טעמא דקרא/ויקרא/י

טעמא דקרא ויקרא י

א

אשר לא צוה אותם. תיבת לא טעמו במרכא כפולה, וי"ל עפמש"כ בס' הדר זקנים מבעה"ת אשר לא צוה אותם סרס המקרא ודרשהו אשר צוה אותם לא תקריבו ומשמע אשר לא צוה אותם לשון אזהרה כו' ע"ש, ולכך טעמו מרכא כפולה דתיבת לא מתפרשת שלא צוה וגם מתפרשת שצוה לא כנ"ל.

ב

ותאכל אותם וימותו לפני ה'. בפסיקתא ובילקוט שמעוני מבואר שנכנסו מחוסרי בגדים א"ר לוי מעיל היו חסרין וכתוב שם מיתה כו' על אהרן לשרת ולא ימות פי' בזית רענן דכיון שנכנסו לפני ולפנים הו"ל ללבוש ח' בגדים, וקשה דבכל הבגדים כתוב בפ' תצוה והי' על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו ולמה נקט מעיל. וי"ל דבפסוקים מוכח שלא לבשו מעיל דאמרי' בסנהדרין מ"ט ב' כהן הדיוט משמש בארבעה בכתונת וכו' מ"ט אקדמי' לכתונת משום דמכסיא כולי גופא עדיפא לי' ולכן כתיב גבי נדב ואביהוא וישאום בכותנותם משום דכתונת מכסיא כולי גופי' ונראו מבחוץ בבגדיהם נקטי' בכותנותם ואם איתא שלבשו ח' בגדים הרי המעיל מכסה כל גופם והול"ל וישאום במעיליהם וע"כ שלא לבשו המעיל, ואע"ג שהרמב"ם כ' בפ"י מכה"מ שעל המעיל הי' חוגר האפוד והחושן מ"מ המעיל הי' מכסה כל גופו.

וימותו לפני ה'. עי' בדעת זקנים מבעה"ת שהק' דלמ"ד נדב ואביהוא מתו בפנים למה לא נטמא כל המשכן טומאת אהלים וכל כלי המשכן היו צריכין טבילה ולא מצינו זה. וי"ל דעדיין לא נאמר להן פרשת טומאת אהלים ואע"ג דבשעת מתן תורה כבר ידעו כל המצות כמש"כ רש"י בשמות כ"ד י"ב מ"מ כ"ז שלא נצטוו ע"ז לא הי' מטמא עי' הוריות י' א' לפני הדבור וצ"ע.

ד

אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן. רבו של אהרן כ"כ ברוקח אסתר (בפ' דד מרדכי) בשם מדרש. ויל"ע למה כתבתו תורה כאן דמקומו בפ' וארא גבי יחוס בני לוי. וי"ל דהפסוק בא ליתן טעם למה קרא דוקא למישאל ואלצפן הרי היו לו הרבה יותר קרובים ויתבאר ע"פ הירו' ברכות פ"ב ה"ח כד דמך ר' חייא בר אדא בר אחתי' דבר קפרא קביל ר"ל עלוי תנחומין דהוי רבי' נימר תלמידי' דבר נשא חביב עלי' כברי' ומבואר דשייך אבילות על תלמידו וכיון דאהרן הי' תלמידו של עוזיאל א"כ כשמתו בני אהרן שייך על עוזיאל אבילות ולכן בקש לבניו שיטפלו בהם.

ט

יין ושכר אל תשת (פירש"י יין דרך שכרותו) אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדורותיכם ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. לפי פשוטו הוא תמוה איזה טעם הוא להבדיל בין הטמא כו' לאל תשת (ודברי חז"ל ידועים אבל פשטי' תמוה). ונראה דבפשוטו הכוונה דהטעם שאסרה תורה להשתכר באוה"מ משום דרך ארץ באוה"מ אבל יש עוד טעם שמתוך בלבולו יכול ליכנס למקום האסור וזהו להבדיל בין הקדש ובין החול ומתוך בלבולו שאינו יודע מה עושה יכול ליגע בטומאה ויתחייב כרת וזהו בין הטמא לטהור, ועי' רש"י ב"מ צ' ב' ד"ה ולהבדיל.

יד

ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך. יל"ע באיזה בנות מדבר אי בבנות שנולדו לפני כן הרי כ' רש"י בר"פ פנחס שאע"פ שכבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרן לא ניתנו אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהן שיולדו אחר המשחתן אבל פנחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן וא"כ כאן שהי' יום ח' למלואים ואז נתכהן אהרן לא משכח"ל אלא בבנות שנולדו בו ביום ואיך יכולין לאכול בשר המילואים. וצ"ל דכ"ז בזכרים אבל בנקבות שבלא"ה לא נמשחו מועיל להן משיחת אבותיהן שיהיו כהנות גם הם אף שנולדו מקודם וצ"ע.

ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו וגו'. הקדים חזה לשוק ובסמוך כתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו' הקדים שוק לחזה, ונראה דבמנחות ס"ב א' פריך כתוב א' אומר שוק התרומה וגו' על אשי החלבים וכתוב א' אומר את החלב על החזה יביאנו וכתיב וישימו את החלבים על החזות ומשני דבתחלה כדמייתי לה מבית המטבחיים מונח החלב על החזה וכשנותנו לכהן אחר להניף מתהפך שוב החלב למעלה ע"ש, והנה בע"ז כ"ה א' מבואר דבשעת תנופה צריך להיות החזה על השוק וא"כ ע"כ הכהן שמביאו מבית המטבחיים להמניף צריך להחזיק להיפך השוק על החזה כדי שכשיתן להמניף יתהפך כנ"ל וזהו שוק התרומה וחזה התנופה יביאו להניף דהיינו המביא להניף מביא השוק למעלה ולכן הקדים השוק אבל אח"כ כשהכהן המניף נוטלו לאכלו מונח החזה על השוק ולכן בשעת אכילה הקדים החזה שהוא למעלה ואין מעבירין על המצות.

טז

ואת שעיר החטאת וגו' ויקצף על אלעזר ועל איתמר וגו' מדוע לא אכלתם וגו'. עיין רש"י למה קצף על אלעזר ואיתמר ולא על אהרן, וי"ל עוד טעם ע"פ הגמרא בנדרים ט' ב' מ"ש אשם נזיר טמא דלא אכל דאתי על חטא פי' הרא"ש וגנאי הוא לאדם חשוב לאכל דבר שקרב על חטא א"כ גם שעיר ר"ח שבא לכפר על טהור שאכל טמא כדתנן בריש שבועות אין כבוד שאהרן יאכלנו רק בניו ולכן קצף על בניו מדוע לא אכלתם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)