אלשיך/ויקרא/י

אלשיך ויקרא י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויקחו כו' . אשר לא צוה וכו' ותצא אש כו'. הנה יש מרז"ל (ויקרא פ' כ') אומרים כי מתו על שזנו עיניהם מן השכינה בהר סיני. שנאמר ויחזו את האלהים כו' אלא שאמר הקב"ה בשמחת בתי איני ממיתן עד בא שמחת עצמי ויש אמרו על שהיו אומרים בלכתם בדרך אחר משה ואהרן מתי ימותו זקנים הללו ואנו ננהוג שררה. ויש אמרו על שלא נשאו נשים שנא' (תהלים ע"ט) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. ויש אמרו על קדושת שמו של הקב"ה וזהו אשר אמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וכו':

והנה לכל אחד מבעלי סברות אלו. קשה כי הלא התורה מעידה כי על אש זרה נתחייבו ולא מקודם זמן זה על סבה אחרת. ולא עוד אלא שבארבע מקומות מזכיר מיתתן בתורה. ובכולן נותן טעם שעל אש זרה מתו. והיתכן שלא נשמע בשום מקום מה שנתחייבו עליו. אלא מה שנתוסף על היותם חייבים ולא הטעם העיקרי. זולתי טעם מה שלא נשאו נשים שנרמז במקום אחד באומרו ובנים לא היו להם. ולא כנותן טעם:

ועוד לאומרים שהוא על אומרם מתי ימותו זקנים הללו כו'. קשה היתכן שדבר זה יספיק לידון בשרפה. ואפי' לאומרים על שבנים לא היו להם. עם היות ראיה מן הפסוק הלא יראה תימה גדולה. כי יראה גדול העונש מן ערך החטא. וגם על הטעם הד' לא ימנע. או על אש זרה היו חייבים מיתה או לאו. אם חייבים עונשם הוא שקבלו. ואם לאו למה ימותו:

והנה הן אמת. כי האומרים כי מסיני היו חייבים הוקשה לו כי הנה נאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויים לשלוח בהם יד. וא"כ איך יתכן שויתר להם הקב"ה. דהא קיימא לן דכל האומר הקב"ה וותרן הוא יותרו מעוי. ועוד פסוק ונקדש בכבודי. שהיה עתיד המשכן ליחנך בעשות דין אל מכובדיו יתברך. והוא מאמר משה הוא אשר דבר ה' וכו'. והוא כי לא יתכן שטרם יחטא איש יזכיר עונש החטא. והוא רחוק מאד ממדתו יתב' לפתוח פה לשטן. כמ"ש ז"ל על פסוק (בראשית כ״ב:ה׳) נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. וע"כ גזרו אומר כי מחוייבי מיתה בידי שמים היו. אך היה אפשר להאריך להם כדרך כל מיתה בידי שמים. שמאריכין לאיש עד ס' שנה כנודע. אלא שנצטרף דבר אחר וביום פקדו פקד גם זה. ועוד הוקשה להם כי עון אש זרה אינו מספיק לבדו להתחייב מיתה. כי הלא כשוגגין היו כמ"ש ז"ל (זבחים דף ק"א). כיון שראו שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל. אמרו נדב ואביהוא וכי יש לך אדם שמבשלו תבשיל בלא אש מיד נטלו כו'. וכ"ש לר' ישמעאל שאומר שם יכול אש זרה ממש ת"ל אשר לא צוה אותם שהכניסוה בלא עתה. וכן רבי אלעזר אומר שלא נתחייבו על אש זרה אלא שהורו הלכה בפני רבם ולא על מעשה בעצמו. והנה אין ספק כי לכל אלו המקילים חומר העין. יקשה כי הלא הכתוב מעיד כי על אש זרה מתו והיתכן כי ידונו בשרפה על דבר קל:

אך הנה הוא כי מלבד האמור עוד הקשה למו בכתוב אומרו וימותו. כי אחר אומרו ותצא אש ותאכל אותם למה נאמר וימותו. ועוד שיורה כי לא נשרפו כי אם מתו מיתת עצמן. והוא הפך אומרו ותאכל אותם. וכן בפ' אחרי מות נזכרה מיתה פעמים ולא שרפה. ובשני מקומות הוא אומר וימת כו' בהקריבם אש זרה. והלא טוב טוב היה לומר שנשרפו ולא שמתו בהקריבם אש שנראה כי מיתה היתה אלא שהיה בהקריבם אש. ע"כ אמרו כי אין זה כי אם שהמיתה במציאות מחוייבת היתה ממקום אחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והיה אפשר מיתת עצמן אלא שהיתה המיתה המחוייבת ע"י שרפת אש וגם היות במקום ההוא ולא ככל מיתה בידי שמים זה היה על עון האש זרה שהכניסו שם לא שהאש זרה בלבד מספיק היה לחייב מיתה:

וזה מאמר הכתיב וימת נדב ואביהוא בהקריבם כו'. לו' כי לא היה חיוב המיתה על הקריבם האש. כ"א שמתו המיתה שהיו חייבים בעת הקריבם ותהי מיתתם שרפה לא שמציאות המיתה היה על עון האש. וזה יאמר פה ויקריבו לפני ה' אש זרה וכו'. ע"כ ותצא אש ותאכל אותם שהיה בשרפה ולא שחיוב המיתה במציאות היה על זה כי אם שחיוב המיתה כבר נגזרה. אך עיקר הענין הוא כי וימותו לפני ה'. כי היו מתים כבר מציאות מיתה משוללת אש לפני ה' בב"ד של מעלה כי הגזרה היתה לפניו יתברך. ועתה בא אל הפועל בשרפה על האש זרה. ועדיין היה אפשר כי מיתתם המחוייבת מאז הי' יתברך מאריך זמן להם ככל חייבי מיתה בידי שמים שמאריך להם הוא ית' עד ששים שנה. כי גם שנצטרף עון האש זרה על שאין כח חיוב מיתה בשיעורו לא היה פוקדו כעת הוא ית' והיה מאריך. אלא שרצה ליקדש בם בחינוך הבית כאומרו ונקדש בכבודי והמיתם אז. והוא אשר דבר ה' בקרובי כו':

ובזה נבא אל כונת מאמרם ז"ל (ויקרא פ' כ') וז"ל אך לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. מטה אהרן נכנס יבש במשכן ויצא לח ויוצא פרח וכו'. טיטוס הרשע נכנס לקדש הקדשים וחרבו שלופה בידו וגידר את הפרוכת ויצא ממנו דם ויצא בשלום. ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים הה"ד אחרי מות שני בני אהרן ע"כ:

וראוי לשית לב כי הלא חנם חרד את כל החרדה הזאת כי מטה אהרן לא הכניס אש זרה. וגם מה שהביא מטיטוס אינו דומה. כי בכלל אשר קצף ה' הוא לבלתי עכב ביד האויב לעשות רצונו. כי השיב אחור ימינו מפני אויב והן הן נוראותיו וגבורותיו שגוים מרקדים בהיכלו ושותק ועוד למה הכניס ענין זה בתוך דברי אליהו לאיוב. ועוד אומרו הה"ד אחרי מות שני בני אהרן כו' איך נאמר זה בכתוב והנה טרם בא אל כונת מאמר זה נבאר עוד אחר. וז"ל (שם) בר קפרא בשם רבי ירמיה בר אלעזר אמר בשביל ארבעה דברים מתו. על הקריבה ועל ההקרבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה שנכנסו לפני לפנים. ועל ההקרבה שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו. ועל אש זרה מבית בדים הכניסו ע"כ. וראוי לשים לב. מי הגיד לו שהיו ארבע דברים כי אי' בכתוב כ"א אש זרה. וגם למה לא מנה ענין הר סיני. ועוד מה שלא נטלו עצה זה מזה אין נראה היות כדאי לעונשם זה:

אמנם הנה הוקשה לו אומרו פרשת אחרי מות בקרבתם שנראה על קריבתם. כי לא ערבו לו דברי המתרגם באומרו בקרוביהון אשתא נוכריתא כי אין הל' סובלו. וע"כ נראה שעל הקריבה מתו. וגם על ההקרבה באומרו פה וישימו עליה קטורת. כ"א כל הכינה לא היתה רק הכניס אש למערכה מה ענין הקטרת אך היא שעשו הקרבה. וגם באומרו ויקריבו נרמז כי הבאת האש בלבד אין נקרא הקרבה. ואש זרה מפורש בכתוב. ומה שלא נטלו עצה זה מזה מפורש במדרש רבה (שם) מאומרו איש מחתתו. והוא כי אין ספק כי במחתות היו נותנים האש. אך לרמוז שהיה כל איש בפני עצמו בלתי נמלך בחבירו. וכונתו הוא כי ענין מה שויחזו את האלהים. אין נראה לו ממה שלא נרמז בענין. וגם הוקשה לו פה ייתור אומרו לפני ה'. כי בכל מקום הוא לפני ה' ומה גם שם. ולא נראה לו פי' הקודמים. כי אם לפרש לפני ה' כפשוטו. וגם בפסוק ותצא אש אומרו לפני ה' הוא מיותר. ע"כ נראה לו כי ארבעה דברים אלו נרמוז בכתוב. והוא אומרו איש מחתתו שהוא כל אחד בפני עצמו כלומר כי לא נטלו עצה זה מזה. ויתנו וכו' ויקריבו כו' היא ההקרבה. ואומרו לפני ה' היא הקריבה לפני ולפנים. אש זרה כמשמעו. ולשלא נאמר אולי כל הענין לא היה רק על אש זרה לזה אמר מבית בדים הכניסו שאינה זרה בעצם:

והענין כי ארבעה דברים היו בעונש א מציאות המיתה ב היות עתה ולא לאחר זמן. ג היות לפני ה' בפנים ולא אחר צאתו מן הקדש. ד היות בשרפה. מה שלא האריך להם. על שלא נטלו עצה זה מזה שהיה פירוד ביניהם ובמקום פירוד אין אריכות אפים. כענין חלק לבם עתה יאשמו כלומר עתה בלי מיתון. והוא הנרמז באומרו איש מחתתו וזהו על שלא נטלו עצה וכו'. ועל אש זרה. ע"כ ותצא אש ותאכל אותם שהוא היות בשרפה. ועל ההקרבה אמר וימותו שהוא על מציאות המיתה שע"כ היתה. כמ"ש רבי אלעזר שנאמר לאהרן ולא ימות כבניו שבאו אל הקדש ועל הקריבה אמר לפני ה' והוא כלומר לא אחרי צאתם. זה הוא ענין המאמר ההוא:

ונבא אל המאמר שהיינו בו. והוא כי דעתו לחלוק על מאמר זה. ודעתו רק כדעת האומר שעל ענין ויחזו את האלהים בסיני היה עיקר הדבר. והוא כי הוקשה לו בכתוב ההוא. באומר אף לזאת יחרד לבי כו' שאינו אומר מה היא אותה החרדה שאף עליה יחרד לבו. וגם למה עושה שני מיני חרדות. וגם למה על השני הכביד ואמר ויתר ממקומו שהוא כמו לנתר בהן. וגם אין נמשך בזה ענין הכתובים. וגם בפסוק אחרי מות שני בני אהרן הוקשה לו הזכיר את אהרן ולא אמר אחרי מות נדב ואביהוא וגם אומרו בקרבתם ולא אמר בהקריבם אש זרה. ע"כ אמר שכונת אלו הוא לומר ראו כמה צריך אדם לבלתי הקל ראש לפניו יתברך כי אם תמיד יהיה בחרדה גדולה כי הנה אף לזאת. שהוא על ענין בזאת יבא אהרן אל הקדש בו' ולא ימות כבניו יחרד לבי שלא ימנע אם מתו על הקריבה לפני לפנים האם לא יהיו דומים למטה אהרן שנכנס בפנים יבש ויצא לח. וז"א נכנס שהוא על הכניסה ואם על ההקרבה. על זה אמר שויתר ממקומו. וזהו טיטוס וכו'. ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים האם חרב שלופה בידו טובה מקרבן. ואם על אש זרה שנראה כחלול בקדושה. האם אינו יותר קשה מה שגידר את הפרכת. ועל מה שלא נטלו עצה גם זה נרמז כי גם בטיטוס לא ערב אל לבו לעשות כן איש מכל סיעתו. וז"א טיטוס וכו' נכנס כי הוא לבדו היה בעצה. וא"כ מי גרם להם ע"כ אמר שמעו שמוע ברוגז קולו כו'. לומר כי עונשם היה שלא שמעו בחרדה ורוגז קולו יתברך בסיני בראותם את הקולות וראות הגא מפיו יצא. שאש הדבור היה מדבר עם כל א' מישראל ולא פחדו כי אם ויחזו את האלהים. כי ע"כ היו חייבים מסיני שהקילו את ראשם ויחזו את האלהים בגסות לב האוכלים ושותים. לכן ראוי לקבל מוסר לשמוע ברוגז ורעדה קולו יתב' והגא מפיו יצא. הוא עצמות הקול ההוא כי ההגא ממש היו רואים. כד"א (שמואל כ') רואים את הקולות. כי קב"ה לאו ותרן הוא ומדקדק עם חסידיו ובקרוביו מתקדש: וזה רמז הכתוב באומרו ית' כמתאונן על סילוק הצדיקי'. ואומר אחרי מות שני בני אהרן. כלומר עם היותם בני אהרן. לא שוה למו זכות אביהם. כאשר הואיל זכותו למטהו. ואם על מעשיהם אשר לא כטיטוס שהיה להלחם. כי אם אדרבא בקרבתם. והקריבה בקרבן אל ה' ועם כל זה וימותו. אך ראו והשכילו כי מדקדק עם הצדיקים. והנה עדיין היה מקום לומר כי אין ראיה מטיטוס. כי שם ניתן רשות למשחית וע"כ לא הקפיד הוא יתברך. ע"כ אמר והוציאה מלאה דם. לומר כי זה יורה כי מקפיד היה ועם כל זה הן הן גבורותיו שכובש כעסו מה שלא עשה כן עם הצדיקים הללו להתקדש בם:

הנה לפי זה האומר הטעם הראשון שכתבנו שהוא מענין סיני. והאומר הטעם האחרון על קדושת השם אחד הוא כמדובר ואינן חולקים. ועל הטעם השני שהזכרנו למעלה. הנה במדרש רמזו וסמכו אל פסוק אתה ואהרן נדב ואביהוא שהיו מהלכין אחריהן. אך אצל העונש לא הוזכר. ואפשר נרמז באומרו ובנים לא היו להם. כלומר הם חשבו לנהוג שררה תחת אבותם ולא זכו שיניחו בנים לנהוג שררה תחתם כי מתו מיד. ועל הטעם השלישי שלא נשא נשים הוא כמשמעו. ובנים לא היו להם שעל שלא נתעסקו בפריה ורביה מתו. ולשני הפרושים ג"כ ענין הכתוב הוא. כי על אש זרה לא היה רק היות המיתה באש. אך מציאות המיתה היה על דבר אחר. והוא אחד מטעמים אלו. והוא אומרו וימותו אחר אומרו ויאכל אותם כמדובר למעלה. והנה אל דעת האומר שעל אומרה מתי ימותו זקנים כו'. אחשוב כיון דעת האומר מרז"ל כי שני חוטין של אש יצא מבית קדש קדשים ונחלק כל אחד לשנים. ונכנסו שנים בנחיריו של כל אחד מהם. ויהיה כי יחד חטאו במשה ואהרן. וע"כ כנגד שניהם יצאו שני חוטין. ולמה שכל אחד חטא בשניהם נחלק כל חוט ליכנס חצי כל חוט בנחירי כל אחד מהם:

והנה במדרש דעת אחרת. והוא כי רבי מני בשם רבי לוי אמר בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן ובכולן כתיב בהן מיתה שנכנסו שתויי יין ושנכנסו בלי רחוץ ידים ורגלים ושנכנסו מחוסרי בגדים ומה היו חסרים א"ר לוי מעיל היו חסרים וכתוב בו מיתה שנאמר והיה על מצח אהרן ולא ימות ושלא היו להם בנים כו':

וראוי לשית. לב כי אין מכל אלו בכתוב כלום זולתי האחרון. ולא עוד כ"א שהמוזכר בפירוש שהוא אש זרה לא כללוה בד' הדברים ועוד כי הנה בענין המעיל. אדרבא אם היו לובשים מעיל היו חייבים מיתה כי הוא מארבעה בגדים שלכ"ג ואסורים להדיוט. ואם הכונה הוא שהיו מחוסרים מדרגת כהונה גדולה שהיא ע"י מעיל כדי ליכנס לפנים. אם כן גם ציץ וחשן ואפוד היו חסרים וגם איך נוסרו יחד ארבעה דברים הללו. ועוד שאם כל מה שכתוב בו מיתה. גם קריבה כתיב בו מיתה בקרבתם לפני ה' וימותו וכן באש זרה כתיב מיתה:

אמנם הנה כתבנו למעלה כי יש בחינות הרבה חיוב מיתה. והיות לפני ה' והיות ע"י אש. ובזה נבא אל הענין. והוא כי כיון באומרו בשביל ארבעה דברים מתו. כלומר המיתה היתה בשביל ארבעה דברים אך היות באש היה על אש זרה והיות לפני ה' היה על הקרבה וקריבה. ולמד אלו ארבעה דברים על שנכתב בהן מיתה. והיא כי הוקשה למו האמר ארבעה פעמים מיתת בני אהרן: (א) בפרשה זו באומרו וימותו: (ב) בפרשת אחרי מות באומרו אחרי מות שני בני אהרן כו': (ג) וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה': (ד) וימת כו' ובנים לא היו להם. ע"כ גזרו כי נכתב בהן מיתה ארבעה פעמים כנגד ארבעה דברים שבשבילם מתו נכתב בהן מיתה. וענין המעיל יהי' כדעת האמור שהיו אומרים מתי ימותו זקנים הללו וכו' ויחס הדבר אל חסרון מעיל כלומר כי חסר מהם בחינת המעיל. והוא כי כל אחד מהשמנה בגדים יש לו בחינת כפרה. ציץ על עזות פנים כו'. מעיל שהוא דבר שבקול מכפר על דבר שבקול היא על לשון הרע. ואפשר כוונו על אומרם מתי ימותו זקנים הללו וכו' שהוא דבר שבקול:

עוד יתכן שגם באומרו בלי רחוץ ידים ורגלים. הוא על אש זרה בידים והקרבה ברגלים שלא רוחצו מהיות חלאת אשמת דבר בהן. ויהי' שיעור הענין כי העבודה צריכה תיקון. מחשבה דבור ומעשה. שהוא כנגד ג' עולמות להשפיע בהן ע"י עבודה. ואלו נכנסו שתויי יין הוא בלבול המחשבה. ומחוסרי מעיל הוא הדבור רע כאמור. ובלי רחוץ ידים ורגלים הוא מעשה כי המעשה לעומת עולם המעשה הזה ודבור כנגד עולם התנועה. ומחשבה כנגד עולם המלאכים ולהוריד מהעולם העליון צריך יהיו לכהן בנים בל יהיה ממעט את הדמות. שעי"כ לא יוכל להשפיע ולהריק שפע מעולם העליון. ומה שמביא ראי' מציץ אל המעיל. הוא כי גם מארבעה בגדי כ"ג הוא. והיא כדרך בנין אב שכמו שנאמרה מיתה בציץ כן בכל הארבעה:

ב

ויאמר משה כו' . הנה לאהרן הי' מר אל מר. אולי ח"ו היו בניו רשעים וישלחם ביד פשעם. ע"כ אמר לו משה הוא אשר דבר ה' לאמר כו' כלומר למפרע הבנתי מה היה רוצה לאמר הוא ית'. באומרו ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. אך הוא כי בזמן אשר יועד להראות לבני ישראל שהוא ביום שמחת ה'. אז ונקדש השם הנז' בפסוק הקודם בכבודו יתברך. וזהו בקרובי אקדש שאינו נושא פנים לקרובי. ובזה על פני כל העם אכבד. שהי' יקר כבודי עליהם בל יקלו עוד בכבודי כי יקחו מוסר. וכשמוע אהרן כי צדיקים בניו וידום אהרן:

עוד יכוין כי ע"י סלוק הצדיקים מתמלאה השכינה שפע קדושה עליונה מלמעלה. שנעשה יחוד כנודע ליודעים חן. וזהו בקרובי אקדש שאתמלא משפע עליון מאד. זה לא יוכל אל העם. אך מה שהא על פני כל העם הוא שאכבד בראותם שלא נשאתי פנים:

והנה מדממה שוידום אהרן ולא דבר מטוב עד רע. הורה לנו מוסר התנא (אבות פ"א) וז"ל שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא:

וראוי לשום לב. (א) כי ללמוד כי השתיקה טובה. מה צורך להקדים ולומר שכל ימיו גדל בין החכמים: (ב) כי אדרבא כל עסק הגדל בין החכמים הוא הדבור. (ג) באומרו ולא מצאתי. שיורה כי בין החכמים מצא מציאה זו. ואין בזה שייכות מציאה ומה גם להיות בייחוד שם: (ד) כי מלת לגוף תראה מיותרת: (ה) אומרו כי לא המדרש הוא העיקר כו'. כי אדרבא נמנו וגמרו כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה הנה התלמוד עיקר: (ו) מלת הוא שהוא מיותרת: (ז) אומרו וכל המרבה דברים וכו' הנה זה לבדו הי' ראוי לומר שבכלל היות המרבה מביא חטא הוא כי טובה היא השתיקה. כי מהדבור אפשר ימשוך הרבות דברים ויצא לידי חטא: (ח) כי מקרא כתיב (משלי י׳:י״ט) ברוב דברים לא יחדל פשע: (ט) כי הפסוק אמר פשע והוא אמר חטא בלבד:

אמנם הנה יש דבור בנוגע אל הגוף. ויש בנוגע אל הנפש כדברי תורה ודומה לה. ורצונו לומר כי הנוגע אל הגוף תאמר כי הקיצור טוב. כי אם אין לגוף שהוא לנוגע אל הגוף טוב משתיקה לגמרי ולא קיצור בלבד. אך הקיצור טוב במדרש כאשר יבא. והנה טרם ידבר דבר זה. ראה והנה יוכל איש לדבר כי מה שעצת השתיקה לגוף טובה. הוא להמון העם אשר לא למדו לשונם בלשון חכמה ומוסר ולדבר בקצרה. משא"כ למי שגדל בין החכמים שאין ספק שיש לו ל' למודים לדבר בקוצר ובחכמה מסולק הטעות. ע"כ אמר כל ימי גדלתי בין החכמים ואם כל זה לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. כלומר על הנוגע על ענייני הגוף טוב משתיקה. כלומר אך לא בלמוד הנוגע אל הנפש. לבל יאמר איש כי גם שלגוף אין טוב משתיקה. אך ללמוד יהיה הקצה האחר שריבוי הדיבור יהי' טוב שהרי קיימא לן שנמנו וגמרו כי התלמוד גדול. לזה אמר אם מה שהמדרש שהוא התלמוד הוא גדול הי' מפאת עצמו בלבד כן הי' זה. אך לא המדרש הוא העיקר. כלומר אינו הוא מצד עצמו כי אם על שמביא לידי מעשה. הנה כי העיקר הוא המעשה. וזהו לא המדרש הוא העיקר וכו'. וא"כ אמור מעתה בכל המרבה דברים שמרבה אפי' בלמוד מביא לידי חטא ושגגה. והוא מאמר ז"ל (ריש פסחים) לעולם ילמד אדם את תלמידו דרך קצרה. ואמר חטא שהוא שגגה מפני שבלימוד ידבר כאן. אבל מקרא שכתוב לא יחדל פשע על מילי דחול ידבר:

ו

ויאמר משה אל אהרן וכו'. אומרו ועל כל העדה יקצוף הלא כמו זר נחשב מה פשעם שיקצוף עליהם. ואומרו ואחיכם. למה מייחס אותם פה לאחים ולא אמר וכל בית ישראל וכו'. ועוד או' יבכו את השריפה ולא אמר יבכו את נדב ואביהו ולא יזכר את השרפה. ועוד היתכן האבלים לא יבכו והרחוקי' יבכו:

אך הנה אמר ראשיכם וכו'. והוא כי הנה היום ההוא היתה שמחתו יתב' כי בא להשרות שכינתו במשכן על יד הקרבנות שעל ידי אהרן ובניו. נמצאו הם כשושבינים. והנה שרפת נדב ואביהוא הי' כערבוב שמחה. והנה צוה משה. יעשו כענין מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה. כן צוה משה יוציאו את המתים מחופת המשכן והעבודה תעשה ע"י אהרן. ואם אהרן ובניו הנותרים היו מתאבלים בפריעת הראש וקריעה היתה שמחתו ית' מתבטלת. כי איננה בלתי אם ע"י אהרן ובניו. ע"כ אמר ראשיכם אל תפרעו וכו' ולא תמותו ואז על כל העדה יקצוף. כי יבאו להרהר על מיתת ה' צדיקים. שנים תחילה. וג' אנשי חסד. נאספים אחרי כן סמוכין. ותחת היות להם מיתת הצדיקים לכפרה תהיה להגדיל אשמה. כענין (ישעיהו נ״ז:א׳) הצדיק אבד וכו'. כי אבד תורה ומצות שהי' מקיים אם הי' מאריך ימים. והוא ית' סילקו לשיהי' מגין על איזו רעה שהיה עתידה לבא ובו נמנעה. והנה אחרי מותו ואין איש שם מיתתו על לב ולהבין ולהכיר כי אשמים בני הדור ולשוב בתשובה. על כן יאשמו. ואמר לשון זכר. למה כי הרשעים הם ברשות לבם. והשב מהפך את הלב. כי מביא את לבו ברשותו. וזהו אין איש שם על לב. כי אינו שם כשרון על לבו כ"א עדיין הם ברשות לבם:

והוא ענין והחי יתן אל לבו. שהחי שהוא צדיק לא ילך אחר שרירות לבו. כי אם יתן מצדקתו אל לבו וימשול בו. אך כשאין איש שם על לב. אז ואנשי חסד שהם עדיין נשארו אנשים. ראויים לקבל חסד מאתו ית' כל העולם בשבילם. עתה נאספים גם הם. באופן כי הצדיק אבד מצות ומעשים טובים שהיה עושה אם לא מת שהיה מעכב את הפורענות ואין צ"ל מה שהוא אבד כי אם עוד רעה שנית. כי אחריו אשר נשארו אנשי חסד בעולם. ראויים לסעד שעדיין מעכבים הרעה ואח"כ נאספים מהעולם. או שהיחל הדין בצדיק א' ואח"כ ימותו חסידים רבים והטעם הוא באין מבין. כי מפני הרעה נאסף הצדיק הנזכר שמת תחלה. ומעתה יתעתדו לצרה שהם שלש רעות:

ונבא אל הענין. אמר אם אחר שהצדיקים נדב ואביהו אבדו. גם אנשי חסד אהרן ובניו ימותו. הנה על כל העדה יקצוף. כי באין מבין לא בלבד לא ישובו. כ"א גם יבאו להרהר. כענין הן אתה קצפת ונחטא. וש"ת א"כ איפה למה לא נתאבל איש בבנו ובאחיו והם אנשים כשרים והמתעצל בהספדו ראוי לקוברו בחייו. לזה אמר יתקיים בכל ישראל. כי אחיכם כולם יבכו כו'. וש"ת הלא אינם הם החייבים בדבר כי אם אתם אב ואחים. לא כן הוא. כי חכם שמת הכל קרוביו וז"א ואחיכם כל בית ישראל. לומר כי לאחים לכם אלעזר ואיתמר. יחשבו כל ישראל להתאבל ולקרוע ובכות שבהיות ישראל אחיכם הם אחי המתים כי הכל קרוביהם. וש"ת הנה זה הוא בהנחת היותם צדיקים. אך מהמיתה אשר היתה בם יורה כי לא כשרים היו ולמה יבכו. לז"א יבכו את השריפה וכו'. לומר ראו עתה כי צדיקים גדולים היו וראויים להספד ולכפרה לדור. כי הלא דרך הרשעים שישולחו ביד פשעם. כי הכח טומאה שעשו בחטאם הוא הפוגע בהם כנודע. אך אלו לא כן. כי אם אשר שרף ה' בכבודו ובעצמו. ואין זה כי אם לרוב צדקתם וע"כ ראויים להספד ובכיה:

והנה למ"ש ז"ל (ויקרא רבה פ' (כ"א) כי מיתתם כפרה על ישראל. שע"כ נזכרה ביום הכפורים עם היות שבחטאם מתו כאשר נבאר בס"ד פרשת אחרי מות מאמר רז"ל המורה כי גם שבחטאתם מתו היו קרבן כפרה לכל תולדותם. נבאר הכתוב לפי זה בהקדים ג' דברים: (א) מה שנודע לנו מספר הזוהר כי מיתת הצדיק היה שמחה גדולה לפני' ית' למעלה כי נעשה זווג עליון. וע"כ אל סלוק הצדיק קראו ז"ל הלול'. וידוע כי השפע מתרבה בעולם ע"י הצדיק ההוא מהזווג ההוא: (ב) כי בימים ההם עדיין לא הטהרו ישראל מעון העגל. כי עדיין נשאר הדבר לדורות כאומר וביום פקדי ופקדתי כו'. וארז"ל (סנהדרין דף ק"ב) אין לך פקודה שאין בה מעון העגל. והוא מה שכתבנו למעלה במקומו. כי גם שאשר חטאו בעדים והתראה הרגו בני לוי. ואשר בלי התראה בדקן כסוטות ומתו. ואשר בלא עדים נגפם ה' הנה עדיין היה חייב כללי אל כל ישראל על שלא מיחו. וגם אשר הרהרו בצד מה ולא פעלו און. כי גם שלא נתחייבו מות על הרהור לבד אם היות הרהור ע"ג. על שנדונו כפנויה על שיבר הלוחות. עם כל זה לא יבצר כי צריך מירוק וכפרה. כי על שני אלה היא הפקידה לדורות. ומה גם עתה בעת הקמת המשכן שהיה עדיין העון קרוב שהיה צריך כפרה: (ג) כי הן אמת שמיתת הצדיקים מכפרת. אך בזאת שיצטערו העם על מיתת הצדיק. והוא כי כאשר קרבן בקר וצאן לא יכפר אם לא ע"י סמיכה ווידו והרהור בלבו. כי כל אשר נעשה בבעל חי ההוא כן היה ראוי שיעשה לו בעליו. לולא ה' צבאות השאיר אותו וישם במקומו א' מן הבעלי חיים. וע"י הכניעו מתקבל כאלו את עצמו הקריב. כן בסילוק הצדיק שהוא כקרבן כפרה. לא יהי' רק ע"י הכנעת העם ועלות על רוחם כי ככה היה ראוי ליעשות בהם וישובו עד ה'. אז יעלה הצדיק ההוא על רצון מזבחו יתברך לכפר על בני ישראל:

ונבא אל ענין הכתוב. מאמרו ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' וכו'. לומר הנה הוא ית' אמר אלי ונקדש בכבודי ולא הבנתי אך עתה ראיתי מעשה ואבינה למפרע. שהוא אשר דבר ה' אלי לאמר. כי מה שרצה לאמר הוא בקרובי אקדש כו'. והוא כי הנה רצה ית' לזכות את ישראל להשרות שכינתו במשכן ולהביא עמה אש מן השמים. והנה לזה יש עיכוב כמו שכתבנו כי עדיין לא הטהרו מעון העגל ולא היו רק ימים מועטים ואיככה יזכו להשראת שכינה ומה גם שיהיה לעיני הכל כמאמר הכתוב וירא העם וירונו כו'. ע"כ אמר הוא יתברך בקרובי אקדש. כי אעשה פקידה בשני קרובי וע"י כן תהי' הלולא ושמחה הוא זווג עליון שע"י כן השפע מתרבה למעלה כמדובר. וזהו בקרובי אקדש. שהוא ענין הזווג העליון שמתמלא שפע מבחינות עליונות הנקראת קדש כענין ואנכי מלאתי כח את רוח ה' הפך מענין צור ילדך תשי. וע"י כן שירבה השפע ימשך שלא בלבד יהי' כסילוק כל צדיק שאינו נרגש למטה כ"א בעולם העליון אך עתה אני חפץ להתראות למטה. שהוא ענין אומר כי היום ה' נראה אליכם. וכאשר הי' באומרו וירא כל העם וירונו כו'. וע"כ צריך סילוק צדיקים זולת הקרבנות כדי שיספיק לזה. וע"י כן ששמע אהרן גדולת בניו מיד וידום אהרן ואז מה עשה משה אמר א"כ איפה שיש זווג עליון. וא"כ הקרבנות הנעשים למטה הם כסעודת זווג. והלא ק"ל כשהחתן טבחו ויינו מזוג ומת אבי החתן או אמה של כלה. מכניסין את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה. ע"כ אמר הנה אין לבטל השמחה. כי אם אז צוה ואמר. קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש הוא הקדש שנרמז באומר בקרובי אקדש. שאם לא כן הוה ליה למימר מהקדש. כי גם שע"י עליית נשמותם יש שמחת הלולא לפניו. גופי המתים בעצמם אין בהם שמחה. ע"כ אז אמר אל אהרן ואלעזר ואיתמר. הנה אתם בעבודת היום מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה שאתם השושבינים. ואם כן אחר שמישאל ואלצפן הוציאו את המת לחדר אתם הכניסו את החתן וכו'. ולכן ראשיכם אל תפרעו כו'. שאם תבטלו העבודה תהיו כמבטלי הזווג. ועל כל העדה יקצוף. כי הלא הם עדיין לא הטהרו מעון העגל. ואם אתם תבטלו השמחה עליונה תחח השפע יהפך לקצף ואין לכם לנהוג אנינות ואבלות. כי במותם כבר הי' טבח טבוח כי הרי היו העולה והשלמים על המזבח ויין לנסך מוכן לכך צריך לגמור את הכל. ושמא תאמרו ומה יסכון זה להראות ה' לישראל ע"כ אם אין ישראל עושים הראוי להם. להשלים השפע בהורדתו והראות שכינה. והוא כי אין מיתת הצדיקים העושה למעלה רבוי שפע להוריד עד למטה. אם לא בהרגיש ישראל כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ושיצטערו העם וישימו לב כי ככה היה ראוי ליעשות להם כהקדמה השלישית. והלא אם אביהם ואחיהם אינם מתאבלים. הלא ישאו ק"ו כלשאר ישראל לבלתי הוריד דמעות גם הם. באופן שבמקום קבלם שפע יהיו ראויים ליקבר בחייהם. על כן אמר הנה דעו איפה כי אין זה קל וחומר. כי הלא תלמיד חכם שמת הכל קרוביו. וזהו ואחיכם כל בית ישראל. כי אחיכם יקראו שבכלל הדבכ הוא כי גם הם אחים להמתים וקרובים הם לנדב ואביהו ככם. וע"כ יבכו את השריפה כו' והנה עדיין היה מקום יאמרו ישראל הלא בחטאתם מתו. ואיך יהיו כפרה עלינו שנבכה עליהם והוא מחלוקות רז"ל (ויקרא רבה פ' כ') כאשר נבאר בס"ד פ' אחרי מות. אם המת בחטאו יהיה ג"כ כפרה על בני ישראל. והנה אחשוב כי הוא ית' נותן טעם לשבח פה באומרו יבכו את השרפה כו'. כלומר הנה באיז' חטא שחטאו אלו היה די להם מיתה כרת. אך תהיה כמות כל אדם. אך היות המיתה בשרפת וגם שיהיה על ידו ית'. הוא דבר גדול נוסף על מציאות המיתה. והנה כתבנו למעלה כי אין הכניסה אש זרה היה מספיק לשרפת ה' הזאת. כמו שכתבנו מר' ישמעאל שאומר יכול זרה ממש ת"ל אשר לא צוה אותם שהכניסוה בלא עתה. וכן תנאים זולתו שמקילים הרבה עון האש כנזכר למעלה. וא"כ היה די מית' ולא שתהי' שרפה וגם מידו ית'. אך הוא להורות את בני ישראל כי גם שנתחייבו הנה על חיובם היה מספיק מציאות המיתה. אך למען ידעו כי גם קרבן כפרה המה ע"כ נשרפו וגם ע"י ה'. לרמוז כי היו פעולת הנשרפים ע"י אש של מעלה. וז"א יבכו את השרפה שהוא מעין קרבן שנשרף. וגם היות אשר שרף ה' כקרבן שנשרף ע"י אש ה':

ט

וידבר כו' . יין ושכר אל תשת כו'. ראוי לשית לב (א) אל אומרו אתך שהוא מלה זרה מיותרת. ואדרבא יראה שלא נאסרו רק בהיות בניו אתו. ממה שאינו כן. (ב) באומרו חוקת עולם לדורותיכם כי אחר שהיא מצוה כוללת לכל דורותם. למה פרט אותם לבדם תחילה ואח"כ כלל את כלם. ולמה לא קיצר מתחלה ואמר כל כהן לא ישתה יין ושכר בבאו כו' חקת עולם. (ג) כי אומרו ולהורות את בני ישראל. כי הלא זה כולל לכל השבטים. א"כ למה נאמר בכהנים בלבד:

אמנם הנה יש מרז"ל (זבחים ק"ב) אומרים כי נדב ואביהו שתויי יין נכנסו ונענשו. נמצא כי מה שאין בניו אלו עם אביהם כי מתו היה מן היין. וגם שיש חולקים בדבר. אינו אלא שלא מתו בשביל זה שלא נכנסו שתויי יין. אך לא יכחישו שיש בעון זה כדי להמית אותם. ואמר יין ושכר אל תשתו בזה תהיה אתה ויהיו בניך אתך. כלומר שאם לא כן לא יהיו אתך כאשר השנים ע"י כן אינם אתך ואחר שרמז לו ענין זה מהנוגע אליו. אמר כי אין אזהרה צריכה אליהם מלשאר כהנים. כי אם גם חוקת עולם היא לדורות וזהו חוקת עולם כו'. וש"ת האם האזהרה למען ידקדקו בדבר בל יבלבלם היין. א"כ גם לכל איש ישראל ראוי להזהיר על דבר המשפט. וא"כ למה תזהיר את הכהני' מלשאר ישראל. האם יותר השכרות מצוי בכהנים מלכל ישראל. או שיין ידליקם מלכל המון ישראל לז"א אל תתמהו על החפץ. כי הלא עתה יש לכם ג' דברים שבשבילם אתם צריכים אזהרה על היין. (א) בבאכם כו' שלא תכנסו אל מקום השראת שכינה בקלות ראש: (ב) להבדיל בין הקדש ובין החול. (ג) בין הטמא ובין הטהור. שמעמד שלשתן הם בייחוד אל הכהנים. כלומר ע"כ ייחדתי פ' האזהרה לכם. אך לא יבצר שגם לישראל יש אזהרה זו. כי הלא גם ולהורות את בני ישראל צריך אזהרה מן היין אשר זה כולל לכל דיין. ככהן כלוי בישראל. כי גם בכלם אני בא להזהיר. אלא שמה שייחדתי לך עיקר אזהרה הוא משני טעמים: (א) אשר רמוז באות אתך. לרמוז לו על מה שהיה לו כי ע"כ מתו בניו. (ב) כי בך יש ג' דברים אך לשאר ישראל אחת היא. על כן אמרתי הדבר לך שהם בלתי צריכים אזהרה זו כמוך:

טז

ואת שעיר החטאת כו' . ראוי לשית לב למה חזר לומר פה הנותרים. שאם ללמדנו שגם הם היו ראויים למות אלא שהיו נותרים ע"י תפלת משה שהועיל לחצאין. הרי זה נרמז באומרו למעלה הנותרים פעם אחת ולמה חזר לאומרה. ועוד אומרו לאמר. כי אינו אומר לזולת. ועוד למה לא קצף על אהרן כי אם על בניו. ואח"כ בניו לא השיבו לו דבר כי אם אהרן:

אמנם הנה מלבד מה שאין ספק כי חש על כבוד אהרן מקצף עליו ומגער בו. עוד כיוון בקצף על בניו. כי להיות כאודים מוצלים מאש כי דרך שיור נשארו אך גם הם היו בכלל הגזירה ע"כ הי' ראוי להם ליזהר בל יכשלו בענין עבודה כאחיהם. וז"א ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר. כלומר כי להיותם נותרים כאוד מוצל מאש. ע"כ להם יאות לאמר מדוע לא אכלתם וכו'. כי כאשר נכו' מהאש יחוייב להזהר ביותר. אך המה לא השיבו מעניתנות' והשיב אהרן במקומם. והוא כי המה למדו מאביהם כי אפילו לזרים היה אוהב שלום ורודף שלום וכו'. ומה גם למשה איש האלהים. והיא משנת (אבות פ"א) הלל אומר. הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ע"כ:

וראוי לשים לב. למה ייתס הדבר אל תלמידיו ולא אל אהרן עצמו. ועוד כי אוהב שלום ורודף שלום יראה ענין א' כפול. וגם נשיב לב ייחס רדיפה בשלום. ועוד שהיה לו לקצור ולומר אוהב ורודף שלום. ועוד איך מתקשר לזה אומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כ אינו מקושר עם הקודם:

אך אמר הוי מתלמידיו של אהרן כו' לומר לך שתהיה כאהרן. הלא יכבד עליך הדבר כי רב הוא. אך אומר לך לפחות הוי מתלמידיו שתהיה נכנס בסוג תלמידיו להיות מהן. ואשר תעשה הוא להיות אוהב שלום כו'. לומר בהיותך בשלום עם רעך אוהב את השלום. בל תעשה מה שבו יאבד ממך כי תשתדל תמיד לקיימו. ואם עשית כן ורעך הוא המקלקל השלום. אל תאמר מה אעשה הלא אני החזקתי בשלום. ואם חברי מאבדו ממני מה אוכל לעשות הלא האשם עליו. לז"א ורודף שלום. שאם תראה השלום בורח ממך אל תתייאש מלרדוף אחריו עד תחזור השלום למקומו. וזהו ורודף שלום כי אין לשון רודף צודק רק בהיות בורח. כי בורח וזה רודף אחריו. והוא כי השלום בורח ממך. ואתה תרדוף אחריו בפיוסים וכיוצא עד תשיגנו. ואשר תרדוף שלום שהוא גם לאשר בלתי חפץ שלומך. אל תהיה השלום שתרדוף מן השפה ולחוץ רק מאהבת הלב. וזה אומרו אוהב את הבריו':

או שעור הענין. אם תרדוף השלום ולא תשיגנו כי יועיל לך. שמע בקולי איעצך שתהיה אוהב את הבריות. שע"י כן שעם שהוא מבלתי חפץ שלומך אתה תרדוף שלומו מאהבה הנה תועיל כי גם לבו יקרב לאהבה אותך ואז תצליח בהשגת השלום עמו. וש"ת זה יהיה אם צדיק הוא. אך אם לא כשר יהיה. גם כי ארדוף שלומו מפני דרכו שלום אך לא יאהבנו כי רשע הוא. לז"א ומקרבן לתורה כו'. אם רשע הוא קרבם לתורה ע"י מה שתשלים עמו. ובזה תקיים גם בו היותך אוהב את הבריות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.