מזרחי/שמות/טו

מזרחי שמות טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אז ישיר משה אז כשראה הנס עלה על לבו שישיר כו'. ואין לומר וליישבו לשון הוה כו' שהן דבר ההוה תמיד ונופל בו בין לשון עבר בין לשון עתיד אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול לישבו בלשון הוה: הרמב"ן ז"ל טען ואמר ומה יאמר הרב בפסוק יעשו עגל בחורב כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון וכל המזמור כן יהרוג בברד גפנם ישלח בהם ערוב כו': ונראה שהוא חושב שהרב ז"ל סובר שלא יבא עתיד במקום עבר בשום מקום אבל כל העתידים שבמקרא הם עתידים כמשמע' או הווים ולכן במלת אז ישור שלא היה אלא לשעה ולא יתכן לפרש' לשון הווה פירש אותה לשון עתיד שעלה בלבו שישיר ומפני זה טען עליו מהמקראות שבאו עתיד במקום עבר שאינם לא עתידים ולא הווים ואין הדבר כן שאיך יתכן שיכחיש הרב בדבר שכל המקרא מלא ממנו אבל כונת הרב בזה אינו רק לישב המקרא לפי פשוטו כמו שכתב זהו ליישב פשוטו ויישוב פשוטו אינו אלא בשיפורש כפי משמעו אם עתיד ממש אז עלה על לבו שיעשה אותו ואם הוה שגם זה יש לו הוראה מה בלשו' מפני שההווה הוא כמרכז לעבר ולעתיד והם לו כמקיף להיות סביבו ולכן יבא פעם בלשון עבר כמו כי אמר איוב שפירושו היה אומ' ופעם בלשון עתיד כמו ככה יעשה איוב שפירושו היה עושה ורבים כמוהו ובהיות שלא היה יכול לפרש אותו פה לשון הווה פירשו עלה על לבו שישיר אבל כאשר יהיה העתיד ההוא כמו תפתח ארץ ותבלע דתן שהוא בלתי סובל פירוש לפי משמעו לא בלשון עלה על לבו לעשות ולא בלשון הוה בהכרח שיפר' אותו שלא כמשמעו בשיאמר שבא עתיד במקום עבר שאז אין ישובו לפי פשוטו מאחר שאין לעתיד משמעות על העבר כלל:

סוס ורכבו שניהם קשורים זה בזה. במכילתא דאל"כ ורכבו למה לי וכי אפשר שיפול הסוס ולא יפול רוכבו:

ב

ואני תמה על לשון המקר' שאין לך כמוהו בנקודתו כו'. עד לכך אני אומר לישב לשון המקרא שאין עזי כמו עוזי ולא וזמרת כמו וזמרתי אלא עזי שם דבר הוא כמו היושבי בשמ' שוכני סנה וזהו השבח עזי וזמרת יה הוא היה לי לישועה כו' ואל תתמה על לשון ויהי שלא נאמר היה שיש לנו מקראות מדברי' בלשון זה וזה דוגמתו מבלתי יכולת ה' וישחטם היה לו לומר שחטם והאנשים אשר שלח משה וימותו היה לו לומר מתו. הרב ראב"ע כתב אמר ר' שלמה ז"ל כי יש הפרש בין עזי בקמ"ץ חטף ובין עזי בקבוץ על כן אמר כי יו"ד עזי נוסף ולא נראה לנו אחר כמוהו ואמר כי וזמרת יה סמוך כאילו כתיב עז וזמרת יה היה לי לישוע' כי חשב כי כמוהו הוא ביום השלישי וישא אברהם את עיניו ומי שידע לשון ישמעאל ידע ההפרש שיש בין שניהם כי לאמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה איננו משפט לשון הקדש ולא לשון ישמעאל ואין הפרש בון עזי בקמץ חטף ובין היותו בקבוץ כי אמר הטריפני לחם חקי ואמר כי חקך וחק בניך והנה בשירה הזאת נהלת בעזך בקמץ חטף והנה ה' בעזך ישמח מלך והנה היו"ד סימן המדבר. הרי שכלל במאמרו זה שלשה טענות ראשונה שלא נראה לנו אחר כמוהו להיות היו"ד נוסף על שם הפעולה ולכן לא יתכן להיות יו"ד עזי נוסף שנית שלא מצאנו לא בלשון הקדש ולא בלשון ישמעאל אש' הוא משותף ללשוננו וי"ו נוסף על הנושא ופה לפי פירושו של רש"י ז"ל שפי' עזי וזמרת יה הוא היה לי לישועה יהיה הנושא ויהי לי לישועה והנשוא עזי וזמרת יה כאילו אמר אותו שהיה לי לישוע' הוא עזי וזמרת יה כי המכוון מזה לפי פירושו הוא להודיע הפועל הישועה שלהם מי הוא ואמר שהוא העוז וזמרת יה ולכן אין לומר בו וי"ו. נוסף שלישית שאין הפר' בין עזי בקמץ חטף ובין היותו בקבוץ כי אמר הטריפני לחם חקי ואמר כי חקך וחק בניך ובשירה הזאת נהלת בעזך בקמץ חטף והנה ה' בעזך ישמח מלך בקבוץ ולכן אינו נמנע שיהיה היו"ד של עזי סימן המדבר אבל הר"ב ז"ל לא ישגיח באלה הטענות לא מטענת תוספת היו"ד והוי"ו מפני שהוא סובר שמאחר שהכתוב נוהג להוסיף יו"ד על הבינוני והתואר וי"ו על הנשוא מבלתי שיורו על שום הורא' כלל אין הבד' בזה אם יוסיפנו על זה או על זה ולא מטענת חוקי חקך ועזך עם עזך כי הרב ז"ל לא אמר רק על התיבה של שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם כשהיא מארכת באות שלישית ואין השנית בשב"א שאז הראשונה נקודה בשור"ק לעולם ולכן הוכרח לפר' שאין עזי כמו עוזי אבל כשהאות השנית בשב"א פעם יבא בקמ"ץ חטף כמו חקך ונהלת בעזך ופעם יבא בשור"ק כמו ה' בעוזך:

בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע. במכילתא דאל"כ הוא אלי מיבעי ליה:

אנקלום תרגם לשון נוה ד"א ואנוהו לשון נוי אספר נויו ושבחו לבאי עולם. שתיהן יחד במכילת' ומפני שלפי הלשון האחרון יש לשאול וכי אפשר לו לאדם לנאות את קונו הוכר' לפר' ואנוהו אספר נויו ושבחיו כדרבי עקיבא ולא התנאה לפניו במצות נאות כדר' ישמעאל מפני שמלת אנוהו פועל יוצא והרב ז"ל נמשך אחר האגדה הקרוב' לפשוטו של מקרא כמו שגלה דעתו בפרשת בראשית אבל לפי הלשון הראשון יהיה ואנוהו אנוה לו שפירושו אעשה לו נוה כמשמעו כי מצאנו אותו במקו' לו:

לא אני תחלת הקדושה. במכילתא פי' לא על נסים שעשית עמדי אני אומר לפניך שבח וזמרה זו אלא על נסים בעשית עמי ועם אבותי דאל"כ אלהי וארוממנהו מיבעי ליה:

ג

בעל מלחמות. שיהיה פיר' איש בעל כמו איש נעמי שפירושו בעל ומושל כי לא ייוחס האיש אלא האשה מצד מה שהוא אדם אלא מצד שהוא מושל בה וכמו איש האדמה לא כמו אשרי האיש שפירושו אשרי אנוש:

מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו. במכילתא וכאילו אמר יי' איש מלחמה יי' בשמו שפירושו כמו ואני בא אליך בשם יי' צבאות ולא בכלי זיין כמו שאתה בא אלי:

דבר אחר אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו אוחז הוא במדתו לרחם על קוראיו כו'. במכילתא שכל מקום שנא' יי' אינו אלא מדת רחמים ולפי זה אין צורך להוסיף בי"ת על שמו.

ד

ומבחד שם דבר כמו מרכב משכב. ופירושו ובחירת שלישיו לא שם תואר כמו מקדש שאם כן היה לו לומר ומבחרי שלישיו בלשון רבים אל יקשה עליך ממלת טובעו שהיא בלשון רבים כי כן דרך המקראות לכתוב על הכלל פעם לשון יחיד בבחינה כללותו ופעם לשון רבים בבחינת הנכללים בו:

כמו משכב מרכב. לא הבנתי כוונת הרב בזה מפני שזה מורה שפירושו מרכב ומשכב הוא שם דבר שהוא הרכיבה והשכיבה ואם כן לא יכול עליה' לשון אשר ירכב עליו ואשר ישכב עליו ועוד ששם פי' המרכב המיוחד למרכב ולא המיוחד למלאכה אחרת ואמר שהוא האוכף שהוא שם תואר לא שם דבר ושמא י"ל שהרב ז"ל קורא שם דב' השם המורה על הפעולה שהוא השכיבה והרכיבה והקריאה והשם המורה על עצמו הדבר כמו מטה וכסא ומנור' כי כן מצאנו לרבי דוד קמחי שכתב בחלק הדקדוק בשער הפעולים והתשע עשרה והוא שם דבר כמו שתאמר מן פועל ואת פועל ה' לא יביטו ובתוספת ה"א פעולה וכת' בשער השמו' ויש שם שהוא שם דבר כמו אבן גפן סוס חמו' עץ ברזל והדומי' להם ובאמרו מבחר שם דבר כיון בו שאינו שם תואר כמו בחור שאם כן היה לו לומר ומבחרי שלישיו בלשון רבים:

אין טביעה אלא במקום טיט. במכילתא ומכאן למדו רז"ל מה שאמרו במכילתא גבי בעמוד אש וענן עמד ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד האש מרתיחו:

והיו"ד הראשונה שמשמעה לשון עתיד כך פירשוהו טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותם שזהו לשון עתיד ממש אבל אין ליישבו לשון הוו' מפני שאין זה דבר הנוהג תמיד אלא לפי שעה וכל זה כדי ליישבו לפי פשוטו כי העתי' תחת עבר אינו לפי פשוטו:

ו

ופשוטו של מקרא ימינך ה' הנאדר בכח מה מלאכת' ימינך היא תרעץ אויב וכמה מקראות דוגמתו כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו עד מתי רשעים יעלוזו כו'. הרמב"ן ז"ל טען ואמ' ואיננו נכון לדעתי כי הפסוקי' יכפלו מלו' לומ' כי תמיד יהיה ככה מבלי שיבארו עניין רק בפעם השנית ואילו אמר ימינך יי' ימינך יי' תרעץ אויב היה כמו אלה הנזכרים. וכנראה שהוא חושב שימינך יי' נאדרי בכח הוא משפט מחוב' מנושא ולשוא כאילו אמר ימינך יי' הוא נאדרי בכח אבל דעת הרב ז"ל איננו כן כי מאמרו ימינ' יי' הנאדר בכח יורה שהוא כלו נושא כאילו אמר ימינך יי' תרעץ אויב ואין הבדל בינו ובין אלה הנזכרי':

תמיד היא רועצת. והוא לשון הוה כמו ככה יעשה איוב כל הימים כי א"א לפרשו כמשמעו לשון עתיד מפני שימין השם היתה רועצת באותה העת אבל במכילתא אמרו רעצה לא נאמר אלא תרעץ לעתיד לבא ומפני שאין זה קרוב לפשוטו של מקר' לא הביאו הרב בפירושו כי כבר כתב בפרשת בראשית שמדרשי אגדה יש הרבה אבל לא יביא מהן רק אותן שהן קרובות לפשוטו של מקרא:

ט

אמר אויב לעמו כשפתם בדברים. הוסיף מלת לעמו מפני שלא גלה הכתוב למי אמר גם הוסיף מלת כשפתם מפני שלפי מצב הכתו' נרא' שאמר בהיותו בתוך הים וא"א זה מפני שאז כבר נכנסו בים ואין צורך לפתוי:

תמלאמו תמלא מהם. לא אותם כמשפט כל הכנויים מפני שהמלה הזאת עומדת:

נפשי רוחי ורצוני. כי אהבת הנקמה איננה רק מהיצר הרע שהוא רוחי ורצונו לא מנפשי המשכלת: אריק חרבי אשלוף כו' ואל תאמר כו' לדחוק ולפרש אריק חרבי כלשון וירק את חניכיו. אבל בפרשת לך לך פירש וירק את חניכיו לשון זירוז וכן אריק חרבי מפני שמלת אריק סובל' שני הפירושי' אבל מלת וירק אינה סובלת רק עניין זירוז ולכן גבי וירק אמ' וכן אריק חרבי כדי שיהיו לו חברים רבים וגבי אריק חרבי שאין לו שום הכר' פירשו בלשון ריקו' וזהו אמרו ולדחוק ולפרש אריק חרבי בלשון וירק שפירושו שאם תרצה לפרשו כך הרשות בידך.

תורישמו לשון רשות ודלות כמו מוריש ומעשיר. כי אין שום מלה מזה השרש לפי דעתו מלשון הכרתה כי פי' אכנו בדבר ואורישנו לשון תרוכין וכן דעת הרד"ק ז"ל ואין זו דעת המתרגם:

יד

ירגזון מתרגזין. והוא לשון הוה וכן הוא במכילת' כיון ששמעו כו' התחילו מתרגזין כי לא יתכן לפרשו לשון עתיד כמו יכסיומו כי שם קשור עם מלת טובעו ופירושו טובעו בטיט כדי שיבאו התהומו' עליה ויכסום אבל פה א"א לפרש כן כי לא הית' השמיע' כדי שירגזון אבל במלת תבלעמו ארץ לא פירש כלום ונראה לי שכונתו בו שהוא עתיד כמו יכסיומו והוא קשור עם מלת נטית ופירושו נטית ימינך באופן שתבלעמו ארץ כי לא יפול שם לשון הוה שלא היתה אלא לפי שעה וכל זה לפי ישוב פשוטו כי עתיד תחת עבר אינו לפי פשוטו וכבר פירשנוהו:

טו

והלא לא היה להם לירא כלום שהרי לא עליהם הולכים. במכילתא אם תאמר שהם באים לירש את ארצם והלא כבר נאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו ואומר אל תתגרו בם ובמואב כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמ' ואלו הדברים תמוהים מאד שהרי לא צוו ישראל באזהרות הללו של אדום ושל מואב אלא בשנת הארבעים כשצוו במצות צרור את המדינים והכית' אותם כדאיתא בשור שנגח ד' וה' דפריך וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא שנשא משה רבי' ע"ה ק"ו לעצמו ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים מואבים עצמם לכ"ש ושמעו עמים היתה בשנה ראשונה כשיצאו ישראל ממצרים מיד שנעשו להם כל איתן האותות והמופתים שעדיין לא הוזהרו לא באזהרת אל תתגרו בם ולא באזהרת אל תצר את מואב ואל תתגר בם אבל כבר פירשו התוספות בפרק שור שנגח ד' וה' בשם ר"ת דנש' ק"ו דקאמר לאו דוקא אלא כלומר עתיד היה משה לישא ק"ו אם לא שהזהירו הכתוב תחלה דקודם נאמר אל תצר את מואב ממה שנאמר צרור את המדינים כדדרשי גבי עתה ילחכו שלא היה מתירא בלק אלא מלחיכה בעלמא שלא היו מותרין אלא באינגריא וקרא דצרור את המדינים אחרי מעשה דבלק היה והא דקאמר נמי הקב"ה למשה לא כשעלת' על דעתך לאו דוקא עלתה:

אלא מפני אנינות שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל. במכילתא מפני אנינות' שאמרו עכשיו הם באים לעורר מריבה עלינו על ששיטם אבינו ליעקב שנאמר וישטום עשו ועל מריבה שבין אבינו לאברהם שנאמר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והאי שהיו מתאוננין ומצטערים על כבודם של ישראל דקאמר ה"פ שהיו מצטערין על כבודן של ישראל שהיה עולה ומתגבר והיו יראים שמא יעשו עמהן מריבה על הדברים שעברו בין אביהם לאביהם:

טז

אימתה על הרחוקים ופחד על הקרובים. במכילתא דאם לא כן תרתי למה לי:

עד יעבור עד יעבור כתרגומו. הראשון על הנסים שנעשו על נחל ארנון שעליו אמרו שירה כמו שמפורש בפרשת פרה והשני על הנסים שנעשו על הירדן כדאיתא במכילתא דאל"כ תרתי למה לי:

קנית חבבת יותר משאר אומות כחפץ הקנוי בדמים יקרים שחביב על האדם. דאם לא כן מאי רבותייהו הרי כל העולם כלו קנויים לו שנאמר לאל עליון קונה שמים וארץ:

יז

נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא תביאנו. פירוש ניבא ולא ידע מה ניבא כדאיתא במכילתא דאל"כ מאי נוסעים אנחנו דקאמר ששתף עצמו עמהם וכתב רש"י ז"ל מפני שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהיה נכנס ואע"פ שכבר קדמה לו גזרת עתה תראה ולא העשוי למלכי שבעה אומות. י"ל שהיה סבור שיכנס לארץ אבל ימות קודם העשוי למלכי שבעה אומות ולא יזכר לראותו ומה שכתב רש"י בפסוק שלח נא ביד תשלח שאני אין סופי להכניסם לארץ. י"ל שלא הודיעוהו לו בנבואתו אלא שלא יכניסם היא לארץ כמו דבר ומנהיג והיה סבור שלפחות יכנס עמהם כשא' העם וכבר הארכתי בזה בפסוק עתה תראה ע"ש:

מכון לשבתך מקדש של מטה מכיון כנגד כסא של מעלה. במכילתא דאל"כ מאי מכון לשבתך דקאמר דמשמע שהוא עיקר ישיבתו של מקום והלא אין עקר ישיבתו של מקום אלא בכסא הכבוד של מעלה כדכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכתיב ה' בשמים הכין כסאו ומה שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אינו אלא מפני חבתן של ישראל וכשישראל חוטאים לפניו מיד מתרחק מביניהם כדכתיב וגעלה נפשי אתכם:

אשר פעלת מקדש. הוסיף מלת אשר על מלת פעלת שפירושו לשבתך אשר פעלת מקד' כי לולא זה אין קשר למלת פעלת עם לשבתך שלמעלה ממנה גם השמיט את השם בן ארבע ואמר אשר פעלת מקדש מפני שאין צורך לו מאחר שמלת פעלת דבקה עם מלת לשבתך שהיא נכח השם אלא שהוא לתוספת ביאור:

מקדש הטעם עליו זקף גדול להפרידו מתיבת השם שלאחריו המקדש אשר כוננו ידיך ה'. כי לולא הטעם אשר עליו היה המקדש סמוך אל השם ואין זה נכון שאם כן היה לו לומר מקדשך מאחר שכל הספו' הוא נוכח השם ובאמרו המקדש אשר כונני ידיך ה' תקן בזה שלשה עניינים הוסיף ה"א על מלת מקדש מפני שהוא ביאור של בהר נחלתך מכון לשבתך הכתוב למעלה גם הוסיף מלת אשר על מלת כוננו כי אין הדרוש פה להודיע שהמקדש כוננוהו ידיו רק שהמכון לשבתך הוא המקדש אשר כוננו ידיך גם הפך המקרא וכתב את השם הכתוב קודם מלת כוננו אחר מלת ידיך מפני שכוננו ידיך דבקים עם מלת מקדש הקשר ביאור ותנאי ואין ראוי שתהיה ביניהן מלה מפסקת.

יט

כי בא סוס פרעה כאשר בא. שמלת כאשר הוא לשון דהא שהוא אחד מארבע לשונות של כי וכן פי' רש"י בשלהי גיטין שכל כי הנפתרין בלשון כאשר כמו והיה כי יביאך שאין אתה יכול לפותרו בלשון אם דהא ודאי יביאך וכן כי תבאו אל הארץ כי בא סוס פרעה כולן לשון דהא הן נפתרין:

כא

משה אמר שירה לאנשים הוא אומר והם עונין אחריו ומרי' אמרה שירה לנשים. ובמכילתא מגיד הכתוב שכשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים והמכוון מדבריהם לפי דעתי הוא להודיע שלא הפסוק הראשון בלבד אמרה מרים עם הנשים אלא כשם שאמר משה כל השירה כלה לאנשים כך אמרה מרים כל השירה כלה לנשים אלא שהכתוב קצר וכתב הפסוק הראשון ממנה והשאר סמך על השירה הנזכרת.

כב

ויסע משה הסיען בעל כרחן. במכילתא רבי אליעזר אומר ע"פ הגבורה נסעו שכן מצינו בשנים ושלשה מקומות וכאן לא נסעו אלא על פי הגבורה ומת"ל ויסע משה אלא מלמד שהסיען משה במקל בעל כרחן.

שנאמר תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף. ולעיל מיניה כתיב לסוסתי ברכבי פרעה במדרש שיר השירים אבל במכילתא דרשו דברים אחרים רחוקים מפשוטו של מקרא ומפני זה לא הביאם הרב בפירושו:

כד

וכן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם. אע"פ שאינו מקבל הפעולה מזולתו אלא מעצמו.

כה

שם שם לו במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין אבל במכילתא אמרו חק זה שבת ומשפ' זה כבוד אב ואם דברי רבי יהושע רבי אלעזר המודעי אומר חק אלו עריות שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות ומשפש אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות ותניא נמי בסנהדרין פרק ד' מיתות עשר מצוות נצטוו ישראל במר' שבע שקבלו עליהם בני נח הוסיפו עליהן דינין שבת וכבוד אב ואם דינין דכתיב שם שם לו חק ומשפט שב' וכבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך ואמר רבי יהודה כאשר צוך במרה ופירש רש"י כאשר צוך ה' אלהיך כתיב בדברות אחרונות גבי שבת וכבוד אב ואם והיכן צוך במרה וליכא למימר דמשה אמר להו בערבות מואב כאשר צוך בסיני דמשה לאו מאליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מדותיה ועל מצותיה אלא כמו שקבלה הוא היה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתב בדברות אחרונות היה כתוב על הלוחות וכך שמע מסיני ואלו פרה לא נזכרה לא בברייתא דמכילתא ולא בברייתא דסנהדרין אבל מכבוד אב ואם שלא הזכיר הרב בפירושו זה אלא שבת ופרה ודינין איכא למימר דרש"י לא בא להזכיר כל מה שנאמר במרה אלא לפרש קרא דשם שם לו חק ומשפ' דמיירי במצות שנתנו במרה כגון שבת ודינין ולא חשש להזכיר גם כבוד אב ואם תדע שהרי בסוף פרשת אלה המשפטים בפסוק ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים פי' ז' מצות ושבת ודינים וכבוד אב ואם ופרה ולא השמיט שם כבוד אב ואם ולכן מה שטען הרמב"ן על דברי הרב בפרשת ואתחנן בפסוק כאשר צוך ה' אלהיך שגם מצות כבוד אב ואם היה במרה והרב לא הזכיר שם אלא שבת ופרה ודינין אינה טענה. וא"ת היכי דייק מקרא דכאשר צוך דגבי שבת דבמרה אפקוד דילמא בפרשת המן דדיני שבת כתובים שם כבר תרצו התוספות בשבת פרק רבי עקיבא דכיון דקרא דכאשר צוך דגבי כבוד אב ואם לא מצינן לפרושי אלא במרה דכתיב ביה חק ומשפט עכ"ל דכאשר צוך דגבי שבת נמי במרה קמיירי ולא בפרשת המן והכי מוכח נמי ממלתיה דרב יהודה דמפיק תרוייהו מכאשר צוך אך קשה מההיא דפרק כל כתבי שאמרו אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלט' בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום הז' יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק והלא אותה שבת שיצאו ללקוט לא היתה שבת ראשונה דכתיב ויסעו מאלים ויבאו ונו' בחמשה עשר יום לחדש השני ותניא בפ' רבי עקיבא אותו יום שבת היה ואחר אותה שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ויניחו אותו עד בקר וגו' ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' וגו' ויהי ביום הז' יצאו מן העם ללקוט משמע ששבת שלישית שאחר מרה היתה וצ"ע אבל מה שאמרו במכילתא ואלה המשפטים אלו מוספין על העליונים מה העליונים מסיני אף התחתונים מסיני אלמא דינין בסיני נאמרו ולא במרה אינו אלא אליבא דרבי ישמעאל אבל רבי יהודה פליג עליה ואמר ואלה המשפטים במרה שנאמר שם שם לו חק ומשפט וכן מה שאמר בפרק הנזקין ח' פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ואחת מהן פרה אדומה אלמא לא במרה נאמרו. י"ל דאינו אלא אליבא דרבי לוי וכן ההיא דרשא דתבא פרה ותכפר על מעשה העגל דמשמע שלא נאמרה פרשת פרה עד שבת שניה אחר מעשה העגל לא אתיא אלא אליבא דרבי לוי ועד כאן לא קמיפלגי אלא באמירתה אבל בעשייתה לכ"ע לא היתה רק אחר שהוקם המשכן משום דקודם לכן אי אפשר לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד וליכא ופירוש שיתעסקו בהם דרש"י ז"ל אינו רוצה לומר שיתעסקו בעשייתן אלא שיתעסקו בלמודן לדעת הלכותיהן ולהרגילן בהם כדי שיתעסקו בהן בעת שיצטוו בעשייתן ולכן לא נאמר בהן וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל כשאר הפרשיות הנזכרות למעלה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל:

ושם נסהו לעם. ובמכילתא נסהו המקים לישראל לא ישראל את המקום כמו שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים:

וראה קשי ערפו שלא נמלכו ממשה בלשון יפה בקש עלינו שיהיה לנו מים כו'. לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש ושם נסהו על התלוננות שאין עניין לו עם חק ומשפט שנתן להם ולא פירש אותו על המצות שנתן להם לנסותם אם יקבלום בשמחה אם לאו שאז יתיישב יותר מה שכתוב אחריו מיד והיה אם שמוע וגו':

כו

שמע תשמע זו קבלה כו' עד וכיוצא בהם. מפני שנאמרו כאן ארבעה מיני לשונות של צווי שהן השמיעה והעשייה והאזנה והשמירה לפיכך הוכרח לפרש כל אחד מהם לעניין אחר השמיעה על קבלת עול המצות שיקבלום בלבם לעשותם כי השמיעה תאמר על הקבלה והעשייה על עשייתה ממש והאזנה על הטיית אזנם על דקדוקי המצוה ופרטיה שבזה צריך הטיית אזן יתרה ולפי שאין חוץ מאלה הג' פעולות שום פועל אחר בעניין קיום המצות הוכרח לפרש המאמ' של ושמרת כל חקיו שלא בא רק בעד חקיו שהם המצות שאין להם עלה וסבה אלא גזרת מלך בלבד כאכילת חזיר ולבישת שעטנז ופרה אדומה ואע"פ שהפרה יש בה טעם נסתר שנתגלה למשה רבי' לבדו כדר' יוסי בר חנינא מ"מ לשאר כל ישראל שלא נודע להם טעמה אינה אלא נזרה אבל לא מפני שפירוש חוק' מורה על זה שהרי בחקה אחת יהיה לכם ובזאת חקת הפסח ושמרת את החקה הזאת לא דרשו גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה כמו שדרשו בחקה דפרה ובחקתי ותורתי בם אי אפש' לומ' זה על הפסח ועל התפלין מפני שטעמן מבוא' ואינן מאות' שהשטן ואומו' העולם מונין את ישראל אלא מפני שזאת המלה ומלת גזרה הנרדפת לה הן מהשמות הנאמרי' בכלל ויחוד בכלל מפני שהמצווה אות' הוא מלך מלכי המלכים וצוויי המלך כלם מכוני' בשם גזרות וביתו' כשהמצוה ההיא אין לה סבה ועלה רק גזרת מלך בלבד. לפיכך כשתבא מלת חקה במקום מצוה כמו ושמרת את החקה הזאת זאת חקת הפסח חקה אחת יהיה לכם שאין הכונה בה רק על המצוה יפרשו אותה גזרה על צד הכללות שהם מצות השם שבין אותן שיש להן עלה וסבה בין אותן שאין להן עלה וסבה אינן אלא גזרות וכשתבא המלה הזאת עם המצוה כמו מצותי חקותי ותורותי וכמו והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו או יחד עם התורה כמו זאת חקת התורה שאז אינה מתפרשת במקום מצוה יפרשו אותה ביחוד שהיא גזרת מלך בלתי סבה ועלה אבל במכילתא לא דרשו על ארבע לשונות של ציוי שהן השמיעה והעשייה והאזנה והשמירה אלא על ד' לשונות של מצוה שהן קוליי' והישר בעיניו ומצותיו וחקיו ואמרו לקול יי' אלו עשרת הדברות שנתנו מפה לפה בי' קולות והישר בעיניו אלו הגדות משובחות הנשמעו' באזני כל אדם ומצותיו אלו גזרות כל חקיו אלו הלכות דברי רבי יהושע רבי אלעזר המודעי אומר לקול יי אלהיך מלמד שכל מי שהוא שומר מפי הגבורה מעלין עליו כאילו עומד ומשמש לפני חי וקיים לעולמים והישר בעיניו תעשה זה משא ומתן מלמד שכל מי שהוא נושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלים עליו כאילו קיים כל התורה כלה והאזנת למצותיו אלו הלכות ושמרת כל חקיו אלו עריו' ולא ידעתי למה חשש הרב בשנוי לשונות של צווי ולא בשנוי לשונות של מצוה וכ"ש שהמכילת' לנגדו שלא השגיחה בשנוי לשונות של צווי אלא בשנוי לשונות של מצוה:

ולפי פשוטו כי אני יי רופאך מלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דבר זה פן יביאך לידי חולי וכן הוא אומר רפאות תהי לשרך. ובמכילת' אמרו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ומה תלמוד לומר כי אני יי רופאך אמר להם הב"ה למש' אמור להם דברי תורה שנתתי לכם חיים הם לכם רפואה הם לכם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ואומר רפאות תהי לשרך וקורא אותו לפי פשוטו לפי שהיא קרוב לפשוטו יותר מן הפירוש הראשון אף על פי ששניהם שנויים במכילתא הראשון דברי רבי יהושע והשני דברי רבי אלעזר המודעי אבל הרמב"ן ז"ל כת' בשם רש"י ז"ל נוסחא אחרת ופשוטו כאדם שאומר אני הוא הרופא המזהירך שלא לאכול דברים המחזירין האדם לחליו והנוסחא הזאת משובש' בלא ספק שאין ראוי לומר המחזירין את האדם לחליו מפני שזה מורה שכב' חלה והכתוב אומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשי' עליך ולכן ראוי לגרוס כאד' שאומר אני הוא הרופא המזהירך שלא לאכול דברי' המביאי' את האדם לחולי שהרפואה נאמרת על שמירת הבריאות כמו על הפר' החולי ופירושו כל המחלה לא אשום עליך מפני שעם התורה והמצות שנתתי לך תשמר מהדברי' הגרמי' את החולי וזהו המכוון בעצמו מדברי המכילת' ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל ואין דרך שיבטוח האדון את עבדו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמיתך בתחלואי' רעים ולא כן כל ההבטחו' שבתורה אינה טענה. ומה שטען ואין פשוטו של מקרא שיהיה רופאך תאר לא הבנת כונתו כי אם כיון בזה לומר שאין דרך המלה הזאת להנקד ככה רק בהיותה בינוני לא כשהיא שם תאר הנה מצאנו וזכור את בוראך שהוא שם תאר גם כן יי' שומרך כי אחריו יי' צלך שהוא שם תואר:

כז

שתים עשרה עינות מים כנגד י"ב שבטים כו'. במכילתא דאם לא כן מה לו למנותן ושם עינות מים ותמרי' מבעי ליה ופי' נזדמנו אינו רוצה לומר באותה שעה שהרי מיום שברא הקב"ה את עולמו בראם כדאיתא במכילתא אלא מפני שלא נבראו מתחלה אלא בעבורם קורא אותן נזדמנו כלומר שתחלת הזמנתם לא היתה אלא בעבירם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.