מזרחי/שמות/ו

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

מזרחי TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

הרהרת על מדותי. בסנהדרין פרק חלק ואי קשיא והלא למה הרעות' אינו אלא דרך שאלה ולא דרך הרהור לפי הב"ר דלעיל וליכא למימר שהן אגדות חלוקות שהרי בדבור של למה הרעות ולמה זה שלחתני פיר' אותו תקלה לפי הב"ר ולא יתכן לפרש עתה תראה שהוא תשובת למה הרעות לפי האגדה החולקת. ושמא י"ל שאף על פי שלמה הרעות' לפי הב"ר היא שאלה מ"ע נקרא' גם כן הרהור מפני שלא היה לו לחקור בענייני השם אם הם על פי מדת הדין אם לא שהרי אמרו שם לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע ואח"כ אמרתי לו העלהו לעולה ולא הרהר לומר והלא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע כו' ואתה הרהרת לומר למה נשתעבדו אלו לפרעה שלא כדין אם בעבור חטא במה אדע מה נשתנו אלו מעשו ומישמעאל ומדור יצחק ומדור יעקב שהוא דומה למאמר למה אתה עושה כן שהוא שלא כנוהג העולם ובש"ר אמרו גבי הרע לעם הזה והצל לא הצלת ר' עקיבא אומר אמר משה לפני הב"ה יודע אני שאתה עתיד להצילן אלא מאי איכפת לן באותן הנתונין תחת הבניין באותה שעה בקש' מ"ה לפגוע בו וכיון שראה הב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו אלא א"ל עתה תראה במלחמ' פרע' אתה רואה ואין אתה רואה במלחמ' ל"א מלכים:

ולא העשוי למלכי ז' אומות כשאביאם לארץ. אין זה סותר מאמר יען לא האמנת' בי להקדשיני לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ דמשמע שלולי אותו החטא היו מביאים את ישראל אל הארץ כי לא יתכן שהיו מביאים אותם אל הארץ אבל לא היה זוכה לראות העשוי למלכי ז' אומות שהיה מת קודם מלחמתן וכן כתב רש"י גבי יען לא האמנתם גלה הכתוב שאלו לא חטא זה היו נכנסי' בארץ כדי שלא יאמרו וכו' אבל לא שהיה רואה העשוי למלכי ז' אומות ומה שכתב רש"י גבי שלח נא ביד תשלח ביד אחר שתרצה לשלת שאני אין סופי להכניסם לארץ אע"פ שעדיין לא נגזרה עליו לא הגזרה הזאת ולא גזרת מי מריבה י"ל שידע זה בנבואתו שרמז לו הב"ה ע"ז קודם שליחתו לפרעה כדאיתא באלה שמות רבה ומה שכתב בפרשת בהעלותך גבי נוסעים אנחנו מפני מה שתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסובר שהיה נכנס דמשמע שעד שנגזרה עליו גזרת מי מריבה אע"פ שכבר נגזרה עליו גזרת עתה תראה עדיין היה סבור שיכנס ולא שידע בנבואתו שלא יכנ' יש לומר שלא הודיעוהו בנבואתו רק שלא יכניסם כמו מנהיג כדמשמע מלשון אני אין סופי להכניס' והיה סבור שלפחות יכנס שם כאח' משאר העם ולפיכך שתף עצמו עמהם ואמר נוסעים אנחנו וההיא דש"ר דקאמר גבי עתה תראה מכאן אתה למד שנטל משה את הדין שלא ליכנס לארץ צ"ל דמיירי בכבוש הארץ דהיינו מלחמת ל"א מלכים דקאמר ברישא. אך קשה שאף על פי שנגזרה עליו הגזרה של מי מריבה למה לא היה סבור שיכנס כשאר העם והלא הגזרה לא היתה רק שלא יביאו את הקהל כדכתיב לכן לכן לא תביאו את הקהל הזה דמשמע שלא יכניסום כמו מנהיגום אבל יכנסו כשאר העם. י"ל מדהוצרך הכתוב להודיע חטאם לומר שאילו לא חטאו חטא זה היו נכנסי' לארץ כדי שלא יאמרו עליהם בעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך היה עון משה ואהרן מיד הבין משה שהגזרה היתה שלא יכנס לארץ אפי' כאחד משאר העם אלא שהכתוב חלק להם כבוד לומר שלא יביאו הקהל לארץ כמו מנהיגים לפי כבודם וההיא דתביאמו ותטעמו שנתנבא שלא יכנס לארץ ואפילו קודם הגזרה הוא כניבא ולא ידע מה ניבא.

כי ביד חזקה ישלחם מפני ידי החזקה שתתחזק עליו. ופי' כי ביד חזקה של הקב"ה שתתחזק על פרעה לבעל כתו וגבורתו לא ביד חזקה של פרעה שתתחזק על העם לשלחם כמו שכתוב ותחזק מצרים על העם למהר לשלתם כי כבר נזכר זה במאמר הבא אחריו וביד חזקה יגרשם מארצו ופרש"י על כרח' של ישראל יגרשם שלא יניחום לעשות להם צדה וכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם וגו':

ב[edit]

דבר אתו משפע. שאין אלהים בכל מקום אלא דיין אבל גבי ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה לא דרשו בו כלום מפני ששם מורה על המלאך דלעיל מיניה דכתיב וירא מלאך. אליו בלבת אש ואף על פי שדרז"ל בשמות רבה שבתחלה לא ירד אלא מלאך א' שהיה ממוצ' ועומד באמצע האש כדכתיב בלבת אש ואח"כ ירדה שכינה ודברה עמו מתוך הסנה כדכתיב ויאמר יי' ראה ראיתי מ"מ מפני שמתחלה לא נראה אליו רק המלאך והוא אשר קראו משה משה והזהירו אל תקרב הלום כדכתיב ויקרא אליו אלהים ואילו היתה השכינה היל"ל ויקרא סתם ומסתמא הוא הכתיב לעיל מיניה וירא יי' כי סר לראות למה חזר וכתב ויקרא אליו אלהים אלא אין אלהים אלא המלאך שנגלה אליו בתחלה ופי' וירא יי' כי סר לראות שכשראתה השכינה שמשה סר לראות רמזה למלאך והזהירו שלא יקרב שם ואמר לו בשם השכינה אנכי אלהי אביך ואע"פ שדבר אחר זה השכינה עצמה כדכתיב ויאמר יי' ראה ראיתי כו' פחד משה לענו' לשכינה וענה למלאך כדכתיב ויאמר משה אל האלהים מי אנכי וענה לו המלאך בשם השכינה שדבר' עמו כי אהיה עמך וענה לו משה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליה' וענה לו אהיה אשר אהיה כה תאמר אל בני ישראל יי' אלהי אבותיכם שלחני אליכם לך ואספת כו' עד ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי אז ענה השכינה ואמר מזה בידך כו' ויאמר יי' אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו כו' ויאמר יי' לו עוד הבא נא ידך בחיקך כו' ואחר שעתה השלשה אותות התחיל משה לדבר אל השכינה ויאמר משה אל יי' והשיב לו ויאמר יי' אליו מי שם פה לאדם עד סוף העניין וגבי וידבר אלהים אל נח ויאמר אלהים אל נח לא דרשו כלום מפני שסמכו על מה שדרשו גבי ויזכור אלהים את נח זה השם מדת הדין הוא ונהפך למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים וזה יספיק לכולם וזה בעצמו נשיב במה שלא דרשו כלום גבי ויאמר אלהים יהי רקיע וכל שאר המאמרות שסמכו על מה שדרשו במלת אלהי' שבפסוק הראשון שאמרי ולא נאמר ברא יי' שבתחלה עלה במחשב' לבראתו במדת הדין וראה שאינו מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין היינו דכתיב ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים וזה הטעם מספיק לכלם. וי"מ דמוידבר הוא דמפיק לה שדבר עמו משפע מפני שוידבר ל' קושיא הוא כמו שכתב רש"י בפ' כי תשא בפסוק וידבר יי' אל משה לך רד כי כבר פירשתיו שם שהוא דבור בלא אמירה אחריו ע"ש:

על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות. משמע שהוא סובר שזאת הפרשה היא תשובה לעניין שלמעלה שאמר משה למה הרעות ואם כן מהו זה שכתב בסוף דבריו ורבותינו דרשוהו לעניין שלמעלה שאמר משה למה הרעות דמשמע שאין זה סברתו עוד שמכלל דבריו בפירש שפרשה הזאת נראה שהוא סובר שהפרשה הזאת היא תשובה על למה זה שלחתני ולא על למה הרעות וליכא למימר דהכי קאמר דבר אתו בכעס בתשובת למה זה שלחתני בעבור שהקשה לדבר ולומר למה הרעות והיה כעוס מאותו דבור וכשהשיב לו על למה זה שלחתני השיב לו בכעס מפני הכעס הקדום מפני שדבר אתו משפט מורה שעמד עמו בדין להענישו כי לא מצינו בשום מקום שיכונה הכעס בשם משפט ובשמות רבה אמרו בהדיא וידבר אלהים אל משה בקשה מדת הדין לפגוע במשה. לכן הנראה בעיני בזה הוא שוידבר אלהים אל משה דבק עם הפרשה הקודמת ודבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות והוא העונש הנזכר למעלה במאמר עתה תראה ולא באחד ושלשים מלכים ועכשיו הודיע הכתוב שזה העונש בא עליו מפני שאלהים שהוא מדת הדין עמו במשפט שאין אלהים בכל מקום אלא דיין. ואל יקשה עליך ממה שהפסיקה הפרשה בין עתה תראה ובין וידבר אלהים אל משה כי יש פרשה אחרת דומה לזו ובש"ר אמרו בפירוש ויאמר יי' אל משה עתה תראה באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה שנאמר וידבר אלהים אל משה הרי לך בהדיא שמאמר וידבר אלהים אל משה דבק עם מאמר עתה תראה אף על פי שהפסיקה הפרשה ביניהם גם יש כדמות ראיה על זה שאחר וידבר אלהים אל משה התחיל ואמר ויאמר אליו ואילו היה כלו דבור אחד היה לו לומר וידבר אלהים אל משה לאמר אני יי' כמו וידבר יי' אל משה לאמר אני יי' וכמנהג הכתוב בכל מקום לכן נראה בהכרח שמאמר וידבר אלהים אל משה הוא מאמר לעצמו ומאמר ויאמר אליו אני יי' הוא מאמר לעצמו הראשון דבק עם הפרשה הקודמת והשני דבק עם וארא הבא אחריו ואל תשיבני מכנוי אליו ומסתם ויאמר שלא נזכר בו האומר ואילו היה מאמר לעצמו היה ראוי להיות ויאמר יי' אל משה אני יי' כי מצאנו וירא אליו יי' במקום וירא יי' אל אברהם שהוא סומך על האמור למעלה אע"פ שהוא עניין לעצמו שהרי בפרשה הקודמת היא ביום המילה והפרשה שאחריה היא על היום השלישי למולה וכן נאמר פה שהוא סומך על מה שנזכר למעלה מהאומר והמקבל. ויש מפרשים שמה שאמ' הרב דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות הוא על פי המדרש שאמרו שהוא שב לעניין שלמעלה שאמר משה למה הרעות אבל לפי פשוטו של מקרא הוא תשובה על למה זה שלחתני וזה הבל כי מה טעם להזכיר זה פה הרי כבר זכר אותו אחר סיום דבריו ואמר ורבותינו דרשוהו לעניין שלמעלה שאמר משה למה הרעותה ועוד שאם כן היה ראוי לומר אחר זה ולפי פשוטו היא תשובה על למה זה שלחתני לכן מה שפירשנו הוא הנכון:

ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי לאבות. תימה דמהכא משמע דלמה זה שלחתני הוא שאלה ששאל לו לאי זה צורך שלחתני אחר שמאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך ולפיכך השיב לו לא לחנם שלחתיך כי אם לקיים כו' וזה סותר מה שפי' למעלה שהיא לשון קבילה שאמר קובל אני על ששלחתני בשליתות זה שיש כו תקלה שבזה לא יפול לומר לא לחנם שלחתיך מפני שנראה שמשה אמר לו למה זה שלחתני בחנם שלא לצורך ומשה לא אמר לו אלא למה שלחתני בשליחות כזה שבא תקלה על ידי גם לא יפול עליו כדי לקיים דברי לאבות כי עדיין הקבילה במקומה עומדת שהרי משה יודע היה שסופו להצילם כמו שאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה רק שאשלח ידי והכתי אותו בכל נפלאותי ועם כל זה היה קובל מאחר שכונתך היתה לרע להם ע"י שליחותי למה זה שלחתני בשליחות שתצא תקלה ע"י כי מאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה. ושמא יש לומר דה"ק ליה הקב"ה למשה מה שאתה קובל למה זה שלחתני להצטער בעדן ולקבל תרעומת על שיצאת תקלה על ידי דע שלא לחנם עשיתי זה כי אף על פי שידעתי שתצטער בשליחות הזאת מפני התקלה העתידה לצאת ממנה עם כל זה הוכרחתי לשלח אותך לעשות השליחות הזאת כדי לקיים דברי לאבות הראשונים ולא לחנם שלחתיך כי לא היה אפשר לעשותו בלתי שליחותך.

ג[edit]

וארא אל האבות באל שדי הבטחתים הבטחות ובכלן אמרתי להם אני אל שדי. יש מפרשים שכונת הרב במה שאמר אל האבות במקום אל אברהם יצחק ואל יעקב הוא מפני שלא יתחייב לקיים לאלה הבטחת אברהם יצחק ויעקב רק מצד היותם אבותיהם וא"כ היה ראוי לומר וארא אל אבותיהם כמנהג הכתוב בכל מקו' שירצה לחייב לבנים מה שחייב לאבות שהרי כשרצה להנהיג הבנים במדות אבותיהם אמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם ולא הספיק לו לומר הביטו אל אברהם ואל שרה מפני שלא חייב להם להתנהג במדותיהם רק מצד היותם אבותיהם כי טבע המקור להמצ' במה שחוצב ממנו ולכן אחר זה הביעו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכאשר התאוננו אבותינו על שפקד עליהם עונות הראשונים אמרו אבותינו חטאו ואינם עוד ואנחנו עונותיהם סבלנו מפני שלא סבלו עונות הראשונים אלא מצד היותם אבותיהם ולכן היה ראוי לומר פה וארא אל אבותיהם באל שדי אלא שהכתוב תפש השעות תמורת האבות ואינו נכון בעיני שא"כ היה לו לומר אל אבותיהם מאחר שקיים הבטחות אברהם יצחק ויעקב לאלו אינו רק מצד היותם אבותיהם לא אל האבות ועוד שלא היה לו לומר אל האבות עלמלת וארא אלא על מאמר אל אברהם אל יצתק ואל יעקב ועוד שמאמר הבטחתים הבטחות הוא פירוש של וארא והיה ראוי לפרש תחלה מלת וארא שהוא דבור בפני עצמו ואחר כך אל אברהם יצחק ויעקב אל האבות שהוא דבור בפני עצמו לכן הנכון אצלי הוא שהרב רצה לקצר הלשון ואמר במקום וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וארא אל האבות וכונתו בזה אינו רק לפרש מלת וארא שהיא במקום ואבטיח מפני שכונת הרב בזה לפי פשוטו של מקרא אינו רק להודיע למשה ששליחותו זאת לא היתה בחנם אלא כדי לקיים הבטחותיו לאבות לא שיודיע אופן נבואת האבות כפי המדרש עד שיהיה פירוש וארא כמשמעו רק הוא כאילו אמר וארא בהבטחות האבות באל שדי וכיוצא בזה כתב רש"י בפרשת יתרו את כל אשר עשה להם במקום את כל אשר עשה למשה ולישראל עמו שלא להאריך:

לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי יי'. מה שאמר לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי אינה קושיא אלא תשובה על קושית והלא הודיעם שכך שמו שנאמר אני יי' אשר הוצאתיך מאור כשדים ואיך אמר פה ושמי יי' לא נודעתי להם והשיב ואמר לא הודעתי אין כתיב כאן עד שיקשה עליך זה אלא לא נודעתי שפירושו לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שהיא עצמותי כי מלת נודעתי מורה על הכר' עצמותו ומפני שמלת ושמי יי' מורה שהוא הפעול ולא עצמותו ויפלו בזה שתי קושיות קושיית הרי הודיע' שכן שמו וקושיי' הפסוק קצתו מקצתו כי מאמרו לא נודעתי מורה שעצמותו הוא הפעול ומאמרו ושמי יי' מורה שהפעול הוא שמו לפיכך הוצרך להוסיף בי"ת במלת ושמי כאילו אמר ובשמי יי' לא נודעתי להם והוא הבי"ת שבמלת במדת אמתות שלי שבזה נוצל מקושי' הפסוק קצתו מקצתו ומפני שקושיית הרי הודיע' שכך שמו עדיין במקומה עומדת שהרי ממאמר ובשמי יי' לא נודעתי להם גם כן משמע שלא הודיע' שכך שמו הוצרך לומר במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי יי' שמד' האמתות שלי שעליה נקרא שמי יי' היא עצמותו ממש כאילו אמר לא נכרתי להם בעצמותי ובזה הותרה גם קושיית הרי הודיע' שכך שמו והוצרך להאריך ולומר שעליה נקרא שמי יי' ולא אמר במדת אמתות שלי שהוא שמי יי' מפני שאין מדת אמתותו השם של יי' ששם יי' אינו אלא כשאר שמו' העצם המורים על העצמים לא שהשמות ההם הם העצמים לכן הוצרך לומר במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי יי'. וי"מ לא הודעתי אין כתיב כאן בלשון קושיא כלומר כיון דכתיב ושמי יי' שהוא מורה על הפעול לא היה לו לומר לא נודעתי אלא לא הודעתי ומאחר שכתב לא נודעתי על כרחנו להוסיף בי"ת במלת ושמי יי' כאילו אמר ובשמי יי' לא נודעתי להם ואין זה נכון מכמה טעמי חדא דמשמע מהא דאי הוה כתיב לא הודעתי לא הוה קושיא ולא מידי ואין זה אמת דהא אכתי איכא לאקשויי והלא הודיע' שכך שמו ועוד דאפי' בתוספת בי"ת איכא לאקשויי והלא הודיעם שכך שמו משום דממאמר ובשמי יי' נמי משמע שלא הודיעם שכך שמו ועוד אם הקושיא היתה משום דגבי ושמי יי' לא שייך לומר לא נודעתי אלא לא הודעתי היה די להוסיף בי"ת במלת ושמי יי' לא שיפר' נודעתי נכרתי ולא שיאריך לומר במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי יי:

נאמן לאמת דברי. הוצרך לומר זה כדי להודיע הנפוקותא שיש בין ההבטחות עם אל שדי ובין ההבטחות עם שם יי דבשלמא לפי המדרש שפירשו הפרשה הזאת שהיא תוכחה על מה שהקשה לדבר ולומר למה הרעות הוצרך להודיע ההפרש שבין נבואת האבות לנבואתו שנבואת האבות היתה באל שדי ונבואתו בשם יי' ואפילו הכי לא שאלו והוא שאל אבל לפי פשוטו שהפרשה הזאת היא תשובה על למה זה שלחתני שאמר שהשליחות הזאת היתה כדי לקיים הבטחת האבות מאי נפקא מינה אם היתה באל שדי או בשם יי' לפיכך הוצרך לומר שההבטחה עם שם יי' מתקיימת בלתי שום תנאי בין חטאו בין לא חטאו וההבטחה עם שם אל שדי אינה מתקיימת רק בתנאי שלא יחטאו ויהיה פי' הפרשה הזאת לפי זה שמפני שאני יי' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני שלחתיך כדי לקיים דברי לאבות הראשונים ולא לחנם שלחתיך בלתי שום הכרח בשליחות שבאה תקלה על ידך כאשר חשבת ואף על פי שכל ההבטחות שהבטחתי לאבות לא היו רק באל שדי שהם בתנאי שלא יחטאו ולא בשם יי' שאני נאמן לאמת דברי אפילו אם יחטאו ואיני מחוייב לקיים אותם מפני שלא היו ההבטחות ההן בלא קיום שבועה אלא הבטחתים וגם הקימותי את בריתי אתם וההבטח' עם הברית אני מחוייב לקיימה כאילו הבטחתים בשם יי' הנאמן לאמת דברי ולכן אמרתי אני יי' נאמן לקיים דברי אע"פ שלא הבטחחים כי אם באל שדי:

שהרי הבטחתים ולא קיימתי. לא הבנתי כונת הרב בזה אם מפני שמלת שהרי מורה שמביא ראיה על ובשמי יי' לא נודעתי להם ודברי השם אינם צריכים ראיה ואם מפני שאין העדר קיום ההבטח' עד היום ראיה על שלא נגלה להם בשם יי' הנאמן לאמת דבריו מפני שעדיין לא הגיע זמן ההבטחה שאמר לאברה' ודור רביעי ישובו הנה שהוא סוף הת' שנה משנולד יצחק אלא עכשיו ועוד אף על פי שההבטחה עם אל שדי אינה מחייב' הקיום מכל מקום ההבטחה באל שדי עם הברית מחייבת הקיום כמו שנראה ממאמר וגם אני שמעתי שפירושו כמו שהצבתי הברית יש עלי לקיים לפי' שמעתי א"כ מאחר שההבטחה באל שדי עם הברית מחייב הקיום כמו ההבטחה בשם יי' לבדו מדוע לא קיים ההבטחה עד היום ואם ישיב מפני שעדיין לא הגי' הקץ גם אנחנו נשיב כן על מאמר שהרי הבטחתים ולא קיימתי. והרמב"ן ז"ל נתעורר על זה והשיב אע"פ שעדיין לא הגיע הקץ מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו ולא הבנתי כונתו. ומה שטען על דברי הרב במאמר לא הודעת. אין כתיב כאן אלא לא נודעתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי יי' ואמר שעם כל זה לא תקן הלשון שהיה ראוי לומר לא הודעתי או ושמי יי' לא נודע להם איננה טענה כי כבר תקן זה בתוספת אות בי"ת במלת בשמי באמרו לא נכרתי להם במדת אמתות שלי ואם דעתו לחלוק על תוספת הבי"ת מפני שאין מנהג הרב לומר לא באותיות ולא בתיבות מושכין עצמן ואחר עמן למה הסכים בתוספות הוי"ו והלא כמו שנמצאו רבים חסרים וי"ו כך נמצאו רבי' חסרים בי"ת ועוד אם כוין הרב להוסיף וי"ו על לא נודעתי להם כאילו אמר ולא נודעתי להם תקשה עליו קושיית והלא הודיעם שכך שמו:

ד[edit]

וגם כשנראתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי ברית ביני וביניהם לתת להם את ארץ כנען. פי' אין מאמר וגם הקימותי דבק עם לא נודעתי להם הסמוך לו מפני שלא נודעתי היא שלילה ומאמר וגם הקימותי הוא חיוב ואי אפשר שתפול עליה' מלת גם לפיכך הוצרך לפרש שמאמר וגם הקימותי דבק עם מאמר וארא באל שדי ויהיה פירושו נראתי להם באל שדי וגם הקימותי וטעמו אע"פ שאיני מחוייב לקיים מצד שההבטחה היתה באל שדי אני מחוייב מצד קיום הברית שהקימותי אתם בהבטחת אל שדי ובשניהם יחד אני מחוייב לקיים כאילו נראתי להם בשמי יי' הנאמן לקיים וזהו אמרו אחר זה כמו שהצבתי הברית יש עלי לקיים לפיכך שמעתי ופירוש הקימותי מלשון הצבתי והעמדתי שלא תחשוב שהוא מלשון קיום כמו והקימותי לך את הברית אשר נשבעתי לאברהם אביך:

לאברהם בפרשת מילה נאמר. רצה להודיענו בזה שכל הבטחות האבות בנתינת הארץ לא היו רק בשם שדי אבל אם היו במקום שבועה מפני שההבטחות שהיו בקיום שבועה מבואר בתורה ממאמר וגם הקימותו את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען ואין זה צריך ביאור אבל אם ההבטחות של נתינת הארץ היו באל שדי אין זה מבואר בתורה אלא ממה שפירש רש"י שוארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי מורה על ההבטחות כאילו אמר וארא בהבטחותי ואפשר שיחלוק חלוק על פירושו לפיכך רצה להביא המקראות המורות על שכל הבטחות האבות בנתינת הארץ היו באל שדי כדי שיתקיי' מה שפירש בוארא שהוא מורה על ההבטחות:

לאברהם בפרשת מילה נאמר אני אל שדי וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. הרי שהבטיח לאברהם לתת לו את הארץ באל שדי:

ליצחק כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך ואותה שבועה לאברהם באל שדי נאמרה. פי' אע"פ שלא נזכר בהבטחתו שם אל שדי כמו שנזכר באברהם ואדרבה מרישא דקרא דכתיב ביה וירא אליו יי' ויאמר אל תרד מצרימה וגו' משמע שהיתה בשם בן ארבע מ"מ כיון שנ' לו באותה ההבטחה והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך ואותה שבועה באל שדי נאמרה הרי הוא כאילו אמר לו בפירוש אני אל שדי הנה בריתי אתך ונתתי לך ולזרעך את כל הארצות האל ואף על פי שכתוב בו וירא אליו יי' הנה כמוהו רבים אבל הבטחת הארץ לא היתה אלא באל שדי:

הרי שנדרתי ולא קיימתי. אינו רוצה לומר שמכח אלה המקראות משמע שנדרתי ושלא קיימתי שהרי אינו משמע מהן רק שהבטיחם באל שדי לא שלא קיים רק פירושו הרי שנדרתי ואחר כך אמר והנה עדיין לא קיימתי ואני מחוייב לקיים ואם כן לא לחנם שלחתיך כי הכרח היה שאשלחך כדי לקיים דברי לאבות הראשונים אף על פי שתבא לך תקלה ע"י שליחותך ופי' הרי שנדרתי הרי שנדרתי בקיום בריתי שהרי עם הנדר לבדו אין עליו לקיים רק מצד הברית שהיתה עם הנדר אלא שסמך על מה שאמר למעלה ואמ' הרי שנדרתי במקום הרי שנדרתי עם קיום בריתי:

ה[edit]

וגם אני שמעתי כמו שהצבתי הברית יש עלי לקיים לפיכך שמעתי. פי' אין מלת גם דבקה עם מלת אני שאחריו כמשפט מפני שאילו היה כן היתה הוראתה גם אני שמעתי כמו האחרים רק היא בלתי דבקה עם זולתה כאילו אמר גם כן אני שמעתי את נאקת בני ישראל שפירושו כמו שהצבתי הברית כך גם כן עלי לקיים לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל ומה שהכריחו לומר יש עלי לקיים לפיכך שמעתי ולא אמר יש עלי לשמוע לפיכך שמעתי הוא מפני שהמחוייב מכח הברית אינו רק שיקיים ויחוייב מזה לשמוע נאקתם ולולא זה לא היה פונה אל נאקתם והוסיף מלת הנואקים אחר נאקת בני ישראל כדי שיהי' מאמר אשר מצרים מעבידים אותם דברי הנואקים כאילו אמר שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים אשר מצרי' מעבידים אותם ובזולת תוספת הנואקים משמע שמאמר אשר מצרים מעבידים אותם היא הבדל כאילו אמר אי זה בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואי אפשר זה שהרי לא היו בני ישראל בעולם חוץ מאלה ואינם צריכים הבדל:

ואזכור אותה הברית. פי' הברית האחרת של בין הבתרים לא הברית הנזכרת פה דא"כ מאי לכן אמור לבני ישראל אני יי' וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים והלא הברית הנזכרת פה לא היתה רק על נתינת הארץ וזהו שכתב אחר זה כי בברית בין הבתרים אמרתי לו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי אבל ממה שאמר פה והוצאתי והברית הנזכרת לא היתה רק על נתינת הארץ אין להוכיח שפירוש ואזכור את בריתי היא אותה הברית של בין הבתרים כי אף על פי שאין הברית הנזכרת פה רק על נתינת הארץ מכל מקום המתחייב ממנה הוא להוציאם מתחת סבלות מצרים כי אי אפשר שתנתן להם הארץ ויהיו תחת סבלות מצרים לפיכך הוצרך להוכיח זה ממאמר וגאלתי אתכם בשפטים גדולים שלא נאמר זה רק בברית בין הבתרים ומה שכתב אחר זה גבי והוצאתי אתכם כי כן הבטחתי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ליכא למשמע מינה שאינו מתחייב ההוצאה מנתינת הארץ דאם לא כן למה ממאמר ואחרי כן יצאו ולא מנתינת הארץ דאיכא למימר דהא דמפיק לה מקרא דואחרי כן יצאו לא מפני שאינו יצא מן נתינת הארץ אלא מפני שכבר הוכיח שואזכור את בריתי היא ברית בין הבתרים וצריך שיצאו כל האמורים בפסוק לכן אמור לבני ישראל מברית בין הבתרים:

ו[edit]

אני יי' הנאמן בהבטחתי. ששבועת בין הבתרים בשם יי' היתה ופירוש לכן על פי אותה השבועה היא שבועת בין הבתרים שעל פי אותו השבועה נתחייב בכל האמורים בלכן אמור שהם והוצאתי והצלתי וגאלתי. גם יתכן לפרש שלכן אמור לבני ישראל אני יי' הנאמן בהבטחתי בשבועה של נתינת הארץ מיירי שאף על פי שלא היתה הבטחתו להם כי אם באל שדי מכל מקום ההבטחה באל שדי עם השבועה היא כמו ההבטחה עם שם בן ארבע וזה שכתב על פי אותה השבועה אמור לבני ישראל פירוש על פי השבועה שהקים עם האבות בהבטחת נתינת הארץ שהיתה באל שדי ומה שפירש גבי והוצאתי כי כן הבטחתי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הוא על פי הברי' של בין הבתרים ויהיה פירוש לכן אמור שב אל וגם הקימותי ואל ואזכור את בריתי ופירושו לכן מאחר שהקימותי את בריתי לתת להם את הארץ אמור לבני ישראל אני יי' נאמן בהבטחתי ועם זכירת ברית בין הבתרים אמר להם והוצאתי והצלתי וגאלתי אתכם בשפטים גדולים:

טורח משא מצרים. פירוש טורח גזרת שעבודם שהוא משאם לא תחת גזרת שעבודם כי לא יפול בלשון משא ששמו עליהם אלא תחת טורח גזרת השעבוד שגזרו עליהם הנקרא בשם משא:

ח[edit]

הרימותיה לישבע בכסאי. לא בהרמה בלבד כי אין ההרמה שבועה כל עוד שלא ישבע כי כן כתוב כי אשא אל שמים ידי ואחריו ואמרתי חי אנכי לעולם ופירוש בכסאי בשמים הנקרא כסאי דכתיב השמי' כסאי והארץ הדום רגלי ופירוש הרימותי' לישבע בכסאי הרימותיה בכסאי לישבע בשמי לא להשבע בכסאי כי אין שבועתו יתברך בכסאו רק בשמו כדכתיב כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעול':

ט[edit]

לא קבלו תנחומין. ושמיעה זו לשון קבלה הוא ופירוש אל משה אל תנחומי משה:

כל מי שהוא מצר רוחו קצרה. ולכן אמר מקוצר רוח במקום מצרתם וכאילו אמר ולא קבלו הנתחומין של בשור' הגאולה מרוב צרתם לא מרוב קוצר רוחם כי אין קוצר הרוח סבה לשלא יקבלו תנחומין רק רוב צרתם שנתיאשו מהטובה:

לעניין שלמעלה שאמר משה למה הרעות. בש"ר ולא אל למה זה שלחתני הסמוך לו כפי מה שפירש לפי פשוטו של מקרא ואף על פי שהתוכחה הזאת לדעת רז"ל היתה גם ואמרו לי מה שמו שהוא קודם למה הרעות מכל מקום עיקר התוכחה לא היתה רק על למה הרעות ואגב גררא הוכיחו גם על ואמרו לי מה שמו שהרי לא הוכיח כשאמר לו ואמרו לי מה שמו עד עכשיו שאמר לו למה הרעות:

אחת שלא נאמר ושמי יי' לא שאלו לי. פי' אם כוונתם לומר שפירוש לא נודעתי להם הוא שלא שאלו לי ולפיכך אמרו שהיא תוכחה על שהם לא שאלו והוא שאל היה לו לכתוב במקום ושמי יי' לא נודעתי להם ושמי יי' לא שאלו לי שהמובן ממנו הוא ואתה שאלת לא ושמי יי' לא נודעתי כי לא יובן ממנו אלא ולך נודעתי ואין זה תרעומת למשה:

ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו. פי' ואם ישיבו שפי' לא נודעתי להם הוא כמשמעו שלא הודיעם שכך שמו ולא שבא במקום לא שאלו אלא שהם הוסיפו אותו על מאמר לא נודעתי להם כאילו אמר ושמי יי' לא נודעתי להם והם לא שאלו לי כמו שהוסיפו גם כן על מאמר וגם הקימותי את בריתי וגו' ולא הרהרו אחר מדותי:

הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר אני יי' אשר הוצאתיך. דהשתא קשיא להו ממה נפשך שאם יפרשו לא נודעתי להם כמו לא שאלולי אבל הוא הודיעם שכך שמו היה לו לומר ושמי יי' לא שאלו לי ואם יפרשו לא נודעתי להם כמשמעו אלא שהוסיפו עליו ולא שאלו לי הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר לו אני יי' אשר הוצאתיך דאי אפשר לרז"ל לפרש לא נודעתי לא נכרתי כמו שפירש הוא מפני שאם יהיה פירוש לא נודעתי לא נכרתי דמשמע אבל שמו הודיעו להם שוב לא יתכן להוסיף עליו ולא אמרו לי מה שמך שמכיון שהודיע' שכך שמו שוב לא היה להם לשאול:

ועוד היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן וגם אני שמעתי וגו' לכן אמור לבני ישראל. פירו' שיהיו המאמרים הראשונים תוכחה והמאמרים האחרונים תשובה על למה זה שלחתני כי לא ימשכו אלה עם אלה. ויש לתמוה למה לא יהיו נמשכים אלא עם אלה דילמא הכי קאמר מאחר שהאבות לא הרהרו אחרי והם חביבים בעיני גם אני שמעתי את נאקת בניהם בעבורם אע"פ שאינם נוהגים כשורה לכן אמור לבני ישראל והוצאתי וכו' כמו שאמרו בש"ר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל לפי שהם לא הרהרו אחר מדותי אף על פי שישראל שבאותו הדור לא היו נוהגין כשורה. אבל מה שכתב הרמב"ן ז"ל וגם המדרש הזה ענייני מתיישב אחר המקרא היפך דברי הרב שאמר ואין המדרש הזה מתיישב אחר המקרא בשפי' ואמר שרז"ל הוקשה להם למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה ולומר שלא נראה אליהם רק באל שדי מה צורך היה לזה היה הראוי לומר אני יי' ולכן אמור לבני ישראל אני יי' והוצאתי אתכם וידעתם כי אני יי' המוציא אתכם ולכן ידרשו כי היה הדבור תוכחה למשה לאמר לו הנה האבות אשר לא הגיע מעלתם בנבואה אליך ולא ראו רק באל שדי האמינו וגם בי הקמותי את בריתי אתם ושמעתי נאקת בניהם בעבורם אף כי אתה שידעתני בשמי הגדול והבטחתים בו שיש לך לבטוח ברחמי ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה בהם אותות ומופתים לא הבנתי איך נתיישב המדרש הזה אחר המקרא כי הטענות שטען הרב במקומן עומדות שאם פירוש לא נודעתי כמשמעו שלא הודיעם שכך הרי הודיעם ואם פירוש לא נודעתי שלא אמרו לי מה שמך היה לו לומר ושמי יי' לא שאלו לי ואם פירוש לא נודעתי לא נכרתי שזהו הנראה מדבריו ז"ל שאמר שלא הגיעה מעלתם בנבואה אליך ולא ראו רק באל שדי שוב לא יתכן להוסיף עליו ולא אמרו לי מה שמך כי אע"פ שלא נכר להם מ"מ הודיעם שכך שמו ואיך ישאלו מה שמך גם מה שפי' וגם הקימותי את בריתי אתם ושמעת. נאקת בניהם בעבורם אף כי אתה שידעתני בשמי הגדול והבטחתיך בו שיש לך לבטוח ברחמי ולהבטיח את ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים לא הבינותיו כלל כי הנר' מדבריו אלה הו' לומר שקיימתי להם מה שנדרתי ושמעתי את נאקת ביניהם בעבורם ושוב לא יפול עליו לומר וכשבקש לא מצא כו' הרהרו כו' וא"כ אין פי' זה מסכי' עם כונת המדרש הזה כלל:

מה הפטיש הזה מתחלק לכמה ניצוצות פירש"י בפ' ר"ע מה הפטיש הזה מתחלק הסלע על ידו לכמה נצוצות וקשה דא"כ מה הסלע מתחלק מיבעי ליה ועוד דדברי תורה לפטיש נמשלו כדכתיב הלא כה דברי כאש נאם יי' וכפטיש ולא לסלע. ושמא י"ל דמשום דמקרא דוכפטיש משמע שהתורה נמשלה לפטיש נקט בלישניה מה הפטיש ולא מה הסלע ואע"פ שהחלוק אינו נופל בסלע לא נמשלה אלא לפטיש מפני שאין חלוק הסלע אלא ע"י הפטיש אבל ר"ת פי' דסלע זה בסלע סנפירינון קמיירי שהפטיש מתפוצץ ממנו כמו שאמרו במדרש מעשה בא' שמצא סנפירין ובא לבודקה נתנה על הסדן והכה עליה בקורנס ונחלק הפטיש ונשבר הסדן והסנפירין לא זז ממקומו הה"ד וכפטיש יפוצץ סלע ודומה לו אבנים שחקו מים שפירושו אבנים שחקום המים אבל קשה לתרויהו שלא מצינו שם נצוץ אלא בדבר המאיר נצוץ השמש נצוצות הכוכבי' נצוצות האש לא נצוצות של אבן או של ברזל. לכן נראה לי דה"פ כזה הפטיש המפוצץ הסלע שהוא עב מאד ומרוב עביו כשמוציאין אותו מן האש מתחלק לכמה נצוצות מרוב חומו אף ד"ת כן ופי' הפסוק הנה כה דברי כאש וכפטיש יחד מה הפטיש שבאש כשמוציאין אותו מן האש מתחלק לכמה נצוצות אף דברי תור' כן דאל"כ למה אמרו מה הפטיש ולא אמרו ג"כ מה האש והלא התור' לשניה' נמשלה:

יב[edit]

זה אחד מעשר' ק"ו שבתורה. והכי קאמר ומה בני ישראל שהוא לטובתם לא שמעו אלי פרעה שהוא לרעתו לא כ"ש ומה שלא השיבו השם על זה כמו שהשיבו על טענת ואני ערל שפתים במאמר וידבר השם אל משה ואל אהרן ופי' רש"י לפי שאמר משה אני ערל שפתים צרף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ מפני שכבר כתב למעלה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה שזו היא פרכתו של ק"ו דאיכא למפרך מה לישראל שכן היה להם קוצר רוח ודין היה להם שלא ישמעו אע"פ שהוא לטובתם תאמר לפרעה שאין לו קוצר רוח ויש לו לשמוע אע"פ שהוא לרעתו ומשה רבי' ע"ה כשדן הק"ו הזה מתחלה לא ידע שהסבה שלא שמעו היה מסבת הקוצר רוח והעבודה קשה ולכן דן אותו והכתו' מעיד ואומר שהסבה שלא שמעו היתה מחמת מקוצר רוחו ובזה נפרך הק"ו של משה. וא"ת אף על פי כן היה לו למשה להבליע הפירכא בתוך הק"ו כדאיתא בפ"ק דקדושין ובכמה מקומות בגמרא לו' ומה ישראל שהוא לטובתם והיה להם לשמוע אע"פ שהיה להם קוצר רוח לא שמעו פרעה שהיה לרעתו אינו דין שלא ישמע אע"פ שאין לו קוצר רוח. י"ל דפירכא הכתובה בתור' אין מבליעין אותה מאחר שהכתו' מעיד שמה שלא שמעו הוא מפני הקוצר רוח והיא סבה עצמות להעדר השמיעה:

יג[edit]

צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם ואל פרעה מלך מצרים צוה עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם. ש"ר דאל"כ בשלמא אל פרעה היינו דכתיב להוציא את בני ישראל אלא אל בני ישראל למה והשת' דרשינן אל בני ישראל להנהיג' בנחת צריך לדרוש נמי ואל פרעה לחלוק לו כבוד בדבריה' ולפי זה צריך להוסיף וי"ו במלת להוציא גם יתכן שיהיה פירושו להנהיג את ישראל בנחת ולחלוק כבוד לפרעה בדברם לו להוציא שאע"פ שיכעס עליהם צריך שיסבלוהו:

ופשוטו צוה על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. והשתא מלת להוציא קאי אתרוייהו אלא שהוא מתחלף בטעם דלגבי ישראל הוא מתפרש שיודעים שהוא עתיד להוציא' ממצרי' כדכתיב לכן אמור לבני ישראל אני יי' והוצאתי ולגבי פרעה שיתרה בו להוציאם א' ליסרו ועל ידי הייסורין להוציא':

ודבר הצווי מהו מפורש בפרש' שנייה לאחר סדר היחס. פי' ודבר הצווי של פרעה לבדו כי בפרש' שנייה לא נתפרש רק דבר צווי של פרעה:

טז[edit]

להודיע כמה ימי השעבוד. שמשירדו ישראל למצרים עד שנגאלו הם ר"י שנה שהרי הגזרה היתה על זרעו של אברה' כדכתיב כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ת' שנה וא"א לומר שהמספר הזה מתחיל מעת ירידתם למצרים שהרי קהת מיורדי מצרים היה צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם ושמונים של משה ואי אתה מוצא אלא שנ"ד שנה אע"פ שהרבה נבלעי' לבני' בשנות האבו' הלכך עכ"ל שהמספ' הזה מתחיל מעת לידת זרעו שהוא יצחק שהוא עיקר זרעו כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ומשנולד יצחק עד שנולד יעקב ששים שנה ומשנולד יעקב עד עת רדתם למצרים ק"ל שנה הרי ק"ץ שנה נשארו עד תשלום הת' שנה של גזרה ר"י שנה ושנות לוי משירד למצרים הם צ"ד שנה שהרי בתוך ו' שנים נולדו כל השבעים עד שנולד יוסף הוצא מהן שלשה שני' עד שנולד לוי שהוא שלישי לראובן נמצא שלוי נולד קודם יוסף ארבע שנים ויוסף היה בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה וז' של שבע ושנתים של רעב כשירדו השבטים למצרים הרי ליוסף ל"ט שנה וארבע של לוי קודם לידתו של יוסף הרי ללוי מ"ג שנה ברדתו למצרים תוציאם משנותיו שהם קל"ז שנה נשארו צ"ד שנה תוציאם מהר"י שנה נמצא שלא היו ימי השעבוד רק קי"ו שנה שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא התחילה צרת השעבוד:

כ[edit]

יוכבד דודתו אחת אבוהי. לא אתת אח אבוהי כפירוש דודתך בכל מקום:

בת לוי אחות קהת. פי' שמה שהכריח המתרגם לתרגם אותה אחת אבוהי ולא אתת אחת אבוהי כפי' דודתך בכל מקום הוא מפני שיוכבד זו בתו של לוי היתה כדכתיב ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי ובת לוי היא אחותו של קהת שהוא אביו של עמרם נמצא שיוכבד זו אחות אביו היא לא אשת אחי אביו:

כג[edit]

מכאן למדו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה. בבתרא פרק יש נוחלין ובש"ר את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון מה ת"ל אחות נחשון מלמד שבדק בנחשון שהנוש' אשה צריך לבדוק באחיה אבל גבי אחות לבן הארמי דרשו בו להגיד שבחה שהית' בת רשע ואחות רשע ומקומ' אנשי רשע ולא למדה מעשיה' משו' דלא שייך התם לומר שבדק בלבן ועוד שלא היה צריך לכתוב לא את אביה ולא את אחיה ולא את מקומה שכבר הוזכרו למעלה ועכ"ל כלם באו לדרשא ולכן המפרש אחות לבן ידוע ונכבד מאביה וכן אחות נחשון לא אמר כלום:

כה[edit]

מזרע יתרו שפט' עגלים לעבודת כוכבים ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. דמדלא כתיב מבנו' פוטיאל בלא יו"ד משמע מיני משני פוטים שפטפט ושפטם כדאיתא בפרק י"נ א"נ מדלא כתיב בת פוטיאל אלא מבנות פוטיאל תרתי משמע בנות של פטפוט ושל פטום כדאיתא בשמות רבה בת פוטיאל לא נאמר אלא מבנות פוטיאל שהיתה אשתו משתי משפחות משבט יוסף שפטפט ביצרו ומיתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים ובפ' יש נוחלי' אמרו אי אבוה דאימיה מיוסף אימא דאימיה מיתרו ואי אבוה דאימיה מיתרו אימא דאימיה מיוסף דיקא נמי דכתיב מבנות פוטיאל הבא משני פוטין שמע מינה ופי' פטפט ביצרו זלזל ביצרו וכבש אותו ולא חשבה לכלום כך פי' רש"י בסוטה ורשב"ם פי' בפרק יש נוחלין שנלח' כנגד יצרו כדאמרינן לקמן בפרקין חוץ מזקן א' שהיה מפטפט כנגדו ומה שפי' פוטיאל מעניין פטפוט ופטום ולא שם עצם הוא מפני שמהכתו' נראה שבא להודי' לנו יחסו של פנחס כמו שהודיע לנו יחסו של אביו דכתיב ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהו ואת אלעזר ואת איתמר ואם פוטיאל הוא שם אדם לא הודיענו בזה כלום כי לא נזכר בשום מקום:

כאדם האומר נחזור על הראשונות ויהי ביום דבר יי' אל משה בארץ מצרים וידבר אליו לאמר אני יי'. השמיט שם יי' ושם משה וכתב וידבר אליו במקום וידבר יי' אל משה מפני שפי' שהמאמר הזה מחובר עם ויהי ביו' דבר יי' אל משה שנזכר בו שם יי' ושם משה ואין צורך להזכירם שנית:

כו[edit]

אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם הוא אהרן ומשה אשר אמר יי'. כי מלת הוא לעולם מורה על הנזכר למעלה וכאילו אמר שמשה ואהרן הנז' למעלה שילדה יוכבד לעמרם הוא משה ואהרן שאמר להם השם להוציא את בני ישראל:

על צבאותם בצבאו'. שפי' כל צבאם לשבטיה' יצאו ולא נשאר מהם שום א' שלא יצא ממצרים לא נוספי' על צבאות' כפי המובן ממלת על צבאות':

כז[edit]

הם המדברים הם שנצטוו הם שקיימו. מפני שמלת הם מורה על הנזכר למעלה הוצרך לומר הם שנצטוו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים והם המדברים אל פרעה שקיימו מה שנצטוו ודברו אל פרעה:

הם בשליחותם ובצדקות מתחלה ועד סוף. כי בשני הפעמים הראשונים שנכתב בם הכנוי נכתב בהם חדוש עניין שבפעם הראשונה כת' אשר אמר יי' להם הוציאו לומר שהנזכרים למעלה הם שנצטוו שאמר להם השם הוציאו ובפעם השני כ' המדברים לומר שהנזכרים למעלה הם שקיימו מה שנצטוו אבל בפעם הזאת לא נכתב בה חדוש עניין כלל לכך הוצרך לומר בכלל' בשליחותם ובצדקות' מתחלה ועד סוף כאילו אמר משה ואהרן הנזכרים למעלה הם אשר נצטוו והם אשר קיימו מה שנצטוו לדבר אל אל פרעה והם המחזיקים תמיד בצדקותם שלא נשתנו ממה שהיו אלא עומדים בשליחותם ובצדקותם שלא נשתנו ממה שנצטוו מתחלה ועד סוף היא האמירה שאמ' למעלה הן בני ישראל לא שמעו אלי פי' האמירה של ואני ערל שפתים הבא אחר הן בני ישראל לא שמעו אלי שזו הוא האמירה בפ' ראשונה ושנאה בפ' שניה לא האמירה של ולא שמעו כי זו לא נשנית בפרש' שנייה וכן נראה מאמרו אחר זה וכך היא השטה ויהי ביום דבר יי' אל משה בארץ מצרים וידבר אליו לאמר אני יי' דבר אל פרעה ומה הוא הדבור הוא האמור למעלה בא דבר אל פרעה וישלח את בני ישראל ומשה השיבו הן אני ערל שפתים ואילו מאמר הן בני ישראל לא שמעו לא הזכיר כלל מפני שאינו מן השנויים בפרשה שנייה:

ל[edit]

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.