אברבנאל/שמות/ד

אברבנאל שמות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגו עד ויאמר משה אל ה' בי ה' אחרי שלמד הב"ה למרע"ה ענין שמו וענין שליחותו ענה הוא לפניו יתברך ואמר הן אמת שהזקנים ובני ישראל ישמעו לקולי ויבינו דברי ממה שאומר אליהם בענין חיוב המציאו' אבל עדיין ירצו שאאמת להם שאתה הסבה הראשונ' המחוייבת המציאות שצויתני ושלחתני בשליחות הזה כי אולי יאמרו שאני בעיוני ידעתי שיש סבה ראשונ' לכל והו' מחוייב המציאות וידעתי שהאלהים דבר לאברהם ליצחק וליעקב וכרת ברית עם אברהם להוציא זרעו מזה הגלות או שנשפע עלי שפע כוכב או מזל מן השמים אבל במה יודע איפה שאני הוא הנביא והשליח לגאלם ובפרט שנראה אלי ה' שהוא המחוייב המציאות ושאין אני מתפאר במתת שקר ובנבואה שלא חלה עלי כי הנה אנשי הודו כמו שזכר הראב"ע היו מאמינים במציאות הסבה הראשונה וחיוב המציאות והיו כופרים במציאות הנבוא' בבני אדם וכ"ש שתהי' מהסב' הראשונ' ועז"א והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נר' אליך ה' כלומר לא יאמינו לי שאני נביא ולא ישמעו בקולי במה שאומר שדברת לפי שיקש' אצלם שהסב' הראשונ' יתברך דברה עמי כי הנה בהיות נבואתי מא' מהשכלים הנבדלים יהי' איפשרי אצלם אבל היותה מהסב' הראשונ' יתברך יהי' קש' להאמינו מפני העדר היחס אשר בין הפועל ההו' והמקבל את הפעל והוא אמרו כי יאמרו לא נר' אליך ה' שה' שהו' הסבה הראשונ' השפיע בי מבלי אמצעי. והמאמר הזה אינו סותר ולא הורס מ"ש לו ית' ושמעו לקולך לסבות. הא' כי שם נאמר על שאלת ואמרו לי מה שמו כמו שזכר הרב המורה. והשנית שצפה משה ברוח הקדש העתיד להיות והוא שמפני שהבשורה הטובה תערב לשומעיה ישמעו בקולו וילכו לפני פרעה לדבר שליחותם בתחלה כ"ש בהיותו דבר נקל דרך ג' ימים בלבד. האמנם אחרי שפרעה יגער בהם וישיבם קשות כמו שהי' ויכביד את עולם מפני השליחות כמו שקרה אין ספק שכאשר יאמרו זקני ישר' ושוטריו אל משה ואל אהרן ירא ה' עליכם וישפוט וגו' שאז יספקו בשליחותו ויאמרו לא נר' אליך ה' ואתה בדית מלבך כל זה כי בראותם שמאז בא אל פרעה לדבר בגאולה הרע לעם והצל לא הצילם אין ספק שיאמרו משה בדאי הוא וע"ז נאמר כאן ג"כ והן לא יאמינו לי וגו' שנבא מה שקרה להם עמו אחר הדבור הראשון ומה שנמשך עליו ויהי' פירוש והן לא יאמינו לי שאמרו משה כנגד עם בני ישר' כלו' הן אמת שהזקנים ישמעו לקולי אבל שאר העם לא ישמעו ולא יאמינו לי וגו' ובכל א' מהדברים האלה הותרה השאלה הי"א. וע"כ השיבו ית' מה זה בידך כלומר הנה השאל' הא' אשר שאלת מהשולח תשובתה מושכלת וכבר הודעתיך קושט דברי אמת אבל השאלה הב' הזאת מבחינת הנביא ואמותו אין דרך אחר להתירה כי אם במסות באותות ובמופתים מוחשים כי לא יבחן הנביא בייעודים רעים או טובים כמו שחשב הרמב"ם בפתיחת פי המשנה כי הייעודים אפשר שיהיו חוזרים כפי הכנת המקבלים אבל תהיה בחינת הנביא באמת במעשים אשר יעשה בזולת המנהג הטבעי והית' זאת הבחינה אמתית לפי שפעל הנסים והנפלאות הו' מיוחד לש"י כי הוא אשר ברא הדברים הטבעיים ויוכל לשנותם וכמ"ש המשורר (תהלים קלו ד') לעושה נפלאות גדולות לבדו. ואמר (שם פ"ו ט') כי גדול אתה ועוש' נפלאות אתה אלהים לבדך ולכן היו המופתים מורים על אלוה בורא העולם ומחדשו והו' המשנ' טבעו כרצונו ושאין הדבר ההו' מסודר מהגרמים השמימיים וכפי המנהג הטבעי כי לאי זה דבר שיזדמן יתהוה מאי זה דבר שיזדמן כמו שהו' בפלאים. אלא שהו' מעשה ה' כי נורא הו' ולפי שהנביא המייעד עליהם מורה שעמד בסוד ה' ושהוא איש עצתו ידע מה שברצונו לעשות ולכן היו הנסים והנפלאות אותות חזקים על נבואת הנביא ושהו' קרוב אל האלהי' וידע דעת עליון אבל בעבור שכבר היו מהחרטומי' והמכשפים שיעשו דברים זרים חוץ מן ההיקש במרמה ובתחבולת ואחיזת עינים לכן מפני תחבולות הרמאים אמר למשה מה זה בידך כי לא צוהו שיבקש דבר מחוץ לעשות מופתיו אבל במטה אשר נזדמן בידו עשה ב' המופתי'. והעני' שהיה משה אז בן פ' שנה ומפני זקנתו הי' המטה בידו להשען עליו גם היה רועה והרועים דרכם להנהיג במקלות אשר בידם וגם דרך השלוחים ועוברי דרכים להוליך בידיהם מטות ומפני שלא היה נמצא דבר יותר מזומן בידו מן המטה ההו' לכן נעשו בו האותות. והנה צוהו על המטה השליכהו ארצה כדי שיהא מונח לארכו על הארץ בצורת מטה ויהי לנחש שבדרך פלא הצמח שבב"ח יהי' צפעוני מהמים המזיק עד שנס משה מפניו וצוהו שיאחוז בזנבו ויהי למטה בכפו והודיעו שלא הי' הנס ההו' לעצמו של משה כי הוא מאמין היה בנבואתו אלא לעשותו לעיני העם. וזהו למען יאמינו כי נראה וגו' ואחר שצוהו על נס המטה צוהו על נס היד. וכמו שהמטה כל עוד שהיה ביד משה תמיד היה מטה ולא הי' נחש כי אם בהיותו על הארץ ככה בענין היד כל עוד שהיתה בחיקו היתה בריאה וטוב' אבל כאשר הוציאה מחיקו אז היתה מצורעת כשלג ובשוב' אל חיקו שבה כבשרו כי הית' היד הקדושה לנחש והחיק הטהור ליד מקומות חיים ובריאים. וראוי שנעיין ראשונ' למה נתיחדו ג' האותות האלה לבחינה הזאת. והנראה בזה הו' א' מג' דברים הא' שמרע"ה וגם ישר' היו מסופקין מאד בגאולה מג' בחינות הא' מפאת פרעה שהי' מלך עריץ נוקם ונוטר לישראל כנחש והב' מפאת ישראל שנצטרעו במעשיהם הרעים ובע"א שהיו עובדים במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל והג' מפאת העם המצרי שהיו להוטים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ומשליכים את בניהם ליאור. וכנגד ג' הבחינות האל' צוהו בג' מופתים כי נס הנחש נתן לו לרמוז לפרעה שהיה נחש עקלתון נחש בריח כמו שקראו הנביא ולכן צוה ית' למשה שישליך המט' אשר בידו ארצ' ויהי לנחש לרמוז לפרעה שלא הי' מזרע המלוכה כדברי הראב"ע אבל הי' עץ יבש ובהיותו על פני האדמה נעשה נחש עקלתון וינס משה מפניו כי פחד ממנו שיהרגהו וגם הוא בקש להרוג את משה וצוהו הש"י שיאחזו בזנבו ולא יפחד ממנו ומשה עם רוב פחדו לא אחז בזנבו כמו שצווהו פן ישכנו בפיו אבל אחז בו ר"ל באמצעות גופו להשמר מפיו ויהי למטה בכפו לרמוז שמשה יורידהו מגדולתו ויכניעהו הכנעה רבה ויפת אלהים ליפת ששיער בטעם הזה כפי מה שהגיד ממנו הראב"ע. הנה אם כן היה נס ההפך המט' נחש לרמוז אל פרעה שהי' עץ יבש ונהפך להם לנחש במלכותו ועוד ישוב להיות כא' העצים ביד משה מכח מופתיו. והנה נאמר בנס הזה למען יאמינו וגו' לא על נס הנחש בלבד אבל הוא חוזר על כל הנסים שזכר לו בכאן להודיע שלא היו צריכין למשה לאמת לו נבואתו אבל שהיו לצורך העם כדי שיאמינו שמשה עבד נאמן לאלהים. ואמנם הנס הב' מצרעת היד הי' כנגד ישראל להודיעו שכמו שידו וכל גופו של משה הי' שוה המזג וברי' אולם כן היו בני ישראל מפאת אבותיהם כלם זרע אמת קדושים לאלהיהם וכמו שבהיות האבות בארץ הקדושה תמיד היו בבריאות אמונותיהם ככה יד משה בהיותה בחיקו הית' בריאה וטוב' האמנם כשהוציאה מחיקו ויצא העם מהארץ הקדושה ומהשבטים שבטי יה אבותיהם נצטרעו במעשיהם והוא אמרו והנה ידו מצורעת כשלג ואין הכוונה והדמוי לשלג לענין הצרעת כי השלג לא יתפוש בו צרעת אבל עניינו שהמצורע מפני רבוי הלבנה הנכרית אשר בו יתלבן בשרו יותר מדאי ולכן היו הבהרות לבנות סימן לצרעת ועל זה היה הדמוי כשלג לענין המראה. והנה צוה הש"י למשה שיביאה אל חיקו והוא רמז שיקרב את בני ישראל אליו וילמדם דעת עליון ודרכי קדושה ומיד ישובו לאיתנם וקדושתם ככל אבותיהם הקדושים ולזה כיון באמרו השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו והנה שבה כבשרו. ובעבור שהיה הנס הא' רומז לענין פרעה והיו ישראל בלתי ראוים לשיעשה עמהם אותו נס מפני רשעתם לכן אמר והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון ר"ל לדבר הנרמז אשר יורה עליו האות הראשון מהמט' הנה יאמינו לקול האות האחרון שעוד ישובו ישראל ובקשו את ה' אלהיהם והו' ירפא משובתם ויחזיר עטרתם ליושנה. ואם אמנם יאמרו שלרשעתם לא ישובו אל ה' ומפני זה לא יכנע לבב פרעה הערל הנה אז צוהו באו' הג' והו' ולקחת ממימי היאור ושפכת היבש' והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת כי זה הנס הי' לרמוז שרשעת המצריים לא תתום ולא תבטל עד קריעת ים סוף כי אז יטבעו בים וישליכם הים ליבשה כמ"ש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. הנה התבאר מזה למה היו ג' הנסים האל' להבחין נבואת משה שהי' זה מפני שהיו מתיחסים לענינם של ישראל ושלא נעשו כאן אות הנחש ואות היד לצורך משה כי לצורך ישראל נצטוה בהם. אבל עשה אותם הב"ה באות' שעה לפני משה כדי ללמדנו הנרמז בהם והיותם מתיחסים לענינו. והותר' בזה השאל' הי"ט. והתבאר ג"כ שאומרו בנס הנחש למען יאמינו כי נראה וגומר לא נאמר על אות הנחש בלבד כי אם על כל הנסים שנזכרו כאן שנעשו על ידי המטה כי מפני שנעש' באמצעות המט' ההוא האות הא' שניתן למשה והוא היה נס גדול כמו שיתבאר שעל ידו נודע כי נאמן היה מרע"ה לנבי' לה' לכן נעשו האותות כלן עם אותו מטה וכמ"ש והמטה אשר נהפך לנחש קח בידך והלכת ואומר ואת המטה הזה תקח בידך וגו'. והנה אמר למען יאמינו כי נר' אליך ה' אלהי אבותם והוסיף לומר עוד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב להגיד שהאלוה שעשה נסים ונפלאות לאבותיהם הו' יעמוד להציל את זרעם וירבה מופתיו כנגד אויביהם והותרה בזה השאלה הכ'. וכן התבאר שאמר והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון להודיעו שכבר יפקפקו במה שירמוז האות הא' מענין פרעה נחש בריח כי אולי יאמרו שאין בני ישראל ראויים לשיעשה הב"ה בעבורם הנס ההו' להכניע את פרעה ראש אויביהם לכן יאמינו יותר באות הב' מצרעת היד ורפואתם שאם ישובו בני ישראל אל ה' ירפא משובתם יחיים ויקומו ויחיו לפניו הנה א"כ כשיאמינו באות הב' יאמינו בא' ולא יתהפך ומה טוב אומרו לקול האות הראשון כי הקול הוא הדבר הנרמז והמכוון וכבר יקרא קול הגזרה האלהית כמו שכתוב כקול שדי קול ה' על המים. והותרה בזה השאלה הכ"א. ומפני שגלות ישראל ושעבודם היה כצרעת ממארת מאנה הרפא וגאולתם היתה רפוא' אלהית ומרע"ה אמר אני אני הוא ואין אלהי' עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא לכן נרמז גלותם בצרע' יד מרע"ה וגאולתם בבריאותה ושובה כבשרה ואמר בה הבא נא ידך בחיקך לפי שהחיק הוא שולי הלבוש העליון ובו ישא האומן את היונק והרועה בחיקו ישא הטלאים וכן מי שידו לוקה יביאנה בחיקו ורמז בזה שלא היו כל ישראל אשר במצרים עובדי עבודת אלילים חלילה כי אם אנשים מועטים העושים במלאכה ולכן לא היה לוקה בצרעת כל גוף משה אלא ידו העוסקת במלאכה שהיא לבד נצטרעה והגוף כלו היה בריא והיה צרעתה שנראה בה בהרות לבנות מיתרון הליחה הלבנה ששלט בה פתאום וגם זה היה לאות וראיה כי לא עשה זה משה מרצונו רק מרצון האל כי לא ירבה האדם להצטרע מדעתו ושהי' מסרב בשליחותו ובלתי שמח בו ולא מתפאר עמו וגם זה היה סבה שיאמינו העם בזה האות האחרון כי מה' יצא הדבר גם שהיו בה שתי פלאות הא' שנצטרע' פתאום והב' שנתרפאת פתאום כי אין יכולת בשום חכם לב לרפאת המצורע פתאום רק הנביא הלא תראה בשחין החרטומים שלא יכלו לעמוד לפני משה מפני השחין ולא להסירו וכ"ש הצרעת הנדבקת והותרה בזה השאלה הכ"ב. ואין ספק שמרע"ה עשה לפני פרעה הנס הא' מאלה שהוא נס הנחש והאחרון מהם שהו נס הדם אבל לא עשה האמצעי שהוא נס היד. והסבה בזה היא לפי שנס הנחש היה רומז לפרעה כמו שביארתי ונס הדם מהימי היאור היה רומז לקריעת ים סוף וטביעת המצרים בו מפני היות שניהם נוגעים לפרעה ולעמו עשאם לעיניו השומע ישמע והמשכיל יבין. אמנם נס היד שהי' בערך ישראל וצרעת עונותיהם ורפואת תשובתם לא עשאו לפני פרעה כי לא היה נוגע בו והיה גנאי לישראל ולא עבר משה בזה ממה שצוהו השם ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה כי הנה מלבד אותו הצווי הכולל כבר בא לו צווי פרטי על כל א' וא' מהפלאות אשר עשה במצרים ולא לבד א"ל הש"י ראה כל המופתים אשר שמתי בידך על הג' הנזכרים כי אם על כל הנפלאות שא"ל ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר תעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם כי שם הודיעו כל המכות שהיה עתיד להביא על מצרים והותרה בזה השאלה הכ"ג. לפי זה הדרך לפי שהיו הנסים האלה לאמת נבואתו אל העם וא"א שיראו כלם את האותות בעת עשייתם אבל ילמדו מפי השמועה שקצת מהם ראו אותם כשנעשו ולז"א לקול האות הראשון לקול האות האחרון שהוא הקול אשר יצא בתוכם מעשיית הנסים ההמה אבל על נס הדם לא אמר והאמינו לקול האות האחרון לפי שהמנעותו הוא המודיע והמאמת שיאמינו בו. ואולי שמרע"ה מיהר בתשובתו ולא נתן מקום לשהב"ה ישלים דבריו כשאמר והיו לדם ביבשת כי היה דעתו לומר עוד ואז יאמן העם אלא שמשה הפסיק הדיבור באמרו בי ה' לא איש דברים אנכי וגו' זהו הדרך הא' בביאור האותות האלה. והדרך הב' הוא שהנה הקב"ה צוה למרע"ה שיאמר לזקני ישראל ג' דברים. הא' הוא אומרו ה' אלהי אבותיכם נראה אלי. והב' לאמר פקוד פקדתי אתכם. ר"ל שהשגיח בענינם לגאלם. והג' אומרו ואת העשוי לכם במצרים שהוא לנקום נקמתם. וכנגד ג' הדבורים האלה לאמתם נתן לו יתברך ג' הנסים כי בנס הנחש אמת להם שהש"י הוא נראה אליו לפי שמעשה הנחש יהיה ראיה שהוא נביא השם הנראה אליו כי מי אלוה מבלעדי ה' בורא נפשות ופגרים מתים בכמו רגעים וכמאמר הנביא כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. אמנם האות הב' מהיד בא על הייעוד הב' כי פקד ה' את עמו (ישעיהו ל׳:כ״ו) ומחץ מכתו ירפא כמו שרפא היד המצורעת וכמ"ש ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. אמנם האות הג' בא לאמת הענין הג' שיפקוד הש"י על מצרים ועל אלהיהם אשר הם בוטחים בו להשחית מימיהם ומעתה יתנו הדין על העשוי להם במצרים בלי ספק ותהיה הכוונה באמרו והיה אם לא יאמינו אליך לקול האות הראשון בכל עסקי השליחות יאמינו לקול האות הב' לאמת פקד פקדתי אתכם לפי שהוא מה שנשבעתי לאברהם בין הבתרים והוא מקובל בידיהם והיה אם לא יגמרו ההאמנה גם בב' האותות האלה שיפקפקו בשליחות ובקיום השבועה הנה כאשר יראו האות הג' שנלקה יאור מצרים לעיניהם ידעו ויבינו כי יד ה' עשתה זאת ושכל ג' הייעודים המה אמתיים וכמו שנאמר אחר כך ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו:

ואמנם היתר השאלה הכ"ד אינו ממה שיקשה לפי שאנחנו נאמר שהאמות תמשך מפועל הנסים האמתיים שאין בהם דחייה ולא צד מצדדי הרמאות והתחבולות בהכרח ומבלי בחירה ורצון יאמין האדם בראותם כי כמו שבעיון השכלי ההקדמות המופתיות יחייבו התולדה בהכרח ויצוייר בנפש הדעת ההוא שהוליד המופת שהוא אמת אין עוד מלבדו ואין לרצון ולבחירה מבוא בידיע' האמתית הנקנית מפאת המופת לשיהיה אמת או לא יהיה כי הידיעה האמתית היא המסכמת בנפש עם מה שהוא חוץ לנפש כך הוא בענין הנסים שזרותם ויציאתם מההיקש השכלי יכריח נפשנו להאמין הכח הבב"ת הפועל אותם ואין לך שתאמר שיתחייב מזה שלא יגמל ולא יענש האדם על האמונות כי הנה שלמות הנפש אינו כי אם בהשגות האמתיות המושגות בידיעה ובקבלה והם השכר עצמו גם כי הנה האדם יגמל ויקבל שכר באמונות להיותו שומע אל הנביא ומעיין במעשיו ומבחין אותם כראוי בהשתוקקות גדול לדעת האמת ועל ההשתדלות הזה יקבל השכר ועל העדרו יקבל העונש עם היות שהמדע אשר יקבל משם תקבלהו נפשו מכח הנס והמופת מבלי בחירה ורצון לפי שהידיע' וההשגה לא תפול בה הכרח שהוא התנגדות הרצון וגם לא תכריע לרצון ולבחיר' לפי שהוא למעלה מהם. והשכל הוא מנהיג הרצון בדברים המעשיים האפשריים אך הרצון לא יפול בפעולת השכל העיוני והשכל שהוא אצל הדברים המדעיים שהם בעלי הנצחיות והכרחיי' בעצמם. ואמנה למה שטענו שיתחייב שתהיה האמונה בלתי מקבלת השנוי והתמורה נשיב שכן הוא האמת שבהיות הנס בחזקו האמונה הנקנית ממנו א"א שתשתנה אבל כבר איפשר שיעשה הנביא נס ויראו אותו ויאמינו לדבריו ואחר כך ימצאו חולשה בענין הנס ההוא או יחשבו שנעשה ברמאות ובתחבולה או ראו דבר מנגד אליו ולכן יתחרטו מאמונתם ויחשבו שאין הדבר כמו שחשבו בראשונה. וכן היה ענין ישראל עם מרע"ה שבתחלה כשעשה הנסים לעיניה' נאמר ויאמן העם שהאמינו היות הדבר אלהי האמנם כשראו ששאל מפרעה דרך ג' ימים וצוה את העם ושאלה אשה משכנתה וגומר קנו בלבם מחשבה רעה שמרע"ה מעצמו הי' עושה זה ולא ה' פעל כל זאת ולכן פקפקו נגדו ביציאתם ממצרים באמרם מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים עד שהוצרך לומר כשראו נס קריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ואמר יתברך במעמד הר סיני וגם בך יאמינו לעולם. ואמנם ענין העגל לא הי' לחולשתם באמונת הש"י אלא לחשבם שהי' משה מת כמו שיתבאר. וכן קרח ועדתו לא פקפקו באמונ'. ואמנם מה שטענו מפרשת כי יקום בקרבך נביא תשובתו מבואר בכתוב שאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ר"ל שלא נשמע לדבריו ולא נראה אותותיו כדי שלא נבוא להאמין בדבריו הנה א"כ לא צוה על האמונה כי אם על ההשתדלות הקודם אליה. ואמנם למה שטענו מהיות הנס דבר מסופק נשיב כי בהיותו מסופק לא יקנה אמונ' קיימ' ולכן המאמין ע"פ האותות יש בו דופי שאיפשר שנעשה הנס ההוא בלהט ובכשוף כמו שזכר הרב אבל בהיות הנס בעיני הרואים דבר מוחש אמתי מאין ספק בו למה לא תקנה נפש הרוא' אותו אמונה קיימ' הכרחית כפי מה שראה. ואמנם מה שטענו ממה שאמרה תורה ובחרת בחיים שהוא נאמר על הדעות האמתיות תשובתו מבוארת ממה שזכרתי שהבחירה היא לשמוע בלמודים ולבקש את דבר ה' וללומדו כראוי. ואמנם הגעת האמונה או הדעת בנפש מפאת הטענה השכלית או הנס המוחש על פי חזקו ואמתתו הוא דבר נמשך מאליו ומגיע לנפש מבלי בחירה ורצון. ואמנם למה שטענו ממ"ש הב"ה כאן למשה והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והיה אם לא יאמינו גם לב' האותות האלה אין בזה טענה כי הכוונה בזה אם שלא ירצו לשמוע דבר משה ולראות מופתיו ואם שיעלילו עליהם עלילות ברשע להוציא לעז על נפלאותיו ולא דבר הכתוב שלא יאמינו בהיות הנסים הכרחיים ומבלי דחייה לעיניהם זהו מהשנ"ל בהיתר השאלה הזאת הכ"ד:

י

ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי וגו' עד וילך משה וישב אל יתר חותנו. לפי שראה מרע"ה שהיה הב"ה מפליא לעשות עמו אותות ומופתים למעלה מהטבע התחנן לפניו שכמו שרפא את ידו ירפא את פיו ולשונו והוא אמרו בי ה' והמפרשים כתבו שהוא לשון תחנה ולי נראה שהמלה היא כפשוטה כאומר לא תעשה הנס והפלא במטה אשר בידי אבל עשה אותו בי לפי שלא איש דברים אנכי ואני חשבתי שכאשר שרתה הנבואה עלי כן אתה מבלי שאבקש עליו תעשה פלא בי לתיקון פי ולשוני כמו שצריך לנביא ההולך בשליחות אשר כזה שראוי שיהיה לו לשון מדברת גדולות לדבר אל פרעה ולדבר אל העם ולהנהיגם במעגלי צדק ואנכי רואה שלא הרוחתי דבר עם הנבואה השורה עלי וה"א לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כלומר זה לי ג' ימים שדברת אל עבדך בכל יום ויום מהם ועכ"ז כבד פה וכבד לשון אנכי כאשר הייתי בימי חורפי שלא תקנת חסרוני ומום פי ושפתי ואמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי לפי שהי' לו ערלה ויתרון בשר בשפתים וכמ"ש הן אני ערל שפתים ולכן היה כבד הדבור כי לא יוכל לבטא באותיות בומ"ף והיתה שאלתו ובקשתו כאומר עם הנפלאות האלה תעשה בי ג"כ פלאיך ומעשיך הנוראים לא במטה ולא במימי היאור בלבד. והנה הוצרך מרע"ה לבקש על פיו ושפתיו לפי שהיה עתיד כמו שצוהו לדבר לזקני ישראל ולדבר אל פרעה פעמים רבות וראה שגנאי הוא לו להיות עלג כבד פה וכבד לשון. וכבר שאל הר"ן בדרשותיו למה היה מרע"ה חסר הדבור וערל שפתים בהיותו שלם בכל השלמיות הגופניים והנפשיים כמ"ש אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר וכלם ממשה גם כי שם נביא נגזר מלשון ניב שפתים. והשיב לזה כי מהיות התורה וקבולה דבר היותר גדול שאיפשר במין האדם היה ראוי לעם המקבל אותה שיהיה ברור אצלם שהיא אלהית ושלא יפול בה שום ספק וחשש וע"ז נעשו ביציא' מצרים המסו' הגדולות האותות והמופתים כדי שידעו ישראל שהנמנעות אצל הטבע היו אפשריות בחק היכולת האלהי. ולפי שהיתה מצרים מלאה חרטומים ומכשפי' בחר הש"י לעשות שמה הבחינה הזאת כדי שיתברר לעיניהם שלא היו אותן המופתים בכשוף ובלהט וכמ"ש במס' מנחות (דף פ"ה) שאמרו יוחני וממרא חרטומי מצרים למרע"ה תבן אתה מכניס לעפריי' עיר שכולה תבן ושמרע"ה השיבם למתא ירקא ירקא שקול כלומר שלכן בחר הש"י לעשות שמה מופתיו בעבור היות מצרים מלאה כשופי' כדי שיוכר ויובדל הדבר האמתי מהמזוייף ולזאת הסבה עצמה בהיות מרע"ה נשלם בכל השלמיות הוסר ממנו בהשגחה גמורה צחות הלשון וקלות הדבור למען לא יחשב שהמשיך לבות בני ישראל אחרי תורתו בכח דבריו ושנצח את המצריים ברוח שפתיו וכתב הרמב"ן שמשה לא רצה להתפלל על תקון פיו ושפתיו לפי שלא היה חפץ בשליחות ושאם היה מתפלל עליו היה הקב"ה עונה אליו ועושה בקשתו. האמנם דברי הר"ן צדקו בטעם הענין ולזה כיון ית' במה שהשיבו בכאן מי שם פה לאדם ר"ל כי האלמות והעברת הדבור בו לא היה בלבד מפועל הטבע אבל היה דבר מושגח מהש"י מכוון ממנו לתכלית משובח כי הוא השם פה לאדם והוא אשר שם האלם בכוונה והשגחה כי עם היות שההעדר אינו מפעולת פועל הנה האלמו' במרע"ה היה דבר מושגח ומכוון מאתו ית' וכבר העירו ע"ז (מנחות פ"ה) בב"ר מי שם פה לאדם א"ל אין אתה איש דברי' אל תחוש הלא אנכי בראתי כל פיות שבעולם ואני אלמתי מה שחפצתי. והרמב"ן פי' מי ישום אלם נמשך למלת אדם שזכר מי שם פה לאדם או מי ישום אדם אלם והענין שכיון שלא רצה להתפלל עליו לא ירפאהו וילך בשליחות על כרחו והנה זכר השם עם זה חרש ופקח ועור לפי שג' קנינים או פעולים יש באדם שהן יותר נכבדות מכל פעולותיו. הא' הוא הדבור כי בזה ידמה לבר אלהין ועליו אמר מי שם פה לאדם ואמר על העדרו או מי ישום אלם. והב' הוא בחוש השמע שהוא מכין ומצרן גדול להשגת החכמות והג' הוא פועל חוש הראות ולכן אמר על העדר חוש השמע או חרש. ועל העדר חוש הראות או עור. ועל קנין חוש השמע וקנין חוש הראות אמר או פקח כי שם פקח אמר על השמיעה כמו לפקוח אזנים ועל הראות כמ"ש פקח עיניך וראה הרי שנזכרו בפסוק הזה ג' קנינים דבור ושמיעה וראייה וג' העדרים מהם שהם אלם וחרש ועור והנה אמר מי שם פה לאדם כנגד אהרן שיהיה לו לפה ואמר או מי ישום אלם על משה. ואמר או חרש על פרעה כמ"ש ולא ישמע אליכם פרעה. ואמר או עור כנגד חרטומי מצרים שלא ראו אור האמת ולכן אמר על כלם הלא אנכי ה' שהכל מאתו ית'. כי הוא יודע פשר דבר והכל ממנו בחכמה. ולכן השלים דברו באמרו ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר ר"ל שאיישר הדברים בפיך באופן שלא תצטרך לבטא באותיות הכבדי' על פיך ועל ציצת לשונך אבל תדבר באותיות קלות אצלך ובזה תושלם הכוונה העליונה ולא תהיה השליחות עליך למשא והותרה בזה השאלה הכ"ה. אבל מרע"ה לא נתפייס בזה והשיבו בי ה' שלח נא ביד תשלח ר"ל נקל היה בעיניך להפוך המטה נחש והמים דם וכי יחדל הרצון והיכולת לתקן את אשר עות הטבע בפי ובשפתי וז"א בי ה' בתמיה כלומר בי בעצמי תעשה טענותיך לבלתי רפאני לכן שלח נא ביד תשלח מי שיהיה צח הלשון ונקל הדבור כי כן ראוי לשליחותך כי אם אתה צריך לשלוח עמי אדם שידבר מליץ טוב יותר טוב הוא שתשלח בידו השליחות כלו ומה לי שמה ולמה אהיה עליו למשא ויש במשמע דבריו ג"כ שישלח שליחותו ביד אותו השליח שעתיד להעלותם אל ארץ הכנעני אחרי שכבר רמז לו שהוא יוציאם ממצרים כמ"ש והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ולא אמר שיעלם ויכניסם לארץ. ולזה רמז ג"כ באמרו שלח נא ביד תשלח כלומר שלח השליחות הזה ביד אותו השליח שאתה עתיד לשלוח להכנסת הארץ וכבר העיר לזה רש"י בפירושיו. ומאשר אמר ביד תשלח נ"ל יותר נכון לפ' שהיתה כוונתו לומר לפניו ית' כי אם היה מתוקן פי ולשוני הייתי ראוי לשליחות והייתי ציר נאמן לשולחי דורש טוב לעמי ודובר שלום לכל זרעי אבל אם אני כבד פה וכבד לשון ולא אדבר דבר לא לפרע' ולא לישראל איני ציר בגוי' שולח אלא איש עתי הולך וכתב בידו כשליח הולכה שיתנו בידו כתב אחד להוליכו ממקום למקום שאין עליו לדבר כלל אלא ללכת שמה ולתת מה שניתן בידו ולכך אמר ואם ככה את עושה לי שליח הולכה ולא שליח דבור שלח נא ביד תשלח איש עתי שתשלח בידו מה שתרצה כאלם לא יפתח פיו כי איני רוצה להיות שליח יד אלא שליח פה. והותרה בזה השאלה הכ"ו. ושזכר הכתוב שחרה אף ה' במשה. והרב המורה כתב בפ' ל"ו ח"א כשתחפש בכל הכתוב לא תמצא חרון אף וכעס בבורא ית' רק בענין ע"כ והפסוק הזה חולק עליו. וכבר אמרו אנשים שהיה חרון אף ה' במשה על שסרב בשליחותו למנוע למדו את העם בידיע' האלוה ולהצילם ממה שנשתקעו באלילי המצרים ושלכן נחשב למשה זה כאלו עבד ע"כ יען מנע את עצמו מללמד את העם דרך ה'. והראב"ע כתב כי לא מצינו חרון אף ה' שלא חדש נזק. וכתב שי"א שגם זה חדש נזק שנ' ויפגשהו ה' ויבקש המיתו האמנם הוכיח למרע"ה וא"ל הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא ר"ל היטבת לראות שכוונתי לשלוח עמך איש יודע דבר ונבון לחש ואולי לקנאתך ממנו שיגדל עליך בדבר שפתיו אמרת שלח נא ביד תשלח והנה טעית בחושבך שאקל בכבודך בדבר השליחות כי באמת אין עיני ולבי בזה רק על אהרן הלוי אחיך כי היה נודע בישראל על יחס הלוי וידעתי כי דבר ידבר הוא ולא יהיה סרבן כמוך בשליחות ואל תחשוב שיקנא בנבואתך כי הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו והוא עם היותו גדול ממך והיותו חכם חרשים ונבון לחש לא ישוה אליך בשליחות אבל יהיה תחת ידיך שאתה תשים את הדברים בפיו לא כפי סברתך הפשוטה כי אם כפי חכמתי העליונה והוא אמרו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון והכל יהיה אם כן מאתי אבל השפע יבא ממני עליך בלי אמצעי ואתה תשפיע על אהרן ואם כן כבוד השליחות כלו יהיה תלוי בך והוא יהיה כתורגמן וזהו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים. הרי שאתה במדרגת האלהים בערך אהרן והוא במדרגת הנביא אצלך שהולך ומדבר מה שצוהו הש"י אבל לא יהיה עיקר שדבר הזה בויכוחי' בשפת יתר אלא במעשים הנפלאים שתעשון וה"א ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. כלומר המטה יהיה בידך ואת' תעשה האותות וגם בזה תהיה לאלהים המחדש אותות ומופתים ולא אהרן והותרו השאלות כ"ז וכ"ח. ובפ' ר' אליעזר א"ר שמלאי בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו. והמאמר הזה צריך ביאור מדוע נתיחס הגמול הזה לאהרן על טוב לבבו בנבואת מרע"ה יותר מכל מדות טובות שהיו בו ואיך ייחסו חשן המשפט לשכ' הזה כי הוא היה א' מח' בגדי כהן גדול וא"כ זכה אליו מפאת כהונתו לא בשכר שמחת לבו. והר"ן כתב בתשובת זה שכל מדותיו של הב"ה מדה כנגד מדה כי זהו המביא בני אדם להאמין בפנת ההשגחה וידוע שהחשן לא היה מגיד עתידות כי אם מצד האורים והתומים שהיו בין כתפיו והאורים והתומים לא היו מכלל הבגדים שהרי בבית שני היה בו חושן ולא היו בו אורים ותומים ולכן תמצא שהאורים והתומים לא נזכרו בסדר פקודי במעשה הבגדים כמ"ש הרמב"ן כי הנה כתוב ויעש האפוד ויעש את החשן ולא אמר ויעש את האורים ואת התומים לפי שלא היה זה ממעשה האומנים כלל אבל מרע"ה לבדו נצטוה בדבר כמו שנ' בפ' ואתה תצוה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וכל זה מורה שלא היו האורים והתומים מכלל בגדי הכהונה. וראוי א"כ לשאול למה זכה בהם אהרן הכהן כי כמו שהנביא במה שהוא נביא תיוחס אליו הגדת העתידות ולא עבודת המקדש כך הכהן במה שהוא כהן ראויה אליו העבודה במקדש ולא הגדת העתידות לז"א רבי שמלאי שזכה אהרן לזה בזכות וראך ושמח בלבו ר"ל שלא נתקנא למרע"ה אחיו הקטון ממנו בגדולת הנבואה בהיות שאהרן נבא ראשונה במצרים ולכן היה שכרו שזכה להגדת העתידות באורים ותומים שהעתידות שיודיעו' הם אינם חוזרין ולכן נקראו משפט כמ"ש ושאל לו במשפט האורים. ואמנם במ"ש ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות כתב א' מחכמי האומות שצוהו כן להורות שמצד שהוא מנהיג היה ראוי שימצאו בו השלמיות כלם שיורה עליהם המטה והשבט ולז"א שאם יישר אורחותיו בהנהג' יהיה למט' ישר בכפו וזה כשיהיו עיניו ולבו לשמים ויפלס מעגלותיו בפלס ומאזני משפט לה'. אמנם אם ישליכהו ארצה כלומר שימשך אל הכבודות ואל המעלות ואל התענוגים הארציי' יהפך לנחש עקלתון ויצא משפט מעוקל ולכן נס משה מפניו כי ירא מהמכשולות וההסתכנות הרב שהיה בזה אבל הורהו שהיציאה מההסתכנו' ההוא אינו רק עם ההתאמץ לישר העקוב ולשומו למישור וזהו שלח ידך ואחוז בזנבו שהיותר עקום מכל גוף הנחש הוא הזנב וכשיאחוז בו בכח אמיץ יתישר בהכרח הנה א"כ המטה אשר ביד מרע"ה יורה על עניני' ו'. הא' להשען עליו לתקומה והתעוררות כמ"ש שבטך ומשענתך המה ינחמוני. הב' להורות על קצינות ונגידות כמ"ש שבט מישור שבט מלכותך. ואמר שבט למשול שבט מושלים. הג' להורות למונהגים הכנעה ועבדות וכמ"ש בשבט יכו על הלחי וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט כי המטה והשבט אחד הם שנ' (ישעיהו י׳:ה׳) הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי. הד' לקבץ הפזורי' ולשומם באחדות ועל זה נאמר אני ארעה את צאני ואני ארביצם נאם ה' את האובד אבקש ואת הנדחת אשיב והרועה מנהיג את הצאן בשבט כמו שנאמר רעה בשבטך. הה' להוכיח וליסר הסרים מדרך השכל והמטי' עקלקלותם בשבט ורצועת המרדות כמ"ש (משלי כ״ו:ג׳) ושבט לגיו חסר לב והכה ארץ בשבט פיו (ישעיהו י״א:ד׳) הו' להורות ביושר בעליו ונעימותו והוא שבט היושר שעליו נאמר שבט מישור שבט מלכותך ואמר (תלי' ק"י) מטה עוזך ישלח ה' מציון ולהיות כל השלימיות האלה נכללים במטה המנהיג ובשבטו צוה יתברך למרע"ה בעת שמינהו לנגיד ומצוה על עמו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעש' בו את האותות ר"ל האותות הג' שאמר לו או כלל המכות שנעשו במצרים ועל הים:

יח

וילך משה וישב אל יחר חותנו עד סוף הסדר. ויש להעיר בפסוקים האלה גם כן שאלות:

השאלה הא' באמרו אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים כי הנה אמרו אלכה ואשובה יורה שהיה דעתו לדור עמהם במצרים בתמידות כאשר היה באמנו אתם ובאמרו ואראה העודם חיים מורה שהיה דעתו ללכת יחידי בדרך בקור כאדם הנכסף לראות פני אחיו ולחזור מיד:

השאלה הב' בפסוק לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך כי הנה ההודעה הזאת היה ראוי שתהיה בתחלת שליחותו כשצוהו השם יתברך לך ואשלחך אל פרעה מלך מצרים כדי להבטיחו שלא יירא ללכת שמה ואיך לא זכרו שם בשעת המראה בהר סיני ובא להודיעו במדין אחרי שנטל רשות מחותנו ללכת:

השאלה הג' בפסוק ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה כי הנה יראה המאמר הזה מיותר בלתי הכרחי לפי שהליכתו לא היתה כי אם בשליחות האל יתברך ולעשות אותותיו בפרעה ובמצרים ואיך ישכח עצם שליחותו לשיצטרך ית' להזהירו עליו ראה כל המופתים וגו' אף כי הדברים האלה כלם היה ראוי שיצוהו עליה' בשעת המראה ולא אחרי שהרכיב את אשתו ואת בניו על החמור ללכת בשליחותו:

השאלה הד' מה ענין ויפגשהו ה' ויבקש המיתו ועל מה בקש להמיתו והלא שלוחי מצוה אינן נזוקין ואם היה זה עונש אלהי למשה על שנתעצל במילת אליעזר בנו כדברי חז"ל וכמו שיורה עליו הספור איך נאמר עליו ויפגשהו ה'. ולשון פגישה לא יאמר כי אם על הדבר שיבא שלא במתכוין אלא ע"צ הקרי וההזדמן כאמרו פגוש דוב שכול באיש. והדברים האלהיים באים בסדר והשגחה ואינם בקרי ובפגישה ועוד שהרי עדין לא חלה עליו מצות מילה כיון שעדין היה בדרך ומאי רצה רבי יוסי באמרו על שנתעסק במלון תחלה שהרי לא יתכן שימול אותו במלון ויצא לדרך:

השאלה הה' מה ענין מאמר צפורה כי חתן דמים אתה לי ונאמר עוד אז אמרה חתן דמים למולות ושני המאמרים האלה ענינם אחד והרי אם כן אחד מהם כפל ומותר בלי ספק:

השאלה הו' למה במאמר השני נאמר למולות ולא נסתפק לומר חתן דמים אתה לי כמו שאמרה צפורה בעצמה ולמה נאמר למולות בלשון רבים והיה ראוי שיאמר למילה. והרלב"ג השתדל לבאר שהרבוי בכיוצא מהמאמרים האלה כחו כח יחיד ואינו נכון:

השאלה הז' אם נזכרה בכתוב מפורשת הליכת צפורה עם משה למה לא נתפרשה גם כן חזרתה לבי' אביה אם חזרה מהדרך מאותו מלון שזכר בסבת הילד כדבריהם ז"ל או חזרה ממצרים כי נכסוף נכספה לבית אביה כדברי הרלב"ג ולמה לא זכר אם הלכה מעצמה או שלחה משה כי הכתוב לא פי' בזה כי אם מה שאמר אחר זה בפ' יתרו אחר שלוחיה:

השאלה הח' מה רצה פרעה באמרו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח אחר שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו ואיך חזרו לומר אלהי העברים נקרא עלינו והרי אמר שלא ידעו ולא ישמע בקולו ולא עוד אלא שאמרו פן יפגענו בדבר או בחרב מאי איכפת ליה:

השאלה הט' למה לא הרבה עליהם פרעה את מתכונת הלבנים ובא עליהם בתואנות התבן עד שאמרו נוגשיו עתה קחו לכם תבן מאשר תמצאו כי לא נגרע מעבודתכם דבר והיא הנותנת שלא יוכלו ללכת לקושש:

השאלה הי' על מה היתה צעקת משה ומאז באתי אל פרעה לדב' בשמך והלא נאמר לו מתחלה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי וגומ' ומה הדבר שנתחדש לו עתה שעליו צעק לבו אל ה'. והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלן:

וילך משה וישב אל יתר חותנו וגומר עד ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת וגומר אחרי שגמר משה בלבו ללכת בשליחותו במאמר השם הלך מהר סיני אל מדין ודבר עם יתר חותנו ליטול ממנו רשות לשוב למצרים ואין ספק שלא אמר לו דבר מענין שליחותו ומה שדבר אתו האלהים אבל אמר לו בלבד אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים כלומר אלכה נא אל אחי אשר במצרים ואשובה מיד כי לא אתישב שמה ימים רבים אלא כדי לראו' בלבד העודם חיים כי נכסוף נכספתי לבית אבי ואחי ולכן ארדה נא שמה ואראה אותם ואשובה ארעה צאנך אשמור והנה יתרו היה גדול העצה יועץ וחכם חרשי' ונבון לחש ולא רצה למחות בידו ההליכה כי חשב שלא יאמינהו משה ולא ישמע בקולו אבל אמר לו בלבד לך לשלום ואין זה נתינת רשות ללכת אבל הוא כמתרה בו ואומר יהי רצון מלפני הש' שתלך לשלום כי בכל עת שיצאת במצרים לראות את אחיך קפצו עליך סכנות פעם אחת הרגת את המצרי פעם ב' הלשינוך העברים הנה אם כן כבר אתה מוחזק שבכל עת שתלך לראות את אחיך במצרים תהיה איש ריב ואיש מדון לכל הארץ ומי יודע אם לעת כזאת יעלילו עליך עלילות ברשע גם על הדם אשר שפכת שמה ועל זה כלו א"ל לך לשלום בדרך התראה כלומר הבט שתהיה הליכתך שמה לשלום וכאשר ראה ית' שיתרו היה מפחיד לבו של משה בענין ההליכ' הבטיחו בהפך מה שדבר לו יתרו וז"א לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך רוצה לומר עד עתה אמרת ליתרו שהיה רצונך ללכת למצרים ולשוב מיד אל מדין ועתה לא תעשה כן אבל לך שוב מצרימה בדרך תשובה מוחלטת לשבת שם בתמידות ולא תחוש לדברי יתרו כי הנה כבר מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ואז כשראה משה זה לקח את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. ואיפשר שאומרו החמור הוא שם המין שהוליך חמורים הרבה או שהפסיק חמור אחד לשאת אשתו ובניו מחמורי הארץ ההיא כי הנה צפורה אז ילדה את אליעזר והיתה מוליכה אותו בחיקה. וגרשום היה רוכב אחריה בחמו' ההוא ובזה האופן שב למצרים. כי הנה בראשונה היה דעתו ללכת יחידי מבלי אשה ובנים ועתה שהבטיחו הש' לקח אשתו ובניו להוליכם שמה. והיתה זאת באמת עצה נכונה לחזק לבב ישראל כי ידע חולשת אמונתם בגאולה עד שכאשר חרה אף פרעה מעט כפרו לגמרי במרע"ה ודמו שכלם ימותו תחת יד פרעה לכן משה הביא שמה אשתו ובניו הקטנים להראות לישראל כי הוא בטוח מאד בגאולה ושאין לו פחד כלל מנזק המלך ועמו כי מי שהוא מפחד מהסכנה לא יכניס בה אשתו ובניו הקטנים וגם לתכלית שיצאו כלם יחד בשעת הגאולה. וזכר שלקח את מטה האלהים בידו כי הנה קראו מטה האלהים לפי שבאמצעותו יעשה מופתיו והוא יהיה שבט מישור ומטה הנהגתו לעמו וחשב משה שבהיות המטה בידו מה יעשה אדם לו והנה השם כדי לאמץ עוד את לבבו אמר לו בלכתך לשוב מצרימה וגו' רוצה לומר אל תבטח במטה לענין הצלתך כי אינך צריך אליו כיון שאני אהיה עמך וגם לא תחשוב שבעבו' שאתה תשוב מצרימה להתישב שמה תצטרך להחניף פני פרעה ועבדיו למצוא חן בעיניה' להיותך יושב בארצו אין הדב' כן אבל בהפך שבלכתך לשוב מצרימה לשבת שם בהתמדה ראה כל המופתי' אשר שמתי בידך והוא רמז לכל המכות העתידו' לעשו' במצרים כמו שא"ל והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ועשית' לפני פרעה אל תירא ואל תחת מפניו כי אתך אני להצילך. ואמר אשר שמתי בידך להגיד שאין הדבר תלוי במטה אלא ביד משה שהוא הפועל אותם בכח השם ואמר לא תחשוב מפני זה שתמצא את פרעה ירא ורך הלבב מפניך כי אני אחזק את לבו לבלתי שלח את העם לא לדבר כנגדך ולהקל בכבודך חלילה. אבל יהיה הדבר בהפך שאתה תאמץ כח ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני וכיון שאתה ממאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ועם כל קושי הדברים האלה שתאמר אליו וזרותם הנה לא יעצור כח לדבר אליך מטוב עד רע. ובפרשת וארא אבאר למה קרא את ישראל בני בכורי. הנה התבאר שהדבורים האלה כלם נאמרו למרע"ה במקום הזה מפני הדבורים שהטיח כנגדו יתר חותנו והותרו במה שפרשתי בפסוקים האלה ג' השאלות הראשונות הא' והב' והג' שהעירותי בפרשה. ואמנם מה ענין אמרו ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו ראיתי מי שפי' שהש"י חשב לעון למרע"ה הליכת אשתו ובניו למצרים כי יהיה זה אליו טרדת מחשבתו והמנע התבודדותו בנבואה ואין הדבר כן כי כוונתו בזה היתה רצויה ומעשיו לשם שמים לאמץ לבבם של ישראל ולהבטיחם בגאולה ושלא יפחדו מפרעה וממצרים כמו שזכרת. אבל תוכן הענין הוא שהנבואה היתה יורדת אל משה תמיד והיה צריך לעמוד תמיד בהתבודדותו ומחשבתו בשליחותו. ולכן כשבא במלון ונתעסק בעסקי לינה כל אותו הלילה ולא התבודד בעניני שליחותו ונבואתו תחלה הנה כשחל עליו שמה השפע מצאו בלתי מוכן לנבואה וז"א ויפגשהו ה' רוצה לומר שבא' הנבואה עליו ולבו ומחשבותיו היו טרודים בעסקי לינתו ואשתו ובניו ומפני שנמצא בלתי מוכן לקבול השפע ההוא היה עליו הצער והסכנה ההיא ותפעם רוחו. וה"א ויבקש המיתו לא שהיה רוצה הש"י להמיתו כי חפץ חסד הוא אלא שפגש אותו השפע העליון בהיותו בלתי מוכן ולכן נסתכן והגיע לשערי מות וזהו מ"ש רבי יוסי (נדרים ל"ב) על שנתעסק במלון תחלה ר"ל שהיה לו להתבודד ראשונ' בנבואתו שיום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת באמצעותם. ואין ספק שצפורה ילדה את אליעזר כשנסעו ממדין וכאשר א"ל הש"י מתו כל האנשים המבקשים את נפשך כי מפני זה קראו אלעזר ואמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה כמו שבישרו ית' וכדי לקיים משה דבר הש"י ומצותו בשליחותו שם לדרך פעמיו ולא מל את בנו מפני סכנת הדרך והנה צפורה בצדקתה ובחכמתה חשבה כי אולי בעון שלא מל את בנו קראוהו הרעות האלה או שהיתה מיתת משה לפי שהיה מוליך אשתו למצרים והיתה מסופקת איזו מאלה היתה סבת מות משה ולכן לקחה צור שהוא שן סלע חותך שנזדמן ליד' מפני שלא היה לה מאכלת ולא תער השכירה ותכרות את ערלת בנה ותאמר דילמא שאתה היית בעבורי חתן דמים ר"ל חתן מת ובטל מן העולם ושאין המילה סבה בזה כי עם היות שכרתה את ערלת בנה תמיד היתה מסופקת אם הסבה היתה אחרת מצדה ולא מצד הילד וז"ש חתן דמים אתה לי ר"ל בעבורי והענין שהיה מת בעבורה אבל כשראתה שעם המילה נתרפא נגע לרגליו של משה והיתה אוחזת בהם להמשיך החומר המחליא לצד מטה ואמרה חתן דמים אתה לי. וירף ממנו ר"ל המות ועבר העלוף ההוא ממשה אז אמרה באמת אתה חתן דמים למולות כלומר היית חתן דמים מסתכן ומת מפני מילת הנער שמנעת מעשותה עד כה לא בעבורי כמו שאמרתי בראשונה ואמר למולות בלשון רבים לפי שלא ידעה האם נתחייב מיתה בעבור שלא מל את הילד במדין קודם בואו או מפני שלא מל אותו שם במלון. ולפי שצפורה לא ידעה האם היה הצער אשר בא למשה בעון מילת הילד או מפני שהיה מוליך אותה למצרים לכן רצתה להצילו משניהם אם הילד בשכרת' את ערלתו ואם לעצמה בששבה אל בית אביה כדי שיהיו מחשבותיו של משה פנויים להתבודדות הנבואה ולא יפגשהו הש"י להטרידו בצרכי האשה והבנים וגם מפני חולי הנער במילתו וזהו מה שנאמר בפ' יתרו אחר שלוחיה. וחז"ל אמרו (רש"י שמות יח ב') ששלח אותה בעצת אהרן ולפי שהיתה הסבה בזה נעלמת אם חזרה מפני זה או מפני זה לכן לא נתפרש בכתוב והותרו במה שפירשתי בפסוקים האלה השאלות ד' וה' וו' וז':

כו

ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה וגו' עד סוף הסדר. ספר הכתוב שכאשר צוה הש"י למשה ללכת למצרים באה הנבואה לאהרן להודיע שמרע"ה היה רועה במדבר וצוהו הש"י שילך שמה ויתראו פני' וכאשר יצא משה ממדין ללכת למצרים יצא אהרן ממצרי' ולכן פגש אותו בחצי הדרך בין מצרים ומדין בהר האלהים כי כמו שנבואת הש"י ורוחו העיר את שניהם כן נפגשו באותו מקום אלהי אשר דבר המלך ודתו הגיעו. והנה משה הגיד לאהרן את כל דבר ה' אשר שלחו רוצה לומר אשר דבר אליו בענין שליחותו אם מהשמות הקדושים שלמדו ואם מכל מה שהפציר משה מלכת בשליחו' ההוא מפני וענותנותם ואת כל האותות אשר צוהו ר"ל לעשות לזקנים ולפרעה כי הכל הודיע הש"י למשה בזמן שליחותו וילכו משה ואהרן ויאספו את כל זקני ישראל אנשים חכמים וידועים וידבר אהרן אליהם את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה כי הנה אהרן היה המליץ והמגיד אותם מפי משה. ואמרו ויעש האותות לעיני העם חוזר למשה שזכר לא לאהרן כי אהרן דבר את הדברי' ומשה עשה את האותות והם ההפך המטה נחש וצרעת היד ורפואתה ונס ההפך המים דם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל ר"ל האמינו שהאל יתברך הוא המחוייב המציאות כמו שלמדם ממאמר אהיה אשר אהיה וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ולא אמר בזה ויאמן אלא וישמעו כי שמעו דבריו בזה ויקדו וישתחוו לפניו ית' אבל עדין היו מסופקים בו ולכן אמר וישמעו ואחשוב שהזקנים לא רצו ללכת עם משה ואהרן לפני פרעה כמו שאמר השם למשה ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים כי הם יראו מפניו ולכן באו בלבד משה ואהרן ואמרו אל פרעה דברים קצרים כה אמר ה' אלהי ישראל כלומר המחוייב המציאות שהוא המשגיח בעם ישראל שלח את עמי המיוחד לי ויחוגו לי במדבר ר"ל שיזבחו לשם שמה כי החג הוא מלשון זביחה כמ"ש וחגותם אותו חג לה' ואמר זה לפי שלא יבין פרעה עבודת האלהים כי אם בזבח וחגיגה ולא הוצרך לתת טעם למה יחוגו במדבר לפי שידוע היה לכל כי אין ראוי שיעשו חגם ומועדם בארץ מצרים והנה פרעה השיבם מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל ר"ל מי ה' השם ההוא אשר זכרתם לשאהיה אני מחוייב לשמוע בקולו אם הוא אלהיכם אינו אלוה שלי ומה לי באלהיכם וז"ש לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח כלומר לא מפאת המצוה ולא מפאת הצווי בעצמו אשמע אליו. וכאשר ראו משה ואהרן שפרעה לא ידע את ה' ולא שמע את שמעו ולכן לא היה נכנע אליו הוסיפו עוד לומר לו אלהי העברי' נקרא עלינו ר"ל אם לא ידעת את ה' דע שהוא אלהי העברים כלומר אלהי שם ועבר ואברהם העברי שהצילו מכבשן האש ונתן לפניו גוים ומלכים והוא אלהי יצחק אשר נכנע אליו אבימלך מלך פלשתי' והוא אלהי יעקב שנכנע עשו לפניו ולכן לא יכול לו וישר אל מלאך ויוכל האלוה ההוא שהיה משגיח באותם העברים המפורסמים הוא אשר נקרא עלינו בנבואתו וצונו בחג הזה ולכן דבר מועט נבקש ממך המלך והוא שנלכה נא דרך ג' ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו וגם זה לתועלתך הוא כי אם לא נעשה כן יפגענו בדבר או בחרב ותאבד את כל עבדיך יחד ויגיעך בזה יותר נזק והפסד במיתת העבדים ממה שתפסיד בעבודת ימים מעטים שיתבטלו והותרה בזה השאלה הח'. והנה פרעה לא רצה להשיבם לענין האלוה וגם לא בענין השליחות כי חשב שהיה כל זה תחבולה ממשה ואהרן להניח את העם מרגזם ומעמלם ושהיום שואלים דרך ג' ימים ומחר ישאלו חדש ואח"כ ישאלו לגמרי ולכן שגר עליהם לבלתי האמין בדבריהם ולא שיפגעם שום פגע כמ"ש. ולכן הוכיחם למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו ר"ל תבטלו ותמנעו את העם כי בזה אתם מבטלים אותם ממלאכתם ברדפם אחריכם לשמוע לדבריכם אלה לפי ששבט לוי היה פנוי מעבוד' פרך אמר פרעה להם לא די לכם שאתם פנויים אלא שאתם מבטלים את ישראל ממלאכתם לכו אתם לסבלותיכם כשאר העם ולא תתעסקו בדברים האלה מפני הרעה אשר תעשו בבטול העם ממלאכתם. ואל תחשבו שהיא אבדה קטנה והשחתה מועטת אשר תעשו בזה כי באמת הן רבים עתה עם הארץ כלומר שהוא עם רב והשבתם אותם מסבלותם הרי שהוא השחתה גדולה ואבוד עצום. ואיפשר לפרש הן רבים עתה עם הארץ שאמר פרעה משה ואהרן ידוע תדעו כי כאשר שמתי תוכן הלבנים על העם דבר קצוב היו אנשים מועטים ועתה נתרבו הרבה וזהו הן רבים עתה עם הארץ והיה ראוי להוסיף במלאכתם ואתם לא די לכם שאיני מוסיף להם עבודה אלא שהשבתם אותם מסבלותם ולכן כנגד בני ישראל שהיו שם אמר לכו לסבלותיכם. והנה לא ראה פרעה להוסיף עליהם מתכונת הלבני' בביאור כי ידע שלא יקבלו ויכרעו ויפולו תחת משאם אבל התעולל עליהם עלילות ברשע כדי שיקבלו עליהם באין מבין ואחר עבור זמן מה יבקשו מהם במקל ורצועה מה שקבלו על עצמם ולכן צוה את הנוגשים בעם ואת שוטריו כולם לא תוסיפון לחת תבן לעם וגו' ואת מתכונת הלבני' וגו' ובזה האופן תכבד העבודה על האנשים מבלי שיעזבו אותה לא כלה ולא מקצתה והוא אמרו ויעשו בה ואל ישעו ואל יפנו אל דברי השקר רומז לדברי אהרן ומשה אבל עשה בזה רמאות גדולה שצוה לאמר לעם אינני נותן לכם תבן אתם לכו קחו לכם תבן מאש' תמצאו וגו' שממשמעות דבריו לכאורה נראה שהמלך יכוין להמציא להם מרגוע במה שילכו לשוטט לקושש קש מאשר ימצאו וכבר יהיה זה להם צד טיול והרוחה בשלא יעמדו תמיד על המלאכה האמנם היה מקום הרמאות והרשע במ"ש כי אין נגרע מעבודתכם דבר והיה אם כן המרגוע מרה באחרונה והנה בני ישראל הלכו לקושש להם קש ר"ל ללקוט להם תבן כי החומר לא יתדבק יפה מן העפר ההוא עד שיערבו בו תבן ובזה בטלה מלאכתם וידמה שנוגשי פרעה ברשעתם העלימו עיניהם יום אחד ובשני שאלו מהם כל מתכונת הלבנים של אות' שני הימי' כדי שלא יוכלו שאתו והוא אמרם מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום. והנה זכר הכתוב בכאן נוגשים ושוטרים וידמה שהיו הנוגשים אנשי' מצריים שמנה פרעה על המלאכה והשוטרים היו מבני ישראל שהיו מחלקי' את המלאכ' לכל איש הראויה אליו ולכן נקראו שוטרי בני ישראל והם שוטרים סתם כי בהם הכתוב מדבר וז"א ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמר וגו'. והותרו בזה השאלות הט' וי'. והנה שוטרי בני ישראל חשבו שהיה זה מרשעת הנוגשים שהם היו מרשיעים יותר ושלא היה הדבר מאת פרעה ולכן באו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך רוצה לומר מה הרעה והעמל המכאוב הזה כי הנה תבן לא נתן לעבדיך ועכ"ז לבנים אומרי' לנו עשו והנה עבדיך שהם שוטרי בני ישראל הם ע"ז מוכים מהנוגשי' והרשע והעול הזה ידענו שלא בא מאתך אבל הוא חטאת עמך והם הנוגשי' שמאתם ובידם הרשע הגדול הזה. ואם נפרש וחטאת עמך על ישראל ראוי לפרשו בתמיה האם החטא הזה הוא של עמך בני ישראל באמת אינו שלהם כי הם לא יוכלו לעבוד עוד אבל הוא חטאת הנוגשים. והנה פרעה השיבם נרפים אתם נרפים ר"ל אין מתכונת הלבנים ומספרם קשה עליכם כי נרפים ופנויים אתם במלאכתכם יען אתם עתה רבים יותר ממה שהייתם בתחלה כשהושם עליכם זה החק והמתכונ' הוא עתה מעט לעם רב שכמותכם היום הזה על כן אתם צועקים נלכה נזבחה לאלהינו כי מי שהוא פנוי מהעבודה מחשב בדברים העיוניים והאלהיים אשר כאלה לכן עבדו ותבן לא ינתן לכם אבל אתם תבקשוהו ועכ"ז תוכן לבנים וסדרם ומספרם תתנו כי לפי רבוי העם יש בהם אנשים לשוטט לבקש התבן ואנשים לעשות המלאכה. וכאשר שמעו השוטרים זה מפי פרעה נתאמת אצלם כי הוא היה מחשב להרע ושאין הדבר בנוגשים והוא אמרו ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו ר"ל שפרעה והנוגשי' כלם היו בדעת הזה להכביד את עולם ולהרע עמהם כל מה שאיפשר ולכן בהיות שפגעו את משה ואת אהרן שהיו נצבי' לקראתם בצאת השוטרים מאת פרעה התקוטטו עמהם ואמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו כי הנה קודם לזה אם היו עבדי פרעה הנוגשים רעים וחטאים בהיותנו צועקים לפני פרעה היה משיב אותנו דברים טובים דברים ניחומי' אבל עתה אחרי שבאתם בשליחתכם הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו עד שכמעט יקחו חרב בידם על דבריכם להרגנו זהו דבור המשליי דומ' למי שבדעתו להרוג לשונאו ולא ימצא חרב בידו ולא יוכל להרגו מפני חרב ויבוא אדם אחר שאינו שונא לו מתמול שלשום ויתן חרב בידו כן פרעה היה שונא מתחלה לישראל וקץ בחייו מפניהם ולא יכול להתגולל ולהתנפל עליה' ועתה על ידי שליחותכם מצא עלילה להכביד עבודתנו ולהרגנו. ובאלה שמות רבה אמרו ויצאו נוגשי העם ושוטריו כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים ואהרן היה יושב במצרים ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין. ואחר ששה חדשים נגלה הקדוש ברוך הוא על משה במדין וא"ל לך שוב מצרים בא משה ופגעו בהם שוטרי ישראל ורבי תנחומא סבר שהיה משה במדין בחזרתו ג' חדשים ואם הדבר קבלה בידיהם ז"ל נקבל אבל כפי פשט הכתובים הנכון הוא מה שכתבתי. ואין ספק שהיו השוטרים האלה שזכר הכתוב מכת המאמינים בתחלה כי פקד ה' את עמו ויקדו וישתחוו ועתה נחלש דעתם ואבדה תקותם כי ראו חלף בטחונם והם היו מקוים לגאולה והוכו והוכבד עולם ולכן אולי חשבו את משה ואהרן כדוברי שקר כמ"ש פרעה. והנה מרע"ה התפעל מאד מדברי השוטרים ולא השיבם דבר מפני צערם ואין אדם נתפש על צערו אבל שב אל ה' ואמר לפניו ה' למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ר"ל אין אני תמה ומתרעם ומתלונן על מה שפרעה לא קבל שליחותי ואמר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח כי כבר אמרת לי ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגומר. ובמדין אמרת לי ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם אבל לא אמרת לי שיכבד את עולם וירע עמהם יותר מבראשונה. וזהו התרעומת העצמי אשר לי למה הרעות להם הזה בעבודתם וא"ת אלי שלא שלם עונם של יש' עד הנה הנה א"כ יהיה לו תרעומת אחר למה זה שלחתני אם לא עדין נגמר הגלות והיה לך לאחר שליחותי עד עת קץ הגלות כי בבואי קודם הזמן הראוי ניתוספה צעקתם. כי הנה החולה כשיכבד עליו חליו וישלח בעד הרופא יחכה ביאתו בתקוה רבה בחשבו שמדי דברו בו יקל את חליו וירפא את מזורו וכאשר יראה שבבוא הרופא ובהתעסקו ברפואתו לא די שלא יועיל לו אבל יזיק ויכבד חליו יותר מבראשונה הלא יתרעם ממנו כן ישראל בבוא משה ואהרן עם שליחותם ומופתיהם שמעו כי פקד ה' אותם וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו ועתה בראותם שנהפך להם פרעה לאויב והוא נלחם בם הלא יתרעמו אם מהשולח וזהו למה הרעות לעם הזה כי אחרי שידעו את שמך והאמינו באלהותך ובייחודך הרי הם עמך ונחלתך ולמה אם כן הרעות להם בדבר הזה. ואם אמנם מהשליח עצמו לא נתקיימה הבטחתו וה"א למה זה שלחתני. וביאר מ"ש למה הרעות באמרו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה כל שכן שהצל לא הצלת את עמך אבל איני מתרעם על שלא הצלת אותם כי זה כבר הודעתני אותו אלא על שהרעות לעם הזה והנה השם יתברך השיבו אל תחוש לרעה ההיא כי לא תתמיד זמן רב עתה תראה אשר אעשה לפרעה מהמכות והעונשים על מה שהרע להם בזה וכאלו הרעה ההיא עשאה לעצמו לא לבני ישראל כי ביד חזקה ישלחם והוא רמז למכת בכורות ובאותו יד חזקה שאעשה בהם יגרשם מארצו ולא ישלחם בנפש חפצה. הנה בזה התיר השם תרעומת של מרע"ה בהודיעו אותו שהרעה אשר עשה פרע' כנגד בני ישראל היתה למען הרבות הש"י אותותיו בקרבו והות' בזה השאלה הי':.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.