הכתב והקבלה/דברים/כט

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png כט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ה[edit]

כי אני ה"א. אחרי שפרשה זו לא התחילה בלשון וידבר ה' א"מ, רק ויקרא ויאמר אליהם, ובכל הפרשה ידבר ממנו ית' בלשון נסתר, אשר עשה ה'. ולא נתן ה' לכם, מהו שאמר כאן אני ה"א ? ה"ל להסב הדבור בלשון נסתר ולומר כי הוא ה"א. ונ"ל שאין מלת אני כאן כבשאר מקומות להוראת הגוף המדבר בעד עצמו (איך), אבל הוא שם הש"י, כמאמרם (סוכה מ"ה) אני והו הושיעה נא, דלדעת ר"י לא אמרו בהקפתם אנא ה' הושיעה נא רק אנא אני והו הושיעה נא, וכבר הרחיבו המחברים לבאר מעט סתרי שני השמות האלה (ע"ש רש"י). ובמכדרשב"י (בבשלח נ"ב א') גופא דאילנא אני אל"ף נו"ן יו"ד. וכבר אמרו שעל כוונה זו אמר הלל (סוכה נ"ג) אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן, למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי, ובמכדרשב"י (בלקוטים דח"ר די"ב) שכינתא דאקרי אני ומזה אמר הלל בספ"א דאבות אם אני לי מי לי, ועל כוונה זו פי' מאמר בהאזינו ראו עתה כי אני אני הוא, ששניהם שמות כלשון אני והו, כמ"ש הרב"ח שם, וטעמו ע"ד הפשט אני הוא ששמי אני. והגר"א בשה"ש אמר דשני שמות אלו אני והו הם ראשים וכללים לכל שבעים שמות. והם באמצע השבעים, והם כוללים אותם הראשון מלמעלה עד חציו, והשני מחציו ולמעלה. ולקרב את הדבר ע"ד הפשט לכנות את הש"י בשם אני, נ"ל, אחרי שימת לב על עיקר הוראת מלת אני אשר יורה על האדם המדבר בעד עצמו, שאמר בו הרש"פ שהוא מגזרת אן שהוא מלת השאלה אל הגבול שאליו (וואָהין), כמו אן הלכתם (ש"א יו"ד), עד אן תמלל אלה (איוב ח׳:ב׳), והתחבר למלת אן יו"ד הכנוי המדבר בעדו, כמו ידי רגלי, ומזה נעשה מלת אני, ומובנו אן שלי (מיין אייגנעס וואָהין), מכנוי פאסעסיף, כי ענין ההכרה והידיעה הוא התנועעות למה שחוץ ממנו, ובפגעו בו אז יכירנו מהו ואיך הוא, ואין המכיר נפעל מן הדבר הניכר אבל הוא הפועל והדבר הניכר הוא הנפעל, כי תמיד תנועת ההכרה קודמת למעשה ההכרה הידיעה, וזהו בזמן שהדבר הניכר דבר שחוץ ממנו, אבל המכיר ויודע א"ע הרי הוא עצמו הגבול שאליו תנועת הכרתו. בזה יאמר המכיר את עצמו על עצמו אני, כלומר נושא שכח הכרתו נוטה לעצמו (רעציפראָקום). עכ"ד. לדברי אלה לא יתכן לומר באמת מלת אני רק העליון ית' לא האדם, כי עצם האדם הוא הנפש, והגוף איננו רק המקרה הדבוק בעצם, וכל יכולת השגת האדם בלתי מתפשטת רק על אכיות הדברים לא על עצמותם, כי עצם כל הדברים לעוצם דקותו ופשטותו אין אנו ב"ו יכולים להכירו בשום אופן, כי אם ישאלנו אדם בד"מ עצם האש מה הוא, אין בידינו להשיב רק שהוא דבר רוחני המאיר המחמם והשורף, ואלה הסימנים וכיוצא בהם אינם רק איכיות האש לא עצם האש, כי עצם האש מה הוא לא ידענו להשיבו, אף כי הדבר השוכן בקרבנו ושאנו מרגישים הרגשה ברורה והוא הנפש שלנו, אין אנו באים בו לעולם אל ידיעת עצמותו, וכל מה שנשתדל לקרב לנו ממנו אל הציור ע"י שנאמר, שהנפש הוא הכח היודע המכיר המשכיל והרוצה וכדומה לאלה, כ"ז איננו רק איכיות הנפש, אבל עצם הנפש עדיין לא ידע מה הוא, ואחרי שהמכוון במלת אני הוא (לפי המבואר) נושא שכח תנועת הכרתו נוטה לעצמו, ואחרי שהכרתו א"ע הוא בלתי אפשרי לאדם, א"כ כשיאמר מלת אני, איננו בדרך האמת כ"א בדרך מושאל, אמנם הוא ית' היודע את עצמותו הוא הוא באמת הנושא שהכרתו נוטה לעצמו, ויוכל לומר באמת על עצמו אני, לכן שפיר נופל עליו שם אני. ודי בזה למשכיל. עמ"ש בזה בהאזינו אני אני הוא. וע' פ' אחרי ואמרת אליהם, ובמ"ש ר"פ וארא וידעתם כי אני ה':

ט[edit]

ראשיכם שבטיכם. רש"י פי' ראשיכם לשבטיכם וראב"ע אמר ראשיכם שהם ראשי שבטיכם ויותר יתכן כתיב"ע רישי סנהדרין דלכון ואמרכלי שבטיכון, לפי' שבטיכם מענין שבט מושלים (ישעיהו י״ד:ה׳), לא יסיר שבט מיהודה שהוא כנוי לשררה ולממשלה (סצעפטערפיהרער), ויפה אמר הגר"א ראשיכם הם שרי אלפי' שהם ראשים על כלם, שבטיכם הם שרי מאות שהם שופטי ישראל כמו לא יסור שבט מיהודה, שאמרו עליו (סנהדרין ה') שבט אלו ראשי גליות הרודין. זקניכם הם שרי חמשים המלמדים תורה ברבים, ושוטריכם הם שרי עשרות הכופין על קיום פסקי הדיינים:

כל איש ישראל. דע שבכ"מ שיזכיר איש ישראל או כל אשי ישראל הרצון בו האנשים הנכבדים במעלה מה, ולא כן ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחר מצרים ועד לבא חמת (דברי הימים א י״ג:ה׳), שהרצון בזה כל עם ישראל, וכן כאן אמר (לעיל א') ויקרא משה אל כל ישראל, והיינו הנשיאים והעם, ועכשיו אמר. אתם נצבים וגו' ראשיכם כל איש ישראל, הנה כל איש ישראל הוא כלל שאחר הפרט, הראשים והנשיאים טפכם נשיכם וגרך דהיינו יתר העם (רוו"ה):

יד[edit]

איננו פה. דורות העתידים להיות (רש"י מתנחומא) וכ"ת יב"ע, וכ"פ ראב"ע. כי אין לפרש שאיננו פה שלא בא הנה מחמת סבה המונעת אותו מלבוא הנה, שהרי כתיב אתם נצבים היום כלכם כל איש ישראל, וע"כ שהוא על דורות הבאים מעדות הכתוב עצמו (לקמן פסוק כ"א וכ"ד) ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם וגו' על אשר עזבו את ברית וגו' אשר כרת. ובחנם גמגם בזה חד ממפרשי הפשט:

טו[edit]

אשר עברנו, אשר עברתם. לדעתי אין זה כפל לשון העברה והעתקה ממקום למקום דא"כ האחד הוא למותר, אבל מלת עברנו ענינו כאן כמו ויעבירו קול במחנה (שמות ל״ו:ו׳), תעבירו שופר בכל ארצכם (ויקרא כ״ה:ט׳), שענינם ההכרזה בקול להודעת הדבר (בעקאנטמאכונג) וישמש לכוונה זו גם בלי התקשרות מלת קול, כמו (שמואל א ב׳:כ״ד) אשר אנכי שומע מעבירים עם ה', ופירש"י השמועה אשר עם ה' מעבירים מוציאים עליכם, ומזה הענין אני אעביר כל טובי בכי תשא. ע"ש. וכן עברנו כאן כלומר נודענו, דומה ללשון אשכנזי (וויר האבען ערפאהרען), כל הענינים המפורסמים אשר נודענו בכל הגוים אשר עברתם ביניהם, וכמשתי"בע וגבורן דעבד לנא בין עממיא דעברתון:

יח[edit]

כשרירות לבי אלך. אחר שדבר מעון חמור ע"ז, במה שאמר אשר לבבו פונה וגו', סמך לו ענין רע ומר, ואמר עליו פן יש בכם שרש פורה רוש ולענה, והוא איש אשר מקורו משחת ביסודות ופנות שהן עיקריות בתורתינו, והוא שכשישמע דברי האלה הזאת, כל דקדוקי הברית ופרטי המצות מענינים שונים, קצתם מבוארים בטעמם וקצתם שאין לשכל מבוא בהם, כי מצור מקור החכמה ית' חוצבו, ויתפלל בעצמו לאמר הנה באמת הרבה מצות יש אשר אני נבוך בהם ולבי נוקפי בהבנתם, ואני בענינם בקטטה ומלחמה תמידית, פעם אתעורר לקיומם ופעם אחדל, וכל זה להיותם דברים שאין השכל מחייבם, ואין ביכלתי להשיגם, לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי ומה שדעתי גוזרת שהוא באמת דבר בטעמו, ובזה יהיה שלום לי מבלי שום התנגדות פנימי, כי בהיותי הולך אחר הדברים הנכונים בטעמם, שבעה לה נפשי ומשתעשעת בהם משא"כ בדברים הנעלמים ובלתי גלויים אל השכל (רע"פ), ומלת לב הונח על הדעת והשכל והבינה, כמו בלב נבון תנוח חכמה, וראיתי אני בלבי, פן יראה בעיניו ובלבבו יבין:

למען ספות הרוה. לא יתכן לפרש כאן מלת ספות לשון רבוי ותוספת (אנהייפען), דא"כ היה צריך לסמוך לו מלת על, כמו ספו שנה על שנה, ספות חטאת על חטאת, לספות עוד על חרון, אספה עלימו רעות, עולותיכם ספו על זבחיכם, וכאן סמך אליו מלת את, שהוא יחס הפעול, לכן הנכון כמ"ש החכם אבן-גנאח שהוא לשון כליון וכריתה (ע' ר"ש ב"מ) סוף ואבדן, כמו פן תספה בכל חטאתו, האף תספה צדיק, בקש נפשו לספותה, את הזקן תספה, (ע' רש"י על אספה עלימו רעות); רוה כמו אם הרוה את הארץ, כי הרוי' בשתיה כמו השביעה באכילה; צמאה. הוא כנוי אל הנפש המתאוה תמיד לרווה צמאון תאוותה, וחוש תשוקת התאוות כחום הצמא לשתות, והממלא תאוותיו דומה לו שמרוה ומשביע א"ע, ע"ד לכה נרוה דודים (משלי ז׳:י״ח), שידמה חום האהבה לחום הצמאון והדודים משקים האהבה כמים לצמא (ובאמת איננה שביעה כ"א לפי דמיונו, וכמאמרם משביעו רעב מרעיבו שבע), וטעם המקרא למען ספות הרוה את הצמאה, בכדי שהרווי בשתיית משקה תאוותיו ישבית ויכלה את הצמאון אליהם, וכמו המשל שבפי הכסילים (דאמיט דער רויש דען דורסע פערניכטע), ובזה מלת למען כנתינת טעם על הקודם, בשרירות לבי אלך שלום יהיה לי, למנוע א"ע משמירת החקים שאין טעמם נגלה, בכדי למלאות תאוותיו במאכלות ובביאות האסורות לנו מה"ת, וקרוב לזה פי' הרל"ש, ואיננו רחוק לומר שמלת ספות הוא הלשון המורגל בדברי רז"ל ספו לי כתורא, דלא ליספי לי' בידים, והיינו השביעה הגמורה, וטעם למען ספות למען תשביע הרוי' את צמאון תשוקת הלב (דאס דער טרונק דען דורסט לאשע), והענין אחד:

יט[edit]

יעשן אף ה'. ישמיע הכתוב להאוזן כדרך שהיא רגילה אף שאין זה לפני המקום (רש"י), ובאמת כאשר נעמוד על שרש לשון יעשן אין במליצה זו הגשמה בו ית' על מדת הכעס המגונה, כי שם עשן המורה על אותו הגשם הדק האוירי העולה מן הגשם הבוער, הוא טבע משרש עש (כמ"ש רש"פ) המורה על הפסד הרכבת הדבר ודבקותו, כמו כבגד אכלם עש, ועצמי עששו, ותמס כעש חמודו, ונבנה מזה שם עשן בתוספת נו"ן, והוראתו לפי"ז דבר הבא מהפסד ועשוש הרכבת הגשם, והמכוון העיקרי בפעל יעשן לפי שרשו, יעלה כליון והפסד (פערוועזען), וטעם מליצת יעשן אף ה', השגחת הש"י באיש ההוא תכלה אותו, אף ה' כמו פני ה', ור"ל השגחתו. אף ממלת אפים, ודע כי כל לשון עוז ותוקף מתורגמים עשן, להררי עוז (תהלים) תרגומו לטיריא עשיניא (שם ל"ד), כי אתה מעוזי אנת עושני (שם ס"ב), צור עוזי תקוף עושני, ומזה ת"א גם כאן מלת יעשן יתקף:

כו[edit]

באף וחמה ובקצף. על מליצת חרון אף הנאמר אצלו ית' גליתי דעתי למעלה בפ' שמות, ולשון עברה בואתחנן בויתעבר, ולשון חמה יראה לומר אחרי אשר נתבונן בהוראות הרבות אשר בשרש העיקרי חם חמה חום, אפשר שההוראה הכללית בכל אלה, הבדל התקשרות וצמצומו לעצמו; הגדר יצמצם המקום המרווח לעצמו, ומבדילו מהתאחד עם מה שמעבר השני לגדר, ע"ז הונח שם חומה (מויער); ובהשאלה אני חומה על בתולה המצמצמת בעצמה להיות מובדלת ומופרשת, ונותנת כתף סוררת לכל איש, האשה הנשאת לאיש קוראת לאבות בעלה בשם חמי, חמותי, ע"ש שיצמצמו אותה ע"י נשואין אלה להיותה לבד לזה, בלתי אפשרי לה ההתחברות וההתקשרות עם אחר, דאיתתא לבי תרי לא חזי', (ואבות האשה לא יקראו בשם זה לבעלה, כי אינו מצומצם בנשואין, ולא יקראו אצלו בכ"ק כ"א בשם חותן, יתרו חותן משה); כאשר חלקי השומן שבחלב יצמצמו עצמם להתחבר יחד זה עם זה להיות מופרדים ומובדלים משאר החלקים שהיו מעורבים בהם יקרא חמאה (ראהם), וגם בלי אל"ף, ברחוץ הליכי בחמה (איוב כ"ט), צבע השחור יקרא חום ע"ש צמצומו לקבץ ולחבר הראות יחד, ולהיות שאין דבר בעולם אשר יכול לצמצם א"ע כמו האש, כי לקוטן חלקיו ורפוי חבורם זה עם זה יוכל ללחוץ בפנימיות הגשם ולכנוס בנקבי פליטתו (פארוס) אפילו הם דקים יותר פחות מחוט השערה, וממנו יתפעל הגשם כ"כ עד שינתקו חבלי הרכבתו להפרד איש מעל אחיו, ואף אם לא יפסידנו לגמרי יעשנו עכ"פ מרוכך וספוגי כולו חורים חורים ריקנים, ולעשות פירוד בין דבקות חלקיו, לכן כל דבר שנולד בו פעולה זו יקרא חם (ווארם), וע"ש כך השמש שהיא מקור פעולת האש נקרא ג"כ בשם חמה (זאָננע); וכן שם חמה על הכעס, כי כאשר חרה לו לאדם על דבר המתנגד אליו יתעורר הדם להפרד ולהתנועע משאר שטחי הגוף ויהמו גלי הדם לעלות ולהתחבר יחדיו ולצמצם עצמו אל מקומות מיוחדות בפנים, עד שבנושאי החרון רשומיו נכרים היטב, הלחיים מאירים, העינים נוצצים, הפה חוצב להבים, ומהנחירים יצא קטור אף; והונח שם חמה עליו ית"ש המרוחק מכל מיני התפעליות בתכלית הריחוק, ע"ש ההוראה העיקרית, והיא הסתלקות השגחתו ית' מבני אדם, אם בעונותיהם דוחקים עד"מ את רגלי השכינה, לבלי היות לו משכן בתוכם, וכאלו צמצמה השכינה השפעת טובה לעצמה, ונעשה מחיצה מבדלת בינה לבין מקבלי השפעתה, וע"ש הצטמצמותה להפריד בין המשפיע למקבלים אותה, הונח שם חמה לפי ההוראה היסודית; ועל ההתחלה אל הצמצום הזה אשר גורם הפירוד נאמר לשון יעיר חמתו, ועל השבת התרחבות ההשפעה כרצונו נאמר לשון משיב חמה; וכדמות ראיי' לדברים אלה מרבותינו, כי אמרו במכדרשב"י (פ' בשלח) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, שהים נתמלא עליהם חמה, אל תקרי חומה אלא חמה. ע"ש. הנה אמרם א"ת אין כוונתם שנוי הקריאה רק שנוי המובן, והוא לפי ששם חומה במקום זה הוא חסר וי"ו, בא לדעתם גם לרמז גם על כוונה שניי', ולפי ההוראה הכללית משותף שם חומה עם שם חמה, כי עיקר הוראתם פירוד הדבקות וריחוק האחדות; וכן שם קצף הנאמר אצלו ית' יש לפרשו לא מענין הכעס והזעם כ"א מענין הבדל ופירוד הנעשה בינו ית' לבין ברואיו, כי אמרו מחקרי הלשון שההוראה העיקרית בשם קצף היא על התלישה והשבירה (רייסען, ברעכען), ואמרו שכן הוא בלשון ערבי, ושזהו המכוון במלת כקצף על פני המים (הושע יו"ד) (שפליטטער), וכן שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה (יואל א'. עטוואס צערקניקטעס) והוא דומה לשם קצב בבי"ת, אשר פעל ממנו ויקצב עץ (מ"ב ו'), שהוא על הבדלת הדבר לחלקיו, וכהאי גוונא ניחא לן לפרושי מלת קצף הנאמר אצלו ית' על הפירוד וההבדל הנעשה בין השפע היורדת מלמעלה על קרוצי חומר העושים שלא כרצונו ית'. הנה גם לדברינו ההבדל בין אף חמה וקצף אינו רק בין מעט להרבה, כמו שהוא למפרשים לפי דעתם בביאור המלות האלה על הכעס והזעם, ועמ"ש בס"פ דברים בהתאנף ה':

כח[edit]

הנסתרת וגו' והנגלת. כתב רב"ח שמעתי בשם הרמב"ם ז"ל פירוש פסוק זה, הנסתרות לה' א' סודות התורה הנסתרות וטעמי המצות, להש"י הם, ואם לא יזכה אדם שיקח שמץ מנהם בידיעת שרש המצוה בענין גופני, אין לו להמנע מזה, שהרי הנגלות לנו ולבנינו לעשות. והפירוש הזה בעצמו שהם יקר וספיר אבל אינו בענין הפרשה. עכ"ד. אמנם לפי המבואר לעיל (בפ' בשרירות לבי אלך), שפיר הוא מענין הפרשה המדברת מן המבזה בתורת ה' והמבזה בחוקי אלהי' מצד העלם טעמיהם וסודותיהם, לכן חתם כאן באזהרה זו - ולהיות שהדברים האלה הם יסוד התורה והעבודה, לא אמנע מלהעתיק דברי רלב"ג שכ' עפז וז"ל, אולי יחשוב החושב כי האדם יחטא אם לא יושגו לו כוונות התורה, ואם הי' שהישרה אליו מקנין השלמות האנושי הי' בלתי אפשר שיהיה אדם צדיק בארץ שלא יחטא, כי לא יוכל לעמוד על כוונות התורה בשלמות, ואם הי' זה כן איך יתכן שיצוה הש"י לשמור כל מצותיו ואם לא ישמרו כולם יגיעו להם העונשים הנפלאים, והנה להסיר זה הספק אמרה כי, הנסתרות שבמצות התורה והם הפעולות אשר תכוון אליהם בהם מפני היותם על מה שהם עליו הם דברים לא יושגו על תכליתם, כי אם להש"י לבדו, ולזה לא ייוחס חטא לבלתי עומד על כוונותי', ואולם הנגלות ממצותי' והן הפעולות והדברים שצותה התורה לעשות או להמנע מהם הם חובה לנו ולבנינו תמיד לדורות לעשות לפי מה שגזרה התורה מהם, ומזה יתבאר שאין ראוי לאדם שיאמר. הנה מפני שכוונת התורה במצות כך להישיר אל דבר כך או להרחיק מדבר כך, הנה אני שאני מתיישר באופן שלם אל הכוונה ההיא אין חשש אם אעבור על זאת המצוה, ולזה אמר הנסתרות לה"א, להורות כי אין יכולת באדם לעמוד על כוונת התורה בשלמות, הלא תראה כי גם במצות שביארה התורה תועלותם חטא שהמ"עה בחשבו שהוא נשמר ממה שכוונה התורה במצוה ההיא להרחיקו, כי הוא הרבה לו נשים לחשבו שלא יטו לבבו מרוב חכמתו וגודל מעלתו ונכשל בזה. ובכלל הנה ג"כ מה שזכרה תורה תועלת מצוה אפשר שיהיה בה אצלו הש"י תועלת אחר, הלא תראה כי התורה זכרה במקום אחד במצות שבת תועלת אחת והוא לזכר חדוש העולם, ובמקום אחר זכרה בו תועלת אחר שהוא זכר ליציאת מצרים, ומזה הוא מבואר שאין ראיי' ממה שנזכר מהתועלת במצוה שלא יהיה שם תועלת אחר זולתה אצל הש"י, כש"כ במה שלא נזכר בתורה התועלת אבל עמדנו עליו על דרך החקירה והעיון. והבן זה השרש כי הוא מגדולי השרשים התוריים לשמור חכמת התורה שלא יבואו שועלים ויפרצוהו עכ"ד. ורש"ט הביא דבריו אלה וחתם עליהם שהם נאים ומתקבלים, ומי יתן והיו הדברים האלה חרותים עלי לוח כל החכמים בעיניהם. והנה הרי"א והרב"ח טרחו הרבה ליישב המקרא הזה ולקשרו עם מה שקדם, וכל מעיין ישפוט בצדק שהם דחוקים מאד. והנ"ל בזה עם מה שראיתי בספר מגיד מישרים למרי"ק שהתעורר על מ"ש משה כאן לעברך בברית, אמאי אצטרך למהדר לאעלא יתהון בקיימא, הא כבר עלו בסיני בקיימא, ותו דלא חזינן הכא דישראל אתיבו מידי, ואמר דבסיני אע"ג דהקדימו נעשה לנשמע היו אנוסים לפי שהיו במדבר שמם ולא היו יודעים שום דרך ולא היה להם שום מזון כ"א המן (וזהו דוגמת כפיית ההר כגיגית) ומשום הכי השתא דהוי בסוף ארבעים והיו בבחירתם רצה משה להעבירם, ואינון לא אהדרי לי' מידי משום דשתיקה כהודאה דמיא. יעו"ש בדבריו. והנה ההערה גדולה מאד איך יעבירם משה בברית התורה, והם לא יקיימו ויקבלו דברי הברית הזאת בפה מלא, כמו שעשו בברית הראשון; ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי מאמר פסוק זה הנסתרות וגו', הוא מאמר המקהלה (קאָהר), והיא תשובת ישראל אל משה, ובזה קיימו עליהם ועל זרעם אחריהם דברי הברית הזאת באמרם. הנסתרות לה' אלהינו והנגלות וגו', ומי שיעבור בסתר יהיה משפטו בידי ה' לבדו היודע תעלומות לב, ואין אדם יודע טומנתי של חברו, אבל אם תהיה בגלוי יהיה חוב לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה בהם דין יענשו הרבים על פשעי היחיד. ובזה אין המקרא יוצא מידי פשוטו ובא על מקימו הראוי אחר חתימת משה את דברי הברית. וסמוכים לזה ממה שנוהגים שהקורא בתורה בצבור, במקרא זה הוא מגבי' קולו בו יותר מבמה שלפניו; וגם מה שהקורא מגבי, קולו במקרא השקיפה ממעון קדשך בכי תבא, נראה שהוא זכר לקריאת פרשה זו בזמן הבית בוודוי מעשרות, שאמרו בירושלמי דעד השקיפה היו אומרים בקול נמוך ומכאן ואילך היו אומרים בקול גבוה ודע שהמפרשים מאמר הנסתרות בפ"ע ומאמר והנגלות בפ"ע הוא מוסכם עם הנגינה, שהטעים לפני מאמר והנגלות אתנח להפסיקו ממה שקדם לו, אמנם אחרי שראינו שבעל הטעמים עצמו עשה נקודות על לנו ולבנינו למעט בו הוראת האתנח, ולעשות מאמר הנסתרות והנגלות למאמר אחד (כמבואר בסנהדרין מ"ג ע"ב יעו"ש רש"י ותוס' בשם ר"ת) יש לנו לבארו ג"כ בד"ז והוא. כי תורת משה הכתובה לפנינו היא נגלית ונסתרת, נגלית היא כפי כוונתה הפשוטה, כמו שהיא מתורגמת מן המתרגמים ומבוארת מפירושי הפשטנים, אמנם נסתרת היא להבין אותה חוץ מכוונתה הראשונה הפשוטה גם את כוונתה הפנימית שהיא באמת הכוונה האמתית לפי המכוון מן נותן התורה ית', לדעת החכמה עליונה, ולהודיענו בה ענינים יקרים ומדעות נשגבות עליונות מאד הנמצאות בכוונות התורה כפי התורה שבע"פ, שהוא הפירוש והביאור על מצות התורה לפי אמתת עומק ענינה, וכבר קראו רבותינו את התורה שבע"פ בשם נסתר ונעלם כמ"ש ע"פ ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי' אלו הלכות ומדרשות. ע"ש. ועל אלה התפלל דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, והוא המכוון לדעתי בנסתרות ונגלות דקרא דילן, אחר שאמר משה לכל ישראל. אתם נצבים היום כולכם לעברכם בברית, והאריך לבאר להם עונש העובר על דברי התורה, קבלו עליהם כל איש ישראל פה אחד לאמר. הנסתרות וגו' והנגלות וגו', ירצה מקבלים אנו עלינו לעשות את כל דברי התורה הזאת, בין לפי הנגלה בין לפי הנסתר שבה, ולמ"ד של לה' כמלת של או מן כמו לה' הישועה (תהלי' ג') דתרגומו מן קדם ה'. וכלמ"ד למי אתה לעבדך ליעקב, שלמי אתה של עבדך. וכן הנסתרות לה' הנסתרות מן ה' וברע"מ (נשא קכ"ג ב') הנסתרות יראה ואהבה, דאינון במוחא ולבא בחללה דגופא וברישא והנגלות, התורה והמצוה דאינין בגופא וברישא לבר, דאי בר נש דחיל לקב"ה או רחים לי', דא לא ידע בר נש אחרא בגיך דאיהי מלה דלא אתגלי, אלא בינו לבין קונו. אבל בר נש דמתעסק באוריית' ואזיל בפקודין דעשה, דא אתגלי' לכל בר נש:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.