ג' השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת ופי' החת"ס דבשביל דכיפר לכן מביא אחרת ואי לאו דכיפר לא הי' חייב חטאת וכן פי' הנוע"י, ולפי"ז מוכח מדברי הירושלמי דלא כהבבלי בפסחים דחייב משום תיקון אבר מן החי דלפי"ז גם אם לא כיפר יהא חייב משום שחיטה, אמנם לפי מה שפירש הקרבן עדה דכיפר היינו אם זרק הדם ואם לא זרק מביא אחרת היינו על חטאו אין כל הוכחה לשיטת הרי"ף, וצריך לומר בדעת הרי"ף דסובר דסוגיא דפסחים פליג על סוגיא דחולין ודחה הרי"ף דברי ר"נ מסוגיא דפסחים, אך לפי"ז הרי דיקשה לר"נ מברייתא דשוחט בשבת בחוץ לעכו"ם מה תיקן, אם לא דנימא דיעמיד ברייתא זו לדברי האומר מקלקל בחבורה חייב ולפי"ז צריך לומר דהא דפריך בגמ' מה תיקן, סבר הרי"ף כשיטת התוס' דר' יוחנן סובר דאפילו למ"ד מקלקל בחבורה חייב מ"מ בעינן צורך קצת וקו' הגמ' קאי אליבא דר' יוחנן ור"נ יסבור כר' אבהו ויעמיד כמ"ד מקלקל בחבורה חייב.

ובהא שהקשו בתוס' שם למ"ד מקלקל בחבורה חייב מ"מ הא הוי משאצל"ג ופטור, נראה לומר דעד כאן לא שייך גדר משאצל"ג אלא במקום שאין מחשבתו כלל לעשות המלאכה והיינו דאף דמקלקל בחבורה חייב היינו דהתורה גילתה דהקלקול הוי כמו תיקון אבל עכ"פ צריך שיתכוין לעשות הקלקול, אבל היכא דהקלקול נעשה ממילא א"כ ליכא כלל רצון על המלאכה ובזה תלוי אי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, חייב גם כאן דהוי פס"ר, אבל היכא שמכוין למלאכה זו בזה לא בעינן תיקון ותועלת כיון דמקלקל בחבורה חייב ולכן כאן בפסח דמכוין בשחיטת הפסח ולא חסר רק תועלת הפסח כיון ששחטו שלא לאוכליו אבל כונה ורצון הוי התם ולכן בחובל דלא בעי מתקן וחייב גם כשאין תועלת ממלאכתו ולא נעשית תכליתה גם שוחט שלא לאוכליו חייב ולא דמי להא דסנהדרין פ"ד ע"ב גבי מחט ליטול בו את הקוץ בשבת דקא מקשי והא חובל הוא ומשני ר"ש היא דסבר משאצל"ג פטור, דהתם אין כלל רצון למעשה החבלה ולכן פטור אפי' לר"ש דסובר מקלקל חייב, והא דלא פטר ליה מטעם משאצל"ג ולא משום דבר שאין מתכוין משום דאיירי באופן שאחר שכבר הפך את המחט כבר הוי פס"ר לענין החבלה ולכן לא פטר ר"ש מטעם דבר שאין מתכוין דמודה ר"ש בפס"ר ולא ימות ולכן אמר הטעם דהוי משאצל"ג ועיין מה שבארתי בזה בפ"א משבת הלכה ז'.

והנה דעת הרמב"ם נראה דהא דמותר בשחט בסכין של עכו"ם היינו בדיעבד אם כבר שחט דז"ל סכין של עבודת כוכבים ששחט בה הרי זה מותר, וצ"ע דהא בגמ' מוכח דמותר לכתחילה דאמר סכין של עכו"ם מותר לשחוט בה ומשמע דהוי על לכתחילה.

והנראה בזה דהנה במכות דף כ"ב ובפסחים דף מ"ח ע"א אמרינן המבשל בעצי אשרה לוקה משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם ופריך ולילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך וכן פסק הרמב"ם הלכה ב' דלוקה שתים, והנה בשבת דף צ' ע"א גבי מוציא משמשי עכו"ם אמר דחייב בכ"ש משום ולא ידבק, ובע"ז דף י"ג גבי חנויות המעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא אמר נמי דעובר משום ולא ידבק ובדף מ"ג שם גבי שוחק וזורק לרוח אמר ר' יוסי דנעשה זבל ואסור משום לא ידבק ובדף מ"ד שם גבי מרחץ של אפרודיטי א"ל לר' גמליאל דהרי נהנה ממרחץ של עכו"ם ואמר קרא לא ידבק, ובכל אלו המקומות לא הזכיר את הלאו דלא תביא, אך בדף ט"ו ובמשנה בדף כ"א אמר דאסור להשכיר בית לעכו"ם משום שמכניס ע"ז לביתו ואמר קרא ולא תביא תועבה אל ביתך ואמר בדף ט"ו דאפי' אי שכירות קניא אסור וצריך לומר דבלאו זה נכלל שני ענינים אחד שלא נכניס לביתנו ע"ז ומשמשיה אפילו בלא הנאה וכמו שמוכח מהא דמשכיר בית לעכו"ם וגם נכלל שלא ליהנות מעכו"ם וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת כ"ה שהזהירנו מחבר דבר מע"ז אל ממוננו אבל נרחיק ממנה ומבתיה ומכל מה שמיוחס אליה והוא אמרו ולא תביא תועבה אל ביתך ומי שנהנה מדבר ממנה חייב מלקות, ומשמע מדבריו דבזה נכלל ב' הדברים ונראה דאיסורא דלא ידבק ואיסורא דלא תביא תועבה חלוקים הם דאיסור דולא ידבק קאי על עצם ההנאה מעכו"ם ומשמשיה ואיסור דלא תביא קאי על איסור התקרבות לע"ז ולפ"ז בנעשה זבל והאיסור בא ממילא לא שייך איסור דלא תביא אלא לא ידבק וכן בהולך וממילא נהנה מהריח ג"כ האיסור הוא רק משום לא ידבק אבל משום לא תביא ליכא דאין כאן התקרבות לע"ז ושפיר דלא הזכיר בדף י"ב ובדף מ"ג משום דלא תביא כיון דההנאה באה מאליה [ובשבת דהזכיר מולא ידבק היינו משום דרוצה להביא את הפסוק המורה על איסור כ"ש ובלא ידבק כתוב מאומה, ולכן הביא את הפסוק ולא ידבק].

ולכאורה שייך גם בהנאה בריח איסור דלא תביא כגון בלא אפשר וקא מכוין דאסור ובזה שייך גם לא תביא, אכן כיון דעיקר דלא תביא האיסור הוא ההתקרבות וההשתמשות אבל לא עצם ההנאה, ולכן כיון דצריך בלא"ה לעבור ליכא משום לא תביא אפילו מתכוין ליהנות דהא אביי סבר בפסחים דף כ"ה לחד לישנא דלא אפשר וקא מכוין שרי בכל הנאות, ולכן נראה דלדידן אע"ג דסבירא לן דכיון דקא מכוין אסור היינו דוקא בהנאה דהיא עצמה אסורה אבל הכא דאיסור דלא תביא עיקרו לא בא אלא על איסור התקרבות ולכן כיון דלא אפשר אין בזה התקרבות ובאופן זה ליתא ללאו דלא תביא, אלא לאו דלא ידבק.

ולפי"ז מיושב שפיר הא דפסק הרמב"ם דסכין של עכו"ם מותר בדיעבד, אף דמלשון הגמ' מוכח דגם בלכתחילה מותר, דהא דאמרינן מקלקל הוא ומותר היינו דוקא לגבי איסור לא ידבק דאיסורו הוא ההנאה דבזה שנהנה משום שנעשה רצונו לא מקרי נהנה מעכו"ם ולכן כיון דקלקולו רבה על תיקונו ודאי דמותר, אבל באיסור דלא תביא בזה כיון דהאיסור ההתקרבות אל העכו"ם נאסר גם בזה דעכ"פ נעשה רצונו בעכו"ם אלא דכ"ז שייך לכתחילה אבל בדיעבד כיון דאין איסורו עצם ההנאה אלא מעשה ההנאה בזה כיון דכבר נעשה המעשה שפיר נהנה ור"נ דמתיר לכתחילה היינו משום דמפרש דאיסור לא תביא שייך רק על הכנסה של עכו"ם לרשותו אבל לא על הנאה וכדמוכח במכות ובפסחים דף מ"ח דאיכא דלא סברי להא דלא תביא על נהנה מעכו"ם, אבל הרמב"ם שפסק דבנהנה מעכו"ם עובר על לא תביא ג"כ שפיר פסק לגבי סכין של עכו"ם דרק בדיעבד מותר אבל לא לכתחילה.

אמנם גם בלא"ה היינו אי נימא דדין לא תביא ודין לא ידבק שוה, ואם קלקולו רבה על תקונו כמו דלא עבר על לא ידבק משום דלא חשיב הנאה כמו כן לא עבר על לא תביא, יש לישב דברי הרמב"ם בפשיטות, דהרי בלא תביא כבר בארנו לעיל דגם בלא נהנה אם מכניס ע"ז או משמשיה לרשותו עובר על לא תביא דגם במשכיר בית לעכו"ם עובר משום לא תביא משום שהעכו"ם מביא לרשותו, ולפי"ז לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות שחיטה הלכה ט' דרק בדיעבד אם שחט בהולכה לבד כשר אבל לכתחילה צריך הולכה והבאה, והפר"ח הקשה על הרמב"ם מהא דחולין דף ל' ע"ב דרבא הוה בדיק להו גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפרח, חזינן דגם לכתחילה מותר בהולכה לבד, ותירץ דשאני התם דלא אפשר דהוי כדיעבד, חזינן דרק במקום דלא אפשר הותר לכתחילה אבל אם אפשר ודאי דבעינן הולכה והבאה, ולפי"ז מיושב הא דאמר רב נחמן מותר לכתחילה היינו על עצם השחיטה מותר לכתחילה ומשום דקלקולו רבה על תקונו אבל על הא דלא תביא תועבה לא מיירי כלל, אבל הרמב"ם להלכה שפיר פסק דרק בדיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט והיינו כיון דבעינן הולכה והבאה א"כ בהכרח שיקח בידו ואי אפשר באופן אחר ובזה הרי יעבור על לא תביא ולכן כתב דבדיעבד שחיטתו כשר דדוקא בגוונא דאין לו סכין אחר שחיטתו כשרה וכמש"נ.

ואין להקשות דהרי בין כך צריך ליקח את הסכין בידו לשחוט זה אינו דשפיר יתכן באופן שזרק מידו דודאי לא שייך ע"ז לא תביא והשחיטה כשרה בדיעבד כמבואר בחולין בדף י"ב ע"ב וברמב"ם פ"ב מהלכות שחיטה הלכה י"א ושפיר כתב הרמב"ם בדיעבד, ואין לומר דהרי שפיר יתכן באופן שלא יעבור על לא תביא כגון נעץ סכין בכותל הרי גם בזה השחיטה כשרה רק בדיעבד כמבואר בפ"א משחיטה הל' י"ט, [ורק באופן דנעוץ הסכין בתלוש באופן זה כשר לכתחילה, עיין בשו"ע יו"ד הלכות שחיטה סי' ו' ס"ד ובביאור הגר"א שם].

והנה בשו"ע יו"ד סימן י' סעיף א' כתב ואסור לשחוט בו מסוכנת וכתב הש"ך דלענין בדיעבד כתב הרשב"א דיוליך הנאה לים המלח והיא מותרת והקשה הגרעק"א דנימא אי עביד לא מהני ולא דמי לשוחט לעכו"ם דנימא אי עביד לא מהני דהא העבודה לא תליא בעכו"ם דהרי גם בנוחר חייב אבל הכא הרי העבירה היא ההנאה ואי אמרינן אי עביד לא מהני יתוקן האיסור ונימא אעל"מ וממילא הויא בשר תמותה [ולכאורה יש להעיר דעכ"פ הרי מתקן מידי אבר מן החי ובמסוכנת אין קלקולו רבה על תקונו אך י"ל דכיון דהיא מסוכנת לא הוי לגבי זה מתקן וצ"ע דלפי"ז יהיה מותר מדאורייתא לשחוט מסוכנת בשבת] והביא שם את דברי הפליתי דבשחיטה הוי גדר מצוות לאו ליהנות ניתנו כיון דאסור לאכול בשר תמותה, והקשה ע"ז הגרעק"א מהא דעירובין דף ל"א ע"א לגבי לערב באיסור הנאה דתלי באם אין מערבין אלא לדבר מצוה הוא בכלל מצוות לאו להנות ניתנו אבל אם מערבין לדבר הרשות לא שייך לגבי זה להצילו מהאיסור מצוות לאו ליהנות ניתנו.

והנה ביבמות דף ק"ג אמרינן גבי סנדל של חליצה, של עכו"ם חליצתה כשרה וכ' רש"י משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וצריך לומר דלא דמי לשחיטה ועירובין דשם אם אינה רוצה לאכול או לצאת ממקומו חוץ לתחום ודאי דאינו מחויב ואינו עושה מצוה באכילתו ובהליכתו אלא דאם רוצה לאכול ודאי דצריך לשחוט, משא"כ בחליצה הרי מחויב הוא בחליצה ובזה ודאי דמותר משום מצוות לאו ליהנות ניתנו דהמצוה בחליצה היא גם אם אינה רוצה להנשא, אבל זה תלוי בחקירת הח"צ אם יש מצוה בחליצה, ואי נימא דליכא מצוה לכאורה דומה הוא לעירוב, ולכן נראה לומר דל"ד עירוב לחליצה ושחיטה, דאף דמברכין על עירובי חצרות ושתופי מבואות ולגבי עירובי תחומין פליגי הרמב"ם והראב"ד מ"מ ודאי דאין בזה דררא דמצוה אלא הא דמברך משום דמקיים מצות חז"ל בפועל מברך ע"ז, דבזה שהוא מושך דירתו לכאן דמקום פיתא גרים אין בזה שום דררא דמצוה ולא דמי למצוה דשחיטה דיש דינים ותנאים מיוחדים בשחיטה כגון שחיטה מן הצואר, משא"כ בעירוב שאין כאן אלא קביעת דירתו במקום העירוב ואין כאן אלא הכשר לחוד ומקום דירה ואם הוא נהנה מזה לא שייך גדר מצוות לאו ליהנות ניתנו, ובחליצה ודאי דאיכא מצוה דהרי בזה היא ניתרת לשוק ושפיר אמר דמותר בנעל של עכו"ם משום מצוות לאו ליהנות ניתנו והוא הדין בשחיטה וכמש"כ הפליתי.

ולכאורה יש להעיר דבזה שנעשית שחוטה ודאי דאיכא מצוה אבל בזה שממית אותה ועושה אותה לאינה חיה ומפקיע ממנה איסור אבר מן החי בזה הרי זה דומה לעירוב ואפשר לומר כיון דבעודה מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה א"כ לא מתה כלל בשעת ההיתר והתירה רק על ידי המצוה וא"כ זה דומה ממש לחליצה שהתירה ע"י המצוה.

ולפי"ז יתישב קו' השעה"מ לפי"מ דמבואר בר"ן נדרים ט"ו דהא דאמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו היינו דוקא אם אין בהנאה הזו הנאת הגוף אלא כל ההנאה היא הנאת המצוה אבל בהנאת הגוף לא שייך מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ במערב לילך לבית המשתה אמאי אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו, ותירץ השעה"מ דדוקא בנהנה מגוף הדבר אמרינן דאם נהנה אף דמצוות לאו ליהנות ניתנו מ"מ אסור כיון דהנאתו היא מעצם הדבר ולא מקיום המצוה אבל הכא במערב בין הקברות הרי אין הנאתו מביה"ק אלא מבית המשתה אלא דבלי הנחת הערוב בין הקברות לא היה יכול ללכת לבית המשתה אבל עכ"פ ההנאה היא מבית המשתה ולא מביה"ק, אמנם לפי דברינו יבואר שפיר דהרי כל עיקר טעמא דעירוב לא הוי מצוה הוא משום דאין בזה אלא קביעת מקום דירתו, וכ"ז שייך רק באם מערבין לדבר הרשות ובזה מהני הסברא דמקום פיתא גרים משא"כ לפ"מ דאמרינן דאין מערבין אלא לדבר מצוה הרי שהמצוה היא הגורמת דהערוב הוי תקנה של מצוה ולא מהני סברא דמקום פיתא גרים ולפי זה נראה דכל עיקר דפליגי אי אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו היינו אם העירוב הוא מצוה דאם אמרינן אין מערבין אלא לדבר מצוה הוי העירוב מצוה ושפיר אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו אבל אי אמרינן מערבין אפי' לדבר הרשות הרי דהעירוב הוי רק מקום פיתא והוי קובע דירתו וכל עיקר התקנה היא דלא ילכו בלא עירוב ובזה לא שייך מצוות לאו ליהנות ניתנו דהרי בהליכה במקום עירוב אין מצוה אלא בזה שהוא נמנע ללכת בלא עירוב ולכן אסור לערב בין הקברות ומיושב קו' השעה"מ, דהשעה"מ מפרש דהא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו קאי על זה שהלך לבית האבל או לבית המשתה ובזה שפיר הקשה דהרי נהנה מגוף בית המשתה ובזה לא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו אבל לפי"ד דהמצוה היא העירוב ובזה הרי לא נהנה אלא מעצם המצוה ובזה אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו.

אלא דבעיקר מה דכתב הפליתי דאפי' במסוכנת צריך להיות מותר ומשום זה השמיטו הרי"ף וא"כ צריך לבאר על מה שהביא זה הרמב"ם, ובמסוכנת כתב דאסור משום דנהנה והא מצוות לאו ליהנות ניתנו.

והנראה דכאן בסכין של עכו"ם דהאיסור הוא משום לא ידבק כיון דמתקן את עצם החפץ שהושבח בזה והוי כמו כרכר לבגד דהושבח עצם הבגד ול"ד לכל הני מילי כגון חליצה דאין החליצה משבחת בעצם היבמה אלא נשתנה דינה משא"כ כאן דההנאה היא בגוף הדבר בזה לא שייך מצוות לאו ליהנות נתנו דעכ"פ הרי הבהמה הושבחה ועובר על לא ידבק ולפי"ז צריך לומר דעל לא תביא אינו עובר דהרי בזה שייך לומר מצוות לאו ליהנות ניתנו כיון דההשתמשות לדבר מצוה היא, אך לפמש"נ לעיל דהאיסור דלא תביא לא תלוי כלל בהנאה אלא כיון דהביאו בידו עובר משום לא תביא אתי שפיר דגם על לא תביא עובר דמלל"נ לא שייך אלא היכא דהאיסור הוא ההנאה אבל היכא דהבאה לרשותו הוא האיסור ובזה הרי ברשותו הוא ועובר על לא תביא וכמש"כ דבזה דנוטל הסכין בידו עובר על לא תביא.

והנה כ"ז לא שייך אלא לפי"ד הפליתי דשחיטה הוי דבר מצוה אבל לפי דברי הגרעק"א פשוט הוא דהוי דבר הרשות ובזה לא שייך מצוות לאו ליהנות ניתנו דדמי לעירוב, וצריך עיון מהא דכתב הרמב"ם בספר המצוות מצוה ק"ט לגבי טבילה דהוי דבר הרשות דז"ל שם ואין הכונה במאמר הטבילה מצות עשה שיהא חייב כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה לו מעקה ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה ליטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר, ומ"מ אמרינן בר"ה דף כ"ח הנודר מן המעין טובל בימות הגשמים דמצוות לאו ליהנות ניתנו הרי אף בדבר רשות ג"כ שייך מצוות לאו ליהנות ניתנו, והרמב"ן ביבמות ק"ב הקשה גבי חליצה דאמרינן דחולץ בסנדל של עכו"ם משום מצוות לאו ליהנות ניתנו והקשה דהא ע"י כך נישאת לאחר ובזה נהנית מעכו"ם ותי' כיון דמצות חליצה היא המעכבת אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו, וקשה מהא דעירוב דלא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו אם מערבין לדבר הרשות אף דהמצוה היא המעכבת ואין לומר דנישואין הוי מצוה ולכן הוא דאמרינן מלל"נ דהרמב"ן לא הזכיר מזה כלל [ואולי יש לחלק דגבי חליצה החליצה מפקיעה את הזיקה ושוב ניתרת כפנויה דעלמא ובזה שפיר כתב כיון דהמצוה היא המעכבת אמרינן מלל"נ אבל הכא בעירוב גם אחר שנעשה כבר העירוב הוא המתיר נמצא דנהנה מן העירוב של איסוה"נ, ויש להעיר מהא דגט דכתבו על איסוה"נ כשר ומשמע מדברי הרמב"ם פ"ד מגירושין הל' ב' דמותר לכתחילה וכאן בחליצה כתב הרמב"ן דלכתחילה לא תחלוץ משום דנראית כנהנית והרי גם בגט נהנית שניתרת לינשא וי"ל ואכ"מ] ולפ"מ שנתבאר דל"ד עירוב לחליצה דעירוב הוי רק קביעת דירתו אתי שפיר דלא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו דאינו בגדר מצוה דנהי דהמצוה מעכבת מ"מ הרי ההנאה היא אינה מצוה דקביעת דירתו במקום האסור הוי נהנה מאיסוה"נ משא"כ בחליצה דהחליצה היא מצוה אמרינן מלל"נ, ולפי"ז מבואר ג"כ הא דטבילה דבטבילה נהי דהוי דבר הרשות היינו דאם אינו רוצה אינו טובל אבל אם טובל ודאי דהוי בגדר מצוה ולכן אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו משא"כ בעירוב דלא הוי אלא קביעת דירה ובזה לא שייך גדר מצוה וכמש"נ, וכ"ז אי אמרינן מערבין אפילו לדבר הרשות אבל אי אמרינן אין מערבין אלא לדבר מצוה בהכרח דהוי בגדר תיקון דהרי לדבר הרשות לא מהני ומוכח דהוי תיקון מצוה ובזה שפיר אמרינן מלל"נ.

ובזה יתבארו דברי הראב"ד בפ"ו הלכה כ"ד דכתב הרמב"ם דמברכין על עירובי תחומין והשיג הראב"ד דל"ד לעירובי חצרות ושתופי מבואות דיש בהן היכר שבת שלא להוציא ברה"ר אבל הכא הרי קולא נפקה מינה לענין שבת ולא חומרא ואף אם אין מערבין אלא לדבר מצוה והיאך יאמרו וצונו על מצות עירוב, וצ"ע דהרי גם בשחיטה הוי קולא ואעפ"כ מברכין, ונראה ע"פ דברי המ"מ בפ"ו הלכה ו' דמערבין אפילו לדבר הרשות והביא במ"מ את דברי הרמב"ן שכתב מדברי הרמב"ם מוכח מהא דמצינו עירובי תחומין מתירין אפי' למ"ד תחומין דאורייתא והיינו משום דכאן הוא מקומו וסובר הראב"ד דהוי גדר חילוף דירה ולא שייך כלל לגדר מצוה והיינו אפילו אי מערבין רק לדבר מצוה כיון דבדיעבד עירובו עירוב גם לדבר הרשות לא הוי בגדר מצוה ולא שייך לברך עליו, אבל הרמב"ם סובר כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה הוי רק בגדר תיקון מצוה ושפיר מברך ואף דמהני גם אי תחומין דאורייתא צריך לומר דיש איזה לימוד לדין עירוב אבל רק בגדר תקנה.

והנה אם שחט בסכין של עכו"ם כתב הרשב"א יוליך הנאה לים המלח וכתב בפמ"ג דאף דבע"ז דף מ"ט ע"ב אמרינן יוליך הנאה לים המלח בנתערב באחרים הוא דמותר בהולכת הנאה לים המלח היינו דנתערב הוי דרבנן והכא נמי הוי דרבנן כיון דלא נעשה גוף הדבר ע"י הסכין, ודבריו תמוהין דהיכן מצינו הך דרבנן אטו רב נחמן הוא דחידש הך דרבנן.

והנראה בשיטת הרשב"א דבלא נתערב לא שייך הולכת הנאה לים המלח כיון דהדבר בעצמו נעשה איסור, אבל בנתערב הרי עצם האיסור נתבטל כשאר האיסורים אלא דההנאה לא נתבטלה ולכן מהני הולכת הנאה לים המלח, ונראה דזה תלוי במחלוקת רש"י והתוס' והרא"ש בע"ז דף מ"ט בהא דיוליך הנאה לים המלח, דרש"י סבר דמהני הולכת הנאת עצים והפת עצמה מותרת אף בלא נתערבה, והתוס' סבר דבעינן הנאת דמי כל הפת וממילא דהפת עצמה אסורה בלא נתערבה, והרא"ש סובר בהא דדוקא כשנתערב הוא דמהני הולכת הנאה אבל בשיעור ההנאה שצריך להוליך לים המלח סובר כרש"י דמהני הולכת הנאה לים המלח של דמי העצים דכיון שנסתלק מכאן גוף האיסור הותר הכל, והנה לשיטת התוס' צריך לומר דרק בביטול דאיסורו מדרבנן דמדאורייתא כבר נתבטל ברוב שייך לומר דמהני הולכת הנאה ונצטרך לומר גם כאן דאיסורו מדרבנן וכמש"כ הפמ"ג אלא דבזה שכתב דהוא משום דבר חשוב בזה יש לומר דכאן בככר שנאפה בעצי עכו"ם ונתערב באחרים בזה לא שייך לומר דהככר הוי דבר חשוב כיון דאין הככר עצם האיסור אלא דנאפה באיסור וצריך לומר דהא דלא נתבטל הוא משום חומרא דעכו"ם לא בטלה ומ"מ נימא דמדאורייתא בטלה אלא דמדרבנן לא בטלה ומשו"ה מהני הולכת עצים לים המלח, אלא דמ"מ צריך הנאת כל הככר משום דנעשה כל הככר חתיכת איסור דהנאת ע"ז, ועכ"פ לא אשכחן כלל דמהני הולכת עצים לים המלח וא"כ לא שייך לדמות לכאן הולכת הנאת הסכין, אבל לשיטת הרא"ש והריטב"א דסוברים כתוס' דדוקא בנתערב מהני הולכת הנאה, ומ"מ סברי כרש"י דבעינן הולכת דמי עצים ולא בעי דמי כל הככר ולפי"ז שפיר יש לומר גם כאן בבהמה שנשחטה בסכין של עכו"ם דיוליך הנאת הסכין דכל עיקר דלא מהני לפי"ד הולכת הככר הוא משום דכיון דהושבח עצם הככר או עצם הבגד הוי כאילו כולו איסור ולא מהני הולכת הנאת עצים משא"כ כאן דהבהמה עצמה לא הושבחה בזה מהני הולכת דמי סכין, ולפי"ז מבואר שפיר הא דהרמב"ם כתב דבמסוכנת אסורה ולא כתב הא דיוליך הנאה לים המלח דהרמב"ם דפסק בהלכה י"ג כתוס' דבעינן דמי הפת ולפי"ז לא שייך כאן דיוליך דמי הנאת הסכין דלפי"ד אין כלל הלכה של הולכת דמי עצים, אלא דלפי"ז צריך לבאר הא דלא כתב הרמב"ם גבי חתך בשר דבדיעבד אסור ולא כתב אלא דלכתחילה לא יחתוך וכתב הש"ך בסימן קמ"ב שם דבזה גם הרמב"ם מודה דמהני הולכת הנאה דבזה ודאי דלא הוי כאילו כל הבשר אסור ול"ד למסוכנת דע"י שחיטתו הפקיע שם נבלה מכל הבהמה, ולפי"ד אי אפשר לומר כן דהרי הרמב"ם לא סבר כלל דין דיוליך הנאת עצים אלא דבעי הנאת פת וא"כ למה לא יזרוק כל הבשר לים המלח, ואפשר לומר דכיון דחתך בשר אין ההנאה אלא במקום שחתך ואם יקלוף במקום שחתך נמצא שלא נהנה כלום וכן כתב התפא"י בדעת הרא"ש ואם כי בדברי הרא"ש לא נראה כן ומשמע דסבר דאינו אוסר כלל מ"מ בדעת הרמב"ם אפשר לומר כן [אך סברא זו צ"ע דכשחותך חתיכת בשר ההנאה היא בכל החתיכה ומה שחתך אח"כ את מקום החתך לא מהני דאחרי שכבר חתך בסכין ואפשר לו להשתמש בה לא הועיל בחתיכה השניה כלום].

והנה הרא"ש כתב דמה דאמרינן ואסור לחתוך בה בשר היינו לכתחילה אבל בדיעבד לא נאסר דאי אמרינן דנאסר א"כ מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית הא משום שמנונית לא היתה נאסרה אלא מקום החתך ועכשיו נאסר כולו, וכתב עוד הרא"ש דאין לומר דפריך מהיתרא דמותר לשחוט בה או מותר לחתוך בה, קשה מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית הא איצטריך לאשמועינן דהבשר מותר וכח דהיתרא עדיף טפי לאשמועינן דאע"ג דאסור לכתחילה משום שמנונית אם שחט בדיעבד שלא נאסר הבשר, ולכתחילה דאסור זהו דבר פשוט. ועיין ביש"ש ובמהרש"א שהקשו דעכ"פ שפיר פריך דאסור לכתחילה לשחוט ע"מ שיקלפנו דלמא אישתלי ולא עביד, וביש"ש הוסיף עוד להקשות דאפי' אי נימא דלא פשיטא להקשות ולומר דודאי אסור ע"מ שיקלפנו דשמא מותר דא"כ לדברי הרא"ש דמפרש דרק לכתחילה אסור משום ע"ז מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית דהא באמת מותר ע"מ שיקלפנו, וכתב הרא"ש יוסף דאפשר לומר בכונת הרא"ש דקו' היא דילמא מיירי בסכין נקי או בסכין שאינו ודאי בן יומו דבזה ודאי מותר ע"מ שיקלפנו, אך עכ"פ אכתי תקשי דמאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית דילמא מיירי בסכין נקי ובסתם סכין דבדיעבד מותר בלא קליפה דודאי דמותר ע"מ שיקלפנו, וכתב עוד הרא"ש יוסף דשמא מותר לשחוט בה היינו בדיעבד, וזה דוחק גדול ובהרא"ש א"א לפרש כן דהרי לפי"ד אסור לחתוך היינו לכתחילה ובדיעבד מותר א"כ בהכרח דמותר לשחוט היינו לכתחילה דאל"כ היינו הך ומה חילוק יש בין שחיטה לחתיכה.

והנה התפא"י כתב שם ע"ב ע"ד רש"י ד"ה דוחקא דסכינא דכיון דלא אפסיק הלכתא ואיסורא דאורייתא עבדינן לחומרא דקי"ל דבשל תורה הלך אחר המחמיר ומ"מ לכתחילה לא ישחוט, והקשה התפא"י דאדרבה אם הוא דאורייתא גם בדיעבד אסור והאיך ישחוט ותירץ דאם היינו אומרים דבדיעבד מותר ודאי דהיה אסור לשחוט ע"מ שיקלוף דכיון דבדיעבד מותר האיך יקלוף דהרי גם הקליפה מותרת משא"כ אם אסור בדיעבד הו"א דישחוט לכתחילה ע"מ שיקלוף ואשמועינן דמ"מ לכתחילה לא ישחוט דהשוחט קאמר ועיין ביש"ש סימן י"ב שכתב דאפשר לשחוט ע"מ שיקלפנו ומדמה להא דסימן ה' שכתב שם דמוסרין לשחוט לאינו ידוע אם הוא מומחה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן על סמך שיבדקנו ולא חיישינן להא שמא אישתלי כיון דבדיעבד מותר גם אם לא יבדקו גם אם לא שאלו מותר על סמך שישאלנו, ובאמת לא דמי להתם, דהתם עכ"פ אם ישאלנו ויתברר שאינו יודע תהיה באמת אסורה, אבל הכא דבדיעבד אינו צריך לקלוף א"כ לא שייך לשחוט ע"מ שיקלוף דאח"כ לא שייך שיקלוף, וי"ל דכיון דאם לא יקלוף הרי שעשה איסור לכתחילה בזה ששחט וממילא גם אחר ששחט לא הויא דיעבד דאיסורא מיתלי תלי וקאי, ואין לדמות לאם שוחט שלא ע"מ לאכול דלא מסתבר דיהיה בזה איסור מכיון דבדיעבד יהיה מותר לא שייך בזה חשש שמא יבא לידי אכילה דהתם הוי רק חשש של אכילה אבל בעצמיותו אינו עומד לאכילה אבל היכי ששוחטו לאכלו אלא שחושב לקלוף כיון דבדיעבד מותר מהיכ"ת יקלוף, ומ"מ אפשר דכיון דרוצה לעשות באופן שלא יהי' איסור וכיון דעשה קודם על אופן זה באמת לא אמרינן בזה דבדיעבד מותר והוי כמו לכתחילה.

והנה לפי המבואר דהיכא דבדיעבד מותר, אסור לשחוט ע"מ שיקלוף א"כ כאן אפי' בסתם סכין אסור לכתחילה לשחוט כיון דעכ"פ אסור להשתמש באינו בן יומו אטו בן יומו, דאף דקיי"ל בית השחיטה צונן כבר כתב רש"י בדף ח' ע"ב ד"ה והלכתא דזה דוקא בסכין שהסכין קשה אבל לגבי הבשר ודאי דמבלע דהבשר רך לגבי זה אמרינן בית השחיטה רותח ולפלא על התפא"י בעצמו שכאן בישוב ד' הרא"ש פשוט אצלו דאי מותר בדיעבד מותר לכתחילה ג"כ על סמך קליפה אלא שלא זכר קליפה אלא הדחה והיינו למ"ד מדיח, אבל באמת נראה לי בביאור לשון הרא"ש שדחקו הרבה בדבריו דמה דרצה לבאר דאינו אסור בדיעבד היינו משום דהרמב"ם פסק דאסור גם בדיעבד וגם פסק דרק בדיעבד מותר לשחוט וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש מותר לשחוט היינו דיעבד אף שהוא דחוק מאוד אבל לכאורה כן הוא הפי' לדברי הרמב"ם ומשמע דהכוונה היא דהסכין מותר לענין שאם ישחטו בדיעבד לא יאסור ואינו דומה לענין שאר דברים כמו כרכר ובגד דהוא אסור לענין דיעבד וא"כ דברי הרא"ש פשוטים דאם נימא דאסור בדיעבד א"כ לא נפרש מותר לענין לכתחילה וע"ז פריך שפיר דא"כ מאי פריך ותיפוק לי' משום שמנונית דהא נ"מ לענין לאסור הבשר ואמרינן דהוא מותר משום עכו"ם דאינו אוסר את הבשר, והראש יוסף כתב דשמא מותר לענין דיעבד קאמר וזה דוחק אבל בעצמו פי' דעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ דהרמב"ם מפרש לענין דיעבד וא"כ אם הרא"ש מכוין בעיקר לדעת הרמב"ם אינו דוחק כלל.

אכן כ"ז הוא לפי מה שפירש הכ"מ בדעת הרמב"ם דמותר היינו בדיעבד ולפי"ז צ"ע קושית הרא"ש אבל לפי"מ שנתבאר בדעת הרמב"ם דטעמו הוא משום לא תביא א"כ לא קשה כלל דבאמת ר"נ מיירי לכתחילה וכן מיושב מה שפירש הרמב"ם אסור לחתוך בה על לכתחילה.


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.