תורה תמימה/שמות/טו

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png טו

א[edit]

אז ישיר. א"ר מאיר, אז ישיר משה. שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה [א]. (סנהדרין צ"א ב׳).

משה ובני ישראל. אמר ר' יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת [ב], לרעה כתיב (פ' שלח) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, ולטובה כתיב אז ישיר משה ובני ישראל [ג]. (ירושלמי שקלים פ"א ה"א).

לאמר. דרש ר' עקיבא, מה ת"ל לאמר, מלמד שהיו ישראל עונין אחר משה על נל דבר ודבר, כקורין את ההלל [ד]. (סוטה ל׳ ב׳).

כי גאה גאה. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אשירה לה' כי גאה גאה, שירו למי שמתגאה על הגאים, דאמר מר, מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור, מלך שבעופות נשר, ואדם מתגאה עליהם והקב"ה מתגאה על כולם ועל העולם כולו [ה]. (חגיגה י"ג ב׳).

ב[edit]

זה אלי. דרש ר׳ עוירא, בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמין להן דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ומאכילות ומשקות אותן לבעליהן ונזקקות להן, וכיון שהגיע זמן הולדתן הולכות ויולדות בשדה [ו], והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקר ומשפר אותן כחיה זו המשפרת את הולד, וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר זה אלי [ז]. (סוטה י"א ב׳)

זה אלי. דרש ר' יוסי הגלילי, כיצד אמרו שירה, עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה – עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהילים ח׳:ג׳) [ח]. (שם ל׳ ב׳)

זה אלי. [מכאן שהקב"ה נקרא זה] [ט]. (מנחות נ"ג ב׳)

זה אלי. תניא, ר' אליעזר אומר, מניין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים, שנאמר זה אלי [י]. (מכילתא)

ואנוהו. תניא, זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאים, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה ובקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראים נאים [י"א]. (שבת קל"ג ב׳)

ואנוהו. אבא שאול אומר, זה אלי ואנוהו, הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום [י"ב]. (שם שם)

ואנוהו. ת"ר, לולב מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר, ומאי מצוה, משום זה אלי ואנוהו [י"ג]. (סוכה ל"ג א׳)

ואנוהו. תניא, הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת והעביר עליו קולמוס וקדשו אין זה השם מן המובחר, מאי טעמא, דבעינן זה אלי ואנוהו [י"ד]. (גיטין כ׳ א׳)

ג[edit]

ה' איש מלחמה. [מכאן שהקב"ה נקרא איש] [ט"ו]. (סוטה מ"ב ב').

ה' איש מלחמה. דרש ר׳ חנינא בר פפא, לעתיד לבא מתקבצין כל האומות ואומרים, רבש"ע, כל מה שעשינו לא עשינו אלא בשביל ישראל, עשינו מלחמות בשביל ישראל, אמר להם, מלחמות אני עשיתי, שנאמר ה' איש מלחמה [ט"ז]. (ע"ז ב׳ ב׳).

ו[edit]

נאדרי בכח. ר' חנינא בר פפא רמי, כתיב ימינך ה׳ נאדרי בכח וכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, לא קשיא, כאן בשעת הדין כאן בשעת מלחמה [י"ז]. (שם ד׳ א׳).

י[edit]

במים אדירים. [מכאן דמצרים נקראו אדירים] [י"ח]. (מנחות נ"ג א׳).

יא[edit]

מי כמכה באלם. תנא דבי ר׳ ישמעאל, מי כמכה באלים – מי כמכה באלמים [י"ט]. (גיטין נ"ו ב׳).

נאדר בקודש. הקב"ה נורא ואדיר בקדושה, דכתיב מי כמכה נאדר בקודש [כ]. (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א).

יג[edit]

אל נוה קדשך. אמר רב יהודה אמר רב, כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, דכתיב (חבקוק ב׳:ה׳) גבר יהיר ולא ינוה וכתיב אל נוה קדשך [כ"א]. (ב"ב צ"ח א׳).

טז[edit]

תפל עליהם אימתה. תניא, בשעה שעברו ישראל את הירדן לא היתה כל בריה יכולה לעמוד בפניהם וכל העומד בפניהם מיד נתרז, שנאמר תפל עליהם אימתה ופחד וגו׳ עד יעבור עמך ה׳ [כ"ב]. (סוטה ל"ו א׳).

עד יעבור וגו'. תניא, עד יעבור עמך ה׳ זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה [כ"ג], מכאן אמרו חכמים, ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא [כ"ד]. (שם שם).

עם זו. [מכאן שישראל נקראו עם זו] [כ"ה]. (מנחות נ"ג ב׳).

עם זו קנית. מכאן שישראל הם אחד מהקנינים שקנה לו הקב"ה בעולמו [כ"ו] [אבות פ"ו מ"י].

יז[edit]

תבאמו ותטעמו. ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [ש"מ שחביבים ישראל לפני הקב"ה] [כ"ז]. (כתובות ס"ב ב׳).

תבאמו ותטעמו. תביאנו ותטענו לא נאמר אלא תביאמו ותטעמו מלמד שנבאו ולא ידעו מה נבאו [כ"ח]. (ב"ב קי"ט ב׳).

מכון לשבתך. מכוון כנגד שבתך, [מכאן דבית קדשי קדשים שלמטה מכוון כנגד בית קדשי קדשים שלמעלה] [כ"ט]. (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה).

מקדש אדני. א"ר אלעזר, גדול מקדש שניתן בין שני שמות, שנאמר מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש ה׳ [ל]. (ברכות ל"ג א׳).

כוננו ידיך. דרש בר קפרא, גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ ואילו במעשיהם של צדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך [ל"א]. (כתובות ה׳ א׳).

יח[edit]

לעולם ועד. תנא דבי ר׳ אליעזר בן יעקב, ה׳ ימלוך לעולם ועד, מכאן שכל מקום שנאמר ועד אין לו הפסק עולמית [ל"ב]. (עירובין נ"ד א׳).

כ[edit]

אחות אהרן. וכי היא אחות אהרן ולא אחות משה, א"ר נחמן אמר רב, שהיתה מתנבאת כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אבי שתלד בן שיושיע את ישראל ומכאן שמרים נביאה היתה [ל"ג]. (מגילה י"ד א׳).

כב[edit]

ולא מצאו מים. דורשי רשומות אמרו, אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צבא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ובשני וחמישי כדי שלא ילינו ג׳ ימים בלא תורה [ל"ד]. (ב"ק פ"ב א').

כד[edit]

וילכו העם. תניא, אמר רבי יהודה, זה אחר מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה [ל"ה]. (ערכין ט"ו א׳).

כה[edit]

חק ומשפט. מכאן שעל הדינין נצטוו ישראל במרה [ל"ו]. (סנהדרין נ"ו ב׳).

כו[edit]

אם שמוע תשמע. א"ר זירא, בא וראה, מדת הקב"ה אינה כמדת בו"ד, מדת בו"ד כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמוע תשמע, אם שמוע – תשמע, ואם לאו לא תשמע [ל"ז], דבר אחר, אם שמוע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע [ל"ח]. (ברכות מ׳ א׳).

אם שמוע תשמע. מכאן אמרו, שמע אדם מצוה אחת משמיעין לו מצות הרבה, שנאמר אם שמוע תשמע [ל"ט]. (מכילתא).

והישר בעיניו תעשה. זה משא ומתן, מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה רוח הבריות נוחה הימנו ומעלין עליו כאילו קיים כל התורה [מ]. (שם).

והאזנת למצותיו. והאזנת – ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, מלמד שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו [מ"א]. (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד).

והאזנת למצותיו וגו׳. והאזנת למצותיו אלו משניות, ושמרת כל חקיו – אלו הלכות [מ"ב]. (מכילתא).

ושמרת כל חקיו וגו'. ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. מכאן שכל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו [מ"ג]. (ברכות ה׳ א׳).

כל המחלה וגו׳. הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך אין לו חלק לעולם הבא [מ"ד]. (סנהדרין צ׳ א׳).

כי אני ה' רופאך. וכי מאחר שלא שם מחלה – רפואה למה, א"ר יוחנן, מקרא זה בעצמו נדרש, אם שמוע תשמע וגו', אם תשמע – לא אשים ואם לא תשמע אשים ואעפ"כ אני ה' רופאך [מ"ה]. (שם ק"א א׳).

כז[edit]

ויבאו אילמה. תניא, ר׳ נחמיה אומר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה, כגון אילם – אילמה [מ"ו]. (יבמות י"ג ב').


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. דכל מקום שנאמר לשון עתיד אף דיש לפרשו גם על לשון עבר, כמו אז יבדיל משה שלש ערים (פ' ואתחנן), אז יבנה יהושע (יהושע ח׳:ל׳) זה הוא רק בדבר ההוה תמיד ונופל בו לשון עבר ועתיד, משא"כ בדבר שלא היה אלא לשעה הול"ל אז שר, ולכן דריש מדכתיב ישיר שרמז הוא שישיר לעתיד לבא, וכעין הלשון בתהלים אז ימלא שחוק פינו שדרשוהו על לע"ל.
  2. מלשון בעתה ופחד, ור"ל האיך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש, ויש גורסין ילא נבהת והוא מלשון בזיון כתרגום והחזיקה במבושיו – בבית בהתתי', ור"ל האיך נקרא ולא נבוש וכדמפרש.
  3. ר"ל לרעה במעשה מרגלים נתעוררו מעצמם לבכות, וכאן בקריעת ים סוף שרו ישראל אחר שעוררם משה בשירתו ומעצמם לא נתעוררו.
  4. שאין דומה לשאר לאמר שבתורה שענינו שהקב"ה מדבר למשה שיאמר לישראל אבל כאן אין לומר כן, ולכן דריש שהכונה שמשה אמר אשירה לה' והם עונים אחריו כדבריו, משה אמר עזי וזמרת יה והם אומרים אשירה לה', וכן כל פסוק ופסוק, ועיין בתוי"ט פ"ה מ"ד דסוטה.
  5. דריש כפל הלשון כי גאה גאה, כמו כי גאה על גאה, וכדמפרש.
  6. שהיו יראות ללדת בעיר מגזירת ההשלכה ליאור.
  7. ולשון זה מורה על הידוע שכבר ראוהו, והם כבר ראו שכונתו בהנסים שנעשו להם בההרפתקאות שעברו עליהם, וענין צדקת הנשים בזה י"ל ע"פ מ"ש באגדה דפ"ק דסוטה (י"ב א') שמאז גזר פרעה להשליך הבנים הילודים אל היאור פרשו רבים מנשותיהם, כי לא רצו להוליד לריק, אבל הנשים היה לבן אמון וחזק בישועת ה' שלא יעשה כלה עם עמו וסוף סוף לא תתקיים גזירת פרעה, ולכן השתדלו וסבבו להזקק לבעליהן כפי המבואר בזה, ומוסיף עוד שהקב"ה סייע לרצונן הנאמן בזה, ואומר שהזמין להן הקב"ה דגים קטנים בכדיהן. וי"ל הענין ע"פ המבואר בברכות ה' א' שדגים קטנים מפרין, וכ"כ הטבעיים שהרגיל באכילת דגים מסוגל להזריע הרבה, ויתכן שמטעם זה מצוה לאכול דגים בלילי שבת ומטעם מצות אכילת שום, ורק משום כבוד שבת מהדרין אחר דגים גדולים וכמ"ש בשבת קי"ח ב' במה מכבדו בדגים גדולים, וצ"ע ביומא י"ח א' שחשיב הדברים שהיו מונעים מהכה"ג עיוהכ"פ משום רבוי זרע ולא חשיב דגים קטנים, ואפשר לומר משום דבעיוה"כ מצוה לאכול דגים שהם סימן ברכה כמש"כ התוס' בחולין פ"ג א' בשם המדרש, ולכן לא היו מונעין זה ממנו. – ומ"ש שהיה הקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקר ומשפר אותן, הנה קרוב ללשון זה איתא בש"ר פ' א' בזה"ל והקב"ה שולח מלאך וכו', אבל בש"ר פ' כ"ג איתא הלשון והקב"ה בכבודו יורד וכו', ונראה נוסחת הגירסא האחרונה עיקרית ואמתית, יען כי לפי הגירסא שמלאך ה' יורד, קשה מה שאמר שכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה מאז שראוהו כשנולדו, אחרי כי לפי הגירסא הראשונה לא ראו כלל את הקב"ה רק את המלאך, אבל לפי הגירסא והקב"ה בכבודו יורד ניחא מאד. והנה יש עוד לבאר ולכוין הרבה ענינים נעלים בכלל אגדה זו, אבל אין תכלית חבורנו לאריכות בדברי אגדה, ועיין בחדושי גאונים בע"י באור נכבד בכלל אגדה זו.
  8. עיין בדרשה הקודמת, ויתכן דסמיך גם אסיפא דקרא למען צורריך להשבית אויב שהם המצרים המכונים בשם אויב כמש"כ אמר אויב ארדוף.
  9. עיין מש"כ בפ' תולדות בפסוק ולמה זה לי בכורה.
  10. הנה מ"ש שראתה וכו' מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים הוא פשוט, מפני שהם ראוהו כביכול רק במחזה ועל הים ראוהו בראיה מוחשית, ומה שאמר אפילו שפחה ג"כ פשוט שתפס אפילו הפחות שבאנשים וכמ"ש סוף כתובות קי"ב א' אפילו שפחה שבא"י וכו', אך אינו מבואר איפה מרומז בפסוק זה עיקר דרשה זו. ושמעתי לפרש ע"פ מ"ש במס' בכורים פ"א מ"ד הגר מביא בכורים ואינו קורא פרשת בכורים מפני שאינו יכול לומר אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו, ועיין בב"ב פ"א א' ובתוס' שם. והנה בפסוק זה איתא כפל ענין במלות שונות, זה אלי [זה] אלהי אבי, הנה יחסו להקב"ה באלהותו על עצמם ועל אביהם, ודייקה המכילחא שנוי לשון זה, ודרשה דזה אלי אמרו אלה שאינם יכולים לומר אלהי אבי, והיינו אלה מהאומות שנלוו על בית ישראל, ומ"ש שפחה הוא לרבותא אף שהיא הפחותה באנשים וכמש"כ, ואלהי אבי אמרו ישראל, ודו"ק.
  11. דע שיש מחלוקת הפוסקים אם הא דבעינן שרטוט בס"ת הוא משום ואנוהו כדי ליישר הכתב או שהוא הלכה למשה מסיני [עיין רש"י מגילה י"ז ב' ותוס' מנחות ל"ב ב' ויו"ד סי' רע"ו], ומכאן משמע כדעת הפוסקים שאינו משום ואנוהו, שהרי חשיב כמה וכמה פרטים בכתיבת ס"ת שהם משום ואנוהו ולא חשיב שרטוט, ונ"מ שאם זה משום ואנוהו או הלכה למשה מסיני פשוטה לענין כשרות, וגם י"ל נ"מ לענין בזבוז ממון יותר משליש דאם הוא משום ואנוהו אין זה אלא הדור מצוה אינו מחויב לבזבז על זה ממון יותר משליש שויו, כגון אם מוצא לקנות שתי ס"ת אחת שנכתבת בשרטוט ואחת שלא בשרטוט והמשורטטת עולה בדמים יקרים, ואם הוא הלכה למשה מסיני הרי זה פרט מעיקרי המצוה ולא סגי בלא"ה.
  12. פירש"י דדריש ואנוהו אני והוא, אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו, עכ"ל, וכנראה מפרש ע"פ לשון הגמרא בסוכה נ' א' אני והו הושיעה נא, וכן מצינו שם הוא כנוי להקב"ה בישעי' מ"ב אני ה' הוא שמי, ובסוטה י"ב ב' ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו, ובנדה ל"א א' בלילה הוא מלמד שהקב"ה סייע באותו דבר. ואמנם לולא דבריו י"ל דמפרש בזה גם ואנוהו ממש כפשוטו מעין דרשה הקודמת, והיינו דכשמתדמה האדם להקב"ה שעוסק במדות טובות עושה בזה פאר וכבוד להקב"ה שהנחיל לעמו מעלות ומדות יקרות, והוי זה מענין קדוש שמו יתברך, וחכמים בדרשה הקודמת י"ל דילפי הא דאבא שאול מפסוק דברים י"ג אחרי ה' אלהיכם תלכו ודרשינן בסוטה י"ד א' וכי אפשר להלך אחר הקב"ה אלא הלך אחר מדותיו מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. גם י"ל דאבא שאול אינו חולק על החכמים בדרשה הקודמת שדרשו ואנוהו התנאה לפניו במצות, אלא הוא בא להוסיף דלא די ואנוהו במצות שבין אדם למקום אלא צריך עוד לנוהו במצות שבין אדם לחבירו, יען כי זולת זה, והיינו האיש הזהיר ומדקדק במצות שמים ואינו מקפיד להזהר במדות טובות שבין אדם לחבירו הוא גורם לחלול השם והתורה והמצוה באמור המון העם כמה מגונים מעשיו של אותו הירא שמים, משא"כ מי שאוחז בזה וגם בזה הכל מקלסין אותו ואומרים כמה נאים מעשיו של זה, ובזה הוא גורם כבוד לה' ולתורתו ומצותו, ודו"ק.
  13. ר"ל לאגוד ביחד הלולב והדם וערבה, ומצוה לאגדם בקשר גמור היינו ב' קשרים זה על גבי זה, והכל משום נוי, ועיין באו"ח סי' תרנ"א.
  14. באור הלשון אין זה מן המובחר אפילו למ"ד דלענין שבת וגיטין נחשב כתב שע"ג כתב לכתב ממש, אבל בשם הקודש אין זה מן המובחר, משום דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למחקו כמבואר בירושלמי הובא בתוי"ט פ"ד מ"ה דסוכה.
  15. עיין בסוגיא כאן ועוד במס' זו מ"ח א' ובסנהדרין צ"ג א' וצ"ו ב' דרשות אגדיות בסמך דרשה אגדית זו.
  16. כלומר אין לכם לתלות זה בכח ידכם, ואם יצאה מדה טובה לישראל אני גרמתי לזה.
  17. ר"ל בשעת הדין לא מצאנוהו שיהיה שגיא בכח הדין, משום דא"כ לא היה כל אחד יכול לעמוד מפני תוקף הדין ומצרף מדת הרחמים, וכעין מ"ש ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושתף מדת הרחמים. ועפי"ז יש לפרש כונת לשון הפסוק בסמוך (י"א) מי כמכה באלים ה', ששיתף שני שמות כאחד, כי שם אלהים הוא מדת הדין ושם ה' הוא מדת הרחמים (מ"ר פ' נח, פ' ל"ג), משום דממדת בו"ד שאינו יכול לצרף דין ורחמים כאחד, דבשעה שהוא כועס אינו מרחם ובשעה שהוא מרחם אינו כועס, וז"ש מי כמכה באלים ה' שאתה משתף שניהם כאחד. וע"פ זה בארנו לשון נוסח התפלה המתאר את הקב"ה בשם רופא נאמן ורחמן, יען כי בנוהג שבעולם מי שהוא רופא נאמן במלאכתו א"א לו בשעת מעשה הרפואה לרחם על יסורי החולה הבאים לרגל הרפואה, כי אם ירחם לא יוכל לעשות מלאכתו באמונה, אבל הקב"ה עם שהוא רופא נאמן הוא ביחד עם זה גם רחמן ועושה פעולתו גם ברחמים, ואין להאריך עוד.
  18. ושיעור הכתוב שהאדירים שהם המצרים צללו כעופרת במים. ומה שהכריחו לפרש כן י"ל משום דהטעם אשר על במים מורה כן שהוא בטפחא שהוא מפסיק, ויש להסמיך זה שהמצרים מכונים בשם אדירים בפסוק דיחזקאל ל"ב נהה על המון מצרים והורדהו אותה ובנות גוים אדירים. גם י"ל דמדייק מדלא כתב מים כבירים או מים עזים והשם אדירים יונח רק בטגע למשברי הים וגליו כמו בתהלים צ"ג אדירים משברי ים (יעוין ברש"י שם) ולכן דריש מה שדריש ועיין באו"ח סי' מ"ח שמטעם דרשה זו צריך להפסיק בין במים ובין אדירים לרמז שאדירים קאי על מצרים.
  19. דרשה זו הובאה בגמרא לענין המעשים שעשה טיטוס, ודריש מי כמכה באלמים שכל כך רואה ושומע עלבונו כביכול ושותק. וע"ע מענין זה לפנינו בפ' עקב בפ' האל הגדול הגבור והנורא (י' י"ז).
  20. ר"ל לא כמו בשר ודם, שבו יונח התאר אדיר על תקיפת היד, אבל בהקב"ה גבורתו – בקדושתו.
  21. מקודם לזה אמר האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל דכתיב גבר יהיר ולא ינוה, מאי ולא ינוה – בנוה שלו, וכאן דריש דכמו דהמתיהר במילי דביתא לא מתקבל אאינשי ביתיה כך המתיהר במילי דשמיא אין מתקבל על הקב"ה, וזהו הענין והכונה אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.
  22. פירש"י מיד נתרז מתקלקל במעיו, עכ"ל. וזה מפני שמטבע האדם להיות מעיו מתקלקלים מחמת פחד ואימה, וכמ"ש בסוטה מ"ד ב' לענין הירא ורך הלבב שחוזר ממערכי המלחמה שמע קול קרנות ומים שותתין לו על ברכיו חוזר, ופירש"י מים שותתין מי רגלים, מפני היראה, עכ"ל. ותמיהני על המפרשים ביחזקאל ז' שפרשו הפסוק דשם כל הידים תרפינה וכל ברכים תלכנה מים, שהוא משל לחלישת הרגלים שיהיו למים, ולמה לא פרשו כפשוטו דהכונה כל ברכים תלכנה מים, שהוא לשון מליצי על ענין מים שותתין לו על ברכיו, דהא איירי שם במהומת מלחמה ופחד שמועות רעות, אשר כן הוא בטבע, כמש"כ, וצ"ע. ובזה יתבאר מאד האגדה דמגילה ט"ו א' ותתחלחל המלכה מאד, רב אמר שפרסה נדה, ור"י אמר שהוצרכה לנקביה, ולכאורה הדרשות זרות מאד, והמפרשים טרחו הרבה לפרש אבל לפי המבואר שמפני היראה והפחד נפתחין אברי נקיבת חוץ, מתבאר מאד שבאו לפרש עד היכן מדריגת הפחד והאימה שנפלו על אסתר בשעה ששמעה את דברי מרדכי, ואמר רב שנפחדה עד שפרסה נדה, והוא ע"פ מ"ש בנדה ס"ו א' אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם [ומ"ש שם ט"ו א' שחרדה מסלקת את הדמים הוא חרדה ממושכת כמבואר בסוטה כ' ב'], ור"י אמר שנפתחו אברי נקיבת מי רגלים והוא ע"פ המבואר ביחזקאל ובגמרא דסוטה שהבאנו דמחמת הפחד שותתין מים על ברכיו.
  23. ביאה ראשונה היא בימי יהושע בן נון, וביאה שניה היא כשעלו מגלות בבל בימי עזרא.
  24. ר"ל ראויים היו שיעלו בימי עזרא מגלות בבל ביד רמה בגדר חפשים ולא יהיו משתעבדים למלכות, כמו בימי יהושע, אלא שגרמו חטאיהם של ישראל ולכן לא הלכו אלא ברשות כורש, וכל ימי מלכות פרס נשתעבדו לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון, ועיין מש"כ בזה בחא"ג סוטה ל"ו א'.
  25. ר"ל בדרך מליצי אפשר לכנות את ישראל בשם עם זו, וכמו באגדה בסוגיא כאן יבא זה ויקבל זה לעם זו דהוא לשון מליצי על קבלת התורה ע"י משה לישראל, יעו"ש.
  26. נראה דר"ל חשובים בעיניו כאילו קנאם לעצמו ככל דבר הנקנה שחביב על הקונה אותו, כמ"ש (ברכות ה' א') הקונה שמח.
  27. ר"ל מעיקרא כתיב תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך דמשמע שמקודם יבאו לארץ ואח"כ יבנו לו מקדש, ולבסוף אמר ועשו לי מקדש במדבר, וזה הוא מפני רוב חבתו לישראל לא היה יכול כביכול להבליג על תשוקתו להשרות שכינתו בתוכם ולהמתין עד אשר יבאו לארץ.
  28. ר"ל דתביאנו ותטענו משמע אותנו בעצמנו, משא"כ תבאמו ותטעמו משמע אותם ולא אותנו, ונבאו כאן ישראל שהם בעצמן לא יכנסו לארץ רק הדור הבא, וכמבואר בפרשה שלח שאחר מעשה מרגלים גזר הקב"ה על דור המדבר שלא יכנסו לארץ. ומ"ש נבאו ולא ידעו מה נבאו הוא ע"ד מ"ש מגילה ג' א' אע"פ דאינהו לא חזי מזלייהו חזי.
  29. ונ"מ בזה לענין כונה בתפלה שיכוין לבו כנגד בית קה"ק, ועיין באו"ח סי' צ"ד ס"א.
  30. דהו"ל לומר מקדשך כוננו ידיך, ומדכפל להזכיר עליו שם ה' הוא משום דגדול ונכבד קדושתו.
  31. ר"ל במעשה שמים וארץ כתיב ידי וימיני, יד אחת, ובמקדש כתיב כוננו ידיך שתי ידים, ופירש"י מקדש מעשה ידי צדיקים הוא, ור"ל דגדול מעשיהם כביכול יותר ממעשה הקב"ה, וצ"ל דאע"פ דלפי"ז הול"ל גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה הקב"ה, אך יען כי אין זה לשון כבוד לכן אמר יותר ממעשה שמים וארץ, אע"פ שבפרט אחד תפס הפעל ובפרט השני – הנפעל. ומ"ש כוננו ידיך אף דהכל נעשה בידי אדם, י"ל דרומז למ"ש במדרשים פ' תרומה דהראה הקב"ה למשה תבנית המשכן וכל כליו בתבנית אש, וע"פ זה הציור בנו אותו, וא"כ יסוד בנינו הוא מעשה ידי הקב"ה. ובאור הענין בכלל מה שביהמ"ק נברא בשתי ידים ושמים וארץ ביד אחת אפשר לומר ע"פ מש"כ חכמי האמת דיד הוא כנוי לכח הטבעי וימין לכח נסי [וסתם יד הוא שמאל כמבואר מנחות ל"ו ב'], והיונו שהקב"ה עושה פעולות טבעיות כביכול ביד שמאל ופעולות נסיות בימין, ומפני שהנסיות גדולות מטבעיות לכן צריכות להיות בימין, שלה יותר עוז ואומץ מאשר לשמאל, וידוע דארץ הוא כנוי למעשים טבעיים ושמים לנסיים וכמש"כ השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לומר דדרכי הטבע נמסרו לבני אדם על הארץ, ונסיים – לה', וזהו שאמר בבריאת הארץ אף ידי יסדה ארץ דכחות הטבעיות נתייסדו ביד שמאל, וימיני טפחה שמים, כלומר פעולות נסיות נתייסדו בימין שהם עיקר פעולותיו של הקב"ה וגדולתו כביכול. וביהמ"ק היה משותף משתי ההנהגות, טבעיית ונסיית, וכמ"ש באבות פ"ה עשרה נסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק, ועוד הרבה מאמרים ממין זה, ועל זה אמר שנברא בשתי ידים, כלומר בכחות ופעולות טבעיות ונסיות, ודו"ק.
  32. כמו שמלכותו של הקב"ה היא לעולם ועד.
  33. ומפרש מרים הנביאה – הנביאה שהיתה כבר, והיינו שנתנבאה עוד טרם שנולד משה, והיתה אז עוד רק אחות אהרן, וכדמפרש. וברש"י בפסוק זה כתב עוד טעם למה נתיחסה לאהרן משום שמסר נפשו עליה כשנצטרעה לכן נקראת על שמו, עכ"ל. וצ"ע לפי"ז למה דוקא במקום זה יחסה הכתוב כן ולא במקום אחר שנזכר שמה. ואפשר לומר עוד טעם על יחוסה כאן לאהרן ולא למשה, משום דכיון דזכרה בתאר נביאה זכר גם את זה שגדר נבואתה היה שוה לנבואת אהרן ולא לנבואת משה, וכמש"כ ס"פ בהעלתך לא כן עבדי משה וגו', ויהיה כאן באור שם אחות – על גדר ההשתוות, וכמו במגילה י"ג ב' ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי אחי אביה הוא אלא אמר לה אחיו אני במדותיו, יעו"ש. ואמנם כל הפירושים האלה הם ע"ד הדרש והאגדה, וע"ד הפשט י"ל דלכן יחסה כאן לאהרן ולא למשה, משום דכן דרך הכתובים ליחס אחד מן המשפחה על שם גדול האחים לבד, וכמו בס"פ וישלח אלה בני שעיר וגו' לוטן ושובל וצבעון וענה וגו' ואחות לוטן תמנע, אע"פ שהיתה גם אחות יתר האחים, בכ"ז נתיחסה רק ע"ש לוטן הבכור, ובדה"א (ב' ט') ובני חצרון וגו' ירחמאל ואת רם ואת כלובי, ואח"כ בפסוק מ"ב ובני כלב אחי ירחמאל אע"פ שהיה לו עוד אחים כמבואר, בכ"ז נתיחס רק ע"ש הבכור ירחמאל, וה"נ היה אהרן הבכור ויחסה הכתוב על שמו.
  34. דורשי רשומות פירש"י דורשי מקראות, עכ"ל, ועיין ברש"י ברכות כ"ד א' ותוס' חולין קל"ב ב', ולפי הנאות לדרשה שלפנינו שמוציאים מלת מים מפשטה י"ל דבאור הלשון דורשי רשומות דורשי רמזים וסודות, וזה כלול בלשון רשומות שהוא רק רושם בעלמא ולא מפורש וכמו הרושם על החבית. ודרשו אין מים אלא תורה, והיא דרשה מקובלת בגמרא, ובתענית ז' א' פירשו למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה, ובאגדות יש עוד טעמים על משל דברי תורה למים. והנה רגילין אנו לפרש הכונה עמדו נביאים שביניהם דקאי על משה רבינו ובזמן שהיו ישראל במדבר, והיינו באותו הזמן שנאמר פסוק זה, וכ"מ מרמב"ם פי"ב ה"א מתפלה שכתב מפורש דמשה תקן לישראל קריאה זו. אבל לדעתי הדבר קשה מכמה טעמים, כי לבד מה שמצינו בגמרא מפורש תקנות משה בענינים שונים, ובענין הקריאה בתורה ותקנה זו לא נזכרה, כמו בברכות מ"ה ב' משה תקן להם לישראל ברכת הזן, ובמגילה ל"ב א' משה תקן להם לישראל שיהיו קורין הלכות חג בחג וכו', ותו מה זה הלשון עמדו נביאים שביניהם, מי הם הנביאים, ולמה הליטה הגמרא ענין זה ברמז ולא אמרה מפורש משה תקן, וכמו בהעתקות דברכות ומגילה שהבאנו. וכן קשה לפי מש"כ התוס' כאן בטעם התיקון לקרות דוקא בב' וה' משום דאיתא במדרש שמשה עלה לקבל לוחות האחרונים ביום החמישי וירד ביום השני ונתרצה לו הקב"ה, ולכן הוו ימי רצון ולכן תקנו לקרות בימים אלה, והנה פסוק זה נאמר קודם קבלת לוחות אחרונים וקודם לוחות ראשונים ואף קודם מתן תורה, ואיך יתכן שיכונו אז לכונה זו, ועוד יש מה להעיר בזה וסמכנו על המעיין. אך אמנם לדעתי אפשר לומר דהכונה דקאי על איזה זמן מאוחר הרבה, ואולי בזמן שגלו ישראל מארץ והנביאים שבהם השתדלו להחזיק מעמד התורה בישראל, וכמה תקנות תקנו אז לתכלית זה כנודע, והיתה זו אחת מהן, וסמכוה על פסוק זה ע"פ הדרשה המבוארת, וכמו שהשתדלו לעשות בכל מנהג ותקנה רמז וסימן בתורה כנודע, ואע"פ שאין לנו כעת מקורים נאמנים לתקנה זו בימי הנביאים, אבל הן זה יאמצנו להחלטה זו, כי מצינו הרבה תקנות ומנהגים שיסודם מנביאים וכמו בערבה שאמרו (סוכה מ"ו א') מנהג נביאים הוא ובכ"מ. – והנה כבר זכרנו מהתוס' בשם המדרש טעם תקנת הקריאה בב' וה' משום שהם ימי רצון וכמו שנוהגים להרבות בהם בבקשות ותפלות ויש נוהגים להתענות בהם, ולכאורה צ"ע ממ"ש בשבת קכ"ט ב', דמי שצריך להקיז דם לא יקיז בשני וחמישי מפני שהם ימי דין, ודין ורצון הם ענינים הפכים, וצ"ל דשניהם אמת ולכן טוב להתענות בהם יען כי קרוב הדבר שתתקבלנה הבקשות ברצון, וכמו שכתבו הראשונים דימים שבין ר"ה ליוה"כ הם ימי רצון אע"פ שהם גם ימי הדין, ומ"מ אין ראוי לעשות מעשה כמו הקזת דם שמא בשעת הסכנה תכריע מדת הדין וכעין מ"ש בשבת ל"ב א' לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר, יעו"ש, ואין להאריך עוד.
  35. פרטי העשרה נסיונות יתבארו אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין משכ"ל בפסוק המבלי אין קברים וגו' (י"ד י"א).
  36. כך משמע ליה הלשון חק ומשפט, ובגמרא איתא שעוד נצטוו במרה על מצות שבת וכבוד אב ואם, וסמיך כן מדכתיב במצות אלו בדברות אחרונות (פ' ואתחנן) כאשר צוך ה' אלהיך ולא מצינו היכן צוה עליהם, ולכן דרשו כאשר צוך במרה. ועיין בפירש"י בפסוק זה כתב שנצטוו במרה על דינין ושבת ופרה אדומה, ונלאו המפרשים למצוא מקור לדבריו, ולדעתי נראה ברור שט"ס קל נפל בדבריו שהיה כתוב שבת ודינין וכ"א [ר"ת וכבוד אב] וכמו בגמרא ומכילתא, ובטעות נשתרבב הכ' לפ', ואיזה מעתיק הוסיף טעות על טעות ופירש מפורש הר"ת ופרה אדומה, ולפלא הוא כי גם רמב"ן בנמוקיו כאן הביא בשם רש"י ככתוב לפנינו. – ודע דמה שאנו נוהגים בתפלת יו"ט שחל בשבת ובקידוש להוסיף מלות באהבה וברצון הוא מפני שכל המצות ובכללם המועדים נתנו בסיני ובכפיית ההר כנודע [ע"ל בפ' יתרו בפסוק ויתיצבו בתחתית ההר] אבל מצות שבת נתנה במרה באהבה וברצון, בלא אונס, ולכן מוסיפים בזכרון שבת – באהבה וברצון.
  37. דריש אם שמוע – אם כבר שמעת תשמע עוד, והוא ע"ד המאמר יהיב חכמתא לחכימין.
  38. ע"ד המאמר מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.
  39. כונת הדרשה כעין זו שבהקודמת, ומכוונת דרשה זו כלפי הדרשא בפ' עקב (ח' י"ט) והיה אם שכח תשכח מכאן אמרו שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, וכאן אמר ההיפך בשמיעה.
  40. אפשר לומר בטעם מעלת המו"מ באמונה, משום דלרגלי זה פוגש האדם הרבה נסיונות בדברים שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ומכיון שעומד בהם זכותו גדול.
  41. בבבלי ברכות ט"ו א' יליף זה מדכתיב בק"ש שמע ישראל ודרשינן שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ומחלוקת חכמים ור' יוסי, דחכמים ס"ל דבדיעבד אם לא השמיע לאזנו יצא ור' יוסי ס"ל דגם בדיעבד לא יצא, ופשוט דקיי"ל כחכמים, ובס' ברכ"י לאו"ח סי' קפ"ה הביא בשם ס' חרדים דרוב הפוסקים הסכימו דאם לא השמיע לאזנו לא יצא, והוא פלא, שהרי בכל ספרי הפוסקים שלפנינו, רי"ף ורמב"ם וסמ"ג וטוש"ע, לענין ק"ש ולענין ברהמ"ז, בכולם אפסקא בפשיטות כחכמים דאם לא השמיע לאזנו יצא, ויותר מזה נפלא הדבר, כי בגמרא גופא פסקו כחכמים, ואם נאמר דט"ס בס' חרדים [ואף כי המשך לשונו לא משמע כן] וצ"ל דיצא, גם כן לא יונח לנו הלשון רוב הפוסקים במקום כל הפוסקים, ואף יתפלא ביותר על הברכ"י וכן על ס' שערי תשובה לאו"ח סי' קפ"ה שהעתיקו בשמו לא יצא ולא העירו מאומה על הפלא הזה.
  42. יתכן דדריש כן משום דדיני המשנה הם המסורים מפה לאזן מחכמי דור ודור, ולכן רמוז זה בלשון והאזנת משא"כ ההלכות הן הנלמדות ע"פ חקי הלמודים הקבועים בי"ג מדות, וזה מרומז בכלל שמירת אלה החקים שעליהם בנוים יסודי ההלכות.
  43. מהמשך הלשון דריש, ויתכן דרומז למש"כ במשלי ג' במעלות התורה רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, ולכל בשרו מרפא (שם ד'), וכך אמרו בעירובין נ"ד א' חש בראשו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה.
  44. בגמרא בפרקין (ק"א א') מוקי ר' יוחנן דאיירי ברוקק בה, ולפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה, ופירש"י שכן דרך מלחשים לרקוק קודם הלחש, ור"ל כיון שמקודם רוקק ואח"כ אמר כל המחלה וגו' כי אני ה' רופאך, הרי מזכיר ש"ש על הרקיקה, אבל הטור יו"ד סי' קע"ט פירש שדרכם להזכיר השם מקודם ואח"כ רוקקים, יעו"ש, ולפי' הטור מסייע מנהגנו שרוקקים בתפלת עלינו קודם שמזכירים את השם משום דדוקא אם מזכיר את השם ואח"כ רוקק אז אסור דמיחזי כבזיון, אבל לרש"י דגם רקיקה קודם ההזכרה אסור קשה מנהגנו זה, ומש"כ הטור בסי' הנ"ל, דהיכא דניכר שלשם כבוד רוקק כמו בתפלת עלינו אין קפידא, לדעתי אין זה מספיק, שהרי גם הלוחש אינו מכוין לבזיון השם, ואדרבה מזכירו בכבוד כי הוא רופא כל בשר, ובכ"ז מבואר דאסור משום דבכל אופן אין מדרך הכבוד להזכיר ש"ש ברקיקה. והיוצא מזה דלפירש"י ראוי למנוע מלרקוק בעלינו, וכן ראיתי גדולי החכמים נוהגים כן, וכן נהגתי אחריהם.
  45. נראה הכונה משום דמחלת מצרים היתה בלא רפואה כדכתיב (פ' תבוא) בשחין מצרים וגו' אשר לא תוכל להרפא, אבל בישראל אף כי ישים מחלה יעשה כזו שתוכל להרפא.
  46. עיין לפנינו בס"פ תצא בפסוק לא תהיה אשת המת החוצה מה שנוגע מכלל זה לדינא.




שולי הגליון