העמק דבר/שמות/ו

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

העמק דבר TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

עתה תראה. לא כמו שאתה סבור שרעה זו הוא רק לרעתם ולא לטובתם ומש״ה אתה מתרעם על הסתר פנים. לא כן הדבר. דוקא עתה תראה. במה שהרעו לישראל נתקרב זמן הגאולה ויכול להיות בדרך נס מה שלא היה אפשר מקודם. אבל היום תראה. כי ביד חזקה. בע״כ של פרעה:

וביד חזקה. בע״כ של ישראל כפרש״י. והוא כאשר יבואר להלן בפסוק ו׳ פי׳ ביד חזקה זו הדבר. שהיה דבר על ישראל הממאנים לצאת לגמרי. וזה תשובה על מענה של מיעוט אמונת ישראל לצאת. מחמת זה שבמה שדבר ה׳ גרם להם להרע. ע״ז השיב דמ״מ יצאו ביד חזקה. ורש״י פי׳ ביד חזקה של פרעה. וג״ז הפי׳ מוכרח בלשון יגרשם מארצו. והיינו להמתעצלים לצאת:

ב[edit]

וידבר וגו׳. כאשר השיב הקב״ה למשה על שאלותיו ותרעומותיו לשעה. בא דבור בפ״ע שנצרך גם לשעה גם לדורות לדעת דרכיו ית׳. ומש״ה הפסיק בסדרא בפ״ע. וכיב״ז בס׳ דברים פ׳ עקב ופ׳ נצבים כמבואר שם:

וידבר אלהים. כבר ביארנו בס׳ בראשית בתחלתו ובסופו דזה השם משמעו כ״פ על הנהגת הטבע שברא הוא ית׳ כדכתיב בראשית ברא אלהים. ומובן לפי הענין. וכן כאן משמעות המקרא וידבר אלהים שהוא בורא הטבע:

ויאמר אליו אני ה׳. המהוה הכל בהשגחה פרטית. ולא כבו״ד הבונה בית אין כחו בבית אלא עד שלא נבנה אבל אח״כ אין הבית עומד בכחו אבל התבל שנבראת בשם אלהים היא עומדת ומתקיימת בשם הוי׳ המהוה הכל. ובזה נכלל תשובה על שאלת משה שכסבור דגזרת פרעה נעשה שלא בהשגחה ממנו ית׳ אלא בטבע הענין כמש״כ. והשיב דגם הטבע היא בהשגחה. והנה כתיב כאן בשני לשונות וידבר ויאמר. וכבר ביארו חז״ל במכות די״א דבמקום שאינו דיבורי דיני תורה. ההבדל בין דבור ואמירה הוא שדבור משמעו קשות ואמירה רכות. וכאן כתיב שני לשונות הוא כמש״כ ריש ס׳ בראשית מאמרם ז״ל בב״ר מתחלה ברא הקב״ה עולמו בדין ראה שאינו מתקיים שיתף רחמי׳ בדין. וביארנו שם דמתחלה הית׳ הבריאה בדין. אבל הקיום א״א לעמוד אלא בשתוף רחמים. ומש״ה כאן וידבר אלהים. הוא שם הבריאה. והיה ראוי ע״פ הדין להעניש משה על דבריו. אבל ויאמר אליו אני ה׳ המהוה העולם. ובזה הוא בשתוף רחמים:

ג[edit]

וארא אל וגו׳ באל שדי. כבר נתבאר בס׳ בראשית בכל המקום שנזכר זה השם שבא להראות דתכלית הבריאה והטבע שהיה אך שימלא כבוד ה׳ וכדכתיב כל פעל ה׳ למענהו. כל הנקרא בשמי וגו׳ ובס׳ במדבר בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳. מבואר. וע״ז בא שם שדי שאמר לעולמו די. היינו בזה האופן דוקא נשלם תכלית רצונו שימלא כבודו ית׳ ולא כן אם היה פחות מזה. ואע״ג שאין כח אנושי להבין זאת איך דוקא בזה האופן היה נתמלא כבוד ה׳ ולא באופן אחר. אבל כך הוא ידיעותיו של הקב״ה ואין לנו להרהר אח״ז כמו שאין לחקור מה לפניו מה לאחריו של הבריאה. ובשעה שנתגלה ה׳ לאבות הודיע להם כי כל התכלית הוא כבודו ית׳ וזהו שם שדי:

ושמי ה׳ לא נודעתי להם. כי שמי ה׳ שהוא מהוה הכל. שהרי לפי הנראה כל שבא ונעשה על הארץ ואין בו זה התכלית אינו מהשגחתו ית׳. אבל באמת אינו כן אלא אני ה׳. אע״ג שהוא סותר זא״ז לדעת אנוש אם שמי אל שדי אינו הכל בהשגחה ואם הכל בהשגחה ע״כ אינו חושש לכבודו ואין זה שדי. אבל האמת שאני אל שדי. ואני ה׳. אלא שלא נודעתי להאבות איך הוא כן. וזה היה תשובה למשה ולמוד לדורות. דכמו שהאבות ראו כמה עתים שהיה נראה מזה העדר כבוד שמים ולא הרהרו להקשות איך הוא והרי הודעתי להם שאני אל שדי. כך אין למשה ולא לנו לדורות להתקשות בזה. אלא להאמין שכך הוא. ומסתמא סוף הדבר להגיע מזה כבודו ית׳. [אכן לשון ושמי ה׳ משמעו שמות אותיות שמהוה את העולם. ומזה למדנו שלא כן משה. שהוא ידע שמו ית׳ והיינו שאמר משה לה׳ ואתה אמרת ידעתיך בשם. שהיינו ידיעת ה׳. כמש״כ הרמב״ן שם]:

ד[edit]

וגם הקימתי. עוד כמתרעם על משה ומודיע לעתיד כמה השגחתו על ישראל. והוכיח ע״ז שהרי הקימותי את בריתי אתם וגו׳:

את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. לא בשביל שהיא ארץ זבת חלב ודבש לבד הבטחתי אותה הארץ דוקא. אלא בשביל שהיא ארץ מגוריהם והורגלו בה בהשגחה פרטית. דהארץ גורם לזה הרבה כידוע דהיא ארץ אשר ה׳ דורש אותה בפרטות. וזאת הבטחתי לבניהם הרי רצוני להיות משגיח עליהם:

ה[edit]

וגם אני שמעתי. תיבת אני נראה מיותר. אלא ג״ז הוכחה שע״כ הוא בהשגחה שהרי כבר ידעת שלא אתה לבד שמעת נאקת ישראל ומשתתף בצערם אלא גם אני שמעתי את נאקתם. כאומר אין אתה מרחם יותר ממני:

ואזכור את בריתי. ומאז דברתי עמך הזכרתי את בריתי להוציאם אל ארץ מגוריהם. הרי רצוני להשגיח עליהם דמש״ה הזכרתי את בריתי. וכ״ז היה למשה להשכיל כי לא רק בטבע הענין בא הרעה על ישראל אלא בכוונה ממנו ית׳ וממילא הכל בצדק:

ו[edit]

לכן אמר לבני ישראל. כל הענין עד לבסוף ונתתי אותה לכם מורשה. שיבואר שכמו שיחל מעתה לעסוק ביצ״מ בכמה פרטים ולשונות של גאולה כאשר יבואר והוא התכלית להביא אל הארץ מקום מיוחד להשגחה פרטית. כך יהיה למורשה לדורות אפילו כשתצאו ממנה כאשר יבואר עוד בזה המקרא. זהו בכלל אמירה זו לבני ישראל. וצוה הקב״ה אמור לבני ישראל דמשמעו שיאמר משה בעצמו ולא ע״י אהרן וכמש״כ בס׳ במדבר כ״ה י״ב. וכן היה הדבור להלן בא דבר אל פרעה וגו׳. שהיה הרצון שלא יהא אהרן בכל הדברות אלא בפעם ראשונה כדי שלא יהיו מסרבים להאמין שנגלה ה׳ על משה מהטעם שביארנו שם. אבל עתה כאשר בא אהרן עמו והשריש אמונת הגאולה בלשונו שוב היה הרצון שיהא משה מדבר בעצמו. וכמו שהיה אח״כ מי״מ ואילך. אבל גם בזה סירב משה ונשתנה כאשר יבואר בפסוק י״ב ופסוק ל׳:

אני ה׳. כח כל הכחות שיש בעולם והיינו מהוה הכל:

והוצאתי אתכם וגו׳. ביאר ארבע לשונות של גאולה שידוע שקבעו חז״ל נגדם ארבעה כוסות של יין. ויש להסביר ענין ד׳ לשונות. וגם הלא יפה הקשה במרדכי פ׳ ע״פ למה זה קבעו ארבעה כוסות של יין ולא ארבעה מיני לחם או בשר וכדומה. והנה תניא בע״פ דקי״ז ת״ר כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול. והובא נוסח זו ברי״ף ורמב״ם וש״ע שמצוה לעשות כוס ה׳ ואינו לעיכובא. והוא פלא ממ״נ או כי צריך להיות חובה או לא יבוא כלל. אבל הענין. דמושכל פשוט הוא שא״א לצייר שיהא איש המוני שהוא כעבד כנעני עומד בעבודת חומר ולבנים ועלה במשך מועט למעלת ישראל ראוי לעמוד במעמד הר סיני לקבל התורה במורא גדול של גלוי שכינה. וע״כ נדרש להעלות דעתו וצלמו של האדם לאט לאט. וכך היה בישראל שהיו מגושמים בצורה ובדעת ונתעלו במשך מועט עד שהגיעו לה״ס. והיינו ד׳ לשונות של גאולה. מתחלה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. שהוא עסק חומר ולבנים שיצאו מזה משעה שהגיעו למכת ערוב כמו שיבואר להלן ח׳ כ״ח. ועדיין היו בחזקת משועבדים לעבדות עד שהגיעו למכת ברד שאז החל להוקיר את ישראל כמו שיבואר להלן ט׳ ל״ה. וע״ז כתיב והצלתי אתכם מעבודתם. הרי נתעלו עוד צלמם ודעתם לשבח. ועדיין היו תחת משרת המלוכה ודעת המלך עליהם. ובמכת בכורות הגיעו למעלת בני חורין ע״ז כתיב וגאלתי וגו׳. אח״כ העלה אותם הקב״ה למעלת ולקחתי אתכם לי לעם וגו׳. וקבעו לזכרון ארבעה כוסות באשר שאין דבר מאכל ומשקה משנה תואר פניו ודעתו של אדם כמו שתיית יין המשמח לב ומטיב גהה. ובזה יבואר יפה ענין כוס חמישי להלן במקרא הסמוך:

בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. יש לבאר השנוים הנופלים במקראות בזה. פעם כתיב ביד חזקה לחוד. ופעם כתיב ביד חזקה ובזרוע נטויה. וכאן כתיב בזרוע נטויה ולא ביד חזקה. ולא דבר ריק הוא חלילה. ומתחלה יש להקדים לשון ברייתא דמכילתא פרשה בשלח עה״פ ויושע ה׳ את ישראל מיד מצרים. כאדם שהוא אוחז את הצפור שאם רצה מיד הוא חונקה וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה כמ״ש או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. והביאור דמלבד חוזק מלכות מצרים באותו זמן היו עוד שני דברים למפגע לתכלית היציאה. אחד שהיו כל ישראל במקום אחד. וא״כ כשראה פרעה יד ה׳ כי חזקה היא עליו. היה אפשר לכלות את ישראל בפעם אחת. וכבר אמרו חז״ל בפסחים דף פ״ז ב׳ מ״ד צדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב״ה שפזרן כו׳ אבל לא כן היה במצרים שהיו הכל במק״א. והיינו משל הצפור ביד א׳. ואם יבא חבירו החזק ממנו ויכהו פעם ושתים שיניחנה מידו. מה הוא עושה כשרואה שאין יכול לעמוד נגדו. ה״ז חונקה להכעיס את שכנגדו ושוב אינו מועיל כל תקפו וגבורתו של המנגדו. וזה החשש היה בישראל. אבל הקב״ה הצילם. ולזה לא היה מועיל באמת תוקף המכות אלא היה לזה עצה. כאשר היינו מיעצים להמכה את אוחז הצפור. שבשעה שהוא מכהו לא יהיו הכאותיו בהפסק בינתיים שיהא בזה כדי להתיישב מה לעשות להכעיס. אלא יכהו פעם אחר פעם בזרוע נטויה עד שיניח את הצפור חי ואין להאוחז שהות לחשוב מה לעשות כ״א להניחה. כך עשה הקב״ה בשעה שנחו מן המכות לא נחו לגמרי באופן שיהי׳ יכול פרעה ויועציו להתיישב מה לעשות כנגד רצון ה׳. אלא אותה מכה שעברה שימשה מיתה באנשים פרטים מגדולי פרעה וחכמיו. וכדאיתא ברבה שמות פ׳ זו. והביאו ראיה מדכתיב הנה אנכי נוגף וע״ש. וכ״ז הי׳ בכדי שלא יהא לפרעה ויועציו שעה פנויה להסכים לזה. וזהו הנקרא. בזרוע נטויה. ודרש המגיד זו החרב. פי׳ מיתה שהי׳ בין מכה למכה. שנית שאינו מועיל חוזק המכות להוציא את המעונה מיד מעניו אלא באופן כשהמעונה צועק לצאת מה שא״כ אם הוא אינו רוצה מה מועיל הכאותיו של המענה. וגם זה הי׳ במצרים שכמה אנשים סירבו מלצאת באשר שכמה היו עשירים ושרי פרעה או משום שלא רצו בעבודת ה׳ ותורתו אבל מ״מ הוציאם ה׳ במיתת דבר שהי׳ על הרשעים שבישראל בשעת מכת חושך. והיינו שהמשיל התנא וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה כו׳ לא מועיל המכות להפרה באשר אין העובר רוצה לצאת. ומ״מ הוציא הקב״ה בע״כ. וזה נקרא ביד חזקה. שמשמעו בע״כ כלשון הנביא יחזקאל כ׳ אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. ומפרש המגיד זו הדבר שהי׳ על ישראל והביא ראי׳ מלשון יד כמו דכתיב הנה יד ה׳ הויה. מעתה מובן שנוי המקראות דכאן א״א לומר ביד חזקה שהרי הבחירה הי׳ בידם שירצו כולם לצאת. ובמק״א כתיב רק ביד חזקה ויבואר שמה לפי הענין[א]:

ז[edit]

לי לעם. שתהיו מנהיגים מלכותי:

והייתי לכם לאלהים. מנהיג טבע הליכות חיי עולם בהשגחה פרטית:

וידעתם כי אני ה׳. הוא הבטחה אחרת. ולשון חמישי של מעלה. שכל כך תעלו בדעת עד שתגיעו למדרגה של וידעתם היינו דבקות ודעת אלהים. וכיב״ז מתפרש להלן ט״ז ו׳. והדבר מובן שיהי׳ בזמן מאוחר ממדרגה הקודמת כמו הלשונות הקודמים. והי׳ זה משעת מ״ת ואילך[ב] וראוי לדעת שהבטחה זו אין הפי׳ שיהי׳ כל ישראל בזה הבחינה. דזה א״א שיתנהג אומה שכל אנשיה יהיו משוקעים בדעת אלהים. אלא הפי׳ שיהי׳ בכם הרבה אנשי מעלה. ובריש ס׳ ויקרא ביארנו עפ״י מ״ר דעל אלה אנשי מעלה כתיב אדם אחד מאלף מצאתי. והיינו שביארנו ענין ד׳ כוסות שנשתנו כל ישראל בצורתם ובדעתם מכאשר היו. בד׳ מדרגות. אבל יש עוד כוס חמישי נגד זה הלשון של וידעתם וגו׳ ובאשר אין חובה לכל ישראל להגיע לזה המדרגה. ע״כ זה הכוס הוא מצוה ולא חובה. ועי׳ מש״כ להלן ט״ו ו׳:

מתחת סבלות מצרים. הפלא היותר גדול שיגיע אדם שהי׳ תחת סבלות בחומר ולבנים מתעלה כ״כ עד שהגיע לדעת ה׳. וזהו דבר המגיד וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. פי׳ אות הוא שהוא משובח. ומש״ה מרגיש יותר:

ח[edit]

ונתתי אתה לכם מורשה. לא לשעה שאתם תהיו בה לבד אלא אפילו בשעה שאתם גולים ממנה הרי הוא שלכם וכמו שאדם הפורש משדה ירושת אבותיו לעולם דעתו עליה ומשים לב שלא לשכוח הליכו׳ אותה אחוזה. אולי יזכהו ה׳ לשוב אליה. כך א״י היא לנו מורשה לעד וכמו שאמר ירמיה הנביא הציבי לך ציונים וגו׳ ועי׳ להלן ל״ב י״ג. ובזה נכלל הברית אשר לארץ כי יהא השגחתו בפרטית עליה. אפילו בשעה שאנו גולים. הליכות א״י וברית שלה למורשה לנו. ועי׳ בספר ויקרא כ״ו מ״ב מש״כ שם:

ט[edit]

מקצר רוח. נשימה קצרה. וקשה לסבול דבור ארוך הנדרש להסבר ולהקשיב באורך רוח:

ומעבודה קשה. לא הי׳ להם פנאי להפנות לדבר. והדרש ע״ז יבואר להלן י״ג ט׳:

יא[edit]

בא דבר. משה בעצמו. וכמו שכתבתי לעיל ו׳:

יב[edit]

וידבר משה לפני ה׳. לא שדבר אל ה׳ כי לא מצינו לעולם וידבר משה אל ה׳. זולת יפקוד ה׳ וגו׳. ויש ע״ז דרוש ברבה שם שמי שתובע צרכי צבור בא בחזקה. אבל כאן לא הי׳ הדבור אל ה׳ אלא מדבר לעצמו. לפני ה׳. הקב״ה האזין צערו. אבל אם לא הי׳ הקב״ה משיב הי׳ הולך ומקים דבר ה׳:

לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. ולא אמר ישמע אלי פרעה כמו שאמר להלן בפסוק ל׳. גם שם כתיב תחילה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע וגו׳ וכאן אמר להיפך. אבל מתחילה יש לדעת ההפרש בין לשון ישמעני. בין ישמע אלי. דישמעני משמעו שיהא נשמע לקבל דברו כמו אם אתה לו שמעני והיינו יקבל ממנו. אבל ישמע אלי משמעו שיטה אזנו לשמוע דברו וממילא מובן הפי׳ ולא שמעו אל משה. היינו שלא הטו אוזן כלל לדבריו. והנה עוד זאת לדעת דכל הדברות שהיו ביד משה. מלבד שאמר הלשון שדבר ה׳ עמו כאשר הוא בלי שום שינוי. עוד הי׳ לו להסביר אח״כ איזה ביאור וכדומה וכמו שביארנו ריש פ׳ ויקרא ביאור לשון דבר ואמרת אליהם. ובזה יובן כמה פרשיות בזה הענין. והנה כשדבר משה בשם ה׳ לישראל כל אריכו׳ המאמר וביאורו לא הטו אוזן לשמוע כלל. ואח״כ כשצוה הקב״ה למשה שילך וידבר לפרעה השיב משה לאיזה תועלת יבא לפרעה ויקוה שיפיק רצון הלא ישראל הקילו בכבודו ולא שמעו לדברו כלל. ואיך ישמעני פרעה לקבל ולעשות כדברי. ואע״פ שמה שלא שמעו אלי ישראל. הוא משום שלא הסברתי להם דברי בביאור ובהסבר יען שמקוצר רוח לא אבו שמוע כלל. אבל פרעה שיטה אוזן לי אוכל להסביר לו ולבאר דברי ואז ישמעני לקבל ולעשות כדברי. ע״ז אמר ואני ערל שפתים. איני יכול להסביר היטב. ובמקרא ל׳ יבואר עוד:

יג[edit]

ויצום אל בני ישראל. שלא לבד הדבור הראשון אלא כל מה שיהיו דברים יתירים לבד דבורו של הקב״ה בעצמו. יהיו שניהם מדברים או אהרן בעצמו עד שיוגמר הענין:

להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. לאפוקי אחר י״מ שוב לא יהא נצרך משה לאהרן בשום דבר. והיו משה מדבר בעצמו עם ישראל כל מה שנדרש. ובירו׳ רה״ש פ״ג אי׳ ויצום אל ב״י. הזהירם על שלוח עבדים ולמדו מהא דכתיב כאן שציום על ב״י. ולא נמצא אזהרה לישראל בכאן. אלא דומיא דאל פרעה הוא שלוח עבדיו ישראל כך לישראל היה זה הצווי:

יד[edit]

אלה ראשי בית אבותם. כאן ייחס בית הלוי באשר עד כה היה הרצון שיהא נעשה הכל ע״י משה בעצמו כמו במדבר ובהר סיני. ורק במדין צירף הקב״ה את אהרן לדיבור הראשון עם ישראל ועם פרעה. אבל עתה כאשר נצטוו שניהם בכל העסק. ואהרן היה גדולתו משום שהיה משבט לוי כמו שאמר ה׳ הלא אהרן אחיך הלוי. ע״כ מיחס עתה כל שבט לוי להודיע כמה היה גדול כח אותו שבט עד שכ״כ גדולי הדור היו באותה שעה מהם ולא משבט ראובן ושמעון שהיו ראשונים להנהגת הדור כמבואר ברבה במדבר פי״ג ע״ז הפסוק אלה ראשי וגו׳ רבנן אמרי כל השבטים לא הנהיגו שררה במצרים ראובן שמעון ולוי הנהיגו שררה במצרים מת ראובן נתנו שררה לשמעון מת שמעון נתנו ללוי מת לוי בקשו לתת שררה ליהודה יצאה ב״ק ואמרה להם הניחו אותה כו׳. ולא חזרה לבני ראובן ושמעון. משום שלא היו מהם גדולי הדור אלא הראשונים. אבל משבט לוי כל הנמנים בפ׳ זו היו מצוינים בגדולה ובמעלה. והיה עוד הרבה בנים לכל אחד. וכן היו בנים לחברון בן קהת כמבואר בס׳ במדבר משפחת החברוני. אלא שאין הכתוב מונה כ״א גדולי הדור שהנהיגו שררה על הצבור. וכ״ז גרם לאהרן שהיה גדול מכולם להצטרף לענין רם ונשא של י״מ. וכמו שסיפר המקרא בדה״י א׳ י״ב. חשיבות של צדוק הכהן הראש שהיו בית אביו שרים עשרים ושנים כך היה גדולת השבט מועיל לאהרן. אבל משה לא בא גדלותו מחמת שבא משבט לוי אלא משום שהיה מסוגל לתורה וכח התורה לבדו גדול ונעלה מכל יחס כדתנן שלהי מס׳ הוריות. כמו איש מסוגל להיות בראש שרי צבאות המלחמה כבודו ויקרתו עולה על כל יחס קרובי מלכותא דארעא:

טז[edit]

לתולדתם. מבאר שאינו מונה בסדר גדולתם אלא בסדר תולדתם. דקהת היה גדול מכולם. וכן הפי׳ להלן י״ט אלה משפחת הלוי לתולדתם. וכיב״ז בספר בראשית כ״ה י״ג:

יז[edit]

למשפחתם. לא כתיב כזה בקהת ומררי בא ללמדנו דבני גרשון לא היו גדולים להנהיג כל הדור אלא למשפחתם ולא בכלל השבט משא״כ בני קהת ומררי אז:

כ[edit]

לו לאשה. ותלד לו. לו מיותר ללמד שאע״ג שהיו נזהרים בכה״ת עד שלא ניתנה. אבל ראה שהיא מיוחדת אך לו לאשה ורק לו ילדה בנים הללו:

כג[edit]

לו לאשה. ותלד לו. לו מיותר. מכאן למדו חז״ל בב״ב דק״ט לעולם ידבק אדם בטובים. ותלו הבדל בין בני משה לבני אהרן משום משפחות הנשים. והיינו דיוק המקרא לו לאשה כראוי לו. ותלד לו ג״כ הכי דודאי גם זכותו גרם לכך. וכמבואר לשון שאלתות דר״א פ׳ זו ע״ז המאמר דמסייע זכותא דמשפחה דאבא ומשפחה דאימא ונפיק זרעא מהוגנא:

כה[edit]

לקח לו. זה הלשון משונה מלשון המקרא כ׳ וכ״ג. וגם לו חדא מיותר. ובא ללמדנו שאע״ג דבת פוטיאל לא היתה מיוחסת יותר מצפורה אשת משה. ומכ״מ זכתה להוליד את פינחס והיינו משום שהיתה לעזר גדול להליכות עולמו של אלעזר. והפי׳ לקח לו. הוא כמש״כ בס׳ בראשית ד׳ י״ט שהוא לעזר חייו. ובשביל שראה אלעזר שתסייעהו הרבה להיות איש המעלה. לא דקדק על היחס. והיתה משום זה ראויה לו לאשה וזכתה בשביל זה להוליד לו כראוי לו. דהני נשי במאי זכיין באתנויי גברי. משא״כ צפורה אע״ג שהיתה צדקנית אבל לא הועילה לגדולת משה כלל. וע׳ מש״כ לעיל ב׳ כ״א:

כו[edit]

הוא אהרן ומשה וגו׳. לפי הפשט בעיני ישראל היה אהרן קודם למשה כמש״כ לעיל שלא ידעו ערך משה משום שנתגדל בפלטון ש״מ ובמדין. ולא הכירוהו כמו שידעו בקדושת אהרן:

כז[edit]

הוא משה ואהרן. בעיני פרעה מעולם היה גדול משה מאהרן. שהוא ידע שמו וחכמתו מכבר. משא״כ שם אהרן:

כח[edit]

ויהי ביום דבר ה׳ וגו׳. כ״ז לא היה אלא ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מצרים. אבל אח״כ ידעו גם ישראל גדולת משה הרבה מאהרן. זה לפי הפשט. והדרש פרש״י לומר ששקולין כאחד. וזה פלא הלא ידוע דגדול משה מאהרן. וגם למאי הקדים אהרן ומשה. למשה ואהרן. וגם אינו מובן לשון על צבאותם כאן כמו בפ׳ י״ב נ״א. דשם הוא ספור הענין שכך היה. אבל לא כאן. אלא כך הענין. דכמו עבודת הקרבנות היה אהרן גדול ממשה והיא המיוחדת לפרנסת ישראל כמש״כ כ״פ. כך אפילו לפני יצ״מ והיו ישראל נדרשים לפרנסה. והיה לזה מועיל תפלת ש״ע שקבעו אבותינו אברהם יצחק ויעקב. והי׳ לזה אהרן מסוגל יותר ממשה. ובת״י פ׳ חקת בפטירת אהרן אי׳ שמשה בכה עליו ואמר עליו עמוד צלותהון דישראל. והנה בהיותם במצרים היו ניזונים מאוצר המלוכה על סיר הבשר ולחם לשובע עפ״י עבודתם. אבל בעת היציאה ועוד לא יצאו לגמרי ולא הגיעו לנס של חררה והמן. והרי כבר הפסיקו מלעבוד סבלות מצרים. ולא היו ניזונים מאוצר המלוכה היה פרנסתם כ״ז המשך בהשתדלות עצמם. ובהליכות עולם בדרך נס נסתר. וזה היה בכח תפלות אהרן ומשה. ואהרן קודם כמש״כ. והיינו דכתיב. הוציאו את בני ישראל. בשעת הוצאה הי׳ עבודת אהרן לפרנסתם קודם למשה. וביאר הכתוב על צבאותם. דמשמעו כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ היינו תכליתו למה שנוצר. וכן פי׳ כאן ולהלן על צבאותם על תכלית האומה הישראלית. שיהיו רק עיניהם תלויות על הקב״ה בפרנסה. וביותר בשעה שהם בחו״ל ולא הגיעו לא״י דשם עיקר הברכה ברגלים שהמה רה״ש כידוע ויבואר עוד להלן כ״ח מקרא כ״ט. משא״כ בהיות ישראל בגולה בארץ לא להם תלוים בהשגחת ה׳ בכל יום מעין ברכותיו. וזה תלוי בתפלה בכל יום והוא תכלית ישראל. וע״ז הי׳ אהרן מיוחד בכל אותו המשך:

הם המדברים וגו׳. ללחום עם פרעה היה משה גדול מאהרן. שהיה בא בכח התורה חרבן של ישראל:

ויהי ביום דבר ה׳ וגו׳. כ״ז שהיה אהרן בפרנסה גדול ממשה היה רק בעת י״מ אבל אח״כ כשהיו במדבר וירד המן לישראל בנס נגלה. היה הכל ע״י משה. ולא הוצרכו אז לתפלה קבועה כמש״כ בס׳ במדבר בפ׳ מי מריבה וכ״פ. ובשביל שלעולם נצרכים ישראל לשני דברים אלו היינו פרנסה והגנה. ופרנסה קודם להגנה. ומש״ה כתיב תחלת בשירה. ימינך ה׳ נאדרי בכח ואח״כ ימינך ה׳ תרעץ אויב. מש״ה אמרו חז״ל שגדולים אלו שקולים זה כזה. פי׳ דשני גדולי ישראל אלו נחוצים היו בהליכות עם ה׳. אע״ג שכח משה באמת גדול מכח אהרן. מכ״מ נצרך כח אהרן בגדולתו לישראל כמו משה. וגם קודם לו. באשר פרנסה קודם להגנה. וע׳ מש״כ להלן כ״ח כ״ב בענין חשן ואפוד:

כט[edit]

את כל אשר אני דובר. דיוק אני ולא אמר אשר הנני מדבר. או אשר אדבר. אלא מדקדק לומר אני בכל כבודי. וכיב״ז דקדקנו להלן כ״ג כ׳. והכוונה כמש״כ שהיו שני אופני דברות ה׳ עם משה. היינו הפרשה כאשר הוא והבאור שהוא במקום תורה שבע״פ. וביארנו בפסוק י״ג שהועיל משה בטענתו שיהא כל ההסברים ורבוי דברים הן לפרעה הן לישראל ע״י אהרן. עתה אמר ה׳ למשה שעכ״פ הדבור אשר אני בכל כבודי שהוא המאמר עצמו תדבר בעצמך לפרעה. ואהרן יבארם ויסבירם לפרעה. ולזה לא שייך טענת משה שהוא ערל שפתים. שהרי אז שכינה מדברת מתוך גרונו. והיו הדברים יוצאים מזוקקים. וזהו שהקדים ה׳ לומר אני ה׳. לומר אני בכבודי. וזהו כבודי שתהא אתה מדבר מה שאני דובר:

ל[edit]

הן אני ערל שפתים. הוסיף לסרב גם לזה בטענה אחרת. באשר שהוא בעצם ערל שפתים ובזוי ונקלה בעיני פרעה. ע״כ לא ירצה לשמוע אלי כלל. כי אין זה לפי כבודו לשמוע מעלג לשון תמיד. ונחשב טענה זו לשפלות רוח משה שחשב שקל הוא בעיני פרעה וכתיב לפני ה׳ שדבר צערו בפ״ע מה יהיה מזה. והקב״ה רחם עליו בהיות מעצם ענוה ושפלות רוח:


הרחב דבר

  1. ובזה הבאור אנו עומדים על כונת המגיד עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. והנה לשון מקרא הוא בס׳ דברים ו׳ כ״א. כי ישאלך בנך וגו׳ ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה. אבל שם לא כתיב אלא ביד חזקה לחוד. ולמאי הוסיף המגיד ובזרוע נטויה ושינה מלשון המקרא . ולדברינו מבואר יפה שהחל לבאר שני הדברים שהיו מפריעים הגאולה אפי׳ ע״י המכות הגדולות. חדא שהיינו עבדים לפרעה ותניא בת״כ פרשת בחקותי מהיות להם עבדים. עבדים היו למלכות ולא עבדים לעבדים. וזה הי׳ סיבה שהיו כמה אנשים שרים וממונים ולא רצו לצאת. שנית במצרים. במקום אחד ולא כשאר גליות שנתפזרו וא״כ היה אפשר לכלותן ביום א׳ בעת שנחו מן המכות. אבל ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה זו הדבר. והוא לנגד מניעה ראשונה. ובזרוע נטויה זו החרב והוא נגד מניעה שניה זהו כוונת המגיד לפי הנדרש לספור. אבל בפסוק אינו מזכיר לפי הענין רק מניעה הראשונה. ולא מניעה השניה שאינו ענין לפ׳ כי ישאלך בנך. ושם יבואר ברצות האל הגומר עלי. מש״ה לא נזכר שם ובזרוע נטויה:
  2. והנה בברכות דל״ח א׳ הוכיח ר״נ במשמעות המוציא שהוא להבא מהאי קרא דכתיב המוציא אתכם וגו׳ וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו. ואיתא שם ורבנן ה״ק להו קוב״ה לישראל כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים דכתיב וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא וגו׳. ולכאורה אינו מובן מאי הוכחה מרישיה דהאי קרא לטעמייהו. ולדברינו מבואר יפה דמדכתיב וידעתם כי אני ה׳ וגו׳ מוכח שפיר דלא מדבר מזמן שנאמר הפסוק אלא מזמן שעתיד להיות:
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.