מעשה רקח/עבודה זרה/ו
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה | עריכת קוד מקור]
העושה אוב או ידעוני וכו' היה שוגג מביא חטאת קבועה. פרק ארבע מיתות דף ס"ה פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אמאי לא מני ידעוני בהדי אוב במתניתין דכריתות ור"י אמר דהיינו טעמא הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו כלומר ואם עשה אוב וידעוני בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחד אף שאם עשה אוב או ידעוני באנפי נפשיה חייב דהלאו קאי אתרווייהו והתם בכריתות תני הנך שאם עשאם בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד משום הכי לא מצי למיתני ידעוני התם ור"ל אמר דהיינו טעמא משום דאין בו מעשה כלומר ואפילו אי עביד ליה באנפי נפשיה לא מחייב דחטאת אינה באה אלא על המעשה דכתיב ועשה וכן פי' רש"י ז"ל ופריך ור"ל מאי טעמא לא אמר כר"י אמר רב פפא חלוקין הם במיתה ור"י חלוקה דלאו שמה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמא חלוקה ור"י מאי טעמא לא אמר כר"ל אמר לך מתניתין דכריתות ר' עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה ור"ל נהי דלא בעינן מעשה רבה מעשה זוטא בעינן ע"כ והשתא כמאן פסק רבינו אי כר"י ר"י בעי מעשה ולפחות עקימת שפתים כדמשמע התם דפריך וקול לר"י לאו מעשה הוא והא אתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ר"ל אמר פטור עקימת פיו לא הוי מעשה הרי דלר"י בעינן מעשה וא"כ כי מוקים למתני' דכריתות כר"ע על כרחך איהו לא ס"ל הכי אלא דבעינן מעשה דוקא וכיון דבידעוני לכו"ע לית ביה מעשה אי פסק כר"י הוה ליה לאפטוריה בידעוני ואי פסק כר"ע קשה דרבנן דכריתות ור"י דהכא פליגי עליה וקי"ל כר"ע מחבירו ולא מחביריו ותו קשה דמדברי רבינו נראה דבידעוני אית ביה מעשה שכתב ומקטיר ועושה מעשים אחרים וכו' וזה נראה היפך הש"ס. ולכאורה היה נראה דרבינו ס"ל כפי' רש"י שם שכתב דבידעוני לית ביה מעשה משום דהכנסת העצם בפיו אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר מעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאיליו ע"כ ומשמע דבעי לומר דאף שיעשה כמה מעשים קודם לא מקרי מעשה כיון שבשעה שמדבר שהוא עיקר האיסור אינו עושה שום מעשה ולפ"ז פסק כר"י וכרבנן ואף דרבינו ס"ל דכשאינו עושה מעשה לא מחייב כמ"ש פ"ב הל' ג' ובכמה מקומות הכא שאני מטעמא דהואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו כלומר דוקא הכא כיון דכללם בלאו אחד כוונתו לחייב על כל אחד דכי הדדי נינהו וכמ"ש רש"י דהלאו אתרווייהו קאי ע"כ דאם לא כן מנא ליה לר"י דחייב כיון דאין בו מעשה הא איהו ס"ל דפטור בההיא דחסמה ומ"ש ור"י אמר לך מתני' דכריתות ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה היינו לומר דר"י ס"ל בהך כוותיה ולא מטעמיה דאיהו לא מחייב הכא אלא מלישנא דקרא.
אלא שראיתי להרב לח"מ שכתב לשון רבינו פ"א דהלכות שגגות ששם מנה בכלל המחוייבין חטאות בעל אוב וידעוני במעשה משמע דאיכא ידעוני דלא עביד מעשה ואז לא מחייב א"כ מוכרח לומר דהך ידעוני דהכא הוא במעשה דוקא ע"כ ובאמת שהיא קושיא חזקה. והוא ז"ל כתב דרבינו לא ס"ל כפי' רש"י ז"ל אלא דאיכא ידעוני שיש בו מעשה ואיכא שאין בו מעשה וכוונת ריש לקיש היינו דכיון דלא הוי מלתא פסיקתא לא תני ליה התם ומשו"ה לא חייב רבינו אלא בידעוני שיש בו מעשה וכו' יעו"ש ובאמת שזו נראית כוונת רבינו. אלא דאכתי קשיא לי דרבינו שם בהלכות שגגות מנה העובד ע"ז במעשה משמע דאיכא עובד ע"ז בלא מעשה (וכגון שקבלו באלוה וכיוצא דעקימת פיו לא הוי מעשה וכמ"ש שם גבי מגדף) ולפ"ז לא הוי מלתא פסיקתא ואפ"ה תני ליה. ולזה י"ל דעובד ע"ז סתמו במעשה ולהכי תני ליה אבל ידעוני סתמו בלא מעשה וכ"כ הרב ז"ל שם והשתא אתי שפיר דמני עובד ע"ז ולא מני ידעוני. אלא דאכתי לא נחה דעתי בדברי מרן ז"ל שכתב שזה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש ופסק כר"י דהלכה כוותיה לגבי ר"ל ולפי דברי הרב לח"מ לא נגע ולא פגע כלל והתימה שאיך לא ראה דברי רבינו בהלכות שגגות דלא חייב אלא בידעוני שיש בו מעשה וההוא דפ' ד' מיתות איירי שאין בו מעשה א"כ איך כתב דפסק בההיא כר"י. ואפשר דס"ל למרן כ"מ דלר"י חשיב ליה מעשה ולר"ל לא וכן דברי רש"י ז"ל אר"ל דוקא קאמר ומ"ש ור"י אמר לך מתני' ר' עקיבא היא וכו' היינו כלפי דברי ר"ל דס"ל דלית ביה מעשה קאמר ליה אפי' לדידך מצינא לתרוצי דמתני' ר"ע היא דלא בעי מעשה אבל לדידי חשיב מעשה כל זמן שעוסק בדבר ההוא ועיין מ"ש התוס' ד"ה מאן תנא וכו' ולעולם דאיכא תרי גווני ידעוני אלא דפלוגתייהו התם היינו בשעושה מעשה אבל אם אינו עושה שום מעשה (עיין להרב לח"מ ז"ל) לכו"ע פטור וכי קאמר ר"ל נהי דר"ע לא בעי מעשה רבה מעשה זוטא בעי היינו משום דס"ל דבידעוני לא עביד שום מעשה דהעצם מדבר מאיליו. ומ"ש הרב לח"מ שם עמ"ש רבינו בהלכות שגגות דמגדף פטור משום דלית ביה מעשה וטעם ביטול קרבן פסח ומילה משום דהוי מ"ע והקשה עליו דבפסח ומילה לימא נמי טעמא דאיכא במגדף דביטול מצוה הוי שב ואל תעשה ואולי רצה לתת בפסח ומילה טעם אחר יותר פשוט ומ"מ צ"ע ע"כ ולא ידעתי מאי קשיא ליה תו דאיך אפשר דרבינו כדי לתת טעם כללי יאמר מה שהוא היפך האמת דבמצות עשה לא אשכחן בשום מקום שיתחייב על בטולה קרבן וא"כ על כרחך לומר כן:
כיצד הוא מעשה האוב וכו'. ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת לארץ בקול נמוך. מדברי רבינו משמע שהקול משיב מתחת הארץ וקשה דבפרק ארבע מיתות דף ס"ה אמרינן ת"ר בעל אוב זה המדבר בין הפרקים וכו' מיתבי והיה כאוב מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי ת"ש ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כי אורחיה לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי ע"כ וא"כ איך כתב רבינו דהקול נשמע מתחת לארץ ובגמרא אמרו שהוא נשמע (מתחת) [בין] הפרקים ממש ואינו מתחת הארץ ואפשר דמתחת לארץ דקאמר רבינו קאי אמה שכתב לעיל עד שישמע השואל כאילו אחר מדבר עמו וכו' והיינו לומר דנראה לו כאילו הקול יוצא מתחת לארץ. ובסה"מ כתב ויתדמה להשמיע דבור מתחת שיחיו שישיב למה שישאל ע"כ הרי דס"ל דמה שאמרו בגמרא היינו שידמה כן במחשבתו וכאן כתב כן מחמת הקול שהוא נמוך מאד וכ"כ להדיא הסמ"ג לאוין ל"ח. והרב לח"מ כתב עמ"ש רבינו בפי' המשנה דהכל הוא שקר וכזב והכל הוא לפי מה שהוא מדמה במחשבתו כאשר אירע לכמה אנשים כשהם ביחוד פנוים שמחשבים כמה דברים ונדמה להם שהוא ממש ורבינו כתב לפי האמת ובגמרא אמרו לפי הדמיון עיי"ש ע"כ וכן מצאתי לרבינו פי"א מהלכות אלו יעו"ש. אלא דאיכא למידק לדברי רבינו ממעשה דשאול כששאל באוב דהתם ודאי היה ממש בלי ספק והיא קושיא חזקה לדעת רבינו. שוב מצאתי להרב ב"י יו"ד סימן קע"ט שהביא משם הנמוק"י שהקשה מכמה מקומות לרבינו וכתב שדברים אלו צ"ע רב.
וכן הלוקח גולגולת וכו'. גם זה שם דף ס"ה:
ב[עריכה | עריכת קוד מקור]
כיצד מעשה הידעוני וכו'. מרן ז"ל הביא השגת הראב"ד ואיני יודע לו טעם עיי"ש.
ואזהרה שלהם מנין שנאמר אל תפנו אל האובות. רש"י ז"ל כתב דאזהרתם היא מלא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני והתוס' ז"ל הקשו עליו יעו"ש וסבירא להו כדברי רבינו וכ"כ סמ"ג וכן הובא להדיא בירושלמי ומרן כתב דכן הוא בתורת כהנים ולא ידעתי למה כתב כן רש"י ז"ל.
ג[עריכה | עריכת קוד מקור]
הנותן מזרעו למולך וכו'. בריש כריתות עיי"ש.
כיצד היו עושים מדליק אש גדולה וכו' ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. כתב מרן ז"ל דאפשר דמפיק לה מדכתיב לא ימצא בך וכו' אלמא שהוא עצמו מעביר אותו ע"כ אבל בפי' המשניות לא כתב כן וז"ל והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש וכו' דמשמע דהכומר עצמו היה מעבירו וכ"כ בסה"מ ל"ת ז' עיי"ש אמנם אפשר ליישב עמ"ש רבינו כאן ולוקח מקצת זרעו למוסרו לכהניהם וכו' אחר שנמסר בידם להעבירו באש ברשותו דמשמע שמתחילה האב היה נותנו בידם כדי שהם בעצמם יעבירוהו א"כ הא והא איתא ודו"ק.
ומעבירו ברגליו וכו'. רבינו נראה דפסק ודאי כרבא שם דף ס"ד כנראה מדבריו ועיין להרב לח"מ ז"ל.
לפיכך העושה עבודה זו לעכו"ם אחרת וכו'. כתב מרן ז"ל שם באלו הן הנסקלין דף ס"ד וכו' ובגמרא וכו' אלמא מולך לאו בכלל ע"ז הוא תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא דתניא אחד למולך ואחד לשאר ע"ז חייב וכו' שאם עשה שלא כדרכה חייב ר' אלעזר בר' שמעון אומר למולך חייב שלא למולך פטור ובודאי דכסתם מתני' קי"ל וכו' ונראה מדברי רבינו שכתב לע"ז אחרת דמולך ע"ז הוא והעושה אחד מד' עבודות לפניו חייב ודלא כרש"י שכתב דפטור ע"כ ותמיהא מילתא טובא דעדין לא נתלחלח הדיו שכתב לעיל דמולך לאו בכלל ע"ז הוא ואי אפשר לומר דפסק כת"ק דס"ל דהוי ע"ז גמורה דכיון דקי"ל כסתם מתניתין פשיטא דסתם מתני' לא אתי כת"ק דלסתם מתני' מולך לא הוי ע"ז ולת"ק הוי ע"ז גמורה ויותר חמור מע"ז דאפי' בשלא כדרכה חייב א"כ כמאן פסק וראיתי להר"ח אבולעפיה ג"כ שעמד בזה והניחו בצ"ע. ומה שנראה לענ"ד להליץ בעד מרן ז"ל הוא דהכי קאמר כסתם מתני' פשיטא דאית לן למפסק כמו שהכריח לעיל שפירש הסוגיא ע"פ פירוש רש"י ז"ל ואחר זה כתב דלפי דברי רבינו שכתב לפיכך העושה עבודה זו לעכו"ם אחרת וכו' ומדכתב תיבת אחרת משמע דע"ז היא וא"כ על כרחך דבד' עבודות חייב כשאר ע"ז ואם כן צריך לומר דס"ל לרבינו דר"א בר"ש לא אתי אלא לאפלוגי את"ק דסבירא ליה דע"ז גמורה היא ולמאי כתביה רחמנא על כרחך לאחמורי עליה דאפילו שלא כדרכה חייב ור"א בר"ש פליג עליה בהא וס"ל דאם אינו כדרכה פטור דהוי דינו בזה כשאר ע"ז דשלא כדרכה פטור וכמ"ש רבינו פ"ג מהל' אלו ולדידיה צ"ל דמאי דפלגינהו מתניתי' היינו לאפוקי מת"ק ולומר זה כזה וקרא דגבי מולך נמי להכי איצטריך לאשמועינן דכשאר ע"ז היא ונפקא מינה לארבע עבודות ודייק נמי לישנא דהש"ס תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז היא כלומר מצד הסברא מבחוץ ולהכי איצטריך קרא לרבויי וכו' אכן אכתי קצת קשה מסתמיות דברי מרן ז"ל.
ד[עריכה | עריכת קוד מקור]
ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצת שנאמר כי מזרעו נתן למולך. אף דבגמרא נפקא לן מקרא דומזרעך לא תתן אפשר דרבינו משום דקאי לענין העונש שכתב אינו חייב וכו' ניחא ליה טפי לאוכוחי מקרא דכי מזרעו דכתיב ושמתי אני את פני באיש ההוא וכו' כי מזרעו נתן למולך. ומ"ש מרן ולי נראה דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד וכו' לא ידעתי אמאי נייד מדברי התוס' ז"ל ולדידיה הוי חדושא טפי לפוטרו ולא נזכר זה בש"ס דלפי' התוס' לא הוי חדושא דזה הוא הדין שנאמר בש"ס בלי שום חדוש בדין אלא אינהו מהדרי אמציאות לתרוצי הש"ס אבל לדעת מרן הוי חדוש בדין גופיה ודו"ק:
ה[עריכה | עריכת קוד מקור]
על כל יוצאי ירכו. איכא למידק עד היכן נקרא יוצאי ירכו דלפי פשט דברי רבינו משמע דדוקא בניו ובני בניו ובני בני בניו. שהרי כתב בניהם ובני בניהם וצריך טעם למה דאי זרעך הוי גם בני בני בניו אם כן עד סוף הדורות נמי ואפשר דאה"נ דהא לא מפיק אלא מה שאינו זרעו וכו'.
ו[עריכה | עריכת קוד מקור]
מצבה שאסרה תורה וכו'. כן משמע בספרי פרשת שופטים מרן ז"ל.
וכן אבן משכית וכו'. הכי משמע בפרשת בהר סיני. ופרק הקורא עומד דף כ"ב ועיין למרן ז"ל שהאריך לבאר דברי רבינו. מרן כ"מ ד"ה וכן אבן משכית אבל אתה משתחוה על אבנים של בית הכנסת ט"ס הוא וצ"ל בית המקדש.
ז[עריכה | עריכת קוד מקור]
ואם לא מצא דבר מבדיל וכו' או שוחה על צדו וכו'. רבינו ס"ל כפי' התוספות והרא"ש ז"ל דהאי דקאמר חזינן ליה לאביי ורבא דמצלו אצלויי היינו כשהיה רצפה ומשום לתא דהשתחואה וכמ"ש ללישנא קמא וכמ"ש מרן ז"ל ולאו אמה שכתב אדם חשוב שאני וראיתי להרב לח"מ שהקשה לרבינו ממ"ש פ"ה מהל' תפלה דאדם חשוב יש לו להטות פניו מעט ומשמע דס"ל כפירוש רש"י שם ותירץ וכו' וכמדומה שלא ראה מ"ש מרן ז"ל שם עיין עליו. אלא דקשה לי לדעת רבינו דאפילו בדאיכא רצפה ואף אם יהיה אדם חשוב שרי ליה ליפול על פניו אם יטה פניו מעט כעובדא דאביי ורבא א"כ רב אמאי לא נפל על אנפיה ופירש מן הצבור בזה הא הוה מצי להטות פניו מעט דבשלמא לרש"י ז"ל לא קשיא דחילוק זה לא מצינו גבי רצפה. וי"ל דקושיא זו איתא בעינא בש"ס לתירוצה דאדם חשוב שאני ואף לפי' רש"י וצ"ל דרב לא הוה משני ממנהגיה כמ"ש שם וכיון שהיה מנהגו ליפול על פניו ממש עכשיו שאירע לו כן לא רצה לשנות מנהגו. א"נ י"ל דלא שמיעא ליה הא דאביי ורבא ואלו הוה שמיעא ליה הוה עביד לה:
ח[עריכה | עריכת קוד מקור]
אבל לע"ז אחד השתחויה בפישוט ידים ורגלים או בלא פישוט ידים ורגלים וכו' נסקל. לא ידעתי מנא ליה לרבינו הא דבקרא כתיב השתחויה גמורה ומשמע דהאיסור הוא שוה בין כשעושה לה' בין לע"ז ושניהם נפקא לן מהאי קרא אם לא שנאמר דכיון דע"ז חמירה דאפילו במחשבה אסור דנפקא לן מדכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם משום הכי כשהתחיל מעשה של השתחויה דהיינו שכבש פניו בקרקע מחייב בצירוף המחשבה וצ"ע. ועיין להרא"ש פ"ק דר"ה:
ט[עריכה | עריכת קוד מקור]
הנוטע אילן. בכ"מ יש טעות סופר וצ"ל ר' אליעזר בן יעקב אומר מנין שאין עושים אכסדרא בעזרה תלמוד לומר כל עץ. ועיין בספרי שם.
י[עריכה | עריכת קוד מקור]
אלא כל האכסדראות וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א לישכת העץ בית היתה וכו' וקשה דלפ"ז תקשה לת"ק דס"ל דבונה בית הוא בלא תעשה איך היו עושים לישכת העץ דעכ"פ בהר הבית היתה ולדידיה י"ל דלא היתה של עץ ונקראת של עץ לפי ששם היתה לישכת האבן ונקראת כן לפי שכל מעשיה היו בכלי אבנים וזו נקראת לישכת העץ היפך בית האבן כמ"ש התוספות יו"ט סוף פ"ה דמידות ועיין עוד במ"ש מרן ז"ל פ"א דבית הבחירה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |