מזרחי/ויקרא/כד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

מזרחי TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[edit]

צו את בני ישראל זו פרשת מצות הנרות ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה וכן משמעו ועתה סופך לצוו' בני ישראל על כך. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון בעיני שאין הפרש' הזאת סמוכה לפרשת המנור' וכבר נאמר ויעל הנרות לפני יי' כאשר צוה יי' את משה והנה המצוה והמעשה נזכרים ונעשים כבר עכ"ד. ונראה לי שאין מכל זה טענה כלל כי מה שטען שאין הפרשה הזאת סמוכ' לפרשת המנור' אם כונתו בזה בעד פרש' ואתה תצוה איננה טענה כי אחר שהי' על סדר מלאכת המשכן הדבר שוה כאילו היא סמוכה לפרשת המנורה רק שהמתין להשלי' כל מלאכת המשכן על הסדר ואח"כ חזר להודיע צורך המנורה האמורה למעלה ואם כוונתו בזה בעד הפרשה הזאת לומר מה טעם להזכיר מצות הנרות פה שאינה סמוכה לפרשת המנורה הנה אחר זה כתוב פרשת אפיית לחם השנים ועריכתן על השלחן אע"פ שלא נזכרו פה לא המנורה ולא השלחן. ומה שטען עוד וכבר נאמר ויעל את הנרות לפני ה' כאשר צוה ה' את משה והנה המצוה והמעשה נזכרים ונעשי' כבר לא ידעתי מי הגיד לו שזאת הפרשה לא נאמרה קודם הקמת המשכן עד שיטעון זה כי הרב ז"ל לא בא לתקן רק הכפל הפרשה הזאת ואומר שאותה שבפרשת תצוה לא נאמרה אלא לפרש צורך המנורה וזאת הפרשה היא הצווי עליה אבל לא בא לפרש מתי נאמרה כי מאמרו בהקמת המשכן ויעל את הנרות לפני ה' כאשר צוה ה' את משה הנה משם מבואר שזאת הפרשה נאמרה קודם הקמת המשכן ואין צורך לפרש זה כי בתורה רבים כמוהו:

שמן זית זך ג' שמנים יוצאים מן הזית הראשון קרוי זך והן מפורשים במנחות ובת"כ. האחד מהם כותש הזיתים ונותנן לתוך הסל והשמן מתמצה מהם ויוצא בלא טחינה וטעינה וזהו השמן הראשון שהוא למנורה השני אחר שכותשן ונותנן לתוך הסל טוענן והשמן מתמצה ויוצא השלישי מוציאן מן הסל וטוחנן ואחר כך חוזר ונותנן לתוך הסל וטוענן והשמן מתמצה ויוצא וזה השני והשלישי פסולין למנורה וכשרין למנחות:

ג[edit]

ורבותינו דרשוהו על נר מערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים. בתורת כהנים ומייתי לה בפ' במה מדליקין ולא ידעתי איך יתישב המקר' הזה עפ"י המדרש דבשלמא לפי פשוטו תהיה מלת לפרכת סמוכה לעדו' שהוא הארון לפיכך בא הלמ"ד בשו"א כמשפט הסמיכו' אלא לפי המדרש איך יתכן שתהיה מלת לפרכת סמוכ' לעדות שהוא הנר המערבי והלא אין הפרכת פרכת לנר אלא לארון כדכתיב והבדיל' הפרכ' לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים אם לא שנ' שמלת לפרכת אינה סמוכה לעדות ויהיה פי' המקרא כן מחוץ לפרכת יהיה העדות שהוא הנר המערבי הנזכר ואם כן היה ראוי להפתח הלמ"ד של מלת לפרכת ועוד מה טעם לומר מחוץ לפרכת יהיה הנר המערבי והלא כל הנרות מחוץ לפרכת הן אך ממה שכתב הרב בפרשת וארא שאין המדרש הזה מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים כו' לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו והדרשה תדרש שנאמר הלא כה דברי כאש כו' למדנו שאין לדקדק על המדרש כלל כי דבריהם דברי קבלה הם ואין המקראות מורים עליהן כי אם על דרך האסמכתא בלבד ופירוש ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים כבר פרש"י ז"ל בפרק במה מדליקין ממנה היה מדליק הנרות בין הערבים ובה היה מסיים הטבת הנרות שדולק כל היום ואינו מטיבו עד הערב אבל שאר הנרות היה מטיב אותן בשחרית והא דאמרינן במסכת יומא הטב' חמש נרות קודם להטבת שתי נרות דמשמע כולהו היה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא היה הנס מתקיים והיה מצאו שכבה דלא סמיך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה:

יערוך אותו אהרן מערב עד בקר יערוך אותו עריכ' הראויה למדת כל כל הלילה. כדתניא בת"כ מערב עד בקר תן להן מדתן שיהיו דולקין מערב עד בקר כאילו אמר יערוך אותו אהרן שיהא דולק מערב עד בקר לא שיהא עורך אותו כל הלילה מערב עד בקר:

ושערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר ללילי תקופת טבת הארוכין. צריך לומר שהיה לכל נר ונר בית קבול עשוי לכניסת הפתילה וכפי שיעור עובי הפתילה ההיא שיערו את השמן דאם לא כן מה שיעור נופל בשמן כפי עובי הפתילה ודקות' ככה יהיה שיעור השמן:

ומדה זו הוקבעה להם אף בלילות הקצרות. אף על פי שאין להם צורך לחצי לוג:

ו[edit]

שש המערכות שש חלות המערכה האחת. הורה בזה שהוא מקרא קצר וצריך להוסיף חלות אחר שש להודיע אלו השש מה הן גם הוסיף האחת אחר המערכה להודיע שהשש חלות האחרות הן במערכת האחרת כי מאמרו שש חלות המערכה האחת למדנו שהשש חלות האחרות הן במערכת האחרת:

שש המערכ' דבר אחר על טהרו של שלחן שלא יהו הסניפים מגביהים את הלחם מעל גבי השולחן. בתורת כהנים ופי' טהרו גבי ובלשון ישמעאל קורין הגב טהר בטי"ת רפויה הנקראת בלשונם ד"ט והכי פירושא שמפני שהחלות של לחם הפנים השש היו מונחות בקצה השולחן זו על גב גב זו והשש האחרות היו מונחות בקצה האחר של שולחן זו על גב זו ובין חלה לחלה היו כמו חצאי קנים הנקראין סניפין כדי שיתנו ריוח בין חלה לחלה שלא תתעפשנה מפני שהיו מונחות שם משבת לשבת לפיכך הוצרך לכתוב על השולחן הטהור שפירושו על גבו של שולחן ללמד שלא ישימו סניפים בין השולחן לחלה שיגביהו החלה מן השלחן כמו ששמו הסניפים בין חלה לחלה שיגביהו החלה מחברתה אלא תהיה החלה התחתונה מונחת על גב השלחן ממש בלי שום מבדיל בין השלחן והחלה וכבר פירשתי בפרשת תצוה הנחת הסניפים הללו איך היו וכמה היו ע"ש אבל יש לתמוה על רש"י ז"ל מדוע הביא המדרש שדרשו בתורת כהנים גבי על השלחן הטהור על טהרו של שולחן שלא יהיו הסניפים מגביהין כו' ולא הביא המדרש שדרשו בתורת כהנים על המנורה הטהורה על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקסמין ובצרורות שיגביהם מגב המנורה אלא יהו מונחים על גב המנורה ממש בלתי שום מבדיל בין המנורה והנרות ושמא יש לומר מפני שהמדרש הזה לא שייך לפי פשוטו של מקרא אלא על גבי שולחן שחייב הכתוב לשים סניפים בין חלה לחלה ושלא יחשוב החושב שישים סניפים אף בין השולחן לחלה הוצרך לכתוב על השלחך הטהור על גבו של שולחן שלא ישים סניפים גם כן בין השלחן והחלה אבל גבי מנורה שאין שם מקום קסמין או צרורות שיגביהם מגב המנורה למה יצטרך הכתוב לכתוב על המנורה הטהורה על גבה של מנורה שלא ישים צרורות וקסמין שיגביה הנרות מעל המנורה:

ז[edit]

ונתת על המערכת על כל אחת משתי המערכות יהיו שני בזיכי לבונה כו'. כדתניא בתורת כהנים ונתת על המערכת יכול מערכת אחת הריני דן נאמר כאן מערכת ונאמר להלן מערכת מה מערכת האמורה להלן תופש' שתים מערכות אף מערכת האמורה כאן תופשת שתים מערכות פירוש יכול על המערכת האחת הוה יהיב לבונה ולא על שתי מערכות הריני דן דיהיב אתרווייהו נאמר כאן מערכת ונאמר להלן מערכת דכתיב ויערוך עליו ערוך לחם מה להלן אותו הערך פירוש שתים מערכות כדכתיב כאן ושמ' אותו שתים מערכות שש המערכות על השלחן אף מערכה האמור כאן דכתיב ונתת על המערכה פירושו שתים מערכות דבתרוייהו קא יהיב לבונה ולא על האחת בלבד ומ"ש שהיו שני בזיכי לבונה והכתוב לא הזכיר אלא לבונה זכה הוא מהא דתניא בת"כ והיתה ללחם אינה על גבי הלחם אלא נותנה לשני' בזיכים שיש להם שוליים ונותנן על גבי השלחן כדי שלא יבצעו את הלחם פירוש דאי מנחת להו על גבי הלחם יבצע הלחם מכובד הבזיכין והא דכתיב ונתת על המערכת לבונה זכה לא על המערכת ממש קאמר אלא סמוך לה דתניא ר' אומר ונתת על המערכ' לבונה זכה על בסמוך אתה אומר על בסמוך או אינו אלא על ממש כשהוא אומר וסכות על הארון את הפרכת הוי אומר על בסמוך ומה שאמר שהלבונה שבכל בזך ובזך היתה מלא קומץ הוא מדכתיב והיתה ללחם לאזכרה אשה ליי' שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה וקראה הכתוב אזכרה וכתיב במנחה בפ' ויקרא וקמץ משם מלא קמצו כו' והקטיר את אזכרתה מה להלן קומץ אף כאן קומץ וזהו שכתוב אחר זה והי' לזכרון ללחם שעל ידה הוא נזכר למעלה בקומץ שהיא אזכרה למנחה:

ט[edit]

והיתה המנחה הזאת שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא ואכלוהו מוסב על הלחם שהוא לשון זכר. אעפ"י שלא הוזכר בכתוב מנחה הלחם עצמו מנחה היא וזהו שכתוב אחר זה שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה היא ודומה לו אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו השלמה הוא הבגד ונופל עליו לשון זכר ולשון נקבה:

י[edit]

מפרשה של מעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשע' ימים. מהכא משמע דמעשה דמקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה לאחר שהוקם המשכן וכן משמע נמי מבריתא דתור' כהנים דתניא ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מבית דינו של משה שבא ליטע אהלו בתוך מחנ' בני דן ואמרו לו מה טיבך ליטע אהלך בתוך מחנה דן אמר להם מבני דן אני אמרו לו והכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב והביאו גם רש"י ז"ל והדגלים לא היו רק בשנה השני' אלמא מעשה דמקלל בשנה שנייה היה וקשה מהא דתניא בת"כ והביאו גם רש"י ז"ל ויניחוהו במשמר ולא הניחו את המקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד ומכיון שהמקושש בשנה ראשונה היה כדתניא בספרי והביאו גם רש"י ז"ל ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה דהיינו בתחלת שנה ראשונה כשקבלו את השבת אם כן מעשה דמקלל נמי בשנה ראשונה היה וי"ל אע"פ שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה לאחר שהוקם המשכן מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים בשנה ראשונה היה ובשעת הצווי כששמע אותו רשע עמד ולגלג ואמר כו' ומבריתא דת"כ נמי דתניא מבית דינו של משה יצא מחוייב על אודות חנייתו שלא קבלוהו בני דן מפני שאמרו לו איש על דגלו לבית אבותם יחנו כתיב ולא לבית אמותם לא קשיא דאיכא למימר נהי דצוו דגלים לא היה אלא בחדש השני בשנה השנית מ"מ הם מעצמ' היו נוהגים לשבת כל שבט ושב' במקום מיוחד כפי מה שצום יעקב אבינו ע"ה במש' מטתו כדכתב רש"י ז"ל בפרשת ויחי שקבע להם מקום לשלשה למזרח וכן לד' רוחות וכסדרן למס' מחנה של דגלים נקבעו כאן כו' וזהו איש על דגלו באותות וגו' באות שמס' להם אביה' בנושא מטתו ובפרשת במדבר כתב באותו' לבית אבותם באו' שמסר להם אביהם יעקב כשנשאוהו ממצרים שנ' ויעשו בניו לו כן כאשר צום יהודה יששכר זבולן ישאו מן המזרח ראובן שמעון וגד ישאו מן הדרו' כו' כדאיתא בתנחומא ואעפ"כ הוצרך הכתוב להזהירם על זה מפני שלא היו כולם ניכרי' מאי זה שבט היו אלא קצתם היו נכרים וקצתם היו מעורבין זה בזה וע"י ההתילדות דכתיב ויתילדו על משפחותם שהביאו ספרי ייחוסיהן ועדי חזקת לידתן כל אחד ואחד להתיחס על השבט וניכר כל אחד מאי זה שבט היה והלך אל מקום שבטו:

בן איש מצרי הוא המצרי שהרג משה. כלומר שהוא לבדו היה ואין זולתו וזהו שכתב אחר זה ושם אמו שלומית בת דברי שבחן של ישראל הוא שמפרסמה התורה לזו לומר שהיא לבדה היתה זונה:

בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר. ומה שדרשו גבי ויפן כה וכה וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר היינו מאותה שעה ואילך שאין שום ולד אחר שיוליד מכאן ולהבא שיתגייר אבל זה כבר היה נוצא בבטן אמו שכבר נתעברה ממנו וא"ת למה הוצרך להתגייר הא ק"ל כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דדוקא ישראל הבא על הכותית ולד' כמוה וצריך להתגייר אבל כותי הבא על בת ישראל ולדה ישראל גמור כבר תירץ בזה הרמב"ן ז"ל שמה שאמרו שנתגייר היינו כמו שנתגיירו כל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה והוצרכו לומר בזה שנתגייר לומר שלא הלך אחרי אביו אלא דבק אחרי אמו ונדבק בישראל וזה טעם בתוך בני ישראל שהיה עמהם ולא הלך אחרי אביו להיות מצרי אבל חכמי צרפת אמרו שקודם מת"ת הולד היה הולך אחר הזכ' וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו וכאשר גדל נתגייר לדעתו:

יא[edit]

שהוא לבדה היתה זונה. אע"פ שממה שכתב רש"י ז"ל בפרשת ואלה שמות גבי מכה איש עברי שבעלה של שלומית בת דברי היה ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לביתו ובא על אשתו כשסבורה שהוא בעלה וחזר האיש בביתו והרגיש בדבר וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום משמע שמוטעת היתה ולא רצונית מ"מ קורא אותה זונה מפני שנבעלה לפסול לה אף על פי שהיתה מוטעת וכן מה שאמרו בשמות רבה מניין שלא נחשדו ישראל על העריות שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב שנאמר ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן דמשמע שזאת נחשדה על העריו' הוא משום דכיון שנבעלה לכותי חשודה על העריות קרינן בה אף על פי שהיה אנוס' או מוטעת והשתא אתיא שפיר דדייקינן מינה מכאן ששאר נשים שבישראל לא נחשדו לעריות אפי' אנוסה או מוטעת אבל אילו היתה זאת נבעלת ברצון לא הוה מצינן למיד' מינה אלא לאפוקי שאר הנשים שבישראל שלא נבעלו לכותי ברצונן אבל אפשר שנבעלו באונס או בטעות וא"א זה שהרי הכתוב מעיד עליהם שהם בני אבותיהם כמו שמפורש על ידי דוד והביאו רש"י ז"ל בפרשת פנחס שבטי יה עדות לישראל השם הזה מעיד עליהם שהם מתיחסים לשבטיהם ואילו שלטו בנשים שבישראל באונס או בטעות לא יהיו מתיחסים לשבטיהם:

טז[edit]

ונוקב לשון קללה כמו מה אקוב. כי הוא סבר אקוב על משקל אפול שהוא אנפול והנו"ן מובלע בדגש ואע"פ שפי' והנוק' אינו חייב עד שיפרש את השם ולא המקלל בכנוי וכן פי' למעלה ויקב כתרגומו ופי' שנקב שם המיוחד וגדף מ"מ לשון קללה הוא אלא שהי' קללה מפורשת וכן כתב הרד"ק בשורש נקב ונוקב שם יי' כלומר מפרשו ומקלל:

כ[edit]

שמין אותו כעבד. מה היה שוה בלתי המום ומה הוא שוה עם אותו המום ומשלם הפחת זהו דוקא דמי הנזק אבל חוץ מזה משלם עוד ד' דברים צער רפוי שבת ובשת כמבואר משאר המקראות:

כא[edit]

ומכה בהמה ישלמנה למעלה דבר בהורג בהמה. דכתי' ביה נפש והכאת הנפש הוא ההריגה:

וכאן דבר בעש' בה חבור'. דהא לא כתיב הכא נפש אלא הכאה לבדה ומ"מ צריך לומר שבעושה בה חבורה קמיירי דאל"כ מהו ישלמנה מה חסרון עשה לה עד שישלמנה:

ומכה אדם יומת אפילו לא הרגו אלא עשה בו חבור' שלא נאמר בו נפש. פי' וכיון שלא נאמר כאן נפש כמו שנא' למעלה ואיש כי יכה כל נפש אדם אלא הכאה לבדה למדנו שאפילו לא הרגו חייב בו מיתה ועכ"ל שבמכה אביו דבר הכתוב דאי לאדם דעלמא מכה איש ומת אמר רחמנא ולא בהכאה בלבד ועוד אפילו בהכאה באבן או באגרוף לא חייבתו תורה אלא נזק וצער ורפוי ושב' ובשת כדכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא ושאר הדברים למדו אותם רבינו ז"ל ממקראות אחרות ובהכאת אביו נמי אינו חייב עליה מיתה אלא כשעשה בו חבורה כדילפינן לה מהיקשא דבהמה לאדם דהכא מה מכה בהמה בחבלה שאם לא חבלה אין תשלומין אף מכה אביו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה:

לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב. כדנפקא לן מיתורא דאביו ואמו קלל דכתיב לעיל מיניה איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת ומת"ל אביו ואמו קלל לרבות לאחר מיתה כדתניא בת"כ לפיכך הוצרך לומר במכה אביו שאינו חייב בו אלא מחיים אבל אם הכהו לאחר מיתה פטור:

כג[edit]

ובני ישראל עשו כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה רגימה ותלייה. התלייה מפורשת וממנה למדו שכל הנסקלין נתלין ודחייה ורגימה נפקא לן מקרא דסקול יסקל או ירה יירה ושם הארכתי הרבה ע"ש:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.