אילת השחר/שמות/ד

אילת השחר ‏ שמות ד

פרק ד

א

פסוק א'. והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי. יתכן לפרש הכפילות, דכיון שלא יאמינו לי ממילא לא ירצו לשמוע אלי, אמנם התרגום מפרש דולא ישמעו היינו שלא יקבלו ממני, ולפי"ז צ"ב הכפילות.

ב

פסוק ב'. מזה בידך. פרש"י לכך נכתב בתיבה אחת לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים (ועדיין צ"ב למה שאלו תחילה מזה בידך, ולא אמר לו מיד השלך מטך לארץ). והנה כיון שמשה עדיין לא הוחזק לנביא, א"כ בנ"י לא היו חייבים להאמינו, ולמה משה נתבע על מה שחשד בהם שלא יאמינו לו מאחר דבאמת אינם חייבים להאמינו (ואע"פ דהלשון והן לא יאמינו לי, משמע שאמר שלא יאמינו בודאות, מ"מ למה לא יאמר בודאות שלא יאמינו).

ואולי לפרש"י לעיל (ג' י"ח) שהי' מסור סימן בידם מי יהי' הגואל, משו"ה הי' צריך לחשוב שיאמינו לו, ועי' רמב"ן שמשה נתבע על מה שאמר והן לא יאמינו לי, כיון שהקב"ה א"ל ושמעו לקולך, אמנם רש"י כתב שהוא נקרא חושד בכשרים, ומשמע שזה תביעה אחרת ממש"כ הרמב"ן, ועוד צ"ב שהרי הקב"ה בעצמו אמר למשה (להלן פסוק ח') ואם לא יאמינו לקול האות הראשון וגו', הרי שיש חשש שלא יאמינו.

ו

פסוק ו'. השב נא ידך בחיקך. יל"ע אם הכונה שיגע ממש בגופו, או שיגע שם בבגדו (ומצינו בגיטין ע"ז א' זרק לה גט לתוך חיקה, ואין זה בגופה), ועי' תרגום ובאבן עזרא.

שם. ויצאה. לא נזכר בפסוק שהקב"ה אמר למשה להוציא את ידו, ואולי זה מובן מאליו שהכונה להכניס ואח"כ להוציא, ועוד י"ל שצוהו על מעשה ההכנסה (ולא שישאר שם), וממילא לא הוצרך לציווי להוציא (משא"כ נח שנצטוה להיות בתיבה, כתוב במד"ר פרשת נח ל"ד ב' שהמתין לקבלת רשות לצאת).

ז

פסוק ז'. השב ידך אל חיקך. הנה כאן כתוב השב ולעיל (פסוק ו') כתוב הבא, וי"ל משום שעכשיו נצטוה להכניס ידו פעם שני', אמנם יש עוד חילוק דלעיל כתוב "בחיקך" וכאן כתוב אל חיקך, וחילוק זה מדויק ג"כ בעשייתו, דלעיל כתוב ויבא ידו בחיקו, וכאן כתוב וישב ידו אל חיקו, וצ"ב מאי נ"מ.

שם. ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. פרש"י מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות שהרי בראשונה לא נאמר מחיקו (ונצטרע רק בהוצאת ידו). והנה רואים שאנשים בריאים נחלים רח"ל ברגע, ורפואתם מתמשכת זמן רב, ואולי המידה טובה מרובה לענין זה דמאריכין להם זמן רב עד שהם נחלים, ועוד יתכן שיש כאלו שלא ראויים למצב שיתנהגו עמהם במידה טובה (ובאמת במד"ר ג' י"ג כתוב מכאן שהפורענות שוהה על "הצדיקים" לבוא, אמנם בשבת צ"ז א' לא כתוב צדיקים, ומשמע שזה הנהגה כללית, ועי"ש במהרש"א).

ח

פסוק ח'. והאמינו לקל האת האחרון. (אין זה הבטחה שיאמינו לאות הזה, שהרי המשיך לומר ואם לא יאמינו, אלא הכונה שיש יותר סיכוי שיאמינו) פרש"י משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לה"ר יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה. משמע שבנ"י ידעו מה אירע לפרעה ואבימלך אע"פ שכבר עברו מאז כמה מאות שנים [והנה פרעה משתעבד בהם באכזריות מרובה הרבה שנים ולא נצטרע, ולפרש"י לעיל ב' כ"ג דפרעה נצטרע א"ש].

והנה האותות שעשה הם שינוי הטבע, ועי' מד"ר (בראשית ה' ה') שהקב"ה התנה במעשה בראשית על כמה ניסים שהיו במשך הדורות שלא כדרך הטבע, ולא נזכר שם שהתנה על האותות שנעשו במצרים.

וי"ל דתכלית הבריאה הוא שישראל יקבלו התורה וזה ע"י יציאת מצרים, אז לכל זה בודאי הטבע כפופה ולא צריך להתנות, אבל נסים שלא נעשו כדי להגיע למתן תורה הוצרכו להתנות, לכן על פי האתון הוצרך במיוחד להבראות בע"ש בין השמשות (כדתנן אבות ה' ו'), והעירו דא"כ למה נצרך תנאי במע"ב על קריעת ים סוף, דמ"ש זה מהמכות שהיו במצרים, ואולי כיון דבעברם בים סוף מלאה"ש קיטרגו דגם הללו עובדי ע"ז, לכן הוצרך לזה תנאי מיוחד.

י

פסוק י'. לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי. צ"ב הרי הקב"ה ידע מזה ואעפ"כ הוא צוהו ללכת, וא"כ אפי' אם משה חשב שדבריו לא יועילו, מ"מ כיון שהקב"ה צוהו ללכת הי' צריך ללכת ומה טענתו (ולא טען שזה פיקוח נפש וכדאמרו בפסחים ח' ב' על שמואל שלא רצה ללכת למשוח את דוד, אלא אמר שפרעה לא יקבל את דבריו, ומה זה אכפת לו).

ורש"י מפרש שכל זה לפי שלא הי' רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהי' גדול הימנו ונביא וכו', ואפ"ה משה נתבע על שסירב ללכת, והפסיד משום זה את הכהונה (כדפרש"י להלן פסוק י"ד), וצ"ל דאע"פ שהקב"ה א"ל ללכת במשך ז' ימים, זה לא הי' ציווי גמור ולא עבר על ציווי ה'.

והנה בפסוק לא כתוב את הטעם שפרש"י למה משה סירב, אבל חז"ל קיבלו שזה הי' מחשבתו, ובאמת להקב"ה הוא אמר שהוא כבד פה, שזה טענה שאינו יכול ללכת, משא"כ בטעם שחשב בלב, זה סיבה שאינו רוצה ללכת, אלא שא"א לומר להקב"ה שאינו רוצה ללכת.

הרמב"ן (להלן פסוק י"ג) כתב והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת, ענותנותו הגדולה מכל האדם אשר ע"פ האדמה, שלא הי' מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני וכו', וצ"ב דמאחר שהקב"ה שלחו איך מסרב משום סיבה זו, וגם לא שייך לסרב להקב"ה מפני דרכי ענוה (וכעין דאמרינן בב"מ פ"ז א' מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול).

ואולי י"ל שהמציאות הוא שמום גורם בושה (והעושה מום לחבירו משלם דמי בושת), ואפי' למאמין גדול זה נסיון לחיות עם האמונה, וכמש"כ על אברהם (בפרשת לך לך ט"ו ו') והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה, משום שלחיות עם אמונה זה נסיון, ואפילו אם רק עבר אצלו מחשבה כזו, הי' תביעה עליו.

יא

פסוק י"א. מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור. רש"י מפרש את הפסוק על פרעה ומשרתיו, דבשעה שדנו את משה פרעה הי' אלם, ומשרתיו היו חרשים ועורים, ורש"י לא מפרש כנגד מי כתוב בפסוק פקח, ובמד"ר (א' ל"א) איתא ומי עשה עצמך פקח שתברח.

האבן עזרא מפרש שפקח זה כנגד החרש והעור, וצע"ק דא"כ הי' צריך להיות כתוב תחילה פקח ואח"כ חרש או עור, כמו שהפסוק מקדים לכתוב מי שם פה לאדם לפני שכתוב אלם (ועי' חזקוני).

יב

פסוק י"ב. והורתיך אשר תדבר. צ"ב הרי משה לא אמר שאינו יודע מה לדבר, אלא שהוא כבד פה וכבד לשון, וא"כ למה צריך להורות לו מה לדבר, ואולי אמר למשה שלא יאמר לו הנבואה במילים שיהי' לו קשה להגות, ומשה לא הי' כשאר הנביאים שהיו רואים בנבואה את תוכן הדברים והם מסגננים אותם אלא קיבל דברים מפורשים [וכן משמע ברמב"ן, שמפרש שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהם יפה].

והנה החפץ חיים (בספר תורת הבית פ"ב) כתב וראה הפליאה אשר ברא היוצר בענין כח הדיבור, כי כל הפעולות שאדם עושה באבריו נעשים ע"י רצונו שמתבונן בעצמו איך לעשות ועושה, ואילו דיבורי האדם יוצאים מפיו התיבות כרצונו אכן בלי מחשבה הקודמת וכו' עכ"ל, אבל אדם כבד פה צריך מחשבה רבה על דיבורו, ויתכן שהקב"ה אמר למשה, שהוא יעשה שלא יטרח במחשבה על הדיבור, ויהי' בזה כאדם מושלם לגמרי.

יג

פסוק י"ג. שלח נא ביד תשלח. בתרגום יב"ע מפרש שא"ל שישלח ביד פנחס דחמי למשתלחא בסוף יומיא, ולפירושו כנראה שמשה רצה שישלח מי שיגאל אותם גאולה שלמה, וכעין מש"כ רש"י שטען שהוא אינו עתיד להכניסם לא"י ורצה שיגאלו עכשיו גאולה שלמה, והקב"ה א"ל שלא עליו המלאכה לגמור אלא ילך לגאלם עכשיו.

יד

פסוק י"ד. ויחר אף. פרש"י ריב"ק אומר כל חרון אף שבתורה נא' בו רושם וזה לא נאמר בו רושם. וצב"ק דאם לא הי' בזה רושם למה באמת נאמר ויחר אף (ועי' אבן עזרא).

שם. וראך ושמח בלבו. פרש"י לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה (יל"ע אם הגדולה הכונה למה שנשלח לפרעה, או מה שגאולת ישראל תבוא על ידו עכשיו) ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב. וצ"ב דכל התחושות של שמחה וצער שייך למח אלא שזה משפיע על הלב, ובכל מקום שאומרים "לב" זה לשון מושאל, והכונה לעיקר האדם דהיינו המח (עמש"כ להלן כ"ח ג'), אבל כאן ע"כ הכונה לאבר שנקרא לב, שהרי את החשן מניחים על הלב ולא על המח.

טו

פסוק ט"ו. ושמת את הדברים בפיו. יתכן שהכונה שיאמר לאהרן עד שידע בע"פ (וכמש"כ בפרשת וילך ל"א י"ט), ולהלן (פסוק ט"ז) כתוב שאהרן ידבר אל העם, ומשמע שמשה לא רצה אפילו לדבר אל העם ולא רק לפרעה (וכמש"כ לעיל פסוק י' הטעמים בסירובו).

יח

פסוק י"ח. וישב אל יתר חתנו. פרש"י ליטול רשות שהרי נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו. משמע דלולא השבועה משה הי' הולך בלי רשות, אע"פ שגם ממידת ד"א ראוי ליטול רשות, ובאמת כיון שהקב"ה צוהו ללכת הי' צריך ללכת אע"פ שנשבע שלא יצא בלי רשות.

שם. ואראה העודם חיים. צ"ב למה הוא צריך לקחת את כל משפחתו לצורך זה (ועי' רמב"ן להלן פסוק י"ט דבתחילה הוא חשב ללכת לבד), ועוד צ"ב למה משה לא אמר ליתרו שהקב"ה צוהו ללכת לגאול אותם, ואולי יתרו לא הי' מבין שאדם יחיד יכול לגאול את ישראל ממצרים, ולא יכל לומר לו זה, ועי' אוה"ח.

יט

פסוק י"ט. כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. פרש"י מי הם דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהן והעני חשוב כמת. משמע שעל שני אנשים אפשר לומר "כל" האנשים, והנה אע"פ שעני חשוב כמת מ"מ לא רגילים לדבר כך ולמה אמר לו בלשון זו.

כ

פסוק כ'. ויקח משה את אשתו ואת בניו. לקיחה זו היא בדברים (כדפירשו חז"ל בכמה פסוקים שכתוב לשון לקיחה על אנשים) ומשו"ה בסוף הפסוק כתוב עוד פעם ויקח משה את המטה, כיון דלקיחת המטה זה בידים וזה כונה אחרת של לקיחה.

והנה בפרשת ויצא (ל"א י"ז) כתוב ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו, ופרש"י הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים שנא' ויקח עשו את נשיו ואת בניו, ויל"ע דכאן כתוב את אשתו תחילה ואח"כ את בניו, וצ"ל שהי' סיבה לזה, ובמושב זקנים מבעה"ת פי' לפי שבניו היו קטנים הוצרך להושיב אשתו תחלה כדי שתקבל הבנים (ועי' עוד בדבריהם בפרשת וישלח ל"ו ו' ובפי' הטור שם).

שם. וירכבם על החמור. פרש"י חמור המיוחד הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנא' עני (היינו שהוא עניו, דעשירות גורם לגאוה, אבל לאחר שיתגלה הוא יתעשר) ורוכב על חמור. צ"ב למה הוצרך לחמור מיוחד כדי לקחת את אשתו ובניו למצרים (והוסיפו להעיר דרש"י להלן י"ח ב' מפרש דכשמשה נפגש עם אהרן א"ל שיחזרו למדין, וא"כ הוא לא הגיע כלל עם החמור למצרים).

כא

פסוק כ"א. בלכתך לשוב מצרימה וגו' (והנה אע"פ שמשה כבר לא הי' במצרים שנים רבות, זה נקרא "לשוב" כיון ששם הי' עיקר מקום מגוריו ובמדין הי' גר) ואני אחזק את לבו. הנה י"א שרק לאחר ה' מכות הקב"ה חיזק את לב פרעה, וכאן משמע שחיזק מיד (ועי' רמב"ן להלן ז' ג').

כב

פסוק כ"ב. בני בכרי ישראל. (משמע שנקראים בני גם קודם מ"ת, ועמש"כ לעיל ג' ז') פרש"י לשון גדולה כמו אף אני בכור אתנהו זו כפשוטו (ולפי"ז כשאומרים בכור אין הכרח שיש גם בן פשוט, אלא שזה לשון גדולה) ומדרשו כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו. צ"ב מה צריך לחתימה זו, ויעקב ועשו עצמם הרי כבר מתו.

כג

פסוק כ"ג. שלח את בני ויעבדני. יתכן שהכונה לקבלת התורה, אמנם להלן (ה' א') כתוב ויחגו לי במדבר, והכונה להקריב קרבנות (כדפרש"י בחגיגה ו' ב' ד"ה שחגיגה ישנה לפני הדיבור), וכך מפרש האבן עזרא כאן.

שם. הנה אנכי הרג את בנך בכרך. פרש"י היא מכה אחרונה ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה. והנה בדרך כלל הריגה נקרא כשהורגים במכת חרב וכדו', אמנם הבכורות מתו על מטתם ואעפ"כ כתוב הורג (ועמש"כ להלן י"ב י"ב).

כה

פסוק כ"ה. ותכרת את ערלת בנה. בע"ז (כ"ז א') איתא דלמ"ד שאשה פסולה למול, קרי בי' ותכרת דאמרה לאחר ומלו, ולכאורה י"ל שנקרא שהיא כרתה מאחר ששלוחה כמותה (אמנם אם הי' עדיין דינם כבני נח, עמש"כ בפרשת חיי שרה כ"ג ט' בענין שליחות לב"נ), ועוד תירצה שם הגמ' אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרא, ויל"ע דאם היא רק התחילה במה זה נקרא ותכרת.

שם. ותאמר כי חתן דמים אתה לי. צ"ב לאיזה צורך כתוב מה שצפורה אמרה, ועוד צ"ב למה היא קראה למשה עכשיו בשם חתן הרי כבר עבר זמן רב מנישואיהם.

כו

פסוק כ"ו. חתן דמים למולת. התרגום כתב אלולי דמא דמהלתא, ומבואר שהוצאת הדם זה חלק מהמילה, היינו הטפת דם ברית, וכשמסירין את הערלה צריך שיצא דם (ועי' ספורנו, ועי' רש"י בשבת קל"ד א' ד"ה לכרכי הים).

ל

פסוק ל'. ויעש האתת לעיני העם. יל"ע דלעיל (פסוק כ"ט) כתוב שאספו את הזקנים, וכאן כתוב ויעש האותות לעיני העם ומשמע שכולם ראו, ואולי כולם יכלו לבוא, ומשו"ה כתוב שעשה לעיני העם.

מש"כ האבן עזרא שמשה לא דיבר עם ישראל לעולם רק ע"י אהרן, ובמותו הי' כמו כן מליץ תחתיו אליעזר בנו, נראה דצ"ל אלעזר (בנו של אהרן) שהרי לא מצינו שהי' לאליעזר (בנו של משה) איזה תפקיד.

לא

פסוק ל"א. ויאמן העם וישמעו. לכאורה בתחילה הם שמעו ואח"כ האמינו, וצ"ל דכיון שהאמינו הי' וישמעו (ועי' מד"ר ה' י"ג).

ובהמשך הפסוק כתוב כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים, ולכאורה בתחילה ראה בענים ואח"כ פקדם, ואולי כי פקד רואים, אלא מזה מבינים דראה את ענים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א